המעין

המעין > גליון תמוז תשפ"ו >

מות המלך יאשיהו וחורבן בית המקדש / הרב אריה קופרמן

הורדת קובץ PDF

הרב אריה קופרמן

מות המלך יאשיהו וחורבן בית המקדש

הקינות לתשעה באב והקינה על יאשיהו

המלחמה בפרעה נכה ומות יאשיהו

עלייתו ונפילתו של יהואחז

המהפך שעבר עם ישראל ופשרו

מות יאשיהו וחורבן בית המקדש

"ויקונן ירמיהו על יאשיהו"

"והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים" (עמוס ח, ט),

ואמר רבי יוחנן: זה יומו של יאשיהו. (מועד קטן כה, ב)

הקינות לתשעה באב והקינה על יאשיהו

רוב ככל הקינות לתשעה באב מקוננות על האסונות הכבירים שפקדו את עם ישראל לאורך הדורות, ובראשם כמובן חורבן שני בתי המקדש. החורבן הוא אמנם הנושא המרכזי והבריח התיכון של הקינות לתשעה באב, אולם ביום זה אנו מקוננים גם על אסונות נוספים שאירעו לעם ישראל במהלך הדורות, כגון מסעי הצלב[1] ושריפת התלמוד[2], וכפי שמלמד אותנו רבי קלונימוס בן יהודה בקינתו על מסעי הצלב[3]:

שִׂימוּ נָא עַל לְבַבְכֶם מִסְפֵּד מַר לְקָשְׁרָה, כִּי שְׁקוּלָה הֲרִיגָתָם לְהִתְאַבֵּל וּלְהִתְעַפְרָה, כִּשְׂרֵפַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ הָאוּלָם וְהַבִּירָה, וְכִי אֵין לְהוֹסִיף מוֹעֵד שֶׁבֶר וְתַבְעֵרָה, וְאֵין לְהַקְדִּים זוּלָתִי לְאַחֲרָהּ, תַּחַת כֵּן הַיּוֹם לִוְיָתִי אֲעוֹרְרָה, וְאֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה וְאֶבְכֶּה בְּנֶפֶשׁ מָרָה, וְאַנְחָתִי כָּבְדָה מִבֹּקֶר עַד עָרֶב, עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל עַם ה' כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב.

תשעה באב הוא אם כן המועד הראוי לספוד ולבכות גם על יתר האסונות והצרות, אולם, כפי שמשמע מדברי רבי קלונימוס, לא כל אסון וצרה שייכים לאבלות של תשעה באב, כי אם רק אלו שקרו לכלל ישראל, 'עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל עַם ה' כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב'.

על רקע זה בולטת קינה אחת ויחידה שאינה נענית לכאורה לכלל הזה, ואינה מקוננת עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל עַם ה' כי אם על אדם אחד שנפל בחרב, היא קינתו של רבי אלעזר הקליר על מות יאשיהו, "וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ"[4]. יאשיהו איננו אדם רגיל, שהרי הוא היה מלך יהודה, ועדיין העובדה שמותו זכה לקינה מיוחדת אומרת דורשני[5]. ההתייחסות המיוחדת למות יאשיהו איננה חידושו של הקליר, והדבר מודגש בפתיחתה של הקינה - המילים "וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ" אינן אלא ציטוט של המקרא בספר דהי"ב (לה, כד-כה) המתאר את מות יאשיהו: "וַיָּמׇת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו, וְכׇל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ͏ִם מִתְאַבְּלִים עַל יֹאשִׁיָּהוּ. וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמְרוּ כׇל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם, וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת". קינה זו המוזכרת כאן היא הקינה הרביעית במגילת איכה – "אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כׇּל חוּצוֹת"[6], ובעיקר הפסוק "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם" (איכה ד, כ), וכפי שנאמר בתוספתא (תענית ב, י)[7].

אולם דבר זה עצמו טעון ביאור – במה היה מותו של יאשיהו, עצוב וטראגי ככל שהיה, כה נורא, עד שגרם לאבלות כה יוצאת דופן של אנשי יהודה והנביא ירמיהו? ומה שקשה אף יותר – מה הקשר בין מות יאשיהו ובין מגילת איכה? הלא מגילת איכה אינה אלא קינה על החורבן, ואילו יאשיהו נהרג יותר מעשרים שנים קודם החורבן[8]? מהי אם כן הסיבה לכך שהקינות על מותו נכנסו למגילת איכה ולסדר הקינות[9]?

המלחמה בפרעה נכֹה ומות יאשיהו

הזיקה בין מות יאשיהו והחורבן איננה התמיהה היחידה בפרשה זו. לאמיתו של דבר, פרשה זו כולה, מתחילתה ועד סופה, מעלה תמיהות לא פשוטות. וכך נכתב בספר מל"ב (כג, כט-ל):

בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל נְהַר פְּרָת וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ, וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ.

התיאור כאן הוא קצר ותמציתי. תיאור רחב יותר בא בספר דהי"ב (לה, כ-כד):

אַחֲרֵי כׇל זֹאת אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת הַבַּיִת[10] עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל פְּרָת[11] וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ יֹאשִׁיָּהוּ. וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה[12] לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם[13] כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי[14] וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי[15] חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ[16]. וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֵם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ[17], וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים, וַיָּבֹא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ. וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הׇחֳלֵיתִי מְאֹד. וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן הַמֶּרְכָּבָה וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיָּמׇת.

התמיהה הראשונה שעולה למקרא הסיפור היא, מדוע באמת התעקש יאשיהו לצאת ולהילחם בפרעה נכה – והרי זה כלל לא עלה להילחם בו כי אם במלך אשור, וכפי ששלח ליאשיהו – "מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי"?

שאלה זו הטרידה את חז"ל, וכך אומר התלמוד במסכת תענית (כב, ב):

מאי דרש [=יאשיהו], "וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כו, ו), מאי "חרב", אילימא חרב שאינה של שלום, והכתיב (שם) "ונתתי שלום בארץ", אלא אפילו של שלום.

וכן יסד רבי אלעזר הקליר בקינתו: 'כִּלָּה הֲמוֹנַי לֶכֶת אֲרַם נַהֲרַיִם, לְמַעַן לֹא תַעֲבֹר חֶרֶב כָּל שֶׁהוּא בְּאֶפְרַיִם'.

