המעין

שמות החודשים בלוח העברי / הרב יעקב מתלון

הורדת קובץ PDF

הרב יעקב מתלון

שמות החודשים בלוח העברי

הקדמה

שמות החֱדשים הָעֳלוּ מבבל

שמות למניעת טעויות

האם חז"ל אישרו שמות אליליים?

איסור הזכרת שֵׁם עבודה זרה

שמות אלילים, האומנם?

תמוז

שיבוש השם המקורי

חידוש משמעויות לַשמות

לַשמות מקור קדום

ניצוצות קדושה

סיכום

הקדמה

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). בתורה אין לחֳדשים שמות, אלא מספּר סידורי המתחיל בניסן (ראב"ע שם בפירוש הארוך, ועוד). ואמרו (ר"ה ז, א): "ת"ר: באחד בניסן ראש השנה לחֳדשים", ופירש רש"י: "למנין חדשי השנה"[1]. "דאמר רבי חנינה: שמות חֳדשים עלו בידם מבבל" (ירושלמי ר"ה א, ב; ב"ר מח, ט). "וניסן ואייר וסיון וכל שמות החֳדשים אינם לשון קֹדש, כי אם לשון כַּשְׂדִּים..." (ראב"ע הנ"ל).

במקרא נזכרים שבעה שמות, בשלושה מן הספרים המאוחרים בלבד: זכריה, אסתר ועזרא־ונחמיה[2]. ביחזקאל (ח, יד) מוזכר תַּמּוּז כשם אליל. האם אנחנו מַנציחים אליל? ומה עניינם של שאר שמות החֳדשים? ומדוע 'לייבא' שמות ממקור זָר?

 

שמות החֱדשים הָעֳלוּ מבבל

כמובא בחז"ל (כאמור, ומובא בתוס' שם ד"ה מדברי) ש'שמות החֳדשים (והמלאכים) עלו בידן מבבל'[3]. ניתן לשער שבבבל הִתרגל הציבור להשתמש בשמות החֳדשים המקומיים. אך השימוש בהם בכתבי הקודש של התקופה, שנחקקו בנבוּאה או ברוח הקודש (עי' מגילה ז, א וסוטה מח, ב), מוכיח שזהו עניין מהוּתי ולא מקרי. אין משַׁנה האם חכמי הדור הִנהיגו זאת, או שבעומק השּׂגתם ראו בַּמנהג מהלך אלוקי בעל משמעוּת, בבחינת "אם אין נביאים הן בני נביאים הן" (פסחים סו, א).

מסתבר שזה היסוד לדברי רמב"ן המפורסמים (שמות שם), שהתורה קבעה שמניין החֳדשים מניסן נקבע לשם זכירת יציאת מצרים, וכשעלו מבבל נצרכו (ע"פ ירמיה טז, יד-טו, ועי' ברכות יב, ב[4]) להזכיר את גאולתם, ועשׂוּ זאת באמצעות שמות החֳדשים שהעלו מבבל: "והנה נזכיר בחֳדשים הגאולה השנית, כאשר עשינו עַד הֵנה בראשונה".

בספר העיקרים (ג, טז) הביא את דברי רמב"ן; והוסיף, שחז"ל נקטו שציווי מניין החֳדשים מִניסן היה זמני, כל עוד אין גאולה אחרת. וכשעלו מבבל ביטלו את מניין החֳדשים מניסן, כפי שבמקביל שינו את הכתב שבּוֹ נכתבת התורה מֵעִבְרִי־קדום לְאַשּׁוּרִי (עי' סנהדרין כא, ב וזבחים סב, א). והאריך בזה.

רבים דחו את דברי העיקרים, בהיותם מנוגדים לעקרון נצחיוּת התורה. הבולטים שבהם הם רבי יעקב ן' חביב בעל עין יעקב (הכותב, מגילה ג, א, עיי"ש), מהר"ל בתפארת ישראל (פרק סד), ומהר"ם חביב בגט פשוט (סי' קכו ס"ק לה)[5]. את כוונת רמב"ן ביארו בפשטוּת, שהרוצה לקרוא לחודש בשמוֹ (ללא מניין) רשאי, והרוצה לִמְנוֹת חֳדשים חייב לִמנותם מניסן גם כַּיום, שהציווי על כך בתוקפּוֹ[6].

