המעין

תגובות והערות

תגובות והערות

למען ירושלם

לעורך 'המעין' שלו' רב.

בשולי מכתבו של הרב יונה מרצבך זצ"ל שפורסם בגיליון ניסן תשפ"ו (גיל' 257 עמ' 7-11) ע"י הרבנים הרב יעקב רוז'ה והרב נריה גוטל שליט"א, הוער (הע' 5) על מנהגו של הרב מרצבך לכתוב את התיבה "ירושלם" חסרת יו"ד בסופה, והוצע שם לעיין במאמר 'ירושל-י-ם: אופני הגייה וכתיבה' (מאמר נפלא ומקיף של הרב גוטל, נדפס לראשונה ב'סיני' כרך המאה [תשמ"ז] עמ' רכח ואילך).

מעניין לציין שהרב מרצבך עצמו פרסם בזמנו ב'המודיע' הערה בדיוק בנושא זה (ההערה נדפסה לאחר זמן בקובץ מאמריו 'עלה יונה' עמ' תב שיצא לאור בירושלים תשמ"ט, אחרי פרסום המאמר הנ"ל של הרב גוטל; הערה זו של הרב מרצבך זצ"ל נזכרה בחתימת המאמר הנ"ל כאשר הוא נדפס במהדורה מחודשת בספרו של הרב גוטל 'שלמי שמחה' על המועדים, ירושלים תשע"ו, עמ' 400). לחביבות הדברים היוצאים מלב בוער בגעגועי ירושלם, שהיה נאה דורש וגם נאה מקיים, מן הראוי להעלות את הדברים גם כאן:

מנהג ותיק ונאה שנתקדש, מלא התוכן והגעגועים, עומד להשתכח ולהיעלם. אמנם אינו נוגע אלא בקוצו של יו"ד, אך אין מי שרשאי לבוז לקטנות.

במה דברים אמורים?

מקבל אני הזמנות שמחה לרוב ב"ה מתוך חוגי חרדים שבחרדים, שולחים כתבי תעמולה ומכתבים ממוסדות של מהדרין מן המהדרין, יוצאים לאור יום יום ספרי קודש על טהרת ההלכה והאמונה - וברוב רובם מופיע שם מקום המזמינים והמוסדות וההוצאה לאור (ואף עיתון זה [=המודיע] אינו יוצא מהכלל): ירושלים, בכתיב מלא, עם יו"ד לפני המ"ם הסופית.

אבל זקנינו חכמינו ורבותינו היו יודעים שעדיין, וגם בתקופתנו, ירושלים לא שלמה היא, וחסרה היא, ויצא זיווה והדרה, והר הבית שמם, ועדיין לא ראויה לשם הזוגי המציין ירושלם של מעלה המכוונת לירושלם של מטה, ובכוונה קדושה בחרדת הקודש נהגו לכתוב ירושלם בכתיב חסר בלא היו"ד.

נכון, קריאתנו והבעתנו היא, כדרך כל קרי וכתיב בתורה ובנ"ך, כמו הקרי, שהוא בכל התורה העיקר להלכה, איך שנשמעת המילה באוזני כל איש מפי הקוראה. אך הכתיב שבעל הספר, הקורא והיודע לקרות, הלמדן, רואה, מראה לפניו הבנה עמוקה, ומגלה לו רמזי התורה (השווה: אשר לו - כתיב לא - חומה).

ירושלם באוזני כל ישראל נשמעת כירושלים השלמה וכפולה, אך לומדיה וּוָתיקיה ביראת קדושתה כותבים בלב מצפה לישועה כתיב חסר: ירושלם, שתיבנה ותיכונן במהרה בימינו.

* * *

וראויים הדברים לכותבם. ייש"כ לרב גוטל על הזכרת עניין זה בגיליון 'המעין' האחרון.

שלמה י"ל הופמן, מודיעין עילית

'לב מלכים ושרים ביד ה''

לכב' עורך 'המעין' שלום וברכה.