ברם, דרשה זו תמוהה מאוד לכאורה, שהרי מדובר שם בהבטחה של הקב"ה ולא בציווי, וכשם שהגשמתה של הבטחת "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ" (ויקרא שם) אינה מוטלת על האדם, אלא הקב"ה הוא זה 'שמעבירן מן העולם'[18] או 'משביתן שלא יזיקו'[19], כך לכאורה גם הגשמתה של ההבטחה שלאחריה "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" מצויה בידיו של הקב"ה, וכיצד העלה יאשיהו על דעתו שמוטל עליו לצאת למלחמה בכדי להגשים את הבטחת הקב"ה? יתרה מזו, הלא בכך שיאשיהו יצא להילחם בפרעה נכה הוא גרם לכך שלא רק 'חרב של שלום' עברה בארץ ישראל כי אם מלחמה ממש, ומה הועיל אם כן בתקנתו?

תמיהה נוספת וקשה אף יותר היא, מדוע באמת נהרג יאשיהו במלחמה ו'לא נעשה לו נס כמו לחזקיהו'[20] – והרי הכתוב (מל"ב שם כה) מעיד כי "כָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכׇל לְבָבוֹ וּבְכׇל נַפְשׁוֹ וּבְכׇל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ"?

גם שאלה זו הטרידה את חז"ל, וזו תשובתם (תענית שם):

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, מפני מה נענש יאשיהו, מפני שהיה לו לימלך בירמיהו ולא נמלך.

ברם, גם תשובה זו תמוהה לכאורה – שהרי לא מצינו חיוב להימלך בנביא לפני יציאה למלחמה, כי אם בסנהדרין[21]! מה גם שמלחמה זו לפי דעת יאשיהו הייתה מוגדרת לכאורה כמלחמת מצוה[22], שבה אין המלך מחויב להתייעץ כלל[23].

תשובה אחרת לשאלה זו עולה מדברי חז"ל במדרש איכה (א, נג), שם נאמר שיאשיהו כן התייעץ עם ירמיהו, וזה ציווה עליו שלא לצאת למלחמה, ובכל זאת יצא יאשיהו למלחמה, וכן יסד הקליר בקינתו: 'וְלֹא שָׁמַע לְחוֹזֶה לָשׁוּב אֲחוֹרַיִם. כִּי גְּזֵרָה נִגְזְרָה לְסַכְסֵךְ מִצְרַיִם בְּמִצְרָיִם', וממילא חזר דינו כמי שמוותר על דברי נביא שחייב מיתה[24], ועל כן נענש ומת במלחמה. וכן כתב הרד"ק (מל"ב שם כט). מקור לתפיסה זו מבקש המדרש (שם) למצוא בלשון הכתוב בדהי"ב – "וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים". וכך אומר המדרש:

"ולא שמע אל דברי נכו מפי אלהים", זה ירמיהו שאמר ליאשיהו: כך מקובלני מישעיה רבי (ישעיהו יט, ב): "וסכסכתי מצרים במצרים". ולא שמע לו, אלא אמר לו: משה רבה דרבך לא כך אמר - "וחרב לא תעבור בארצכם", וחרבו של אותו רשע עוברת בארצי ובתחומי.

ברם, פרשנות זו לכתוב אינה הולמת לכאורה את פשוטו של מקרא - שכן לפי הסבר זה היה לו לכָתוב לומר 'ולא שמע אל דברי אלהים' או 'ולא שמע אל דברי ירמיהו מפי אלהים', ואילו הלשון "ולא שמע אל דברי נכה מפי אלהים" משמעה לכאורה שיאשיהו לא שמע לדברי פרעה נכה[25]!

אפשרות נוספת ליישוב תמיהה זו עולה מהמשך דברי התלמוד (תענית שם) – 'והוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה', והיינו 'שאין מעשה ידי הדור יפה' כלשון רבנו גרשום שם. ואמנם התלמוד אומר את זה כדי להסביר היכן טעה יאשיהו, ומדוע באמת לא נתקיימה ברכת "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" בימיו, אולם ניתן לומר שיש בכך גם הסבר מדוע לא נעשה לו נס והוא נהרג במלחמה. וכן נאמר בפירוש בפרקי דרבי אליעזר (פרק יז) כי 'בשביל הרעה שהיו ישראל עושין בסתר נאסף הצדיק'[26], וכן יסד הקליר בקינתו: 'גַּם בְּכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר קָמוּ לִגְדֹּר, לֹא קָם כָּמוֹהוּ מִימוֹת אֲבִיגְדוֹר. דָּבַק בּוֹ חֵטְא לֵיצָנֵי הַדּוֹר, אֲשֶׁר קָמוּ אַחַר הַדֶּלֶת לִסְדֹּר'.

ועדיין אין הלב מתיישב בכך, שכן קשה לומר שכל דורו עבדו עבודה זרה – שהרי הכתוב בדהי"ב (לד, לג) מעיד כי "כׇּל יָמָיו לֹא סָרוּ מֵאַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם". ועל כורחך צריך לומר שכוונת התלמוד היא למיעוט העם ולא לרובו או כולו[27], ואם כן עדיין קשה במה נשתנה יאשיהו מחזקיהו – והרי גם בתקופת חזקיהו היו רשעים בישראל כגון שבנא וסיעתו[28], ובכל זאת נעשה לו נס, ובמה נגרע אפוא חלקו של יאשיהו?

נניח עתה לתמיהות אלו, ונפנה את מבטנו אל סדרת המאורעות הדרמטיים שפקדו את יהודה לאחר מות יאשיהו.

עלייתו ונפילתו של יהואחז

לאחר מות יאשיהו מָלך יהואחז בנו, שלא הלך בדרכי אביו ועשה את הרע בעיני ה', אולם מלכותו לא החזיקה מעמד זמן רב, וכפי שמתואר במל"ב (שם ל-לד):

וַיִּקַּח עַם הָאָרֶץ אֶת יְהוֹאָחָז בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו... וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו. וַיַּאַסְרֵהוּ פַרְעֹה נְכֹה בְרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת מִמְּלֹךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם וַיִּתֶּן עֹנֶשׁ עַל הָאָרֶץ מֵאָה כִכַּר כֶּסֶף וְכִכַּר זָהָב. וַיַּמְלֵךְ פַּרְעֹה נְכֹה אֶת אֶלְיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ יְהוֹיָקִים וְאֶת יְהוֹאָחָז לָקַח וַיָּבֹא מִצְרַיִם וַיָּמׇת שָׁם.