גם ריטב"א כתב (ר"ה ג, א) שהעלו שמות מבבל "כדי להזכיר גלות בבל עִם יציאת מצרים"; ומכאן ששמות החֳדשים הם עניין נוסף על מניינם, ולא באו במקומו. וכבר כ"כ רמב"ן עצמוֹ בדרשה לר"ה: "ולא שֶׁנְּשַׁנֶּה השמות הראשונים ונשכח גאולת מצרים; אלא שנצרף שָׁם שמות בבל, להודיע ולזכור ששָּׁם עָמַדְנוּ ומשם הוציאנו ה'"[7]. וכ"כ רבנו יצחק אברבנאל (שמות שם), עיי"ש. נמצא שחכמי דור שיבת ציון ראו לנכון להזכיר את שתי הגאולות באמצעות החֳדשים - המניין ליציאת מצרים, והשמות לעלייה מבבל[8]. זהו כנראה ה'זֵכר' היחיד שאנו עושים לגאולת עולי בבל.

אחרונים דנו בדברי רמב"ן, הן בעצם מצוַת מניין החֳדשים (והאיסור לִמנות מֵחודש אחר), והן בַּחידוש שחידשו עולי בבל[9]. בין היתר, נידון התוקף שיש ביד החכמים לחידוש כזה לדורות. מן ההסברים שנאמרו בדעת רמב"ן נביא את זה של הרב זלמן נחמיה גולדברג בספרוֹ נתיב מצוותיך (מצוה ד), שמניין החֳדשים מניסן אינו מצוה עצמאית, שהרי אינו בלשון ציווי, ולכן גם לא נמנה אצל מוֹנֵי המצוות. הציווי נכלל ב'מצווה כוללת' של זכירת יציאת מצרים או של "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (הכוללת־ביותר); פרטֵי עניינהּ לא ציוותה התורה, אלא מָסרה אותם לחכמים (כדברי המל"מ בהל' שכנים יד, ה לגבי 'בר מצרא'), והם היו המוסמכים להוסיף שמות לחֳדשים כשהסיקו מנבואת ירמיהו שקיים צורך שכזה.

 

שמות למניעת טעויות

בספר עלֵי תמר (לירושלמי שם) האריך בעניין זה, וכתב שהוצרכו לתת שמות לחֳדשים כי הבּאים מן הגלות היו עלולים לִטעות במניין החֳדשים ולִמנות תשרי ראשון וכו' וע"י כך לשַׁבּש את המועדים, וכן כדי להיבדל בזה מן הכּוּתִים (כמו לגבי שינוי הכּתב[10], ו"לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת", עזרא ד, ג), וכדי להטביע על עצמם חוֹתָם שהם העולים מִגלות בבל שהשכִינה גָּלתה עמהם[11]. ורק את השמות העלו מבבל, אך את מניין החֳדשים השאירו כמִקדם (עע"ש).

לדעתו (והבין כך מהירושלמי), שלושת השמות הנזכרים בספר מלכים[12] - "זִיו", "הָאֵתָנִים" ו"בּוּל" - הם מן השמות העבריים ששימשו בתקופה הקדומה ונשכחו בגלל ההרגל לקרוא לחֳדשים במניינם[13], ובימי שיבת ציון אומצו השמות הבבליים מִטעמו של רמב"ן[14].

הסבר מְחֻדָּשׁ יותר כתב החכם הירושלמי רבי יעקב הלוי ספיר[15], לפיו כמו שאצל כל עמי קדם היו שמות לחֳדשים כך היה ב"לשון העִברי", ועמי האזור יָנקו את השמות מלשון הקודש שסימניהָ ניכּרים בהם (וייתכן שהם קראוּם ע"ש כוכבים), והיהודים לא היו משתמשים בְּשמות, עַד הַגלות שבּהּ פגשו תרבויות שונות שכּל אחת מַתחילה את השנה בחודש אחר, ונוצר חשש טעות בציוּן חֳדשים לפי מניין.

טעם אחר כתב בפרי צדיק (בראשית, לר"ח כסלו, ב): בזמן בית המקדש היו מרגישים התחדשות בקדושה ובתורה בכל חודש. בירידת הדורות ובחורבן בטלה הרגשה זו, ואנשי כנה"ג תיקנו את השמות המורים על ענייניהם של החֳדשים.

ויש שנקטו שהיה בשמות החֳדשים גם עניין של שלום מלכוּת (תורה שלמה יב עמ' רפד). ובשם רבי ישראל מרוז'ין נכתב[16] שזה הֶרגל שתחילתו הייתה הֶכרח בידי הבבליים.

 

האם חז"ל אישרו שמות אליליים?

בכל האמוּר לעיל אין כדי להשיב על התהִייה לגבי השימוש בשמות אלילים. חז"ל נָתנו תוקף לַדבר, ודבר ה' בפיהם אמת; ובכל זאת, תורה היא, וללמוד אנו צריכים.

