המעין

דרשה עתיקה לחג השבועות / יונתן רבינוביץ

הורדת קובץ PDF

יונתן רבינוביץ

דרשה עתיקה לחג השבועות

האלמנה והאחים ראם תרמו תרומה עצומה ללימוד התורה בישראל, בזכות בית הדפוס המפורסם שלהם שפעל בווילנא בדורות שלפני השואה, ושהוציא לאור בין היתר את המהדורה הנפוצה ביותר של התלמוד הבבלי. גם ספרי קודש רבים אחרים זכו ל"מהדורות וילנא" משובחות, ובתוכם מדרש רבה על חמישה חומשי תורה וחמש מגילות.

מהדורת וילנא של במדבר רבה מתפרסת על פני 188 עמודים, מתוכם מאכלסים המדרשים על פרשיות במדבר ונשוא כ-125 עמודים. המדרשים על פרשת נשוא לבדה תופסים כ-90 עמודים, ואילו למדרשים על כל שאר שמונה הפרשיות של ספר במדבר מוקדשים כ-63 עמודים בלבד. חוסר האיזון הבולט הזה באורכן של הדרשות לפרשיות השונות אומר דורשני.

בתחילת מהדורת וילנא מובא "מבוא למדרש רבה" מפי מהר"ץ חיות. מבוא זה לקוח מתוך מאמר "אגרת בקורת" אשר חיבר מהר"ץ חיות, הכולל "עניינים חדשים ומועילים על התרגומים ומדרשים לחקור על זמניהם מתי נסדרו". בעניין "במדבר רבה" הוא קבע שם שמדובר בחיבור יחסית מאוחר:

במדבר רבה הוא על פי הרוב מלוקט מגמרא בבלית ומדרשות הקודמות… ועוד שאינו מובא משום קדמון, וכמדומה לי שגם הילקוט אינו מעתיק אותו, וחוץ מן מדרש פרשת במדבר ונשוא הגדולים בכמותם הרוב מועתק מן מדרש תנחומא.

אמנם מהר"ץ חיות לא הציע הסבר לאורכו החריג של המדרש לפרשיות במדבר ונשוא, אך שמא ניתן להציע שהדבר קשור לכך ששתי הפרשיות הללו נקראות בסמיכות לחג השבועות, כפי שפסק הרמב"ם (הל' תפילה יג, ב):

עֶזְרָא תּיִקֵּן לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ קוֹרְאִין קְלָלוֹת שֶׁבְּסֵפֶר וַיִּקְרָא קֹדֶם עֲצֶרֶת… וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט שֶׁיְּהוּ קוֹרְאִין בְּמִדְבַּר סִינַי קֹדֶם עֲצֶרֶת.

נמצא שברוב השנים חל חג השבועות בשבוע שקוראים בו את פרשת נשוא. מנהג זה כבר התפשט בזמנו של הרמב"ם, וככל הנראה גם בזמן חיבורו של "במדבר רבה" (אשר לפי מהר"ץ חיות אינו מובא בשום מקום על ידי הרמב"ם^[1], בשונה ממדרשים קדומים יותר כגון "בראשית רבה" וכו'). אם כך, אפשר שחלק מהמדרשים לשתי הפרשיות הללו (ובפרט לפרשת נשוא) נאמרו במקור כדרשות לחג השבועות, ושולבו בהם תכנים המתאימים גם לפרשיות השבוע (כדרכם בקודש של הדרשנים בכל הדורות).

נדגים טענה זו באמצעות עיון במדרש אחד המופיע בבמדבר רבה נשוא פרשה ח, ד. מדרש זה ארוך מאוד (2575 מילים) ועל כן לא נביא כאן את כולו, אך הוא מתבסס על מדרשים קצרים יותר שמופיעים ברחבי ספרות חז"ל הקדומה יותר.

המדרש שנעסוק בו מוסב על הפרשה המכונה "גזל הגר" (במדבר ה, ה-י). הגר אינו מוזכר במפורש בפרשה זו, אך היא כונתה כך בעקבות דברי חז"ל שהביא רש"י על  הפסוק "וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו" (שם ח):

וכי יש לך איש בישראל שאין לו יורשין, או אח או בן אח, או שאר בשר הקרוב קרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב? אלא זה הגר שמת ואין לו יורשין.

נראה ברור שבזמן חיבורו של במדבר רבה כבר התפשט המנהג לקרוא את מגילת רות בחג השבועות (מנהג שמקורו במסכת סופרים), וממילא הפך העיסוק ביחס לגרים לאחד מסימני ההיכר של החג. אם כן, פרשת "גזל הגר" מהווה קרקע פוריה לדרשן המבקש לשלב בדרשתו תכנים המתאימים הן לחג השבועות הן לפרשת נשוא.

ראשיתו של המדרש מבוסס על מדרש קדום המובא בפסיקתא רבתי פרשה כג, פיסקא רביעתא דעשרת הדברות (במאמר מוסגר נציין שגם בפסיקתא רבתי כמות המדרשים לחג השבועות גדולה וחריגה ביחס לכמות המדרשים שנכללו בקובץ זה בענייני שאר המועדים והפרשיות שהוא עוסק בהן[2]). מדרש זה שם בפיהם של אומות העולם דברי שבח כלפי שמיא מתוך התפעלותם מחלק ממצוות התורה. נביא תחילה את גירסת המדרש בפסיקתא רבתי:

"יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך" (תהלים קלח, ד). אמר רבי מנחם: שני דברים שמעו אומות העולם מפי הקדוש ברוך הוא ועמדו מכסאיהם וקלסוהו. בשעה שאמר "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם" (ויקרא ה, טז) אמרו: בנימוסיות שלנו כתב כל דאכל צינורי [=מזלג קטן] מן קיסר יהב ביה סכה דפדן [=משלם כפל דמי שוויו], וזה מכריז ואומר "את אשר חטא מן הקודש ישלם", ולא עוד אלא שהחמיר בהדיוט יותר מבגבוה, בגבוה כתיב "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה" (שם טו) - עשאו כשוגג, ובהדיוט כתב "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש" (שם כא) - עשאו כמזיד! עמדו מכסאיהם וקילסוהו.

אבל בשעה שאמר "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ, ב) אמרו: איזה מלך שרוצה שיהיה אחר מכחישו, והקב"ה אינו רוצה שיהא אחר מכחישו! בשעה שאמר "לא יהיה לך" (שם ג) אמרו: איזה מלך רוצה שיהא לו שותף? בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "לא תשא" (שם ז) אמרו: איזה מלך רוצה שיהו משביעים בשמו ומשקרים? בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "זכור את יום השבת לקדשו" (שם ח) אמרו: איזה מלך רוצה שלא יהיו מכבדים יום גינוסיא [=יום לידתו], והקב"ה רוצה שיהיו ישראל מכבדים את יום השבת! אבל בשעה שאמר "כבד" אמרו בנימוסיות שלנו כל מי שהוא מכתיב עצמו שרגיון למלך הוא כופר באבותיו, וזה מכריז ואומר "כבד את אביך ואת אמך" - עמדו מכסאיהם וקילסו להקדוש ברוך הוא.

והנה בעל במדבר רבה הביא מדרש זה עם שינויים מזעריים, אך הפך בו את הסדר, ופתח בקטע העוסק בעשרת הדברות וסיים בדרשה המשווה בין גזל מהדיוט למעילה מגבוה. נראה שביקש לפתוח בעשרת הדברות כיאה לדרשן העומד ודורש בחג מתן תורה, וסיים בדרשה בענייני גזל ומעילה על מנת לאפשר המשך טבעי לדרשה באמצעות פרשת "גזל הגר" שבפרשת נשא (שהייתה ככל הנראה פרשת השבוע בשבוע שבו נאמרה דרשה זו לראשונה):

וְלֹא עוֹד לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּגוֹזֵל הַגֵּר כֵּן! מִי הוּא אֱלוֹהַּ כָּזֶה הָאוֹהֵב אֶת אוֹהֲבָיו וּמְקָרֵב רְחוֹקִים כַּקְּרוֹבִים הַבָּאִים לִשְׁמוֹ, עָמְדוּ מִכִּסְאוֹתָם וְהוֹדוּ לוֹ.

ההפניה לפרשת "גזל הגר" איפשרה לדרשן מעבר חלק להמשך דרשתו:

וְלֹא תֹאמַר בְּגֵרֵי הַצֶּדֶק שֶׁנִּתְגַּיְרוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם קֵרַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ שֶׁלֹא לְשֵׁם שָׁמַיִם מָצִינוּ שֶׁתָּבַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹנָם…

מעתה יעסוק הדרשן בהרחבה במדרש על סיפור דוד המלך והגבעונים (שמ"ב כא). חלק מהדברים מקבלים משמעות מצמררת בזמננו, בפרט אחרי כל מה שחווינו מאז קמו עלינו אויבנו לכלותנו ביום שמחת תורה תשפ"ד.

כמובן, מדרש העוסק בדוד המלך מתאים מאוד לחג השבועות, על פי המסורת העתיקה ש"דוד מת בעצרת" (ירושלמי חגיגה ב, ג). גרעין המדרש מובא במקורות קדומים רבים, ובתוכם יבמות עח, ב - עט, א;  ירושלמי קידושין ד, א; ירושלמי סנהדרין ו, ז; פרקי דרבי אליעזר פרק יז; מדרש תהילים יז, א ועוד. אלא שהדרשן בבמדבר רבה הרחיב הרבה יותר מכל אשר היה לפניו. אין להתפלא על כך אם נכונה השערתנו שהדברים נאמרו במקור כדרשה לחג השבועות, שהרי רק טבעי הוא שבחג מתן תורה מוסיפים בלימוד התורה (כמנהגנו היום לקיים "תיקון ליל שבועות"), וממילא הזמן המוקדש לדרשות רב יותר, והדרשות ארוכות יותר. נביא אפוא כאן קטעים נבחרים מהמשך המדרש, אך הקורא המבקש לעמוד על מלוא תפארתו ועומקו של מדרש מופלא זה ראוי שיעיין בכולו כסדרו במקור:

הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים [שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים]" (שמ"ב כא, א), מַהוּ "שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה"? מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ שָׁלשׁ שָׁנִים רְצוּפוֹת, כְּשֶׁרָאָה דָּוִד שֶׁהִתְחִיל הָרָעָב לָבוֹא בְּיָמָיו, אָמַר: בַּעֲוֹן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הַגְּשָׁמִים אֵינָן יוֹרְדִין, בַּעֲוֹן עוֹבְדֵי עבודה זרה, וּמְגַלֵּי עֲרָיוֹת, וְשׁוֹפְכֵי דָמִים, וּפוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים וְאֵינָן נוֹתְנִין, וּבַעֲוֹן שֶׁאֵינָן נוֹתְנִין מַעַשְׂרוֹתֵיהֶם כְּתִקְּנָן…

שָׁנָה רִאשׁוֹנָה הִתְחִיל דָּוִד לְהוֹכִיחַ דּוֹרוֹ בְּעֵת הָרֶגֶל, וְאָמַר לָהֶן: שֶׁמָּא יֵשׁ בָּכֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן עוֹבְדִים עֲבוֹדַה זרה, שֶׁאֵין הַשָּׁמַיִם נֶעֱצָרִים מֵהוֹרִיד טַל וּמָטָר אֶלָּא בְּעָוֹן זֶה? יָצְאוּ וּבִקְּשׁוּ וְלֹא מָצְאוּ. שָׁנָה שְׁנִיָּה אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת יֵשׁ בָּכֶם, שֶׁאֵין הַשָּׁמַיִם נֶעֱצָרִים אֶלָּא מִפְּנֵי כָּךְ? יָצְאוּ וּבִקְּשׁוּ וְלֹא מָצְאוּ. שָׁנָה שְׁלִישִׁית אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא שׁוֹפְכֵי דָמִים אוֹ פּוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים וְאֵינָן נוֹתְנִין יֵשׁ בָּכֶם, אוֹ מוֹנְעֵי הַמַּעַשְׂרוֹת יֵשׁ בָּכֶם, שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים אֶלָּא עֲלֵיהֶם? יָצְאוּ וּבִקְּשׁוּ וְלֹא מָצְאוּ, מִכָּאן וָאֵילָךְ אָמַר דָּוִד אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי.

ההדגשה שהתוכחה של דוד לאנשי דורו ניתנה "בעת הרגל" אינה מופיעה בגירסאות של המדרש בשני התלמודים (ומקורה בפרקי דרבי אליעזר), אך היא מתאימה מאוד לדרשן העומד ומוסר את דרשתו בחג השבועות.

מכאן ממשיך המדרש לבאר את המענה שקיבל דוד:

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, מֻצָּל אַתָּה [=נקי וניצול], אֶלָּא עַל שָׁאוּל וְעַל בֵּית הַדָּמִים… עַל שָׁאוּל - שֶׁלֹא עֲשִׂיתֶם עִמּוֹ חֶסֶד וְלֹא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה… וְאֶל בֵּית הַדָּמִים - עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים. וְהֵיכָן מָצִינוּ שֶׁהֵמִית גִּבְעוֹנִים? אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהָרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ מַסְפִּיקִין לָהֶם מַיִם וּמָזוֹן מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הֲרָגָן…

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד, וְכִי בִּשְׁבִיל הַגֵּרִים הַלָּלוּ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעַמּוֹ כֵּן? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם תַּרְחִיק אֶת הָרְחוֹקִים סוֹפְךָ לְרַחֵק אֶת הַקְּרוֹבִים.

מעתה יפנה המדרש אל המשא ומתן שנאלץ דוד לקיים עם הגבעונים, ונקדים תחילה את פסוקי המקרא (שמ"ב כא):

(ב) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם, וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה. (ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה'. (ד) וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים, אֵין [לָנוּ] (לי) כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ, וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם. (ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ, הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכׇל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל. (ו) (ינתן) [יֻתַּן] לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'                  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶך אֲנִי אֶתֵּן.

וכך מתאר זאת המדרש:

מִיָּד: "וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים" וגו', מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: "וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה", וְכִי מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה? אֶלָּא כָּךְ אָמַר הַכָּתוּב, לְפִי שֶׁקָּרָא דָּוִד לַגִּבְעֹנִים וְאָמַר אֲלֵיהֶם מַה שֶּׁאָמַר וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, לְכָךְ וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, שֶׁעָמַד דָּוִד וְרִחֲקָן שֶׁלֹא יָבוֹאוּ בַּקָּהָל, וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ (יבמות עט, א): שֶׁנְּתִינִים אֲסוּרִים לָבוֹא בַּקָּהָל.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד: שָׁלשׁ מַתָּנוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, רַחֲמָנִין וּבַיְשָׁנִין וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים… וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ בּשֶׁת פָּנִים דָּבָר בָּרִי שֶׁלֹא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי… וְאֵלּוּ אֵין בָּהֶם אֶחָד מֵאֵלֶּה, מִיָּד עָמַד וְרִחֲקָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "וְהַגִּבְעוֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה", אֵין רְאוּיִן אֵלֶּה לְהִתְעָרֵב עִמָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁגֵּרִים הֵם לֹא עָמְדוּ אֲבוֹתֵיהֶם עַל הַר סִינַי.

האמירה המפורשת ש"לֹא עָמְדוּ אֲבוֹתֵיהֶם [=של הגבעונים] עַל הַר סִינַי" אינה מופיעה בגירסאות הקדומות של המדרש (אמנם בירושלמי קידושין ובמדרש תהילים מופיע ש"כָל שֶׁאֵין לוֹ בוֹשֶׁת פָּנִים דָּבָר בָּרִיא שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי"). ומכל מקום אמירה זאת מתאימה מאוד לדרשה שנאמרת בחג השבועות.

המדרש מתאר כיצד ניסה דוד בכל דרך לשכנע את הגבעונים לקבל פיצוי כספי על העוול שנגרם להם (לטענתם) בידי שאול, אך הגבעונים סירבו לכל הפצרותיו, ודבקו בדרישה שלהם לביצוע נקמת דם אכזרית:

שָׁלַח דָּוִד וְקָרָא לָהֶם: מַה לָּכֶם וּלְבֵית שָׁאוּל? אֲמַרוּן לֵיהּ - עַל שֶׁפָּסַק מְזוֹנֵנוּ, וְעַל שֶׁהֵמִית מִמֶּנּוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים, שְׁנֵי חוֹטְבֵי עֵצִים, וּשְׁנֵי שׁוֹאֲבֵי מַיִם, וְחַזָּן, וְסוֹפֵר, וְשַׁמָּשׁ… אָמַר לָהֶם: מָה הֲנָיָה לֶהֱוֵי לְכוֹן אִם תִּקְטְלוּן מִן בֵּית שָׁאוּל נַפְשָׁא, אֶלָּא אִמְרוּ לִי מַה תַּקָנָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם שֶׁאַתֶּם מִתְפַּיְסִין וְכַמָּה כֶּסֶף וְזָהָב אֶתֵּן לָכֶם כֹּפֶר נַפְשְׁכֶם, וּבַמָּה אֲכַפֵּר… כְּדֵי שֶׁיִּפְסֹק הָרָעָב?

הדרשן אף שאב מתוך ההבדל הזעיר שבין הקרי לבין הכתיב במקרא את ניסיונו הנואש של דוד להבקיע את חומת העקשנות הגבעונית בשיטת "הפרד ומשול":

וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים: "אֵין [לָנוּ] (לי) כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ". לִי – כְתִיב, לָנוּ - קְרִי, לָמָּה כֵן? אָמַר לָהֶם דָּוִד, מָה הֲנָיָה לְכוֹן דְּאִנּוּן מִתְקַטְלִין, סְבוּ לְכוֹן כֶּסֶף וְזָהָב [=איזו הנאה יש לכם מכך שהם ייהרגו, קחו לכם כסף וזהב]! אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁין כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ, לֹא הָיָה לָנוּ חַיָּב מָמוֹן שֶׁמָּמוֹן נִטֹּל מִמֶּנּוּ, אֶלָּא נְפָשׁוֹת חַיָּב לָנוּ, וּנְפָשׁוֹת אָנוּ מְבַקְּשִׁין. אָמַר דָּוִד, דִּלְמָא דְּאִנּוּן בָּהֲתִין פַּלְגוֹן מִן פַּלְגוֹן [=שמא הם מתביישין אלו מן אלו לקחת ממון], נְסַב כָּל חַד וְחַד מִנְּהוֹן וַהֲוָה מְפַיֵּס לֵיהּ קֳבֵל גַּרְמֵיהּ [=לקח כל אחד מהם והיה מפייסו בפני עצמו], וְהוּא אֲמַר לֵיהּ: מָה הֲנָיָה לָךְ וְאִינוּן מִתְקַטְּלִין, סַב לָךְ מָמוֹן [=איזו הנאה יש לך מכך שהם ייהרגו, קח לך ממון]! וְהוּא אֲמַר לֵיהּ: אֵין לִי כֶסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ, וְאֵין לָנוּ לַחֲזֹר עַל אֲחֵרִים אֶלָּא עָלָיו, שֶׁעֲבָדָיו לֹא רָצוּ לִשְׁלוֹחַ יָד בַּכֹּהֲנִים וְלֹא בָּנוּ…

אך כל תחבולותיו של דוד לא הועילו, ולבסוף, כשגורל האומה כולה מוטל בכף המאזניים, הוא נאלץ להיכנע לתכתיב הגבעוני המזוויע, על אף המחיר המחריד שהיה כרוך בכך. הקושי העצום, המתח והנסיון למצוא כל חלופה אחרת לפני קבלת ההחלטה הנוראה, באים לידי ביטוי ב"פסקא באמצע פסוק" בפסוק ו:

יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'          וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶך אֲנִי אֶתֵּן.

וכך מתאר זאת המדרש:

כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד שֶׁלֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, אָמַר לָהֶם מָה אַתֶּם אוֹמְרִים אֲנִי עוֹשֶׂה לָכֶם, אִם נְפָשׁוֹת אַתֶּם מְבַקְּשִׁים אֲנִי אֶעֱשֶׂה… כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם דָּוִד כֵּן, אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁים לִפְרֹעַ לוֹ כְּכָל מִדָּתוֹ, הוּא כִּלָּנוּ וְחָשַׁב לְהַשְׁמִידֵנוּ שֶׁלֹא יִהְיֶה לָנוּ עֲמִידָה בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁין מִכָּל בָּנָיו אֶלָּא שִׁבְעָה, כְּנֶגֶד הַשִּׁבְעָה אֲשֶׁר הֲרָגָם מִמֶּנּוּ… לְפִיכָךְ: "יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'" וגו', כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ כָּל הָעוֹלָם וְיִתְיָרְאוּ וְלֹא יוֹסִיפוּ עוֹד לְהָרַע לַגֵּרִים. לְכָךְ כְּתִיב לַה', שֶׁהוּא צִוָּה לְהֵיטִיב לַגֵּרִים, וְהוּא הֵרַע לָהֶם, לָמָּה בְּגִבְעַת שָׁאוּל, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ אִם לַמֶּלֶךְ לֹא נָשָׂא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנִים, קַל וָחֹמֶר לָהֶדְיוֹטִים.

מכאן עובר המדרש לסוף הסיפור המקראי:

(ז) וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִיבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת ה' אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל. (ח) וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי. (ט) וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה' וַיִּפְּלוּ [שְׁבַעְתָּם] (שבעתים) יָחַד [וְהֵמָּה] (והם) הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים [בִּתְחִלַּת] (תחלת) קְצִיר שְׂעֹרִים. (י) וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה. (יא) וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל. (יב) וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן אֲשֶׁר [תְּלָאוּם] (תלום) [שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים] (שם הפלשתים) בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ. (יג) וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים. (יד) וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו, וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ, וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן.

המעשה האצילי של רצפה בת איה זיכה אותה בהתייחסות מיוחדת במדרש, כמי ששימשה כמופת של קידוש שם שמים ברבים, על אף האובדן הנורא שנגזר עליה[3]:

"וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" - מְלַמֵּד שֶׁהוּמְתוּ בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, יוֹם שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִים אֶת הָעוֹמֶר. "וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר" - מַהוּ אֶל הַצּוּר, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת : הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ (דברים לב, ד). "מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם" - רַבִּי אַחָא בַּר זְבִינָא אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: גָּדוֹל הוּא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם מֵחִלּוּל הַשֵּׁם, בְּחִלּוּל הַשֵּׁם כְּתִיב (דברים כא, כג): לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, וּבְקִדּוּשׁ הַשֵּׁם כְּתִיב: "מִתְּחִלַת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם", מְלַמֵּד שֶׁעָמְדוּ תְּלוּיִם מִשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן עַד שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן.

וברור שגם האזכורים של יום הקרבת העומר ושל ימי הקציר קושרים את הסיפור אל חג השבועות.

ומכאן עובר הדרשן להזדעק כנגד העוול הבלתי נתפס שבהמתת בני שאול החפים מכל פשע. בכך השמיע לנו הדרשן הן את זעקתה האילמת של רצפה בת איה, הן את זעקת המוקעים, והן את זעקת חוש המוסר הטבעי של כל קורא:

וְהָכְתִיב (דברים כד, טז): לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים מֵתוּ בַּעֲוֹן אֲבִיהֶם!

התשובה הניתנת במדרש "סוגרת את המעגל" ומחזירה אותנו אל תחילת הדרשה, ואל ההקפדה היתרה שהקפידה התורה בכבודם של הגרים כולם:

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא, וְהָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים תּוֹרָתָן שֶׁל אֵלּוּ פְּלַסְטוֹן הִיא, כָּתוּב בְּתוֹרָתָן: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ", וְאֵלּוּ תְּלוּיִם שִׁבְעָה חֳדָשִׁים. כָּתוּב בְּתוֹרָתָן אֵין דָּנִים שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד, וְאֵלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד. כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים", וְאֵלּוּ מֵתִים בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם. וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים עֲלֵיהֶם מֶה חָטְאוּ אֵלּוּ שֶׁנִּשְׁתַּנֵּית מִדַּת הַדִּין? וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶם: אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגֵרִים גְּרוּרִים, אָמְרוּ לָהֶם וְכִי מַה טִּיבָן, אָמְרוּ לָהֶם אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. אָמְרוּ לָהֶם וְכִי בִּשְׁבִיל הַגֵּרִים הַגְּרוּרִים הָאֲרוּרִים הַלָּלוּ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעַמּוֹ כֵן? מַה בִּבְנֵי מְלָכִים כֵּן, בְּהֶדְיוֹטוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, מָה אִם אֵלּוּ שֶׁלֹא נִתְגַּיְּרוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם רְאוּ הֵיאַךְ תָּבַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת דָּמָן, הַמִּתְגַּיֵּר לְשֵׁם שָׁמַיִם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וַדַּאי אֵין אֱלוֹהַּ כֵּאלֹהֵיהֶם וְאֵין אֻמָּה כְּאֻמָּתָם, וְאֵין לָנוּ לִדָּבֵק אֶלָּא בְּאֻמָּה זוֹ שֶׁאֱלֹהֶיהָ גָּדוֹל מִכָּל אֱלֹהִים.

אך עדיין לא תם הסיפור. משראה דוד מה עשתה רצפה בת איה התחיל מצפונו לייסרו, והכיר בכך שכעת יותר מתמיד רובצת עליו החובה לגמול חסד אחרון עם משפחת שאול:

מַהוּ "וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם"? בּוֹא וּרְאֵה הַחֶסֶד שֶׁעָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה עִמָּהֶם, שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַרְתָּם בַּיּוֹם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַלַּיְלָה מֵחַיַּת הַשָּׂדֶה שִׁבְעָה חֳדָשִׁים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד עַל שָׁאוּל שֶׁלֹא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה וְהוּא נִקְבַּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, הָיָה דָּוִד מִתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ, שֶׁאָמַר - שָׁאוּל כְּבָר עָבְרוּ עָלָיו תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא וְלָא אָרְחֵיהּ לְאַסְפּוּדֵיהּ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּידוּ לוֹ מַעֲשִׂים שֶׁל רִצְפָּה בַת אַיָּה, נָשָׂא קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ, וְאָמַר: מַה זּוֹ שֶׁהִיא אִשָּׁה כָּךְ עָשְׂתָה לִגְמִילוּת חֲסָדִים, אֲנִי שֶׁאֲנִי מֶלֶךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, מִיָּד הָלַךְ לִגְמֹל חֶסֶד עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה… וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל… וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל". מֶה עָשָׂה דָּוִד, עָמַד וְכִנֵּס כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵיהֶם, וְעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, וּבָאוּ לְיָבֵישׁ גִּלְעָד, וּמָצְאוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ וְנָתְנוּ אוֹתָם בְּתוֹךְ אֲרוֹן הַמֵּת, וְעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ" וגו'. מַהוּ: "בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו"? מְלַמֵּד שֶׁהֱבִיאוּהוּ לִגְבוּל יְרוּשָׁלַיִם וּקְבָרוּהוּ שָׁם… "וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ", וּמַה צִּוָּה הַמֶּלֶךְ, צִוָּה לִהְיוֹת מַעֲבִירִים אֲרוֹנוֹ שֶׁל שָׁאוּל בְּכָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, וְהָיָה הַשֵּׁבֶט שֶׁהָיָה נִכְנַס בּוֹ אֲרוֹנוֹ שֶׁל שָׁאוּל יוֹצְאִים הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וְגוֹמְלִים חֶסֶד עִם שָׁאוּל וּבָנָיו כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל יְדֵי חוֹבָתָן בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, עַד שֶׁבָּאוּ לְאֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ לִגְבוּל יְרוּשָׁלַיִם.

רק משנספד שאול כהלכה במעמד כל ישראל כיאה למלך, נעתר הקב"ה לארץ:

וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁגָּמְלוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל חֶסֶד וְעָשׂוּ דִּינָם שֶׁל גִּבְעוֹנִים, מִיָּד נִתְמַלֵּא רַחֲמִים וְנָתַן מָטָר עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן".

ומסיים הדרשן בפסוק מספר תהלים שפתח בו:

הָא לָמַדְנוּ כַּמָּה קֵרַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָרְחוֹקִים, אֲפִלּוּ שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ שֶׁלֹא לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עַל גֵּרֵי הַצֶּדֶק, הֱוֵי: יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ וגו'.

לסיכום, ראינו כיצד עיצב הדרשן ביד אומן את דרשתו מתוך חומרים קדומים שעמדו לפניו, עליהם הוסיף כיד ה' הטובה עליו, והכל מתוך זיקה ברורה לתכנים הנלווים אל חג השבועות (עשרת הדברות, היחס לגרים, דוד המלך, הר סיני, העומר, עונת הקציר וכו'), ועם קשר לפרשת נשוא (פרשיית גזל הגר) שהייתה (לדעתנו) פרשת השבוע בחג השבועות שבו נאמרה דרשה זו לראשונה, אי אז לפני כאלף שנים (לפי הערכתנו).

נראה שלכל הפחות אפשר לטעון שדרשה זו לחג השבועות תרמה את חלקה לאורכם החריג של המדרשים לפרשת נשוא ב"במדבר רבה". אפשר גם שדרשות נוספות המובאות ב"במדבר רבה" לפרשיות במדבר ובפרט לפרשת נשוא נאמרו במקור בזיקה לחג השבועות, שבו נהוג היה מקדמת דנא להרבות בלימוד התורה ולדרוש באריכות (הן בענייני הרגל, הן מן הסתם בעניינים הקשורים לפרשת השבוע), ואולי בכך יש להסביר את האורך החריג של המדרשים לשתי הפרשיות הללו.