התערבות זו של פרעה נכה נראית כמובן תמוהה, והכתוב אינו מסביר מה חטא חטאו יהואחז והעם שבעטיו הוריד פרעה נכה את יהואחז מכס המלכות והטיל קנס כבד על העם. את הפער הזה מנסה למלא רד"ק (שם לג), שמציע כי יהואחז יצא למלחמת נקם בפרעה נכה:

נראה כי יהואחז במולכו חשב לנקום את נקמת אביו מפרעה נכה, והלך ופשט בארץ מצרים והכה בהם מכה גדולה, ובשובו פגע בו פרעה בארץ חמת ולכדו ואסרו... כי מה עניין "ויאסרהו" מבלי שיקדם לו עניין שנלחם עמו או עלה על ארצו, והלא פרעה התנצל ליאשיהו ואמר לו "לא עליך אתה היום". אלא שכן נראה העניין כמו שפירשנו.

לעומת פרשנות זו שנזקקת להוסיף על הכתוב, אברבנאל מציע אפשרות פשוטה יותר, ולפיה החטא היה עצם המלכת יהואחז, שכן הוא לא היה הבן הבכור של יאשיהו, וכפי שמוכח מן העובדה שהוא היה בן כ"ג שנים בעת המלכתו כאמור במל"ב (שם לא), ואילו יהויקים שמלך רק שלושה חודשים אחריו היה אז בן כ"ה שנים (שם לו), וזו הסיבה שהוצרכו למושחו, וכפי שמובא במסכת הוריות (יא, ב):

אין מושחים מלך בן מלך, ואם תאמר מפני מה משחו את שלמה - מפני מחלוקתו של אדוניה, ואת יואש מפני עתליה, ואת יהואחז מפני יהויקים שהיה גדול ממנו שתי שנים.

זאת ועוד, בדהי"א (ג, טו) מונה הכתוב את בניו של יאשיהו: "וּבְנֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַבְּכוֹר יוֹחָנָן הַשֵּׁנִי יְהוֹיָקִים הַשְּׁלִשִׁי צִדְקִיָּהוּ הָרְבִיעִי שַׁלּוּם", ובעקבות ראב"ע (דניאל א, א) מזהה אברבנאל את יהואחז עם שלום[29], ונמצא שהוא היה הבן הקטן ביותר של יאשיהו[30]. המלכתו של יהואחז, הבן הקטן ביותר, כנגד סדרי הירושה הרגילים, היא זו שהעלתה את חמתו של פרעה נכה והובילה אותו להסיר את יהואחז מכס המלכות ולהעניש את העם[31], וכפי שמסביר אברבנאל:

"ויאסרהו פרעה נכה ברבלה... ויתן עונש על הארץ"... מאשר ראה שעם הארץ אשר ביהודה וירושלם הרעו לעשות בעניין המלוכה, וזה במה שלקחו בחוזקה הבן הקטן אשר ליאשיהו והמליכוהו תחת אביו, ועזבו הבכור ולקחו הצעיר, הסיר את יהואחז מהמלכות להיותו הצעיר מאחיו ולא היה ראוי למלכות, וענש את הארץ במאה ככר כסף וככר זהב בעבור המלכתו, והוליכו למצרים, והמליך את יהויקים שהיה הגדול מהם.

אמנם, פרשנות זו מעוררת מיד את התמיהה – מדוע אם כן פרעה נכה, אשר לפי הסבר זה כעס על התנהגות זו והדיח את יהואחז, דילג אף הוא על יוחנן הבכור והמליך את יהויקים[32]? ומה שקשה אף יותר - מדוע באמת דילג העם על שלושת הבנים הגדולים והמליך את יהואחז הקטן? אברבנאל עצמו מתייחס בתוך דבריו רק להתנהגותו של פרעה נכה, ומשער שבאותה עת כבר מת יוחנן ולכן לא המליכו פרעה כי אם את יהויקים הבא אחריו. הצעה זו מסבירה אמנם את מעשיו של פרעה נכה, אולם אין בה כדי להסביר את מעשיו של העם, ומדוע הוא דילג לא רק על יוחנן כי אם גם על יהויקים וצדקיהו והמליך את יהואחז הקטן. לשאלה זו נדרשו חז"ל במסכת הוריות (שם):

ומי מלכי זוטרי מקמי קשישי, והא כתיב (דהי"ב כא, ג) "ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור"! יהורם ממלא מקום אבותיו הוה[33], יהויקים לאו ממלא מקום אבותיו הוה.

מדברי התלמוד עולה אפוא, שהסיבה לכך שהעם דילג על יהויקים והמליך את יהואחז היא 'מפני שהיה ממלא מקום אבותיו'. יתכן לפי זה שאף יוחנן[34] וצדקיהו עשו את הרע בעיני ה'[35], ולכן דילגו אף עליהם.

ברם, הנחה זו שיהואחז הלך בדרכי אביו ועשה את הטוב והישר בעיני ה' תמוהה ביותר, שהרי הכתוב (מל"ב כג, לב) מעיד עליו בפירוש שעשה את הרע בעיני ה'! תשובה אפשרית לתמיהה זו עולה מדברי ר' יוסף אבן יחיא בפירושו לדהי"א (שם) שסבור כראב"ע כי 'שלום הוא יהואחז הקטן מאחיו', ומסביר שהסיבה לכך שהמליכוהו עם הארץ 'היה לאהבתם אותו בחושבם היותו שלם כשמו שלום'[36], ויתכן שזו גם כוונת התלמוד – שהעם חשב שהוא ממלא מקום אבותיו ולכן ביכר אותו על פני אחיו, אולם לאחר מכן נתברר שטעות הייתה בידם וכי אף הוא רשע כאחיו.