תחילה יש לברר, האם אין בעיה הלכתית להזכיר שמות אלילים, כגון "תמוז"? גם אם הדבר מותר הלכתית, הַאֵין עדיף להימנע, ולוּ מפּני "הרחק מן הכיעור"? הלא עדיף לאמץ את הבטחת הנביא (הושע ב, יט) "וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם"?

היה מקום לטעון, שחכמי הדור סמכו על תהליך ביטול יצר העבודה הזרה (עי' סנהדרין סד, א וערכין לב, ב), וממילא ביטול המשמעות האלילית של השמות. אך אין בזה די; שהרי דורות רבים אח"כ עדיין עסקו חכמים (ואחריהם פוסקים) באיסור הזכרת שמות עבודה זרה.

 

איסור הזכרת שֵׁם עבודה זרה

במסכת סנהדרין (סג, ב) מבואר שאסור לומר 'הַמְתֵּן לי ליד עבודה זרה פלונית', שנאמר (שמות כג, יג) "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ"; אא"כ כתובה היא בתורה באופן כלשהו. וכן הלכה (שו"ע, יו"ד קמז, א): "ואסור להזכירהּ בשמהּ, בין לצורך בין שלא לצורך"[17]. ושם (סעיף ד): "מותר להזכיר שֵׁם עבודה זרה הכתובה בתורה, כמו 'כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ' (ישעיהו מו, ב)...". ועוד בשו"ע (שם קמו, טז, ע"פ ע"ז מו, א): "צריך לְשָׁרֵשׁ אַחַר האלילים וּלְכַנּוֹת להם שֵׁם גנאי".

הֶתֵּר אחר מובא בשו"ע (שם קמז, ב): "שֵׁם חגים שלהם שהם כשמות בני אדם - אין חשש להזכירם; והוא שלא יקראם כמו שמזכירים אותם הגויִם, בלשון חשיבוּת". המקור בדברי ראשונים, המרדכי (ע"ז רמז תתט) בשם ראבי"ה[18] ועוד, שרק שֵׁם של אלהוּת ושׂררה אסור. ובהגהות מיימוניות (הל' ע"ז פ"ה אות ג[19]) בשם ספר יראים (סי' רמה [עה]) נתן דוגמות לדבר: "וכן תנן (ע"ז ח, א) 'אֶלו הן אידיהן, קלנדא וסטרטניא', שֶׁאֵלּוּ שמות הדיוטות הן; ובכמה מקומות בתלמוד הִזכיר ישו הנֹּצרי ותלמידיו, ואין אלוה הגוים יותר ממנו". על פי זה כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ג יו"ד ט, ג) שאין לאסור מִכוח האיסור הנ"ל שימוש בתאריך לועזי מעיקר הדין.

הֶתר נוסף העלו אחרונים לגבי שֵׁם אליל שעבר מן העולם ואינו נֶעבד עוד. כ"כ בשו"ת חוות יאיר (סימן א סוף השגה יא-יב), שהאיסור (עיי"ש שהאריך לדון בגדריו) קיים "רק בזמן שאותהּ ע"ז עדיין קיימת ונעבדת". וכן הזכיר במקור חסד על ספר חסידים (תכז, א), וציין לתפארת ישראל[20], ועיי"ש. כן יסוד לזה בדברי היראים[21], אם כי בחוות יאיר לא הסתמך עליו. ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סו"ס קנב) החמיר ש"מי יודע אם לא נמצאו אומות המאמינים גם היום בעניינים כאלו"; אם לא שהמשמעות האלילית נשתכחה לגמרי (מובא בדרכי תשובה קמז, ס"ק ד).

 

שמות אלילים, האומנם?

יש לברר האם ההנחה ששמות החֳדשים הם שמות אלילים אמת היא. ההנחה הזו מתבקשת לכאורה בעקבות "תמוז" הנזכר ביחזקאל, ובעקבות הפולחן האלילי שנהג בימי קדם שנתן את אותותיו גם בשמות מקומות[22] ואנשים[23]. גם קרבת 'אלול' ל'אליל' עשויה אולי לרמוז על כך[24].

