המעין

ברכות הנס על מבצע 'עם כלביא' / הרב איתן קופיאצקי

הורדת קובץ PDF

הרב איתן קופיאצקי

ברכות הנס על מבצע 'עם כלביא'

ברכת הנס

על מה מברכים?

ברכת המקום או הזמן

נוסח ברכת הנס בזמן הזה

אדם מסוים

אין ברכה לבטלה בברכת הניסים

חובה להודות על הנס

ברכת הנס

המשנה בברכות (ט, א) מלמדת:

הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה.

בתלמוד הבבלי והירושלמי ביארו והרחיבו את הדין שגם אדם פרטי שנעשה לו נס צריך לברך עליו "שעשה לי נס במקום הזה", וכן כאשר נעשה נס לאביו או לרבו יברך "שעשה נס לאבי" או "לרבי". ולא רק כאשר הוא מגיע לאחר זמן למקום שנעשה לו נס, אלא אף כאשר הוא רואה את האדם שנעשה לו נס יש לו לברך, כפי שמבאר האבודרהם (ברכת הראייה השבח וההודאה):

יליף לה מיתרו, שנאמר ברוך ה' אשר הציל וגו'. וכתב ה"ר גרשום ברבי שלמה, אף על גב דיתרו לא היה רואה מקום הנס ואנן הרואה תנן, י"ל כיון שהיה רואה ישראל שניצולו מן הים כמי שראה מקום הנס דמי. ולפי סברא זו אין המקום גורם, דה"ה אם רואה אותם רבים שאירע להם הנס חייב לברך.

נוסח הברכה מובא במשנה ברורה (סי' ריח ס"ק כב) "ברוך שעשה נס לאדם הזה" או "ברוך שעשה לך נס".

 

על מה מברכים?

האבודרהם דן בשאלה זו, והביא את דברי רבי אשר מלוניל:

דוקא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם או מדרך התולדה, כגון מעברות הים ומעברות הירדן והדומה להם... אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה, אינו חייב לברך.

בהמשך האבודרהם מקשה על דבריו ממעשה פורים שלא אירעו בו ניסים מעל הטבע ומברכים עליו 'על הניסים', ומבאר שמפורים ניתן ללמוד שהגדרת נס כוללת גם מעשים שלא היו מעל הטבע אלא שהם היו בלתי סבירים: ביטול גזרת המלך ונתינת רשות לישראל להילחם "הפך דת פרס ומדי", ואחשוורוש נתן רשות להרוג "קרוב ל-80 אלף מאומתו בעבור אהבת אשה אחת, ואין זה מנהג העולם וטבעו".

וכך כתב רבי מרדכי הכהן, מתלמידי מרן השו"ע והמבי"ט, בספרו שפתי כהן (פרשת שמות):

נס גדול היה שהרגו עם בני המן חמש מאות איש וחמישה ושבעים אלף, וביום שני שלוש מאות איש, ובא מספר ההרוגים לפני המלך ולא חרה אפו אלא אדרבה נתן להם רשות לעשות בשונאיהם כרצונם, זה נס גדול.

ניתן ללמוד מדבריו שהגדרת נס שמעל הטבע היא 'דבר שאינו מצוי ואין זה ממנהג העולם', או כפי שכתבנו במקום אחר (שו"ת איתן קשתו סי' ט) שכל דבר שההסתברות שלו לקרות נמוכה מאוד ובכל זאת הוא קרה ובגללו ניצלו יהודים זה נקרא נס. כן נראה להסביר את דברי הריב"ש (שו"ת סי' שלז) שכתב שיש לברך על כל מקרה ש"ניצול ממיתה עצמה", כלומר שנגד כל הסיכויים ניצל ממוות. וכן כתב רבי יעקב עמדין בספרו מור וקציעה (סי' ריח בהשמטה[1]):

ומ"ש דהיאך יעלה על הדעת להיקרא נס דבר שהוא בטבע? לזה אני אומר שכל המועדין להזיק, וכל היכא דשכיח היזקא, ואירע שניצול מהם, גם זה יוצא ממנהג העולם, לפי שעל הרוב לא ישובו ריקם... ומה מאוד גדלה פליאתי על בעל מגן אברהם, איך עלה על דעתו לומר שאין לברך על נס שהוא בדרך הטבע, הלא כל מעשה תוקפו וגבורתו של נס פורים לא היה בו דבר יוצא מטבעו של עולם, רק השגחה אלוהית נפלאה מבעל הסיבות יתעלה, כל נפלאותיו ומחשבותיו אלינו.