תשובה הפוכה מתשובת חז"ל מציע רלב"ג (מל"ב שם ל), ואלו דבריו:

ואמנם הנה זכר בספר דברי הימים כי הבכור יוחנן, לפי מה שאחשוב להודיע שכבר עשו ישראל שלא כהוגן בהמליכם הקטן מהבנים, אך המליכוהו בהיותו נמשך לפעולות המגונות אשר היו פניהם מועדות אליהם, ולזה נמשך אליהם מהרע מה שנמשך, כי אולי היה יוחנן אוחז מעשה יאשיהו אביו.

רלב"ג סבור אם כן שיהואחז עשה את הרע בעיני ה' כפי שאומר הכתוב, והמון העם ידעו זאת היטב, וזו בדיוק הסיבה שהם העדיפו אותו על פני יוחנן אחיו – שכן הם חפצו לשוב ולעשות את הרע בעיני ה', ולכן הם לא רצו להמליך את יוחנן שהלך בדרכי אביו כי אם את יהואחז ש'נמשך לפעולות המגונות אשר היו פניהם מועדות אליהם'. רלב"ג אמנם אינו מסביר מדוע הם דילגו גם על יהויקים וצדקיהו על אף שגם על שניהם נאמר שעשו את הרע בעיני ה'[37], ויתכן שיהואחז הרשיע יותר מכולם, ולכן הם העדיפו אותו לא רק על פני יוחנן אלא גם על פני יהויקים וצדקיהו. הנחה זו יכולה גם להסביר מדוע פרעה נכה לא המליך את יוחנן – שכן הוא ראה שההתנגדות למינויו בקרב העם בשל צדקתו היא כה חזקה עד שהמלכתו עלולה להוביל לידי מרד, ולכן הוא הסכים להתפשר ולמנות את יהויקים שגם הוא עשה את הרע בעיני ה' אך לא כמו יהואחז, ולכן את מלכותו העם היה מסוגל לקבל לכל הפחות בדיעבד.

המהפך שעבר עם ישראל ופשרו

לפנינו אם כן מאורע יוצא דופן, שאין לו אח ורע בתולדות ישראל. מאז ומתמיד הייתה התנהגותו של עם ישראל תלויה במלך – כאשר זה היה צדיק ועשה את הטוב בעיני ה' הלך העם אחריו, וכאשר זה היה רשע ועשה את הרע בעיני ה' כך עשה גם העם. כאן אנו עדים לתהליך הפוך, כאשר העם הוא זה שבחר לעזוב את ה' לאחר מות יאשיהו, ובשל כך המליך את הבן הצעיר כנגד כל סדרי המלוכה רק בשל התאמתו לדרך הרעה שבה בחר העם.

וכאן הבן שואל – מה גרם למהפך זה בעם? הלא הכתוב בדהי"ב (לד, לג) מעיד על יאשיהו שהנהיג "אֵת כׇּל הַנִּמְצָא בְּיִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹד אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם", וכי "כׇּל יָמָיו לֹא סָרוּ מֵאַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם", כיצד אפוא מיד לאחר מותו שינה העם את דרכיו מן הקצה אל הקצה והחליט לעשות את הרע בעיני ה'[38], בשיעור כזה שהוא היה מוכן לשם כך לפרוץ את גדרי המלוכה ולהמליך את הבן הצעיר ביותר כדי שיעזור בידו להגיע אל מטרתו[39]?

דומה כי ישנה רק תשובה אפשרית אחת לשאלה זו. אם עד מותו של יאשיהו הלך העם בדרכי ה' ומיד לאחר מותו החליט לעזוב את ה', הרי שיש רק מאורע אחד שבו אפשר לתלות את המהפך הזה, והוא – מותו של יאשיהו.

במה דברים אמורים?

מאז ומתמיד ידע עם ישראל שהצלחותיו או כישלונותיו בעולם הזה תלויים בהליכתו בדרכי ה', וכפי שמזהירה התורה במקומות רבים. ואכן תולדות ישראל עד לתקופת יאשיהו תואמים להפליא לתבנית זו – מלכים שעשו את הרע בעיני ה' נכשלו במעשיהם, ואילו אלו שעשו את הטוב והישר בעיני ה' הצליחו במעשיהם[40], ומה שחשוב יותר – מעולם לא נהרג אחד ממלכי ישראל הצדיקים. כל אלו שמצאו את מותם בצורה לא טבעית היו רק מבין אותם המלכים שעשו את הרע בעיני ה'[41], ואילו המלכים הצדיקים זכו תמיד למות בשלוה על מיטתם. לאור זאת נוכל לשער את גודל התדהמה שהכתה באנשי יהודה בשומעם שיאשיהו לא רק ניגף מפני פרעה נכה בקרב מגידו - אלא גם מצא שם את מותו, שהרי כולם ידעו על גודל צדקותו ומעשיו הטובים, וכפי שמעיד עליו הכתוב (מל"ב שם כה) כי "כָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכׇל לְבָבוֹ וּבְכׇל נַפְשׁוֹ וּבְכׇל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ", וכיצד אם כן יכול להיות שהוא נהרג כאחרון המלכים הרשעים[42]? נראה אפוא שלא יהיה זה מופרך להניח שנפילתו הפתאומית במלחמה של גדול מלכי יהודה הצדיקים היא זו שגרמה לאנשי יהודה להגיע לאותה מסקנה שעתידים להגיע אליה הרשעים בימי מלאכי - "שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת"[43] (מלאכי ג, יד), וכתוצאה מכך לבצע מהפך גמור בכל אורחות חייהם ולעזוב את ה', באומרם: "וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ"[44] (שם טו). וכה עצום היה ההלם, וכה גדולה הייתה האכזבה, עד ששום דבר לא הועיל לשנות את ההכרעה הזו, ואפילו החורבן הנורא על כל מוראותיו לא היה בו כדי לשנות את דעתם, וכפי שאמרו בפירוש אנשי ונשי יהודה שגלו למצרים לאחר רצח גדליה בן אחיקם לירמיהו הנביא: "הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם ה' אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים אֵלֶיךָ, כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כׇּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ, וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ" (ירמיהו מד, טז-יח). סביר להניח שדברים אלו של 'הנשים הארורות'[45] מכוונים למות יאשיהו במלחמה[46], והוא זה שגרם לאנשי יהודה לדבוק בעבודת האלילים עד הסוף המר ואף מעבר לו.