כרקע למאמר על חודש 'מרחשון', כתב החוקר אברהם אפשטיין (מקדמוניות היהודים ח"א, וינה התרמ"ז, עמ' 24) ש"כל הי"א חֳדשים האחרים נקראים בשמות עצמִיים וע"ש אלילים", ושם פירט שמות אלילים ביחס לחודשי תמוז, אב, אלול, תשרי, שבט ואדר; וכתב ש"שמות החודשים ניסן, סיון, כסלו וטבת הם בלי ספק ג"כ שמות אלילים שלא נֵדע עוד מהם"; ולדעתו אף מרחשון הוא שם אליל. הרב מנחם מנדל כשר סָתַם בתורה שלֵמה (י-יא עמ' קעז): "שידוע ששמות החֳדשים שלהם היו על שמות ע"ז שונים שהיו בימיהם" (מלבד מרחשון[25]).

אך למרות הפרסום שזכתה לה שיטת אפשטיין, היא איננה מקובלת במחקר. ומסכם רבי רחמים שר-שלום בספרו הנפלא 'שערים ללוח העברי' (עמ' 125): "פרט לְהסבר השמות כמו 'מרחשון' ו'תמוז', הרי רוב הפירושים לשמות החֳדשים... הם השְׁערות או שִׁחְזוּרִים של החוקרים"[26].

רשימוֹת שמות החֳדשים ומשמעויותיהם בלשון הבבלית (אַכָּדִית)[27] מצויות בפרסומים שונים[28]. נביא קיצור מן הטבלה שבספר שערים ללוח העברי: 'תַּשְׁרִיתוּ': ראשית, התחלה[29]. 'וַרַח־שַׁמְנוּ': יֶרַח שמיני (בחילופי עיצורי בומ"פ[30]) מניסן. 'כִּסלִימוּ': תוחלת (ציפייה לגשמים); או: מלשון כסיל, קבוצת כוכבים בהירה הנראית בחודש זה. 'טֵבִּתוּ': לשון טְביעה, המזכירה את הטביעה בבוץ מפּני הגשמים. 'שַׁבָּטוּ': מלשון שֶׁבֶט (שוֹט), הצלפת הגשמים. 'אדָרוּ': גורן (אוצר), החודש שבּוֹ מכינים את הגורן; או ע"פ האכּדית: קודר, מפני השמים המעוננים. 'נִיסָנוּ': ניצן; או, ע"פ האכּדית: אנשי המלחמה (וציין לשמ"ב יא, א). 'אַיָּארוּ': אוֹר[31] (ובדומה ל"יֶרַח זִיו"). 'סִימָנוּ': עת לַהַט השמש; או: החודש המוקדש בבבל העַתיקה לאליל הירח 'סין'. 'דומוזוּ', אליל הַצמיחה בבבל העַתיקה, היורד בחודש זה לַשְּׁאוֹל, והוא "התמוז" שביחזקאל. 'אַבּוּ': עצי בניין, קָנִים, חודש שהוקדש לבניין. 'אֱלוּלוּ'-'אוּלוּלוּ': הִלּוּל[32]; והוסיף: בבבל העַתיקה 'נשים שרוֹת' לקראת האליל תמוז העולה מן השאוֹל. לענייננו די בזה. מֵרשימה זו ואחרוֹת[33] נמצא שתמוז הוא השם היחיד המיוחס בוודאוּת לאליל[34]. לְרוב שמות החֳדשים המחקר מייחס משמעויות אקלימִיּוֹת־עוֹנָתִיּוֹת־חקלאיות וקלנדריות. אלילים הוזכרו ברשימה הנ"ל בהקשר לשני חֳדשים (סיון[35], אלול) אך בלי קשר לשמותיהם.

 

תמוז

טעון בירור הִקָּרֵא חודש תמוז בשם אליל. עבודה זרה הנזכרת במקרא מותר להזכירהּ, וכ"ש אחרי שאָבדה מן העולם; אך האם לא עדיף שיימחה שמהּ?

הרב ד"ר מאיר הרשקוביץ[36] הביא דברי חוקרים שבתחילה לא הורגש מקורו האלילי של השם תמוז, ולכן לא מְנעוהו. והרב הרשקוביץ תמהּ: "הלא השם תמוז כל כך מתבלט באופיוֹ האלילי בספר יחזקאל", ואין מסתבר שלא הורגש!

בשם הרב חיים קניבסקי מובא (שיח הנחמה עמ' יא), שהחודש נקרא בשם אליל דווקא "כי בי"ז בתמוז הועמד צלם בהיכל כדתנן בתענית (כו, ב)". אירוע העמדת הצּלם הִצְדִּיק בעיני החכמים את קבּלת שֵׁם החודש מן הבבלים אף שהוא שֵׁם אליל במקרא, כי יש בכך כדי להזכיר את אירוע הפורענות הזה ולעורר לתשובה. כיו"ב כתב בחדוות המועדים[37] לזכרון חטא העגל, והרב מאיר מאזוז (קובץ מאמרים ח"ב עמ' צח) כתב שהחורבן נגרם משלוש העבֵרוֹת החמוּרוֹת הרמוזות ב'נשים (-עריוֹת) המבכות את התמוז (-ע"ז, רֶצח[38])'.

מאידך, מצאנו פירושים מְחֻדָּשִׁים ל"תמוז" שביחזקאל. כך כתב הרי"ד, רבנו ישעיה מטראני, בפירושו ליחזקאל:

ויש לומר, שהיו עוֹבְדוֹת לַשמש, וכשהייתה עוברת תקופת תמוז, שהימים מתמעטין, היו בוכות מפני שתשש כוחהּ שלחמה ונתמעטה ממשלתהּ ביום[39].

ויש שביארו ש"תמוז" הוא שם החודש, ובאשר אירעו בו פורענויות (תענית שם) ייחסוּ אותן למזלוֹ הרע, ובזה הֶחטיאו את סיבת הצרות ואת מַטְּרָתָן לעורר לתשובה (ר"י אברבנאל, והכרעת זכר דוד ממודינה ג, מו); או: עבדו ע"ז כדי לבטל את גזֵרוֹת החודש ואת נבואות החורבן (חומת אנך בשם "מפרשים").

הרב קלמן אליעזר פרנקל בעולת החודש (התש"י; עמ' 86 ו-99), כתב שלא החודש נקרא על שֵׁם האליל. כפי שפירש רש"י[40], 'תמוז' נגזר מלשון הֶסֵּק בארמית; וזו משמעותו המקורית, ועל שמהּ נקרא החודש. במקביל נקרא גם האליל בשֵׁם זה על שם שהיו מַסיקים אותו[41].

הרבי מִלובביץ' ביאר (שערי המועדים חודש תמוז עמ' לד-לו) של"תמוז" יש שתי משמעויות (כאמור): עבודה זרה; ולשון חום והַסָּקָה. המשמעות השנייה הפוכה מע"ז, שכּן לכל דבר גשמי שורש רוחני, והשמש וְחֻמָּהּ נובעים מִשורש רוחני (וביחס אליו הם כאַיִן), וכנזכר 'שמש' ביחס לקב"ה (תהלים פד, יב). לכן תוקף חום השמש בתקופת תמוז קשור דווקא לחוזק גילוי שֵׁם הוי"ה, המאיר בתוקף יותר מאשר בשאר השנה; ולזה כוונתֵנו בקראנו לַחודש 'תמוז'[42].

 

שיבוש השם המקורי

הסבר אחר גורס ששמות החֳדשים שהָעֳלוּ מבבל עָברו 'גיור'. תהליך קבלת מילה מלשון זרה והטמעתהּ עשׂוּי להיות מלֻווה בהתְאמה לשׂפת היַּעַד[43], ואפשר לראות בה שינוי מכֻוון. ולעתים נמצא שחז"ל קלטו מילה זרה ונהגו בה ב'מדרש שֵׁם'. לפי זה, שמות החֳדשים הבבליים עברו שינוי והִתְאַזְרְחוּ בלשוננו, במעין 'שינוי קונה' וב'פנים חדשות'.

מלשון תפארת ישראל (משנה פסחים י, ח, בֹּעַז ג), לגבי 'אפיקומן':

שכשקיבלו מילה יוָנית לתוך לשוננו הקדוֹשה הִכְרִיחוּהָ לְהִתְיַהֵד תחִלה, לכן שִׁבְּשׁוּ המִּלה במקורהּ בכוונה, והֵסֵבּוּ לִקרותהּ באופן אחר, דהיינו כפי הַנָּאוֹת לְפָרְשָׁהּ ע"פ דרך לשונו הקדושה, כדאמרינן (שבת עז, ב) 'דרגא: דרך גג'...[44]

ובשמות החֳדשים הבבליים בולטת תנועת השוּרוּק המסיימת כמעט כל שֵׁם, שאָבדה בלשוננו (ראה לעיל). כך כתב בעלי תמר, ופירט שמות כל החֳדשים. וצִיין לתפא"י, ולשו"ת חתם סופר (ח"ד יא): "ולדעתי גם הקדמונים היו בקיאים ללועזים בלע"ז, אך בכוונה שִׁבְּשׁוּ הלשונות מפני גזירת י"ח דבר שבירושלמי פ"ק דשבת (א, ד)... 'ועל לשונם'".

 

חידוש משמעויות לַשמות

ולפי רמ"מ כשר בתורה שלֵמה (הנ"ל) ור' נחמן הלוי צלניק (נזיר אחיו ח"ג, עמ' שמא-שנח; מחניים צ עמ' 121-127), עיקר ה'גיור' הוא 'מדרש השם', מַתַּן משמעוּת בלשוננו לַשֵּׁם המיובא. ז"ל הרב כשר:

השתדלו חז"ל לְיַהֵד את שמות החֳדשים, כלומר לדורשם ולהכניס בהם תוכן יהודי, כמו שדרשו הרבה שמות של אנשים וערים... באופן אחר לא היו אנשי כנסת הגדולה מַרשים להכניס לאוצר לשון הקֹּדש שמות זָרים...

מלשון המדרש שהדפיס הרב כשר (מִשלושה כתבי יד מילקוטֵי תימן):

למה נקרא שמוֹ ניסן? שבּוֹ נעשׂוּ נִסִּים[45] לישראל... אייר, שניתן להם בו המָּן בפנים מאירות... סיון מלשון סינַי ונִסים[46]... תמוז שבּוֹ עשׂוּ ישראל את העגל, וע"ז אחד ממשמשיהָ[47] נקרא 'תמוז'... אב, שהוא אב לפורענוּת. אלול לשון מעולה... תשרי על שם 'תשרי ותשבוק לחוביהן'[48]... מרחשון שבּוֹ אִתרחיש מקדשא... כסליו מלשון כסיל... טבת על שם שנעשה בו טובה לישראל, שבּוֹ נהרג סיחון ועוג... שְׁבָט מלשון שֵׁבֶט הַמַּכֶּה, לפי שהיורה יורד בארץ באותו העת כשֵּׁבט, וכל זה על שם ארץ ישראל. אדר, מלשון אדיר, שחֹדש זה גדול, שבּוֹ נולד משה.

פיוט קדמון, קידוש ירחים דרבי פינחס, דורש באורך (ובחריזה) את שמות החֳדשים. הרב כשר מביא (שם) את הבית על חודש ניסן, וקיצור ביאור שאר השמות. הפיוט המלא פורסם (עם מבוא והערות) בידי ר' אברהם מרמרשטיין[49].

בספר קושיות[50] שואל "למה נקראו החֳדשים שמם ככה?" ומְבאר כולם. כגון: "תמוז, חם ביותר, על שם החמה, 'מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז' לשון שׂריפה 'ומזייהּ' בדניאל. וטעם אחר: תמוז שבו תַּמּוּ דור המבול".

מסורת מֵרבי אפרים ב"ר נחמיה הכהן (פאס, בזמן הב"י) מובאת בליצחק ריח לר"י אבן דנאן (ח"ב, אות ח, ה): "...איי"ר, שהיה העולם תלוי באויר... אלו"ל שבּו נעשה תבלול, שלקח מום את אֹהל מועד ונעשה מום[51]... אד"ר אידורו של עולם, שכּולו הדר".

גם בספרי חסידוּת (בני יששכר ועוד) נדרשו שמות חֳדשים לרוב. ע"ע ברשימות המפורטות של ר"נ צלניק (לעיל); ושבספרים מבנה לוח השנה (פרק יב) וחדוות המועדים (סי' טו). ואידך זיל גמור.

חוליה מְקשרת בין הנ"ל ובין ההמשך מצאתי בדברי הרב מאיר הרשקוביץ (בסוף מאמרוֹ). ע"פ רמב"ם במורה הנבוכים (ג, לב) בטעם הקרבנות: הקב"ה לא חפץ בביטול טבע האדם המורגל בפולחן, אלא בייחוד אותן עבודות לשם הקב"ה. בספר דניאל מתואר ניצחונם הָאֱמוּנִי של דניאל וחבריו על המלכים נבוכדנצר, בלשאצר ודָרְיָוֶשׁ:

ואם שמות החֳדשים הללו סִמלו את הכֹּחות השונים שבּכל חֹדש וחֹדש לפי אמונת הבבליים, אזי היהודים העלו בידם את השמות הללו וְיִהֲדוּ אותם, שִׁעְבְּדוּ אותם לקונה שמים וארץ וחִסלו בזה את המושג האלילי שהיה עַד אז קשור לכל חֹדש, וככה בהזכירם את שמות החֳדשים הִזכירו את חִסולם ובִטולם.

השימוש (ע"פ אנשי כנה"ג) באותם שמות אליליים לשֵׁם ה' משעבדת את הכוחות שיוחסו להם (ע"י העמים) לקב"ה^[52].