מעניין לציין שדעת המאירי (ברכות נד, א) לחלק בהגדרת נס בין יחיד לרבים:

נס העשוי ליחיד מברך עליו, שכל נס אצל יחיד גדול הוא, אבל נס של רבים אין מברכין עליו אלא כשהוא נס גדול. ומ"מ כל שנתקרבו למקרה גדול וניצול הימנו אף על פי שאין בו מופת מברכין עליו.

ניתן להסביר את דבריו על פי מה שביארנו שהגדרת נס היא על פי סטטיסטיקה והסתברות, ואצל רבים הגבולות רחבים יותר. כך שעולה מדברינו שלכולי עלמא יש לברך על דבר שתוצאתו אינה הגיונית סטטיסטית, ואינה בגדר ההסתברותי המצוי, ובכך הוא בעצם המקרה מוגדר 'שלא כדרך הטבע'.

הבנה זו אנו רואים מדברי המדרש (תנחומא פרשת ויחי יז) בנוגע ליוסף הצדיק בנס ההצלה מהבור:

ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו, ובירך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה.

לכאורה לא קרה ליוסף שום נס שלא בדרך הטבע. אמנם אחיו השליכוהו לבור מלא נחשים ועקרבים - אך בדרך מקרה עוד לפני שניזוק מהם הגיעה שיירה של אנשים מדיינים סוחרים וכו' ולבסוף הוא ניצל. בכל אופן הנס שאירע ליוסף היה הסתברותי, ולא נס שחוץ לגדר הטבע.

וכן משמע ממדרש תהלים (שוחר טוב, מזמור יח) בנוגע לדוד:

סלע המחלקות. בשעה שהיה דוד וחיילותיו עוברין על אותו מקום שנעשה להם נס היה מתחלק מחיילותיו הוא ושש מאות אנשים שהיו אתו, אותה שעה היו יורדין מעל סוסיהן ומשתחווין ונופלין על פניהם ומברכין ברוך שעשה לנו נסים במקום הזה, ומקצתן היו עומדים ואין מברכין לפי שלא היו עמו באותה שעה, והיו מתחלקין זה מזה, לכך נאמר סלע המחלקות[2].

מבאר החיד"א בפירוש חומת אנך את הנס שאירע לדוד ואנשיו (שמ"א כג, כד-כח):

אנשי שאול היו חלוקים, יש מהם אומרים עתה דוד בידינו ניקחנו, ויש אומרים מלחמת ישראל קודמת, ושאול הכריע ללכת [=למלחמה עם הפלשתים]. וזה שכתוב וישב שאול מרדוף אחרי דוד וילך לקראת פלשתים, והוא הנס הגדול - שהכריע שאול כן.

כלומר ה'מקריות' הלא הגיונית והלא סבירה היא היא הנס.

ויש  להביא עוד שתי דוגמאות, מהמשנה והגמרא,

המשנה באבות (ה, ה):

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, לא הפילה אשה מריח בשר הקודש, ולא הסריח בשר הקודש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא כיבו גשמים אש של עצי המערכה, ולא ניצחה הרוח את עמוד העשן, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים.

המשנה קורית 'נס' להצטברות של מקרים רבים שכל אחד מהם לעצמו אינו חורג מדרך הטבע. וכן הוא בגמרא בניסים שקרו לר' אלעזר בן פרטא (עבודה זרה יז, ב) שבדיוק בזמן הנכון באה צרעה נקבה וישבה על פקעת השתי ובאה צרעה זכר וישבה על פקעת הערב ונרמס זקן אחד. ועוד רבות הן הדוגמאות. מדברינו מובן אם כן למה נצחון של 'רבים ביד מעטים' שהיה בחנוכה הוא נס למרות שהוא אינו חורג מהטבע, מפני שהוא מנוגד לכל הגיון, וכפי שכתב המהר"ל (נר מצוה ח"ב) "עיקר מה שקבעו ימי חנוכה, בשביל שהיו מנצחים את היוונים". ובקדושת לוי (בראשית לחנוכה):

נס חנוכה ופורים היו בתוך הטבע, דחשמונאי ובניו עשו מלחמה, ובפורים הייתה אסתר המלכה.