מות יאשיהו וחורבן בית המקדש

לאור הדברים הללו נוכל למצוא פתח ליישב את השאלות העולות ממותו של יאשיהו, ובראשן השאלה מדוע יאשיהו נהרג במלחמה ולא עמדו לו זכויותיו. לדעתנו התשובה לכך מצויה בחטיבת הפסוקים החותמת את תיאור חייו ומפעליו הכבירים של יאשיהו (מל"ב כג, כה-כז):

וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכׇל לְבָבוֹ וּבְכׇל נַפְשׁוֹ וּבְכׇל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ, אַךְ לֹא שָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כׇּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה, וַיֹּאמֶר ה' גַּם אֶת יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי אֶת יִשְׂרָאֵל וּמָאַסְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֶת יְרוּשָׁלַ͏ִם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם.

הנה כי כן, הכתוב קובע שכל מעשיהם הטובים של יאשיהו ושל עם ישראל בימיו לא הועילו להעביר את חרון אפו הגדול של ה' על עם ישראל בשל חטאי מנשה ודורו, והוא נותר נחוש בהחלטתו להוציא את גזירת החורבן והגלות שנגזרה בימי מנשה אל הפועל.

ברם, כל זמן שעם ישראל עשה את הטוב בעיני ה' לא היה יכול ה' להוציא את גזירתו אל הפועל – שהרי אין זה ממידתו להעניש את הבנים על חטאי אבותיהם, וכפי שנאמר (דברים כד, טז) "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ", ומה שנאמר (שמות לד, ז) "פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" הוא רק 'כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם' כדאיתא בסנהדרין (כז, ב), ואם כן כל עוד שעם ישראל עמדו בתשובתם וכניעתם לפני ה' לא הייתה יכולה הגזירה לצאת אל הפועל, וכפי שאמר ה' בעצמו ליאשיהו באמצעות חולדה הנביאה (שם כב, יט-כ):

יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי ה' בְּשׇׁמְעֲךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתִּבְכֶּה לְפָנָי, וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם ה', לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם, וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה.

וברי שדין זה לא היה משתנה גם לאחר מותו של יאשיהו, וכל זמן שהעם היה ממשיך בדרכו ונותר איתן בתשובתו לא הייתה יכולה הגזירה לצאת אל הפועל.

מה עשה ה'? הקשה את לבו של יאשיהו, וגרם לו להתעקש לצאת להילחם בפרעה נכה כנגד כל היגיון[47], ואף לדרוש דרשות רחוקות שבהן הוא שכנע את עצמו ואת עמו בנחיצותה וצדקתה של המלחמה המיותרת הזו[48], ולמצוא שם את מותו, ומוות זה גרם לעם ישראל למאוס בה' ובעבודתו, ולשוב לעשות את הרע בעיניו כפי שראינו. מעתה היה יכול ה' להוציא את גזירת החורבן והגלות אל הפועל – שהרי כעת עם ישראל 'אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם', וראוי לפקוד עליהם את עוון אבותיהם.

לאור זאת מובן מאוד מה ההבדל בין יאשיהו לחזקיהו, ומדוע לא נעשה ליאשיהו נס כשם שנעשה לחזקיהו. אמת, יאשיהו בוודאי לא היה צדיק פחות מחזקיהו, וגם בדורו של חזקיהו היו מצויים רשעים רבים, אולם ההבדל הגדול הוא שבימי יאשיהו כבר נגזרה הגזירה על החורבן בשל חטאי מנשה ודורו, וכדי להוציאה אל הפועל נהג עמו הקב"ה כפי שורת הדין ודנו למיתה בשל חטאיהם של אותם 'ליצני הדור', וכפי שקונן עליו ירמיהו הנביא: "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם".

"ויקונן ירמיהו על יאשיהו"

נמצינו למדים כי מות יאשיהו לא היה רק אסון נורא וטרגדיה בלתי נתפסת לכשעצמו, אלא הוא זה שהוביל ישירות לחורבן – שכן הוא הוא שגרם לעם ישראל לעזוב את ה', ובכך יכלה לצאת גזירת החורבן אל הפועל. לאור זאת נוכל להבין מה פשרה של אותה אבלות יוצאת דופן שהתאבל ירמיהו על מות יאשיהו, כמו גם מדוע הוא כלל את הקינה על מותו במגילת איכה, ומדוע עד היום אנו מקוננים על מותו בתשעה באב. בקונננו על מות יאשיהו איננו מקוננים רק על מותו הטראגי של מלך גדול וצדיק, אלא גם ובעיקר אנו מבכים את המוות הפתאומי והנורא שגרם לעם ישראל לעזוב את ה', והוביל בכך באופן ישיר לחורבן בית המקדש. הקינה על מות יאשיהו אינה אלא קינה על פתיחת הדרך לחורבן בית המקדש.

[1] קינה כב - 'הַחֲרִישׁוּ מִמֶּנִּי וַאֲדַבֵּרָה', קינה כה - 'מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם', קינה כט - 'אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי בִּבְכִי אֲמָרֵר', וקינה לג – 'אֵבֶל אֲעוֹרֵר'.

[2] קינה מא – 'שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ'.

[3] היא קינה כה - 'מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם'.

[4] היא קינה יא.

[5] ישנן קינות נוספות שעוסקות באסונות שאירעו ליחידים, וכגון קינה כא על עשרת הרוגי מלכות, וקינה כג - 'עַל בֵּן וּבַת רִבִּי יִשְׁמָעֵאל כֺּהֵן גָּדוֹל', אולם אלו אינן עומדות לעצמן, אלא הן כלולות באסונות שהביא עמו החורבן, כך שקינות אלו מאירות צדדים נוספים של אסון החורבן. לעומת זאת, מות יאשיהו אירע יותר מעשרים שנים קודם החורבן, ואם כן מדובר לכאורה באירוע שעומד לעצמו, והעובדה שלמרות זאת הוא זכה לקינה נפרדת אומרת אם כן דורשני.

[6] וכפי שכותב רש"י על אתר: קינה זו נאמרה על יאשיהו, כמו שנאמר בדברי הימים: הלא היא כתובה על ספר הקינות.

[7] וכן איתא בסדר עולם רבה (פרק כד), ובבבלי תענית (כב, ב).