 

לַשמות מקור קדום

בבני יששכר (ניסן מאמר א, ו-ז) לרבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, ביאר שמְּקוֹר השמות בסיני, ואף קודם:

ונראה לי דוַדאי שמות החֳדשים נתקבלו ג"כ מסיני, רק שהיה בבחינת תורה שבעל פה, דהרי נזכרו השמות של חֳדשים בתרגום [עי' תרגום יונתן בראשית ח, כב] והתרגום נתקבל בסיני כידוע [מגילה ג, א], אבל התרגום הוא תורה שבע"פ, אבל לא ניתנו לכתוב בכתב עַד שבאו לבבל.

ולכן יש משמעוּת לשמות החֳדשים, וכגון ניסן לשון ניסים וכו'. וביאר "בדרך אפשר" (וכן שִׁעֵר באבן ספיר ח"ב עמ' כא), שבדוֹר הפלגה "בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ", ושם אָבדו שמות החֳדשים (והמלאכים), ובגלות בבל 'ביררו את הניצוצות' והעלוּם לא"י.

במבט ראשון נראה זה הסבר מְחודש ויחידאי, וגם הראָיה מהתרגום אינהּ ברורה[53]; אולם יש כאן נקודה מהוּתית בהשקפת רבותינו, לאו דווקא ביחס לנידוֹננו. ונבאר.

בדורנו, כתב הרב מתתיהו זרגרי (הבינֵני ואשׂיחה עמ' תנה, פורים קטן, הערה סה):

ואע"ג דכתבו הראשונים דשמות אלו הן שמות פרסיים, אך מ"מ צ"ל כמש"כ השלה"ק גבי 'טט באפריקי', דשלנו היו ונָפלו ביד הגויים... והיה כמופקד ביד הגויים עַד שהוצרכנו אליו ונטלנוהו בבוא העת[54].

ואלו דברי השל"ה (כללֵי התלמוד, יד, סוף כלל פֶּה קדוש):

אַל יעלה בדעתך שהתורה כתבה אלו הלשונות שאינם לשון קודש; אלא הכי פירושו: כשברא הקדוש־ברוך־הוא עולמו לא היה רק לשון הקודש, כמו שכּתב רש"י ז"ל בכמה דוכתי[55], וכשבָּלַל הקדוש־ברוך־הוא הלשונות בְּדוֹר הפלגה, בא לשון הקודש גם כן בשאר הלשונות, והתיבות הנזכרות לעיל הם לשון קודש, ונכללו בלשון יְוָנִי או בכתפי או באפריקי.

דברים כאלו וכיוצא בהם מצאנו בספרים נוספים, עי' צמח דוד (ח"ב, סוף האלף השני), ובשם ר' אליהו הלוי אשכנזי בראש ספר מתורגמן (שנת ה'ש"א); והרחיד"א בנחל קדומים (ואתחנן יד) בשם בעל חזון נחום ו"המקובלים"; ועוד[56].

יש להסיק בדומה לזה, שעניינים ממקור קדמון וטהור נתערבו אצל הגויים (בימי קדם, וגם בגלות האחרונה[57]). והנה ביחס לדור אֱנוֹשׁ ש"הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד, כו), דרשו חז"ל שעבוֹדת השם הוּמְרָה בעבודה זרה; וכלשון רש"י (שם)[58]:

אָז הוּחַל - (לשון חולין) לקרֹא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא, לעשותן עבודה זרה ולִקרותן אלוהות.

מפורש ששמות קודש נלקחו לצרכי חולין ופולחן אלילי[59]. האנושות צמחה מֵאדם וחוה, ושוב ממשפחת נֹחַ. הנחיוֹת שנמסרו בעל פה מאדם ומִנֹּחַ, מעין 'דבר ה''[60], השתרשו וקנו מקום בתרבויות הקדומות (גם אם שלא־במוּדע). ברור שמאפיינים שונים ששימשו לעבודת השם (עליהָ בימי אדם הראשון אין בתורה תיעוד מלבד "מִנְחָה", בראשית ד, ג-ה[61]) נלקחו לפולחן ע"ז ונטמעו בתרבות האלילית הקדומה. מסתבר ששמות שמקורם בקדושה 'אָבדו בַגויים' מאז ואילך[62]. כאשר בשלב מאוחר יותר התורה וחז"ל מוֹרִים לנו פרטים מסוימים, שדוֹמים להם נמצאו בתרבויות זרוֹת, מסתבר שזו החזרַת אותם פרטים שמקורם בקדושה לכיוון עבודת ה', תוך הסרת סִיגים זָרים שדבקו בהם בינתיים[63]. אמור מעתה: מקור הדברים בקדושה, ונתערבו בגויים, וחזרו; ולא להפך. יסוד כזה נמצא בדברי ראי"ה קוק באדר היקר (עמ' מב, בעניין "האשורולוגיא") ובפנקסי הראי"ה (ח"ב; בויסק, לא), בהתייחסוֹ לתגליות ארכיאולוגיות שונות ולטענות בדבר יחסן לתורה. עיי"ש.

בחזרה לענייננו. בתורה שלֵמה (י-יא עמ' קעו) כתב בזו הלשון:

בגיליון כתב יד לונדון נִסְמַן על הגיליון של הבראשית רבה: 'שמות חֳדשים עלו בידם מבבל - היו שמות של הקב"ה'. וצע"ג.

האם דברי ה'גיליון' עשויים להתבאר ע"פ האמור?

 

ניצוצות קדושה

למעלה התייחסנו לאיסור הזכרת שֵׁם ע"ז, ולַהיתר בע"ז הכּתובה במקרא. בטעם ההיתר[64] כתב רחיד"א במַראית העין (שם): "ואפשר דהכּתוב[65] גילה דְּיֵשׁ לברר ממנה ניצוצי הקדושה, ובהזכרת שמהּ אהניא לברר...". בלשון ר"י אייבשיץ ביערות דבש (ח"ב, דרוש ב):

והטעם מבואר בזוהר[66] כי יש להם צד קדושה, והם מִסִּטְרָא דטוב־ורע ועץ הדעת... משא"כ שאר שמות ע"ז הם כולם רָע, אבות הטומאה, ולכן מְטמאים הפּה והלשון.

לפי זה יש לומר, שאנשי כנסת הגדוֹלה זיהוּ 'ניצוצות קדושה' בשמות החֳדשים, והחזירוּם לישראל. בבנין שלמה (סי' כב), אחרי דיון ארוך בדברי רמב"ן כתב בדעתו שכיוון שתיקנו לנו אנשי כנה"ג שמות אלו לחֳדשים, ודאי רמוזים בהם סודות ועניינים נשגבים, ואולי דברים טמירים מעניינוֹ של החודש, וכשמות המלאכים[67]. ובזה מתבארת ההנחה שבמאור עיניים (פרשת תרומה): "שמות החֳדשים עלו מבבל, ויש טעם לכל השמות של החֳדשים למה נקראו כך זה ניסן וזה אייר וכן כולם" (עיי"ש לגבי אדר).

והוסיף בבנין שלמה, שמהפירוש [המיוחס ל]רש"י על ב"ר (מח, ט) ששמות החֳדשים מופיעים באסתר וכו' "וקודם לכן לא נתגלו", משמע ש'לא נתגלו' לכותבם, ולאנשי כנה"ג נתגלה ברוח הקודש לכותבם; ולפי זה בימי בית ראשון היו משתמשים בשמות אלו, אלא שלא ניתנו להיכתב. והדברים כלוּלים בדברי בני יששכר הנ"ל.

 

סיכום

בתורה החֳדשים נמנים מניסן, וללא שמות; ומאז שיבת ציון החלו השמות שמקורם בשפת לעז להופיע בכתבי הקודש. לפי רמב"ן הדבר נעשה במכֻוון לזיכרון גאולת בבל; והמניין מניסן לזיכרון יציאת מצרים אינו 'מצוָה חיובית' אלא כוונתו שאין לִמנות מֵחודש אחֵר. לא התברר לגבי אף שֵׁם של חודש שהוא של אליל; מלבד תמוז, כַּנזכר במקרא בספר יחזקאל, ולגביו י"א ששֵּׁם זה מתְאים לזכרון העוונות והפורענויות ולעורר תשובה, יש שפּירשוהו אחרת, וי"א ששם החודש בא ממשמעוּת הקדוּמה לָאליל. עכ"פ, לגבי כלל שמות החֳדשים שבּאוּ ממקור גּוֹיִי, י"א שהם עָברו כעין 'גיור' ע"י שינוי מהמקור או ע"י משמעוּת חֲדשה בלשון הקודש, ואפשר שע"י צירוף שניהם. וי"א שביטול ההקשר האלילי ומנגד ייחוס הכוחות לקב"ה הם המונצחים בשמות אלו. וי"א שמקור השמות בקדושה ונודעו בימי קדם, ואָבדו בגויים, וחז"ל ברוח קודשם זיהוּ בהם עניינים נשׂגבים והֶחזירוּם.