וכן בספר עמק ברכה (הלל על הנס) לגר"א פומרנצ'יק זצ"ל:

ברכת ההודאה של על הניסים ודאי דאינה אלא על נס נצחון החשמונאים ולא על הנס של פך השמן, דהא הודאה אינה אלא על טובות ה'.

וזאת פשטות ההבנה מנוסח 'על הניסים' לחנוכה שעיקר הנס היה על נצחון הרבים ביד המעטים, כפי שהאריך בכך מו"ר הגר"ש גורן זצ"ל (תורת המועדים מאמר 'יום העצמאות לאור ההלכה'). וק"ו לזמננו - כך כותב מו"ר הגרח"ד הלוי זצוק"ל (דת ומדינה עמ' 92) על ההצלה שהייתה בנצחון הרבים ביד מעטים במלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים:

נס גדול נעשה לישראל בקום עליהם צר ואויב בשנת תש"ח ובשנת תשכ"ז, שלא הרגום אויביהם הרבים והעצומים שהקיפום מכל עבר על מנת להשמידם.

לפי זה אין ספק שבמבצע 'עם כלביא', י"א ימי המלחמה הישירה נגד איראן, ניסים גדולים רבים קראו לישראל:

1. לאחר בירור ושיח עם יודעי דבר מתברר שהגדיל ה' לעשות עימנו, וכל מערכות ההגנה וההתקפה פעלו הרבה הרבה מעל ומעבר למצופה.
2. על פי דברי האבודרהם בנוגע לנס פורים ניתן להוסיף את העובדה שנשיא ארה"ב הסכים לצאת גם הוא למתקפה.
3. כמו כן צוררי היהודים שהיו אמורים לעבוד יחד ביום פקודה כפי שתוכנן על ידם במשך שנים רבות נפלו ותוכניתם התבלבלה, בבחינת (בראשית יא, ח-ט):

וַיָּ֨פֶץ ה֥' אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר: עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ בָּבֶ֔ל כִּי־שָׁ֛ם בָּלַ֥ל ה֖' שְׂפַ֣ת כָּל־הָאָ֑רֶץ וּמִשָּׁם֙ הֱפִיצָ֣ם ה֔' עַל־פְּנֵ֖י כָּל־ הָאָֽרֶץ:

1. אכן נהרגו אנשים קדושים עליונים מישראל הי"ד במתקפות האויב, אך לפני המתקפה התכוננו למספר הרוגים עצום, וכל מי שראה את ההרס הבין כמה ההשגחה העליונה שמרה והצילה אותנו מאסון הרבה הרבה יותר גדול.
2. אחרון נציין את הנצחון בקרב של רבים ביד מעטים; הצבא האיראני התכונן למתקפה האווירית ולא הצליח להפיל אפילו מטוס אחד, וכן צבא איראני עצום גדול פי כמה מצבא ישראל רק חיכה ליום פקודה וב"ה היא לא באה. והיו עוד ניסי ניסים במתקפה שלנו, שהכל עבד באופן מדויק בתכלית ובהרמוניה שלמה בין כוחות הביטחון השונים.

כך שאין ספק שכל אלו הם נסים גמורים שראוי לברך עליהם. השאלה היא היכן ומתי.

 

ברכת המקום או הזמן

מנוסח הברכה משמא שברכה זו קשורה לראיית מקום הנס, "שעשה לי נס במקום הזה". אלא שלדעת כל רבותינו הראשונים לומדים את החיוב לברכה זו מיתרו, והרי יתרו לא ראה את הניסים ואף לא את מקומם! משיב על כך המאירי (ברכות נד, א):

הואיל וראה משה, שעל ידו נעשו, ו[ראה] ישראל, שנעשו להם, חביב היה בעיניו כאילו ראה המקומות.

וכך מובא באבודרהם (שם):

וכתב ה"ר גרשום ברבי שלמה, אף על גב דיתרו לא היה רואה מקום הנס ואנן הרואה תנן, י"ל כיון שהיה רואה ישראל שניצולו מן הים כמי שראה מקום הנס דמי. ולפי סברא זו אין המקום גורם, דה"ה אם רואה אותם הרבים שאירע להם הנס חייב לברך.