[8] וזה סדר הזמנים: יאשיהו מלך שלושים ואחת שנים (מל"ב כב, א), אחריו מלך יהואחז בנו שלושה חודשים (שם כג, לא), אחריו מלך יהויקים אחיו אחת עשרה שנים (שם לו), אחריו מלך יהויכין בנו שלושה חודשים (שם כד, ח), ואחריו מלך צדקיהו דודו אחת עשרה שנים (שם יח). נמצא אם כן שיאשיהו מת כעשרים ושתים שנים קודם החורבן.

[9] אמנם מות יאשיהו גרם בעקיפין לחורבן, שהרי עם מותו ועליית בניו הרשעים לשלטון נעצרה המהפכה הדתית שהוביל יאשיהו ועם ישראל שב לעבוד עבודה זרה, מה שהוביל בסופו של דבר לחורבן. היה מקום אפוא לומר שזהו הטעם ליחסנו המיוחד למות יאשיהו, וכך מציע הגרי"ד סולובייצ'יק (ראה: הרב י"ד הלוי סולובייצ'יק, בכה תבכה בלילה: על הקינות לתשעה באב, עמ' 161-167), אולם לענ"ד קשה להסתפק בכך, שהרי היו אירועים נוספים שגרמו לחורבן, כגון חלוקת הממלכה בימי רחבעם ועוד, ובכל זאת לא מצינו קינות על מאורעות אלו, מה שמלמד לכאורה על כך שהקשר בין מות יאשיהו והחורבן הוא קשר מהותי הרבה יותר.

[10] מיוחס לרש"י: הפסוק קובל ומקונן על יאשיהו שלא נעשה לו נס כמו לחזקיהו, שכתוב בו אחרי הדברים והאמת בא סנחריב (דהי"ב לב, א) על חזקיהו, ונעשה לו נס.

[11] מיוחס לרש"י: על מלך אשור, כדכתיב (מל"ב כג, כט), ורצה לעבור דרך ארץ ישראל עליו, ופרעה נכו לא היה יכול לבוא עליו דרך נהר פרת אם לא יעבור דרך ארץ ישראל, שהרי מצרים בדרומה של ארץ ישראל ונהר פרת בצפונה של ארץ ישראל.

[12] מצודות: ר"ל, מה לי עליך ומה לך עלי, וכי אויבים אנחנו זה לזה.

[13] מצודות: היום הזה אינני הולך עליך.

[14] מצודות: אל מקום מלחמתי, והוא על מלך אשור.

[15] מצודות: אולי שמע מפי ירמיה בדבר ה' למהר ללכת בבהלה על אשור.

[16] מצודות: ר"ל, חדל לך מהילחם עם אלהים אשר עמי, וכאומר: הלא מפי ה' אני הולך, וא"כ הוא עמי, ואם תעכב על ידי מללכת יחשב כאלו תלחם עמו, לזה חדל לך ולא ישחיתך האלהים.

[17] מצודות: לא החזיר פניו ממנו, ובכדי להילחם בו שינה בגדי המלוכה ללבוש בגדי מלחמה.

[18] דעת רבי יהודה בתורת כהנים שם.

[19] דעת רבי שמעון שם.

[20] כלשון המיוחס לרש"י שהובא לעיל בהערה 10.

[21] כפי שקובעת המשנה בתחילת מסכת סנהדרין (ב, ב) – 'ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד', וכן פסק הרמב"ם בהלכות מלכים (ה, ב), ומדברי הגמרא שם (טז, ב) עולה שחובה לשאול אף באורים ותומים, אולם נביא לא הוזכר שם

[22] הרמב"ם (שם א) קובע כי 'מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם', ואילו מלחמת רשות 'היא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו'. מלחמת יאשיהו בפרעה נכה בוודאי לא הייתה 'כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו', ואמנם קשה להגדירה בפשטות כ'עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם' - שהרי פרעה נכה לא התכוון להילחם בישראל, אולם גם אם יאשיהו סבר שאפילו רק מעבר של צבא מצרים בארץ ישראל פוגע בעם ישראל ובמה שהובטח להם מפי ה' הרי שיש להניח כי הוא אכן ראה במלחמה זו מלחמה ל'עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם', ואם כן לשיטתו הייתה זו מלחמת מצוה.

[23] וכפי שפוסק שם הרמב"ם (שם ב): 'מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת'.

[24] ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה ט, ב.

[25] וכן פירשו שם רוב המפרשים.

[26] וכן נאמר בתנחומא משפטים ז.

[27] מן הראוי לציין שבמקבילה באיכה רבה (שם) איתא 'שכל דורו היו עובדים ע"ז', ואף מתואר שם כיצד הם היו מרמים את שלוחי המלך יאשיהו – 'ליצני הדור מה היו עושים, היו נותנים חצי צורה בדלת זו וחצי צורה בדלת זו, הווה משלח זוג תלמידים למיבערא עבודה זרה מבתיהון, והוון עללין ולא משכחין כלום, עד דנפקון אמרון טרודו תרעין, מן דהוון תרעין תרעייא הוה משתכחא קיימא מלגיו', ומדרש זה הוא בוודאי הבסיס לדברי הקליר שהובאו למעלה. אולם כאמור קשה להלום זאת עם עדות הכתוב בדהי"ב. מלשון התלמוד 'שאין דורו דומה יפה' אין הכרח שהכוונה לכל הדור, ואפשר לומר שהכוונה למיעוטו.

[28] ראה סנהדרין כו, א.