בגיליון האחרון והמצוין של 'המעין' באה לידי ביטוי תופעה מעניינת ומוזרה של ציטוט פסוק שבעצם אינו קיים. בתגובתו של הרב הלר (עמ' 103) צוטט כאילו כתוב "לב מלכים ושרים ביד ה'", אולם למרות שבחיפוש בפרויקט השו"ת ובמאגרי מידע אחרים מתגלה שרבים הם הציטוטים של 'פסוק' זה בספרים, כולל של גדולי ישראל רבים וחשובים, לעיתים אף עם הפתיח 'כדכתיב', ולפעמים תוך ציטוט המקור-לכאורה משלי כא, א – למעשה נוסח הפסוק הנכון הוא: 'פלגי מים לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפוץ יטנו'.

יתכן שתופעה זו של ציטוט הפסוק באופן שאינו קיים מקורה בלשון הפיוט 'אתה מקדם אלוהינו' שכתב רבנו גרשם מאור הגולה (מהד' הברמן, מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ה, עמ' כב): 'פלגי מים בידך לב מלכים ושרים / הטה ליבם לצדק ומישרים', כך שבעקבות שורה זו השתרש ה'ציטוט' הנ"ל.

בימים היסטוריים אלה בהם עם ישראל חווה מלחמה שבה יד ה' גלויה לעין כל והשלכותיה חובקות עולם ומלואו, כשהרבה דברים מתנהלים על פי דעתו של נשיא המעצמה הגדולה בעולם, ראוי לעשות שימוש בפסוק ככתבו ולהתפלל להתגשמותו לטובה בעזהי"ת: 'פלגי מים לב מלך ביד ה', על כל אשר יחפוץ יטנו'.

יהודה אלטשולר, לוד

משמעויות הלשון 'נא' בתורה

לעורך שלו' רב.

בגיליון האחרון של 'המעין' כתבת סקירה על הספר 'נפלאות לשון הקודש' (במדור 'נתקבלו במערכת' עמ' 146-147), והזכרת שמחברו הרב שטיינברג כותב שהמשמעות העיקרית של 'נא' הוא 'לשון בקשה', אבל פעמים רבות המשמעות היא 'עכשיו, מיד', ומתוך זה אכילת בשר 'נא' הכוונה לאכילת בשר שאוכלים אותו בחיפזון כשהוא עדיין לא מספיק מבושל.

אני מבקש להפנות את המעיינים לתפילה הקצרה של משה לרפואת מרים בסוף פרשת בהעלותך "אל נא רפא נא לה", שבה התיבה "נא" משמשת בשתי המשמעויות, וכמו שפירש שם בדעת זקנים מבעלי התוספות "נא קמא לשון בקשה ובתרא לשון עתה", וכ"כ בחזקוני שם ובספורנו ובאור החיים, וכן תרגם שם אונקלוס "וצלי משה קדם ד' למימר, אלקא בבעו אסי כען יתה". ומעניין שבפירוש רבי יוסף בכור שור על הפסוק "אל תאכלו ממנו נא" כתב "תרגם אונקלוס כד חי, כי נא - חי שאינו מבושל כל צורכו בערבי". ולפי זה אונקלוס הבין שהתורה קראה לבשר חי שאינו מבושל כפי שקוראים לו בלשון הערבית (וכמו שכתב שם הראב"ע בפירושו הארוך), ולפי הלשון העברית "נא" הוא עתה, והוא לפי שציווה הקב"ה לאוכלו בחיפזון, אמר אל תמהרו כ"כ עד שתאכלו אותו חי מיד שיתחמם האש, כאדם שאומר נאכל אותו נא עתה מיד ולא נמתין עד שיתבשל".

ויש להוסיף, שאונקלוס מתרגם בדרך כלל את מילת נא "כען" גם כשהמשמעות אינה "עתה", ולדוגמא בבמדבר יד, יז "ועתה יגדל נא כח ד'" תרגם אונקלוס "וכען סגי כען חילא קדמך ד'".

ועוד כמה דברים במשמעות של "נא":

א. בבראשית יב, יא נאמר "ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", ופירש רש"י "הנה נא - הגיע שעה שיש לדאוג על יופיך וכו', ודומה לו (יט, יח) הנה נא אדני סורו נא". וכתב בחזקוני בביאור כוונת רש"י במש"כ 'ודומה לו' - "כלומר שני 'נא' אלו אינן כשאר 'נא' שבמקרא שפירושם לשון בקשה, ושני 'נא' אלו פירושם עכשיו". אמנם ברש"י להלן על "הנה נא אדני" פירש "נא - לשון בקשה". והרמב"ן שם כתב על דברי רש"י וז"ל "אין צורך לכל הדברים האלה, שאין מילת נא מורה על דבר שיתחדש בעת ההיא בלבד, אבל על כל דבר מהווה יאמרו כן, כי הוא רומז על העניין לומר שהוא עתה ככה, הנה נא כי אשה יפת מראה את - מאז ועד עתה, וכן הנה נא עצרני ה' מלדת (טז, כ) - מנעורי עד היום הזה". ואכן ישנם פסוקים רבים שבהם "נא" אינו מתפרש כבקשה או במשמעות עתה, כגון "אוי נא לנו כי חטאנו" (איכה ה, טו), "אוי נא לי כי עייפה נפשי" (ירמיה ד, לא).

ב. בספר השורשים בשורש נא כתב הרד"ק: "דבר נא באזני העם (שמות יא, ב) עניינו עתה, וכן כולם. ויש מפרשים אל נא תהי כמת (במדבר יב, יב) עניין תחינה ובקשה, ובתוספת אל"ף אנא שא נא פשע אחיך (בראשית נ, יג), אנא ה' הושיעה נא (תהילים קיח, כה), ויתכן כי אל"ף שורש, וכבר כתבנוהו בשורש אן". ובשורש אן דן הרד"ק בהסתעפויות המילה הזו, וכתב שם "אל נא רפא נא לה (במדבר יב, יג) כמו עתה, או הוא לשון תחינה ובקשה ואל"ף השורש נפקדה. ועם האל"ף – אנא שא נא פשע אחיך (בראשית נ, יז), והוא כתוב באל"ף בסוף. ופעמים בה"א, כמו אנה ה' כי אני עבדך (תהילים קטו, טו) וכו', והוא עניין תחינה ובקשה. ולפעמים בלשון הודעה, כמו אנא חטא העם הזה (שמות לב, לא), שהתוודה על חטאתם; אנה ה' כי אני עבדך, הודה לו על חסדו שעשה בעבור שהוא עבדו".

ג. בפירושו למקרא (שכתב לאחר כתיבת ספר השורשים, ראה בספר 'לדרכו של הרד"ק בספר השורשים' עמ' 205) אכן פירש הרד"ק את מילת נא בשתי המשמעותיות, ראה ברד"ק בראשית יח, ג "אל נא תעבור מעל עבדך, נא עניין בקשה ותחינה, כלומר בבקשה ממך אל תטה דרכך ממני". אך מצאנו ברד"ק שפירש שני "נא" בשני פסוקים עוקבים בשתי המשמעויות: בבראשית יט, ז נאמר "ויאמר אל נא אחי תרעו", ובפסוק שאחריו "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש" וכו', והרד"ק פירש "ויאמר אל נא - בבקשה מכם אל תרעו", ובפסוק שלאחריו "הנה נא - פירושו עתה, כלומר" וכו'. וראה עוד באונקלוס בראשית יט פסוקים ב, ז ובמפרשים שם. ובספר פרשגן לבראשית עמ' 238-239 ועמ' 354-355.

בברכה נאמנה,

משה פטרובר, ירושלים

מה לחברי "עזרא" מירושלים בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה בשנת תשי"ב?

בתיאורים המרשימים והמעניינים שזיכה אותנו בהם הרב אוריאל בנר במאמרו על "הכינוס השנתי בחג השבועות שייסד הרב נריה זצ"ל בישיבת כפר הרא"ה" ("המעין" גיליון 257, ניסן תשפ"ו, עמ' 36 ואילך) מופיע בין השאר (בעמ' 39) תיאור שכתב הנער משה לוינגר, לימים אבי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, הפותח: "הגעתי לישיבה בראש חודש אלול תשי"א עם פתיחת שנת הלימודים תשי"ב כתלמיד חדש". הרב משה לוינגר היה באלול תשי"א בן 16, וכבר סיים את כיתה י' בבית הספר "חורב" בירושלים. מהמאמר של הרב בנר משתמע לכאורה כאילו הנער משה לוינגר הגיע לכפר הרא"ה יחד עם עשרות בוגרי כיתה ח', ולא היא. הוא הגיע במסגרת נפרדת כפי שיבואר להלן, כשהוא מבוגר מהם בשנתיים.

זכיתי, שאבדל לחיים ארוכים, להיות חבר נעורים של משה, גדלנו יחד כמעט מחדר הלידה ב"שערי צדק" הישן, דרך גן הילדים, בית הספר "חורב", ולאחר מכן בישיבת "בני עקיבא" בכפר הרא"ה, והלאה ב"ישיבת הדרום" ברחובות. שתי הישיבות שלמדנו בהן, כפר הרא"ה ובהמשך "הדרום", לא היו אז ישיבות תיכוניות. אמנם רוב תלמידי הישיבה בכפר הרא"ה ירדו בשעות הערב ל"כפר" ולמדו בו לבגרות במסגרת "תיכון ערב", אך אנחנו נשארנו בישיבה "למעלה" ולמדנו רק גמרא ולימודי יהדות. הרב משה צבי נריה זצ"ל, ראש הישיבה ומייסדה, לא רצה מלכתחילה לאפשר לימודי חול בישיבה, אך העלים עין מלימודי החול שהתקיימו בשעות הערב במרכז כפר הרא"ה. גם ישיבת הדרום הוקמה כ"ישיבה גדולה", המשך של ישיבת קלצק שבליטא, ולמדו בה בראשותו של רבי צבי יהודה מלצר זצ"ל גם תלמידים מעל גיל 18. בישיבת הדרום הונהגו לימודי חול תיכוניים רק שנים אחדות לאחר מכן.

לא פחות חשוב, היינו שנינו פעילים ומדריכים בתנועת הנוער "עזרא". מה לשני חברי "עזרא" ולישיבת כפר הרא"ה שהייתה ישיבת הדגל של "בני עקיבא"? האמת שלא רק משה לוינגר ואנוכי הגענו בראש חודש אלול תשי"א לכפר הרא"ה, יחד אתנו הגיעו עוד שלושה נערים - יחיאל לוי, רפאל שנרב ורפאל צבי אהרונסון זכרונם לברכה, כולנו חברי "עזרא" סניף ירושלים-מרכז, בוגרי כיתה י' בבית ספר "חורב", שלא היה קשור לזרם ה"מזרחי" שאת בוגרי כיתות ח' שבו ניסה הרב נריה לקרב לישיבתו. בית ספר "חורב" היה אז עצמאי, ניתן להגדירו בלשון ימינו כבית ספר חרדי-לאומי, כפי שגם הייתה אז תנועת "עזרא". מה שקרה הוא שהחבר שמעון מאיר ז"ל, שכיהן אז בתפקיד מרכֵז ארצי של "עזרא" (מאוחר יותר שונה התואר ל"מזכ"ל עזרא"), הודיע לנו יום אחד שבדיון שנערך קודם לכן בהנהלה הארצית של "עזרא" הוחלט שעל חמשתנו לקום וללכת ללמוד בשנת הלימודים הבאה בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. באותה תקופה קיים היה בתנועות הנוער, כמו גם במפלגות הפוליטיות, המושג "דין התנועה", וגם אנחנו צייתנו ל"דין התנועה", וכאיש אחד הגענו בראש חודש אלול תשי"א לכפר הרא"ה.

מה היה טעם ההחלטה הזו? בקיץ תשי"א עדיין שררה ב"עזרא" אכזבה קשה מהניסיון שכשל להקים "ישיבת עזרא". הישיבה אמנם הוקמה במסירות נפש על ידי ההנהלה הארצית של התנועה ביישוב באר יעקב שבשפלה, ובראשה הועמדו הרבנים הצעירים והמוכשרים שלימים נודעו בישראל הרב משה שמואל שפירא זצ"ל והרב שלמה וולבה זצ"ל. הציבור התורני ראה בעובדה שאישים אלה עמדו בראש "ישיבת עזרא" החדשה הישג גדול לתנועה. אלא שהניסיון לא החזיק מעמד אפילו שנה אחת, משתי סיבות עיקריות. ראשית - לא נקבעו מראש סיכומים ברורים בין תנועת 'עזרא' ושני ראשי הישיבה על הכיוון החינוכי של הישיבה. שני ראשי הישיבה לא היו מוכנים למשל לחגוג את יום העצמאות, ואפילו לא לומר את תפילת מי שבירך לחיילי צה"ל, וזה לא התאים כלל לרוחם של תלמידיהם בוגרי ה"עזרא", וגם לא לדעתם של ראשי התנועה. במקביל התעוררו חילוקי דעות באשר לניהול הכלכלי של הישיבה. התוצאה הייתה שהתנועה החליטה להיפרד בשלום מהישיבה ומשני ראשיה, ולהשאיר את הישיבה לניהולם ולאחריותם. יצויָן כי בחוברת שהוציאה לאור לפני כמה שנים הנהלת ישיבת "באר יעקב" מודגש שהישיבה הוקמה על ידי תנועת "עזרא", ולא נעשה ניסיון להסתיר עובדה זו כפי שמקובל לעיתים בחוגים מסוימים. הישיבה עברה במשך השנים גלגולים שונים, אך היא קיימת ופועלת עד היום.

בינתיים ההנהלה הארצית של "עזרא" לא התייאשה, והחלה לפעול מחדש בכיוון של הקמת ישיבה. הקבוצה הקטנה שלנו, הגרעין הזה של החמישה, היה הפעולה הראשונה שנעשתה בנושא, מתוך מחשבה שבשנה הבאה תגדל הקבוצה ותוקם "ישיבת עזרא" חדשה. בינתיים אנחנו החמישה התקבלנו בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה בכבוד. התגוררנו יחד, וכפי שהוסכם מראש בין הנהלת "עזרא" לרב נריה הוא זיכה אותנו ב"טיפול מיוחד". צורפנו לשיעורים של חברי "שבט איתנים" הידוע שהיו צעירים מאיתנו במקצת, השתלבנו יפה בשיעורים ובחיי הישיבה ונהנינו מאוד, ו"הטיפול המיוחד" התבטא בין השאר בכך שהרב נריה הזמין אותנו לשיחה בביתו אחת לשבועיים, שיחה שהושפעה מאוד מהוויכוחים, הסוערים לעיתים, שהתקיימו בינינו לבין חברי בני עקיבא בין ביקור אחד לשני בביתו. הוויכוחים התרכזו במיוחד בייחודם של כל אחת משתי תנועות הנוער הדתיות האלו (תנועת "אריאל" עוד לא הייתה קיימת אז). חניכי בני עקיבא ניסו לטעון שאין הבדל בין שתי התנועות ואין צורך בקיומה של עזרא, או לפחות ראוי לאחד את שתי התנועות לתנועה אחת, וחברי עזרא עמדו על ייחודם. הנושא הבוער ביותר בימים האלו היה הריקודים המעורבים של בנים ובנות שהיו קיימים אז בכל סניפי בני עקיבא (איש מבני עקיבא לא ניסה להכחיש עובדה זו), כאשר מאידך מעולם לא התקיימו ריקודים מעורבים בסניפי תנועת עזרא. נושא זה של הריקודים הועלה כמובן על ידינו בשיחות עם ראש הישיבה הרב נריה. הרב הסביר לנו מדוע אינו פועל למנוע את הריקודים המעורבים בין בנים לבנות בבני עקיבא: "פונים אליי רבנים שונים בתמיהה, איך יתכן שאני מרשה לקיים בסניפי בני עקיבא ריקודים משותפים של בנים ובנות? כך השבתי להם: חלק גדול מהחניכים הבאים לפעילות בבני עקיבא באים מבתים של משפחות שאינן שומרות מצוות כלל. הפעילות בבני עקיבא על חלקיה השונים מעניינת אותם ומושכת את ליבם. בהדרגה אנחנו מצליחים להביא לידי כך שהם הופכים להיות שומרי שבת, מתפללים, מניחים תפילין, שומרים מצוות ולומדים בבתי ספר דתיים, והבנות שומרות על הופעה צנועה כמקובל בין חברות בני עקיבא. מאידך החניכים נמשכים אחרי הקשר עם המין השני, והניסיון מוכיח שאם היינו מונעים מהם ריקודים משותפים רבים מהם היו מפסיקים לבוא לבני עקיבא ומוצאים את מקומם במסגרות הרחוקות מקיום מצוות. האם בהתעלמות מהעניין אין אנחנו עושים דבר רצוי? כך שאלתי את אותם רבנים שפנו אלי", אמר הרב נריה. אינני זוכר אם הרב סיפר לנו מה הייתה תגובתם של אותם רבנים.

באותה תקופה אירעה בבני עקיבא מהפכת ההתעוררות הדתית, שיוזמיה היו בעיקר חברי שבט "איתנים". כל גרעין של בני עקיבא הופנה אז אחרי שנת ההכשרה במסגרת השירות בנח"ל לאחד הקיבוצים של תנועת הקיבוץ הדתי ועבד שם במשק במשך כמה חודשים, ולאחר "אימון מתקדם" בצה"ל הופנה הגרעין שוב לאותו קיבוץ או לאחד מקיבוצי התנועה האחרים עד סוף השירות. חברי "איתנים" ביקשו להקים קיבוץ בעל אופי שונה, שבו חצי יום יעבדו וחצי יום יוקדש ללימוד תורה. הנהלת בני עקיבא וכנראה גם אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון לא קיבלו את ההצעה, וכפיצוי הוחלט באופן תקדימי לתת לשמונים חברי גרעין איתנים אפשרות ללמוד שנה נוספת בישיבה תוך דחיית הגיוס לצה"ל. בעקבות זאת שמו של הגרעין שונה ל"גחל"ת", ראשי תיבות "גרעין חלוצי לומד תורה". בין הישיבות בהם למדו חברי הגרעין היו ישיבת מרכז הרב, כרם ביבנה, ישיבת הדרום ועוד. בין הפעילים המרכזיים בהקמת גחל"ת היו בין השאר הרב בנימין הרלינג הי"ד, הרב צפניה דרורי, הרב יעקב פילבר, הרב זלמן מלמד, הרב שלמה פוקס, בן ציון אליאש, הרב שבתי זליקוביץ ועוד (מובן שאף אחד מהם לא נשא עדיין את התואר "רב"). חלקם עברו אחר כך לישיבת מרכז הרב, והם הנהיגו את המהפכה הדתית בבני עקיבא. ואכן במשך הזמן פסקו הריקודים המעורבים בבני עקיבא.

נושא אחר שעלה בוויכוחים בינינו היה נושא שירות הבנות בצה"ל. המגמה בבני עקיבא באותם הימים הייתה לעודד את הבנות חברות גרעיני הנח"ל של בני עקיבא להצטרף לחבריהם הבנים ולשרת בצה"ל. שמעתי בזמנו מפיו של הרב חיים דרוקמן ז"ל, שאז לא היה עדיין רב אלא פעיל מרכזי מאוד בבני עקיבא, שהוא ניסה לקבל את הסכמתו של הרב הראשי הרב יצחק הרצוג לכך שבנות בני עקיבא (ולא כל הבנות) יתגייסו לנח"ל, אך לא קיבל ממנו תשובה חיובית. ואכן אחוז גבוה של הבנות בבני עקיבא שירתו בצה"ל, ואחוז קטן יותר שירתו בשירות לאומי התנדבותי. במסגרת ה"מהפכה" עלה וגדל אחוז בנות בני עקיבא שפנו לשירות הלאומי. לעומת זאת בתנועת "עזרא" הייתה תמיד התנגדות מוחלטת לשירות בנות בצה"ל בכל מסגרת שהיא, והתנועה עודדה את הבנות לשרת במסגרת השירות הלאומי. אף כיום רוב מוחלט של בנות "עזרא" משרתות בתפקידים השונים בשירות הלאומי. "עזרא" גם הקימה את ארגון "עמינדב" כמסגרת ייחודית המטפלת בענייני השירות הלאומי של חניכות "עזרא" וגם של בנות אחרות. גם נושא זה לא ירד מסדר היום בוויכוחים בינינו לבין חברינו מבני עקיבא. חשוב לציין שבניגוד לנטען בשנים האחרונות ההתנגדות לשירות בנות בצה"ל לא באה רק מצד הרבנים הראשיים המשתייכים לזרם "החרדי", התנגדו לכך כבר הרב הרצוג והרב עוזיאל שאיש לא יכפור בציונות שלהם, וכמעט כל הרבנים הראשיים אחריהם.

יש להדגיש עם זאת שהדיונים והוויכוחים לא פגעו כלל ביחסים החברתיים בין חברי בני עקיבא בישיבה לבינינו, שהיו תמיד מצוינים ונמשכו שנים לאחר שנפרדנו והלכנו איש לדרכו. לדעתי ולהרגשתי לדיונים ולוויכוחים שהתקיימו בינינו באותה תקופה הייתה השפעה מסוימת על מה שקרה אחר כך בבני עקיבא במסגרת "ההתעוררות הדתית".

גם בישיבה, בנוסף ללימוד תורה שהשתדלנו לא לפגוע בו, קיימנו במסגרת "עזרא" פעילות חינוכית בסביבה, וגם המשכנו, יחיאל לוי ואנוכי, לערוך בחשאי את העיתון של השכבה הבוגרת ב"עזרא" שנקרא "החבריא". הכנו אותו בחדרנו בישיבה, והוא הודפס בירושלים. הנחנו, אולי בטעות, שהנהלת הישיבה לא תראה בעין יפה את פעילותנו בעריכת "החבריא", לכן לא השתמשנו לענייני העיתון בדואר הרגיל של הישיבה, אלא פתחנו תיבת דואר "סודית" משלנו, תיבה מס' 37, בסניף הדואר בעיר חדרה הסמוכה לכפר הרא"ה. בתא הדואר הזה קיבלנו את המאמרים והחומר לעיתון (יש להזכיר שבאותה תקופה לא היה פקס ולא אינטרנט). אך כנראה שהסוד הזה דלף איכשהו: כארבעים שנה מאוחר יותר, בכנס בוגרים של שבט "איתנים" שנערך בשבת בכפר הרא"ה, השמיע הרב אברהם צוקרמן, ראש הישיבה ששימש לצידו של הרב נריה, שיחת סיכום "היסטורית", במהלכה הוא גילה לכולנו את הסוד: "חברי עזרא ערכו כאן את עיתונם "החבריא", וקיבלו את החומר לעיתון בתיבת דואר "סודית", תא דואר מס' 37 בדואר חדרה"...

בשנה שבה למדנו בכפר הרא"ה לא שכחנו שאנו חברי "עזרא". באותה תקופה היה מספר השבתות החופשיות בהן נסענו הביתה מוגבל מאוד, כך למשל בין ראש חודש מרחשון וראש חודש ניסן נסענו הביתה שלוש או ארבע פעמים, כולל חנוכה ופורים, אך כאשר הגענו לירושלים הלכנו מיד ל"סניף", והעברנו "פעולות" לקבוצות של חניכים.

לאחר השנה בכפר הרא"ה הוחלט בהנהלת תנועת "עזרא" שעלינו לעבור לישיבת הדרום ברחובות, וקיבלנו שוב את דין התנועה. למדנו בישיבת הדרום במשך כשנה וחצי, עד שהתגייסנו לצה"ל במסגרת הנח"ל. בישיבת הדרום הצטרפנו לתלמידי בית ספר "חורב" בירושלים שסיימו את כיתה י', שרובם ככולם היו חברי "עזרא". גם הם למדו ב"הדרום" במשך שנה ללא לימודי חול, ולאחר מכן חזרו היישר לכיתה י"ב בבית הספר חורב בירושלים.

לסיכום: אחת ה"מהפכות" שהתרחשה בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה בהנהגת מייסדה וראשה הרב משה צבי נריה זצ"ל הייתה "הכינוס השנתי בחג השבועות" שתואר כה יפה בגיליון הקודם של 'המעין', המהפכה השנייה הייתה "המהפכה הדתית" בהנהגתם של חברי שבט "איתנים" בבני עקיבא. מהפכה שלדיונים בין חברי עזרא ובני עקיבא בישיבה בכפר הרא"ה היה כאמור לפחות חלק קטן בה.

יצחק הילדסהימר, קיבוץ שעלבים