רב אחאי גאון בספר שאילתות (וישלח שאילתא כו) למד ממעשה יתרו שהברכה על הנס קשורה לזמן, כך שיש חיוב לברך על הנס ביום בו הוא אירע, אלא שחכמים סמכו אותו על ראיית מקום או דבר אחר שמזכיר את הנס, כדוגמת נרות חנוכה או קריאת המגילה:

וכד מטי יומא דאיתרחיש להו ניסא לישראל, כגון חנוכה ופורים, מיחייב לברוכי ברוך אשר עשה ניסים לאבותינו בזמן הזה, בחנוכה על שרגא בפורים על מקרא מגילה, שנאמר ויאמר יתרו ברוך ה'.

וכך גם עולה מדברי הרמב"ן (תורת האדם שער הסוף, עניין הרפואה) כפי שביאר הרב גורן (שם):

שהכל תלוי בקביעת חכמי הדור את סיבת זכרון הנס, שיתכן לתלותו במקום או בזמן מסוים, והכל אחד.

וכן בדברי מו"ר הגרח"ד הלוי זצוק"ל (שם עמ' 91):

ומכאן ש"מקום" לאו דוקא, והוא הדין כל דבר הגורם לאדם התרגשות וזכרון הנס... ומהפסוק ביתרו יש ללמוד הכל, שעת הנס ממש, מקומו, ומועדו מידי שנה בשנה[3].

 

נוסח ברכת הנס בזמן הזה

בנוגע לנוסח הברכה, בשולחן ערוך (שם) משמע שאין נוסח קבוע, אלא שיש בכל מקרה לנסח את הברכה לפי עניינה:

• על עצמו 'שעשה לי נס'.
• על אביו 'שעשה נס לאבי'.
• על הזמן 'שעשה ניסים לאבותינו בזמן'.
• מי שנעשו לו ניסים הרבה צריך להזכיר את כולם בברכתו.

ועיין שם דוגמאות נוספות. לכן יש מפוסקי זמננו שכתבו שיש לנסח נוסח מיוחד לניסים שקראו לישראל מאז קום המדינה. מו"ר הגר"ש גורן זצ"ל (שם בסוף המאמר) כתב שבימינו עלינו לברך בנוסח: "בא"י אמ"ה שעשה לנו ניסים בארץ ישראל בזמן הזה". מו"ר הגרח"ד הלוי זצוק"ל (שם עמ' 92) הציע: "בא"י אמ"ה שעשה לנו ניסים בזמן הזה". ואילו הגרמ"מ כשר זצ"ל (ספר הלכות יום העצמאות ויום ירושלים עמ' רפז) כתב: "בא"י אמ"ה שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה". וכנוסח הרב גורן פסק מו"ר הגר"ד ליאור שליט"א שהש"ץ יברך בליל יום העצמאות.

 

אדם מסוים

כפי שהבאנו לעיל האבודרהם למד מדברי הבבלי בברכות (נד, א) ממעשה יתרו "שאין המקום גורם", אלא אף ראיית אדם שנעשה לו נס גורמת לברכה.

בירושלמי (ברכות ט, א) אף פרטו וביארו דין זה של 'הרואה אדם שנעשה לו נס':

מהו שיברך אדם על נסי אביו ועל נסי רבו? ואם היה אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחבריו, ואדם שנקדש בו שם שמים כגון חנניה מישאל ועזריה ונסי שבטים, מהו שיברך.

מכאן פסקו רבותינו (שו"ע או"ח סי' ריח סע' ו): 'על נס של רבו צריך לברך כשם שהוא מברך על נס של אביו'. בסעיף הבא רואים שהשולחן ערוך פסק כהבנת הרשב"א (ברכות נד, א) ש'אדם מסוים' הוא נושא חדש, ואינו קשור לאביו ורבו:

על נס של אדם מסויים כיואב בן צרויה וחבריו, וכן על נס של אדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחבריו, מברך. לפיכך הרואה גוב אריות של דניאל, וכבשן האש של חנניה מישאל ועזריה, מברך: שעשה נס לצדיקים במקום הזה.

ומחדד המשנה ברורה (שם, ס"ק כה): 'ובאדם מסויים מברך ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה, ופורט שמו'. לעומתו המגן אברהם (שם ס"ק ט) הביא את דברי הרא"ש שהבין בגמרא ש'אדם מסוים' הינו המשך על 'אביו ורבו', כלומר שאם היה אביו או רבו אדם מסוים מברך. אך לרוב הפוסקים אין הבנה זו מבוארת בפשטות דברי הירושלמי.

ואם ישאל השואל, איזה נס אירע ליואב בן צוריה? נראה שלא אירע ליואב בן צוריה נס שהיה מעל הטבע. אלא ניסו היה שה' עזר לו בקשרי המלחמה לנצח כאשר עמד מוקף אויבים, רבים נגד מעטים, ולא התיאש אלא האמין בישועת רצון הבורא:

וַיַּ֣רְא יוֹאָ֗ב כִּֽי־הָיְתָ֤ה אֵלָיו֙ פְּנֵ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה מִפָּנִ֖ים וּמֵֽאָח֑וֹר וַיִּבְחַ֗ר מִכֹּל֙ בְּחוּרֵ֣י בישראל יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ לִקְרַ֥את אֲרָֽם: וְאֵת֙ יֶ֣תֶר הָעָ֔ם נָתַ֕ן בְּיַ֖ד אַבְשַׁ֣י אָחִ֑יו וַֽיַּעֲרֹ֕ךְ לִקְרַ֖את בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: וַיֹּ֗אמֶר אִם־תֶּחֱזַ֤ק אֲרָם֙ מִמֶּ֔נִּי וְהָיִ֥תָה לִּ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה וְאִם־בְּנֵ֤י עַמּוֹן֙ יֶחֶזְק֣וּ מִמְּךָ֔ וְהָלַכְתִּ֖י לְהוֹשִׁ֥יעַֽ לָֽךְ: חֲזַ֤ק וְנִתְחַזַּק֙ בְּעַד־עַמֵּ֔נוּ וּבְעַ֖ד עָרֵ֣י אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽה֔' יַעֲשֶׂ֥ה הַטּ֖וֹב בְּעֵינָֽיו: (שמ"ב י, ט-יב)

ובפירוש הרוקח (פירושי סידור התפילה לרוקח, למנצח מזמור לדוד יענך):

יענך ה' ביום צרה. לפי הפשט כשעשה יואב מלחמה כנגד ארם, ונתן לו הדגל בידו, אמר מזמור זה שלא יירא מהם שבאים ברכב וסוסים, כי הוא בשם ה' בא ובשם אלקינו נדגול, ואומר יענך ה' ביום צרה. וזהו שאמר יואב לאבישי אחיו חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו וה' הטוב בעיניו יעשה... יסדו לומר קודם שילכו למלחמה[4].

ההכרה בישועת ה' הוא 'המכשיר' את יואב להיות 'אדם מסוים'[5]. הבנה זו מבארת היטב את דברי אחד מרבותינו הראשונים, רבי דוד הכוכבי, בספר הבתים (ברכות שער יג):

ויראה לי שעל כל נס הוא מברך, שעיקר הברכה הוא להתעורר להודות אל השם שמשגיח במין האדם.

הגדרת 'אדם מסוים': הביאור הלכה (שם ד"ה על נס) כותב שצדקו דברי המגן אברהם ש"אין לנו עתה יוצא בזה".

וביאר דבריו בכך שהגדרת 'אדם מסוים' הוא אדם:

1. שמפורסם בטבעו בכל העולם. (מגן אברהם שם)
2. שמפורסם בכל ישראל לראש ולשלטון. (משנה ברורה שם ס"ק כג)[6]
3. שהלך בשליחות של כל ישראל והרי הנס שקרה לו הוא כמו שאירע לכל ישראל. (עולת תמיד ו)

ולכן מסיק הביאור הלכה "ואדם כזה אין מצוי בדורות אלו שאנו מפוזרין בכל העולם".

אך יתכן שבחסדי ה' אין כך המציאות היום. חזרנו לארצנו וזכינו למנהיגים שיוצאים בשליחות כל ישראל והם מפורסמים בכל העולם, ורבים מהם אף מכירים בעצמם ב"סייעתא דשמיא" המובהקת שהייתה במבצע 'עם כלביא'.

 

אין ברכה לבטלה בברכת הניסים

ולמי שחושש בעניין זה לספק ברכה וברכה לבטלה חשוב להביא את דברי רבותינו הראשונים שאין ברכה לבטלה בברכת הנס. כך מצאנו בדברי המאירי (שם), וכן עולה מדברי הרמב"ן (שם). נראה שהסיבה לך טמונה בהגדרת ברכת הנס שהיא ברכת השבח כפי שלמדנו מהשאלתות ומדבריהם. ובברכות השבח אין דין של ברכה לבטלה כפי שלמדנו מרבינו הרמ"א (או"ח סי' ריט סע' ד), מפני שכל עוד האדם מתרגש ומרגיש צורך לשבח את בוראו אינו מברך לבטלה, שהרי משבח את ה' בברכה. וכפי שהסביר זאת הרב גורן (שם):

כל סיבה שבכוחה להביא לידי התפעלות הנפש על נס מסוים שהתרחש לציבור או ליחיד, ואשר מעוררת חוויותיו של האדם לזכירת הטוב הגנוז בדרכי ההשגחה העליונה, בין אם התעוררות זו באה ע"י הזמן בו התרחש הנס, או ע"י מקום הנס, יש לברך ברכת שעשה ניסים... זהו יסוד כל השיטות... שיטת המאירי... ורב אחאי גאון... והיא הולמת גם את שיטת הרמב"ן.

וכפי שהבאנו לעיל את דברי רבי דוד הכוכבי "שעיקר הברכה הוא להתעורר להודות אל השם שמשגיח במין האדם".

 

חובה להודות על הנס

כתב הזהר הקדוש (פרשת בא, מובא בכף החיים סי' ריח ס"ק טל) שיש חיוב לאדם להודות לקב"ה על נסים שקרו לו:

חובה איהו על בר נש לאשתעי תדיר קמי קב"ה ולפרסומי ניסא בכל אינון נסין דעבד.

מו"ר הגר"ש גורן זצ"ל (שם) אף הביא שחובה זו היא מדאורייתא.

והביא בכף החיים (שם ס"ק ט) בשם השל"ה שנתפשט המנהג לברך, וכך נהגו:

כמה גדולי ישראל שהיו בצרה וניצלו, בכל שנה ושנה באותו היום מתבודדים עצמם בתפילות ושבחות להאל יתברך שמו על התשועה שהיה להם על פי הנס. ואח"כ לשמוח קצת עם אוהביו ורעיו כפי השגת ידו, והיא לפרסומי ניסא.

וסיים "והוא מנהג טוב", ושכך ראה בספר חסידים "שהרמב"ם קיבל עליו להתבודד ביום הצרה בכל שנה, וביום שאחריו לשמוח".

ואלו דבריו המרגשים של היעב"ץ במור וקציעה (שם):

וברכות לראש צדיקו של עולם, הואיל וזכרתיו אספר בשבחו, ימלא פי תהלתו. מה מאוד גדלו מעשיו, מה עצמו ראשי ניסיו, ומה רבה השגחתו על חוסיו, כל נפלאותיו ומחשבותיו אלינו, אגידה ואדברה, עצמו מספר. רק עוד שתים שלוש אספרה נא הנה, לתת זכר לנפלאותיו עמדי, לברך שמו הגדול ברבים, לקבוע יו"ט לפחות שני ימים בשנה בהלל והודיה. חסדי ה' אזכיר ואספר מעשי יה, האחת בט"ו בשבט שנת תק"ג נהייתי ונחליתי והגעתי עד שערי מות, כבר נתייאשו ממני העומדים עלי, וה' כרוב חסדיו חמל עלי וישב לי נפשי ותחי רוח יעקב, וקבעתיו יו "ט להודות ה' כי לעולם חסדו. השנית בשנת שיר"ה לפ"ק ארע לי נס גדול יתר מאוד, בשלושה לירח החמישי הוא אב עש"ק היה, נפלו עלי כת פריצים...

לכן הנני מסיים את דבריי בקריאה נרגשת לרבותינו שליט"א לקבוע יום הודיה ושבח לבורא יתברך על הנסים המופלאים שזכינו להם במבצע 'עם כלביא'.