[29] זאת לעומת חז"ל (הוריות שם) המזהים את יוחנן עם יהואחז ואת שלום עם צדקיהו. זיהויו של יוחנן עם יהואחז תמוה לכאורה, שהרי הכתוב מעיד שיוחנן היה הבכור ואילו יהואחז בוודאי לא היה הבכור – שהרי הוא היה צעיר מיהויקים, ואכן בשל קושי זה מוציאים חז"ל (שם) את המקרא מפשוטו ודורשים ש'מאי בכור – בכור למלכות', אולם ראב"ע סבור שיש לפרש את המקרא כפשוטו שיוחנן היה בכור הבנים, ואם כן לא ניתן לומר שזהו יהואחז, ועל כורחנו יש לזהות את יהואחז עם שלום, הבן הרביעי. סיוע נוסף לזיהוי זה מוצא ראב"ע בדברי ירמיהו (כב, יא-יב): "כִּי כֹה אָמַר ה' אֶל שַׁלֻּם בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הַמֹּלֵךְ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו, אֲשֶׁר יָצָא מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה לֹא יָשׁוּב שָׁם עוֹד, כִּי בִּמְקוֹם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתוֹ שָׁם יָמוּת וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִרְאֶה עוֹד", כאשר בהמשך הפרק שם מתנבא ירמיהו על גלותם לבבל של יהויקים ויהויכין בנו, וקשה אם כן לומר ששלום הוא צדקיהו – שכן מדוע יתנבא ירמיהו על גלות צדקיהו האחרונה לפני גלותם של יהויקים ויהויכין שקדמה לה? ועל כן מסתבר יותר לומר ששלום הוא יהואחז, וזוהי נבואה על גלות יהואחז למצרים שאכן קדמה לגלויות האחרות. ועיין עוד בדברי רד"ק (מל"ב שם ודהי"א שם) שהאריך בנושא זה.

[30] וכך גם סבור רלב"ג (מל"ב שם ל).

[31] יש להניח שאחרי שניצח פרעה נכה את יאשיהו הפכה יהודה לארץ חסות של מצרים, וכפי שבימי יהויקים נעשתה יהודה ארץ חסות של בבל בעקבות ניצחונותיו של נבוכדנצר כאמור להלן (כד, א), ומכאן סמכותו של פרעה להתערב בענייניה הפנימיים של יהודה ולהכריע מי ישב על כס המלכות. אברבנאל אינו מסביר מה היה כל כך איכפת לפרעה נכה שהעם נהגו בניגוד לסדרי הירושה הרגילים, אולם יש להניח שפרעה נכה ראה בכך תקדים מסוכן שעלול להוביל לפריצות נוספות של סדרי המלוכה ביהודה, ובעקבותיה אף בארצות אחרות.

[32] יש לציין ששאלה זו אינה קשה לדעת חז"ל המזהים את יוחנן עם יהואחז (ראה לעיל הערה 29), ונמצא שיהויקים אכן היה הבן הגדול.

[33] מיוחס לרש"י: דכי מלך אכתי הוה צדיק ממלא מקום אבותיו הוה, ואחר כך החמיץ.

[34] כאמור, לדעת חז"ל לא היה בן נוסף בשם יוחנן, אולם לדעת הראשונים הנ"ל כן היה בן כזה, והוא היה הבכור, וצריך להבין לדעתם מדוע דילגו עליו.

[35] לגבי צדקיהו נאמר כן בפירוש להלן (כד, יט). אמנם, התלמוד עצמו קובע בהמשך שצדקיהו היה 'מושלם במעשיו' והיינו 'שהיה צדיק גמור' כלשון המיוחס לרש"י שם, ולכן נקרא שמו שלום (ראה לעיל הערה 29), ומה שנאמר בו "ויעש הרע בעיני ה'", היינו 'בזה שלא שמע לדבר נביא מפי ה' ושעבר על שבועתו, אבל בתועבותיו והנמצא עליו על יהויקים לא הרע לעשות', כלשון המיוחס לרש"י על דהי"ב (לו, יב), וצ"ע.

[36] פירוש כתובים לר' יוסף בן דוד אבן יחיא, בולוניא ר"צ, דף קיח ע"א.

[37] לגבי יהויקים ראה להלן פסוק לז, ולגבי צדקיהו ראה לעיל בהערה 34.

[38] היה מקום לומר שיש בכך כדי להוכיח שגם בימיו של יאשיהו כל עם ישראל עבדו ע"ז בסתר, וכפי שנאמר במדרש איכה. אולם, כפי שכתבתי לעיל, לענ"ד קשה לקבל שהכתוב בדהי"ב העיד בנו עדות שקר, ואם הכתוב מעיד על עם ישראל ש"כׇּל יָמָיו לֹא סָרוּ מֵאַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם" אזי כך היה, ואם היו עובדי ע"ז הרי שהם היו מעטים, אולם רוב העם בוודאי עבדו את ה', ואם כן נשאלת השאלה מה גרם לרוב העם לעזוב את ה' מיד לאחר מות יאשיהו?

[39] ואם כנים דברינו לעיל, הרי שהעם הרחיק לכת אף יותר, והיה מוכן אפילו לצאת למרד אם יומלך יוחנן הבכור והצדיק, ולכן נמנע פרעה נכה להמליכו והמליך במקומו את יהויקים.

[40] הדוגמאות לכך פזורות בכל רחבי התנ"ך. ביטוי חד לכך ניתן למצוא בנבואתו של אליעזר בן דֹּדָוָהוּ ליהושפט, אחד מגדולי מלכי יהודה ומהצדיקים שבהם, לאחר שזה כרת ברית עם אחזיהו מלך ישראל אשר "הִרְשִׁיעַ לַעֲשׂוֹת" (דהי"ב כ, לה), והקים יחד עמו צי אניות "לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ" (שם לו): "כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (שם לז), ובעקבות כך נחל המפעל כולו כישלון – "וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל תַּרְשִׁישׁ" (שם).

[41] מבין מלכי ממלכת ישראל רבים מצאו את מותם בצורה לא טבעית (ואלו הם: נדב, אלה, זמרי, אחאב, יהורם, זכריהו, שלום, ופקחיה), ואכן על רובם ככולם נאמר שעשו את הרע בעיני ה' (ראה: מל"א טו, כו; שם טז, יג; שם יט; שם ל; מל"ב ג, ב; שם טו, ט; שם יח). על שלום אמנם לא נאמר שעשה את הרע בעיני ה', אולם סביר להניח שאף הוא לא היה שונה מהמלכים שקדמו לו ושבאו אחריו, וכן כתב האברבנאל (מל"ב שם) כי 'היו כל המלכים האלה פושעים יודעים את ריבונם ומכוונים למרוד בו ולכן היו הולכים מרעה אל רעה', והעובדה שלא נאמר כן בפירוש נעוצה ככל הנראה בכך שמלכותו ארכה רק חודש אחד בלבד (ראה שם יג), וסביר להניח שמשום כך היא לא זכתה להערכה כלשהי של הנביא. מבין מלכי יהודה רק ארבעה מצאו את מותם בצורה לא טבעית עד לימי יאשיהו, והם אחזיה, יואש, אמציה ואמון, ועל כל אחד מהם נאמר שעשה את הרע בעיני ה' (ראה: מל"ב ח, כז; דה"ב כד, יז-יט; שם כה, יד; מל"ב כא, כ-כב).

