קפידת רב חסדא ורב הונא

אריאל קליין

קפידת רב חסדא ורב הונא

האם התלמיד ניסה להקניט את רבו?!

במשנה (בבא מציעא לג, א) מובא דין הקדימות בעניין השבת אבידה, כאשר שתי אבידות לפניו - אבידת אביו ואבידת רבו; המשנה קובעת כי אבידת רבו קודמת לאבידת אביו. בהמשך שואל רב חסדא את רבו, רב הונא: "תלמיד וצריך לו רבו [רש"י: "ששמע שמועות שיש בידו מפי אחרים"] מאי?". כלומר, במקרה שהרב זקוק לתלמידו משום שהתלמיד למד הלכות מתלמידי חכמים שרבו לא למד מהם, האם דין הקדימות לרב עדיין קיים - או שאביו קודם.
והנה, במקום למצוא בהמשך הגמרא תשובה עניינית של רב הונא לשאלה תמימה זו, אנו מגלים שבעקבותיה גער רב חסדא ברב הונא: "אמר ליה: חסדא חסדא! לא צריכנא לך, את צריכת לי! עד ארבעין שנין איקפדי אהדדי ולא עיילי לגבי הדדי".
הפירוש המקובל הוא שרב הונא הבין שרב חסדא רומז לו שהוא, רבו, זקוק לו לפסיקת הלכה. רמיזה כזו ודאי עלולה לפגוע ברב הונא; איך ייתכן שרב חסדא לא חש לכבוד רבו?
* * *
ושמא ניתן לחדש כי הפגיעה נבעה מסיבה אחרת. ייתכן שרב הונא הבין שרב חסדא רומז לו שהוא, רב הונא, זקוק לרב חסדא מבחינה כלכלית. ראיה לכך נמצאת במסכת מגילה (כז, ב), שם מסופר על רב הונא שהתקשה בקניית יין לקידוש בשבת מחמת עוניו:
רב הונא הוה אסר ריתא [חגר עצמו בחתיכת גמי, כיון שלא היתה לו חגורה] וקאי קמיה דרב. אמר ליה: מאי האי [מדוע אינך חוגר חגורה רגילה]? אמר ליה: לא הוה לי קידושא, ומשכנתיה להמיינאי, ואתאי ביה קידושא [משכנתי את חגורתי כדי לקנות יין לקידוש].

לעומת רב הונא - תלמידו רב חסדא היה עשיר מאוד, ומבואר במסכת פסחים (קיג, א) שהתעשר ממכירת שיכר[*]. ייתכן אפוא שרב הונא היה קונה מרב חסדא שיכר לשבת, ואולי אפילו רב חסדא היה נותן לו במתנה.

במסכת פסחים (קז, א) איתא: "בעא מיניה רב הונא מרב חסדא: מהו לקדושי אשיכרא?". רבים דנו בקושי שבגרסה זו - מדוע רב הונא שואל את רב חסדא תלמידו? יש שהגיהו והפכו בין השואל לנשאל; כך הגיה הב"ח, והרש"ש ציין שזו הגירסא ברא"ש, והוסיף ה'מצפה איתן' שכך עיקר, כיון שרב חסדא תלמידו של רב הונא היה.

לעומתם, היעב"ץ בהגהותיו מצדד בגרסת הגמרא שלפנינו, ומסביר שרב הונא שאל את רב חסדא כדרך שרב שואל את תלמידו "לנסותו אם ידע להשיב לו, והכי אשכחן טובא... דרב חסדא תלמיד חבר דרב הונא הוה... משום הכי קאמינא דלחדודי ליה קבעי".
לאור ראשית דברינו ייתכן שרב הונא לא התכוון לשאול את רב חסדא שאלה הלכתית, אלא רק התכוון לרמוז לו שאין לו עדיין יין לשבת. הוא ציפה שרב חסדא יבין את הרמז וייתן לו לפחות שיכר לקדש עליו, שכן רב חסדא עסק בייצור שיכר, או שייתן לו כסף לקניית יין - שהרי כאמור רב חסדא היה עשיר. רב חסדא, בתמימות ליבו, לא הבין את הרמז, וענה על שאלה זו בהיבטה ההלכתי - שאין מקדשים ומבדילים על שיכר.

בכך ניתן למצוא מעין סיוע לראשית דברינו. יתכן שהסיבה שגרמה לרב הונא להיפגע משאלתו התמימה של רב חסדא "תלמיד וצריך לו רבו מאי" היתה כי אכן רב חסדא היה תלמיד שרבו צריך לו מבחינה כלכלית, ורב הונא חשב שלכך רומז רב חסדא בשאלתו. זה מה שגרם לו להתריס כלפיו: "חסדא חסדא! לא צריכנא לך, את צריכת לי"! ומכך השתלשלה הקפדתם ההדדית זה על זה[*].

יש לציין שבהמשך ימי רב הונא, בעקבות מסירות נפשו להדר במצוות קידוש בשבת, הוא זכה להתעשר כברכת רב (מגילה כז, ב), וכך מצינו שהיו ברשותו ארבע מאות חביות יין (ברכות ה, ב).
* * *

אחתום את בירור עניין הקפדתם של רב הונא ורב חסדא זה על זה, בהצגת צערם הרב על המאורע שהביאם לידי כך. ראשית, כל אחד מהם התענה תעניות רבות, כפי שמובא שם בהמשך[*]: "יתיב רב חיסדא ארבעין תעניתא משום דחלש דעתיה דרב הונא, יתיב רב הונא ארבעין תעניתא משום דחשדיה לרב חסדא". בנוסף כמה מימרות שלהם ברחבי התלמוד יתכן שרומזות לכאבם הגדול על הקפדתם זה על זה[*]: רב חסדא הוא זה שקבע ש"כל החולק על רבו כחולק על השכינה" (סנהדרין קי, א), וכן: "אמר רב יוסף: אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא ולא אורי" (עירובין סב, ב). על רב הונא מסופר ש"כי מטי להאי קרא... בכי, אמר: עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו? [רש"י: עבד שהוא חביב לרבו עד שרבו מצפה ושואף מתי יראהו - יתרחק מעליו?, איך הגיע יום שנהפך לו לשונא ורחקו וצוה שלא יראהו?]... רב הונא כי מטי להאי קרא בכי... עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו יתרחק ממנו[*]?" (חגיגה ד, ב).