המעין

'עת כנוס': אחדות והתבדלות בדרכה של אגודת ישראל / הרב משה אוירבך זצ"ל

הרב משה אוירבך זצ"ל

'עת כנוס': אחדות והתבדלות בדרכה של אגודת ישראל

הדברים המובאים להלן נתגלו בין הכתבים שנשמרו מעיזבונו של הרב ד"ר משה אוירבך זצ"ל (תרמ"א–תשל"ו)[1]. אין בכתב היד כל פרטים, ואפילו לא תאריך, ועל כן זיהוי האירוע ומועדו מתבסס על תוכן הדברים[2].

בכ"ב–כ"ה בסיוון תש"ד (קיץ 1944) התכנסה בפתח תקווה הוועידה הארצית השלישית של אגודת ישראל. באותן שנים התבלטו שני זרמים מנוגדים באגודת ישראל בארץ ישראל: מחנה אחד, שמרכזו היה בסניף הירושלמי של התנועה, היה מורכב בעיקר מבני היישוב הישן, בהנהגתם של משה בלוי ומשה פרוש, שחלק מתומכיו היו מאוגדים גם ב'עדה החרדית', שהוקמה בראשית ימי המנדט כמוסד מייצג ליהודי ירושלים שלא רצו להשתייך ל'ועד העיר ליהודי ירושלים' הכללי. מחנה זה התנגד לכל שיתוף פעולה של התנועה עם מוסדות ציוניים או לאומיים. תומכיו נמנעו מלהשתתף בבחירות ל'כנסת ישראל', הגוף הרשמי שנועד לייצג את כלל היישוב היהודי בארץ ישראל, וסברו שעל אגודת ישראל כולה לפרוש ממנו. מחנה שני היה מזוהה עם העולים מאירופה (בעיקר מגרמניה ופולין) שהתערו ביישוב החדש, ודובריו המרכזיים היו ד"ר יצחק ברויאר והרב יצחק מאיר לוין. מחנה זה, שעם הזמן היה לרוב בתנועה, לא שלל השתתפות ב'כנסת ישראל' ודגל בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית והמוסדות הלאומיים בתחום ההתיישבות ובתחומים נוספים. לאורך שנות השלושים והארבעים הלכה וגברה המתיחות בין המחנות, שהביאה לבסוף, בשנת תש"ה (1945), לפרישת העדה החרדית ונאמניה מאגודת ישראל[3].

אחד הנושאים המרכזיים על סדר יומה של הוועידה הארצית בשנת תש"ד היה פעולות ההצלה שנקטה אגודת ישראל נוכח הידיעות על השמדת יהדות אירופה. בחורף תש"ג החליטה אגודת ישראל להצטרף ל'ועד ההצלה המאוחד' של הסוכנות היהודית, החלטה שעוררה התנגדות מצד מחנה בני היישוב הישן וגורמים נוספים. הוויכוח סביב שאלת שיתוף הפעולה עם הסוכנות היהודית בפעילות ההצלה שב והתגלע בוועידה הארצית, והמתנגדים דרשו מאגודת ישראל לפרוש מן הוועד המאוחד ולעסוק בפעילות הצלה עצמאית[4]. נראה שעל רקע זה נאמרו הדברים הבאים מפי הרב אוירבך.

הדברים, שהיו יפים לשעתם אך גם נאים לדורות, מובאים כאן כדברי זיכרון לדמותו של הרב משה אוירבך במלאת יובל שנים לפטירתו בן צ"ה שנה בט' בניסן תשל"ו. דברים אלה, הרואים את היתרונות והמעלות בכל שיטה, את הצורך בהתבדלות במקרים מסוימים - ובד בבד את היות ההתבדלות 'אסון מכאיב' ואת חשיבות האחדות בין הזרמים השונים בתוככי עם ישראל, מתאימים מאין-כמותם לשקף את דמותו הציבורית של הרב אוירבך. כך אמר עליו רבי יחיאל יעקב ויינברג, בעל 'שרידי אש'[5]:

על הרב אוירבך אפשר לומר שבעיניו כל היהדות החרדית, על-כל חילופי גווניה, עדתו-הוא היא. הרב אוירבך האגודתי מרגיש בעצמו סניגור ומגן ושליח-ציבור לכל היראים. אין איש ששמח כל-כך כרב אוירבך להצלחתה של העדה הגדולה, היהדות החרדית שבתוכה והרבנים שלה, ואין איש כרב אוירבך האגודתי שהיה לו כל-כך הבנה לגבי המזרחי. שנאת מפלגות וקנאתן זרות בהחלט לרב אוירבך. יושר לב מוחלט, רוח נאמן ועקבי, אצילות המחשבה וצדק ומשפט לכל אדם, אלו הם קצת ממידות אופיו של הרב אוירבך.

ומה נאים למי שאמרם הדברים שאמר הרב אוירבך במסיבת יום הולדתו ה-90 שנערכה בחודש אדר תשל"א:

נער הייתי וגם זקנתי, ולא ראיתי שום יהודי אשר אין לו ניצוצי קדושה. הרבה פעמים האדם אינו יודע את זה, ופתאום בא הרגע אשר בו מרגישים את זה. והנה זה אמנם עניין גדול, וב"ה אני למדתי, כל שנה ושנה למדתי את זה יותר, שאי אפשר אחרת מאשר שבפנימיות של יהודי קיימים כל פעם הניצוצות הקדושים.

* * *

הדברים הבאים מובאים כנתינתם בכתב היד, מלבד פתיחת ראשי תיבות ומילוי הכתיב החסר וכמה תיקוני לשון קלים.

יהיו הדברים לעילוי נשמת סב-סבתי הרב משה זצ"ל, שמסר נפשו על החינוך התורני בישראל ועל אהבת ארץ ישראל ובניינה בדרך התורה, והיה מופת ליהודי שלם שכל מעשיו לשם שמים.

מנחם איזנברג

* * *

בעת צרה ליעקב מתכנסת בפתח תקווה הוועידה הארצית של אגודת ישראל. מרכזי היישוב היהודי באירופה נשברו בעוונותינו הרבים, וכמעט יכולים לומר אין שיור לנו מאירופה רק התורה הזאת בארץ הקודש. זאת מטילה על כל יישובנו אחריות גדולה, ואחריות כפולה על אגודת ישראל, אשר מטרתה להיות ארגון התורה, אשר סיסמתו ריבונות התורה בחיים הציבוריים כבפרטיים.

תפקיד האגודה קשה, בהיותה דו־פרצופית. מצד אחד אגודת ישראל רואה את עצמה לא כמפלגה בין המפלגות אלא כבאת כח של עם ד' וממלכת כהנים, ורוצה להקיף את כל זרע יעקב אשר הוא חלק בלתי נפרד של עם ד', גם אלה אשר אינם רוצים להכיר בזה. ומן הצד השני אגודת ישראל צריכה להדגיש שרק הפעולות הציבוריות אשר כתורה תיעשינה הן חוקיות, והמון הפעולות הציבוריות אשר בעוונותינו הרבים מתנגדות לתורה הן בלתי חוקיות. והארגון, אשר ברצונו להיות אגודת כל ישראל, מוכרח פעמים לצמצם את פעולותיו, ולעמוד בהתנגדות ידועה לרוב העם המאורגן בארגונים אחרים. סכנת ההתבדלות היא שתהיה הרגל, ותהיה נחשבת כעין מטרה, אף שבאמת היא אסון מכאיב גם אם היא הכרחית.

מיום היווסדה נראו בתוך אגודת ישראל שני זרמים, אחד המדגיש יותר את האיגוד, ומקבל את ההתבדלות כאסון, ומשתדל להגבילה ככל מה שאפשר, והזרם השני רואה את ההתבדלות כטובה, היות והיא מבליטה את העמדה הפרינציפיונית השוללת את החוקיות מכל פעולה ציבורית המתנגדת לתורה.

אם בשנים כתיקונן יוכל להיות שלשני הזרמים זכות הקיום, נראה לנו שעכשיו עת כנוס היא לכל עם ישראל ובפרט ליישובנו בארץ הקודש, ומאחלים אנחנו לוועידה שתזכה בס"ד לא רק לאחד את כל הזרמים השונים בתוך אגודת ישראל, אלא גם למצוא דרך לעבודה משותפת עם כל חלקי היישוב בעת צרה ליעקב וממנה ייוושע.

[1] העתקה בכתב יד המחבר נתגלתה בין מסמכים וכתבי יד נוספים שלו שהיו שמורים בידי פרופ' מאיר הילדסהיימר, ותודתנו הרבה נתונה לו. הדברים הובאו לדפוס בידי מנחם איזנברג, בן נינו של המחבר.

[2] בוועידה הארצית הקודמת של אגודת ישראל, בשנת תש"א, טרם נודע בארץ המצב באירופה לאשורו, ונושא ההצלה לא תפס מקום בסדר היום של הוועידה. לא ניתן לקבוע האם מדובר בהעתקת נאום שנישא בוועידה עצמה, במכתב ברכה שנכתב לקראתה, או אפילו בנוסח מוכן של נאום שלבסוף לא נאמר כלל.

[3] על שני המחנות באגודת ישראל בארץ ישראל בשנים אלה ראה למשל יוסף פונד, תנועה בחרבות: מנהיגות אגודת ישראל לנוכח השואה, ירושלים תשס"ח, עמ' 44–46.

[4] על פעילותה של אגודת ישראל בתקופת השואה, לרבות הוויכוח על דרכי ההצלה, ראה בהרחבה אצל פונד, שם. על הוויכוח בנושא בוועידה הארצית ראה שם, עמ' 84–85.

[5] הרב יחיאל יעקב ויינברג, 'לשנה הבאה בירושלים: נאום פרידה לכבודו של חברי הרב ד"ר משה אוירבך'. הדברים נאמרו במסיבת הפרידה שנערכה בברלין לקראת עלייתו של הרב אוירבך לארץ ישראל בחורף תרצ"ה. נדפס בתוך: לפרקים, מהדורה חדשה, ירושלים תשע"ו, חלק ב, עמ' תכה, עם כמה תיקונים קלים. במקור נכתב בכל הפיסקה 'אוירבך' בלי התואר 'הרב', לפי סגנון הדיבור שהיה מקובל אז.