[42] מותו של יאשיהו מזכיר במיוחד את מותו של אחאב במלחמת רמות גלעד. ראשית, שניהם הם המלכים היחידים שנהרגו בידי אויב במלחמה (שאר המלכים נהרגו בידי קושרים). שנית, גם מלחמת רמות גלעד וגם קרב מגידו היו יוזמה של אחאב ויאשיהו וללא צורך הכרחי לכאורה. שלישית, אחאב לא שם לבו לנבואת הפורענות שניבא עליו מיכה בן ימלה, וכפי שראינו לעיל, לדעת חז"ל במדרש איכה גם יאשיהו לא שם לבו לדברי ירמיהו שאמר לו לא לצאת למלחמה. ולבסוף, מותם מתואר בכתוב באופן דומה מאוד, וכפי שניתן לראות בטבלה הבאה:

מל"א כב, כט-לז

דה"ב לה, כ-כד

וַיַּעַל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה רָמֹת גִּלְעָד,

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט הִתְחַפֵּשׂ וָבֹא בַמִּלְחָמָה וְאַתָּה לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ וַיִּתְחַפֵּשׂ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּבוֹא בַּמִּלְחָמָה...

וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן

וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן הַמַּחֲנֶה כִּי הׇחֳלֵיתִי...

וַיָּמׇת הַמֶּלֶךְ וַיָּבוֹא שֹׁמְרוֹן וַיִּקְבְּרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּשֹׁמְרוֹן.

אַחֲרֵי כׇל זֹאת אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת הַבַּיִת עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל פְּרָת וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ יֹאשִׁיָּהוּ...

וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֵם בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ...

וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הׇחֳלֵיתִי מְאֹד,

וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן הַמֶּרְכָּבָה וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיָּמׇת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו.

וכבר חז"ל עמדו על דמיון זה, כדאיתא במגילה (ג, א): "ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרימון בבקעת מגידון" (זכריה יב, יא). ואמר רב יוסף, אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר – 'ביומא ההוא יסגי מספדא בירושלים כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בן טברימון ברמות גלעד, וכמספדא דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו'. ועוד אמרו בויקרא רבה (כ, א): "הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח" (קהלת ט, ב)... "ולזובח" - זה יאשיהו, "ויזבח יאשיהו צאן כבשים ובני עזים" (דהי"ב לה, ז). "ולאשר איננו זובח" - זה אחאב שבטל קרבנות מעל גבי המזבח, הה"ד "ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרב" (שם יח, ב), לו זבח ולא קרבנות זבח. זה מת בחיצים וזה מת בחיצים. איננו מקרה אחד לזובח ולאשר איננו זובח?

[43] אברבנאל: "שוא עבוד אלקים"... שמעשה המצוות היה לא לעזר ולא להועיל... כי "מה בצע" ומה תועלת יגיע לנו כאשר "שמרנו משמרתו" - מצוותיו חוקותיו ותורותיו, ולא די בזה שאין לנו בזה תועלת אלא ש"הלכנו קדורנית" - קודרים ומצטערים "מפני ה'", כלומר, בעבור ששמרנו מצוותיו.

[44] אברבנאל: "ועתה אנחנו מאשרים זדים" - רוצה לומר, עתה שראינו שאין תועלת כי אם נזק בעבודתו, אנחנו גוזרים שהזדים ועושי הרשעה הם מאושרים, והניסיון הורה עליו שגם נבנו עושי רשעה, והם קיימים ומצליחים כבנין החדש, ואין לומר שהשם עוד יענישם על רשעתם, כי הם "גם בחנו אלקים וימלטו", שניסוהו הגם עונש יוכל תת, ונמצאו נמלטים בידו מבלי כשלון עונש כלל.

[45] כלשון הרמב"ן (דברים לב, טו).

[46] אמנם הפרשנות המקובלת היא שכוונת 'הנשים הארורות' היא לרעה שפקדה אותן בחורבן, אולם פרשנות זו מעט תמוהה, שהרי החורבן פקד את יהודה לאחר שורה של מלכים שעשו את הרע בעיני ה' ועבדו אלהים אחרים, וכיצד אם כן ייחסו בני יהודה את הרע שפקד אותם לכך שהם עזבו את עבודת האלילים? ולכן מסתבר מאוד לומר שאכן אין כוונתן של 'הנשים הארורות' לחורבן כי אם למות יאשיהו שאכן עזב את עבודת האלילים וחזר לעבוד את ה'. יתכן גם שבני יהודה ראו במות יאשיהו ובמפלתו לפני פרעה נכה את תחילת וראש כל הצרות שפקדו אותם – שהרי מאז איבדה יהודה את עצמאותה, כאשר בתחילה נשתעבדה למצרים, ובהמשך, בעקבות מפלת פרעה נכה בפני נבוכדנצאר, נשתעבדה לבבל, ומני אז ירדה מטה מטה עד החורבן, כך שמבחינתם היה מקום לתלות את כל הרע שפקד אותם במפלת יאשיהו שנבעה לדעתם מכך שהוא עזב את האלילים וחזר לעבוד את ה', והן הן דבריהן – "וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ".

[47] לדעתנו זה פשר הביטוי בדהי"ב – "וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים", היינו, יאשיהו לא שמע לדברי ההיגיון ששלח אליו פרעה נכה כי כך נגזר מפי ה' מן הטעם שנתבאר.

[48] ואם כנים דברינו אזי עלתה בידינו נקודת דמיון נוספת בין מות יאשיהו ומות אחאב עליו עמדנו לעיל (הערה 42), שהרי ה' סיבב את מות אחאב באופן דומה, וכפי שמתואר בנבואת מיכה בן ימלה בספר מל"א (כב, יט-כג): "וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה' רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכׇל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ, וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה, וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה, וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כׇּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן, וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כׇּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה".