המעין

עיון בשישה מסיפורי החסידים של הרב שלמה יוסף זווין זצ"ל / הרב שלמה מייזלס

הורדת קובץ PDF

הרב שלמה מייזלס

עיון בשישה מסיפורי החסידים של הרב שלמה יוסף זווין זצ"ל

פתיחה

כהקדמה לספרו 'סיפורי חסידים' כותב הרב שלמה יוסף זווין כמה מטרות שיש לסיפורי חסידים:

א. להראות את יד ה' בשינוי מהלך הטבע; כיצד מתגלה ההשגחה פרטית באירועים טבעיים.

ב. ללמד לקחים מוסריים על ידי תיאור הנהגתם או תכונותיהם של הצדיק והחסיד.

ג. להציג נקודות למדניות או פרשנויות למאורעות החיים.

רבים מסיפורי החסידים הינם סיפורי ניסים ונפלאות, ואם כי יצא לחסידים שֵם כמפליגים בסיפורים שכאלו, יחס מורכב יש לה לחסידות כלפי ניסים. חסידים הראשונים לא תמיד ראו בעין יפה סיפורי ניסים מופלגים, שכן ישנה העדפה לאמונה וחיים יהודיים מהודרים שאינם תלויים בניסים. יחד עם זאת, לא נמנעו החסידים, ואף הנבונים והמעמיקים שבהם, לספר סיפורי חסידים לרוב, ואף ללמוד מהם יסודות עיקריים במשנתם העיונית ודרכי הוויתם.

בשורות שלפנינו אנסה להדגים כיצד עומק ומשמעות רבים טמונים בסיפורי החסידים. על מנת לנסות לנתח את הערכים והרעיונות המרכזיים של דרכי החסידות המופיעות דרך סיפורים אלו, בחרתי במכוון בכמה סיפורים מזדמנים מאלו שמצאה ידי ברשת, משני ספריו הידועים של הרבי זווין: 'סיפורי חסידים למועדים' ו'לפרשת השבוע', על מנת להראות כיצד ברוב הסיפורים ניתן להדגים רעיונות אלו, וכיצד חשיבה מעמיקה מלמדת רבות אודות רוח החסידות הטמונה בהם. לא נגעתי בלשונו של הרב זוין, אף שהיא משתנה מסיפור לסיפור כדרכו.

אין מטרת הדברים להבחין ולהשוות בין סיפורים מזרמים חסידיים שונים או בין תקופות שונות, אלא ליצירת כלי לעיון בתורת החסידות וערכיה. כמו כן אין לפנינו ניתוח ספרותי של מבנה ותוכן הסיפורים החסידיים, ובוודאי לא מחקר היסטורי אודות מקורם, נאמנותם ואמיתותם של הסיפורים והאישיים המוזכרים בהם.

הסיפור – יותר מהתורה או הווארט החסידי – מועיל לקשר את הרעיונות החסידיות עם החיים, ומאפשר לחשוף את הערכים המרכזיים בחסידות, כמו אמונה פשוטה, שמחה בעבודת ה', ענווה, וחוויית "בכל דרכיך דעהו" ברמה העמוקה והכנה ביותר. דרך הסיפורים ניתן להבין את התפיסה החסידית לגבי היחסים בין האדם לקב"ה, הצדיק, ומשמעות החיים. גישה זו מאפשרת הבנה עמוקה ומקיפה של החסידות, לא רק כתנועה היסטורית - אלא כהשקפת עולם חיה ונושמת. היא מאפשרת לחשוף את הרבדים העמוקים של החשיבה החסידית דרך הנרטיבים והדמויות שעיצבו אותה, שכן הסיפורים מהווים מעין "תורה שבעל פה" של החסידות.

אם כי הסיפורים לא נועדו להאדרת דמות הרבי, אלא ככלי להעברת מסרים עמוקים בצורה נגישה ומוחשית (שכן כל סיפור מגלם בתוכו היבטים שונים של השקפת העולם החסידית), הרי מרכזיותו של הרבי בתנועת החסידות זקוקה לכמה מילים. מחד, דמות הרבי היא ערך מרכזי בחסידות, עד כדי כך שבתפיסה העממית להיות חסיד משמעו להיות קשור לרבי מסוים (זאת למרות שישנם חסידים רבים שאינם מזוהים באופן רשמי עם רבי ספציפי, ורבים שאינם מגדירים עצמם כחסידים אך מושפעים עמוקות מרעיונות החסידות). מאידך, החסידות כתורה ודרך חיים היא הרבה מעבר לקשר שבין החסיד לצדיק. החסידות היא שיטה יסודית, עמוקה ומקיפה בעבודת ה', בעלת בשורה ועם דרך עקבית וייחודית.

אם כן, הקשר ההדוק בין דמות הרבי לתנועת החסידות אינו מקרי, ולשם כך עלינו להקדיש מילים ספורות על החסידות בכללה: אם היינו צריכים לתמצת את מהות החסידות במילה אחת, היינו בוחרים במילה "אלוקות". הבעל שם טוב בבשורת החסידות רומם והדגיש שלושה שהם אחד, או האחד שבכל השלושה: [א] האדם - חלק אלוקה ממעל, ומכיון שכך החסידות רואה באדם ישות בעלת רצונות ויכולות אלוקיים, שנשמתו היא מהותית וקיומית, לא שולית, ומלמדת שכל פעולות האדם יכולות להיות קשורות לנשמתו, לא רק בעת קיום מצוות. שכן [ב] העולם הוא ביטוי של האלוקות. בתורת החסידות מודגש הלוך ושוב כיצד יד ה' קיימת בכל רגע ובכל מצב, ומפני כן היא מדגישה את ההשגחה הפרטית המוחלטת, וכן מלמדת על חידוש הבריאה שאינו-פוסק מדבר ה', מה שמדגיש את אחדות ה' באופן המוחלט ביותר, שכן היא רואה בעולם כלי להתגלות אלוקות, שכן תפקיד האדם הוא להביא ל"דירה בתחתונים" - התגלות אלוקות בעולם הזה על ידי [ג] התורה והמצוות - בפרט פנימיות התורה והמצוות הנעשים מתוך שמחה, ענווה, קדושה, השפעה על הזולת, ועבודה בגשמיות שנועדו לקרב את ביאת המשיח, אז תתגלה האלוקות באופן מוחשי.

אם כן, החסידות בוחנת את האדם, את העולם ואת עבודת ה' מתוך הסתכלות על האלוקות שבהם. בהקשר זה, הרבי משמש כערך מרכזי בחסידות שכן [א] הרבי חי חיים אלוקיים ומגלם את הרעיונות החסידיים הלכה למעשה. [ב] הוא מגלה ומבטא את נשמות החסידים, מסייע להם לחיות לאור הסתכלות חסידית זו חיים אלוקיים.

על כן, סיפורי הניסים (באם אינם משרתים כמה מהמטרות שציינו לעיל) משמשים כביטוי גילוי האלוקות הקיים בעולם, ומדגימים כיצד השגחה פרטית והעולם חי בכל רגע על ידי ה' שבוחר מתי וכיצד להתערב בטבע שקבע.

 

סיפור א

הרב הקדוש ר' יצחק מוורקא ז"ל היה בימי חורפו אברך עשיר, והיה רגיל לנסוע להרב הקדוש "החוזה" מלובלין ז"ל. פעם אחת אמר לו "החוזה": אילו הייתה מזדמנת לך מלמדות הגונה באיזה מקום היה כדאי שתקבלנה. חשב ר' יצחק שבודאי טעה הרבי, ונתכוון לאיזה איש אחר, כי מה עניין מלמדות אצלו? לא השיב להרבי דבר מפני הכבוד, ויצא מחדרו לבית המדרש של הרבי. ואיש אחד בא מן הכפר הסמוך לעיר טרניגרד אל הרבי ובכה לפניו, שבניו הם ערלי לב מחסרון מלמד טוב ואמר שרצונו לשלם כמה שיבקשו ממנו ובלבד שישיג מלמד הגון. אמר לו הרבי: אם תוכל לשלם ארבעים אדומים אז עצתי לך שתשכור למלמד את האברך שיצא זה עתה ממני, ואם ירצה השם יצליחו בניך בלימודם. הלך הכפרי תיכף ומצא את ר' יצחק, ואמר לו שהוא מסכים לתת לו את הסכום שנקב הרבי, ובלבד שייסע איתו להיות מלמד בביתו. הבין ר' יצחק שהרבי לא טעה בדבריו ונתכוון באמת לו. אמנם עדיין לא הבין מה זה ועל מה זה שולח אותו הרבי להיות פתאום מלמד, אבל לא הרהר הרבה וקיבל את פקודת הרבי בלי פקפוק, ונסע עם האיש, ולאשתו כתב מכתב להודיעה למה לא שב הביתה, כי אנוס הוא על פי הדיבור של הרבי לקבל עליו עבודת המלמדות. לא עברו ימים מועטים, וקבל מאשתו, שטוב עשה שקיבל את המלמדות, כי הצרפתים שנלחמו אז ברוסיה עברו דרך עירם ושללו את כל רכושם, מחוט ועד שרוך נעל, ולא השאירו אף את התבן. ור' יצחק התחיל ללמד את בניו של אותו כפרי חומש. אבל מוחותיהם היו מטומטמים מאוד, ולא הבינו אף מילה אחת. נסע ר' יצחק ללובלין וסיפר ל"החוזה" על הקשיים שיש לו. אמר לו ה"חוזה": תתפלל עליהם. התפלל עליהם ר' יצחק להשם יתברך, ומאז התחילו להצליח משעה לשעה ועשו חייל בלימודם. ובאותו כפר היה מניין קבוע. פעם אחת סירב אחד מהמניין לבוא אל המניין להתפלל מחמת כעס ותרעומת שהיו לו על חברו. נענה כפרי אחד מהמניין ואמר: "וירא מנחה כי טוב... ויט שכמו לסבל", רוצה לומר: אם האדם רואה ומבין שהמנוחה היא דבר טוב, אז הוא סובל את הכול, כי כל מי שיש לו סבלנות ואינו כועס על זולתו, יש לו מנוחה. כשכלה זמן שכירותו, רצה הכפרי שיישאר אצלו גם להבא, אבל ר' יצחק אמר: הואיל ונסיעתי לכאן לא הייתה אלא על פי הרבי, לכן אני מוכרח לשאול את פיו בנוגע להבא. נסע ר' יצחק אל ה"חוזה". אמר לו ה"חוזה" שאיננו צריך להיות עוד מלמד. אחר כך שאל אותו: הגד נא לי אולי שמעת איזו תורה שם בכפר? ולא השיב ר' יצחק דבר. שאל שוב ה"חוזה": הייתכן שבמשך חצי שנה שהיית שם לא שמעת כלום? נזכר ר' יצחק בדברי הכפרי על פסוק: "וירא מנוחה כי טוב", והגיד להרבי. שמע הרבי את הפירוש ואמר לו: אם כן הלוא שמעת הרבה! וכשרבי יצחק נעשה ברבות הימים לרבן של ישראל, ונתפרסם בשם הצדיק מוורקא, סיפר מעשה זה וסיים: בקרוב אחרי המעשה הזה נתעשרתי שוב, ונתתי את שכר המלמדות שקיבלתי לאדם אחר, אמנם באותה התורה שקבלתי בהכפר עדיין אני עוסק גם עתה.

בסיפור הזה עלינו לעשות שלושה: א. להעמיק בווארט של "וירא מנוחה כי טוב". ב. להבין את עומק הסיפור שמסביב לאימרה החסידית. ג. להבין את הקשר שבין השניים.

המסר המרכזי של הסיפור הוא הרבה יותר מהופעת מופת או השגחה פרטית. הסיפור מדגיש את הרעיון שלכל אדם יש תפקיד ייחודי בעולם, שליחות אישית שעליו למלא. במקום לחשוב "מה טוב בשבילי", החסיד לומד לשאול "מה העולם צריך ממני". ר' יצחק מוכן לשנות את מסלול חייו באופן דרמטי (מעשיר למלמד) כדי למלא את תפקידו. הסיפור מלמד שהתכלית האמיתית של האדם אינה בהצלחה אישית אלא במילוי תפקידו בעולם, והצדיק מסייע לחסיד לראות מעבר לנסיבות המיידיות ולהבין את תפקידו הרחב יותר.

להיות מלמד זהו תפקיד של נתינה לאחרים, בניגוד ל'להיות עשיר' שהאדם יכול להתמקד בעצמו, הרווח הכספי הופך לתוצאה משנית של מילוי התפקיד, ולא המטרה העיקרית, והחסיד לומד לסמוך על כך שההשגחה העליונה מכוונת אותו למקום הנכון. גם אם זה נראה לא הגיוני בעיניו, דווקא בתפקיד ה"נמוך" יותר של מלמד ר' יצחק מגיע לתובנות רוחניות עמוקות.

זוהי תפיסת עולם עמוקה בחסידות ובמחשבה היהודית בכלל - הרעיון שחיינו אינם רק עבור עצמנו, אלא חלק ממשימה גדולה יותר, ושעלינו להיות פתוחים וקשובים לקריאה הזו גם אם היא מובילה אותנו בכיוונים בלתי צפויים.

האימרה אודות תפילת המנחה בעצמה דורשת התבוננות: בתורת החסידות מבוארת עליונותה של תפילת המנחה. אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה (ברכות ו, ב)מפני שדווקא היא. יותר משאר התפילות המתקיימות בראשית ובסיום היום, מצריכה הפסקה באמצע היום. ומדגישה את הבחירה המודעת לעצור ולהתחבר לה'.

עצם הפעולה של עזיבת העיסוקים לטובת תפילה היא תרגול בביטול הרצונות האישיים, העברת הדגש מה'אני' ל'אנחנו'. זה מלמד אותנו לראות מעבר לצרכים האישיים שלנו. מפני כן, מי שרואה "מנחה כי טוב", הוא מבין את המעלה האדירה של תפילה בכלל, ותפילת מנחה בכלל, הרי כשאדם מתחבר לרמה זו של אחדות ההבדלים בין בני האדם מתגמדים. הבנה זו מובילה לסבלנות וסובלנות, כי היא מזכירה לנו שכולנו חלק מאותה אחדות אלוקית. זה מעודד ראייה רחבה יותר של המציאות, מעבר לקונפליקטים היומיומיים.

הווארט מדגים כיצד פעולה רוחנית של תפילה משפיעה ישירות על התנהגות מעשית - סבלנות כלפי אחרים. "וירא מנוחה כי טוב" מרמז גם על היכולת לראות את הטוב בכל מצב, כולל במערכות יחסים מאתגרות.

בסופו של דבר, הווארט הזה מלמד אותנו שהחיבור לאלוקות והיכולת לבטל את האגו הם המפתח ליחסים טובים יותר עם הזולת, ולחיים מאוזנים יותר בכלל. לפי הבנה זו יש קשר משמעותי בין הווארט על "וירא מנוחה כי טוב" לבין הסיפור הכולל של ר' יצחק מוורקא: ר' יצחק מבטל את רצונותיו ומעמדו כאברך עשיר כדי למלא את תפקידו כמלמד, ולומד לראות מעבר לנסיבות המיידיות ולהבין את תפקידו הרחב יותר בעולם, ודווקא משם לומד לֵקח עמוק מהתקופה שבה היה מלמד בכפר, כשם שהבנת תפילת המנחה כהארת התמונה הרחבה של תכלית האדם באמצע היום מועילה לפתרון סכסוכים ובעיות אנושיות.

 

סיפור ב

מעשה שציוו להבעל-שם-טוב מן השמים שיסע לכפר פלוני ללמד מדת הביטחון, וללמד לעם מוסר. לקח הבעל-שם-טוב את תלמידיו, ונסע אתם לאותו כפר. התאכסנו אצל המוכסן מהכפר. המוכסן היה איש זקן ונשוא פנים, וקיבלם בסבר פנים יפות, ושמח מאוד על האורחים שבאו אליו. למחר, בשעת עמידתם בתפלה, ראו שבא שוטר אחד משוטרי אדון הכפר, ובידו מקל עבה, ודפק שלוש פעמים במקלו על השולחן, והלך לו. החרישו האורחים, ולא ידעו למה ירמוז השוטר בדפיקותיו. הסתכלו בבעל הבית, והנה הוא שמח כבראשונה. אחרי כעבור חצי שעה, אחרי התפלה, בא עוד פעם אותו השוטר, ודפק שוב שלוש פעמים על השולחן. והלך לו. שאל הבעל-שם-טוב את בעל-הבית, מה פשר הדפיקות? אמר לו: זוהי התראה, שאני צריך היום להביא להאדון דמי-חכירות הכפר. ככה הוא עושה שלוש פעמים, ואחר הפעם השלישית אם אין מביאים לו הכסף, לוקח האדון בשביה את המוכסן עם כל בני-ביתו. אמר לו הבעל-שם-טוב: בפניך הלוא ניכר כי הכסף הדרוש יש לך, ועל-כן לך קודם הסעודה ותן את הכסף לאדון, ואנחנו נחכה לך עד בואך, ואחרי-כן נשב אל השולחן לסעוד במנוחה. ענה לו בעל-הבית: לעת-עתה אין לי אפילו פרוטה אחת, אך מסתמא יזמין לי השם יתברך. נאכל אפוא ונשתה בלא חיפזון, כי יש לי שהות עוד שלוש שעות. וישבו כולם לאכול, והאריכו בסעודתם, ובפני בעל-הבית לא היה ניכר כלל אם צריך הוא לכסף או לא. כתום הסעודה בא השוטר בפעם השלישית ודפק על השולחן, ובעל-הבית לא קם ולא זע. ברכו כולם ברכת-המזון באריכות ובמתינות, ולא בחיפזון, ואחרי-כן לבש בעל-הבית בגדי-שבת, חגר חגורתו הרחבה, ואמר: עתה אלך לתת דמי-החכירות לאדון. שאלהו הבעל-שם-טוב עוד פעם: האם יש לך מעות כל צורכך? השיב בעל-הבית: עדין אין לי אף פרוטה, אבל בודאי יזמין לי השם יתברך. נפטר מהם והלך לדרכו. והבעל-שם-טוב עם התלמידים התייצבו על המרפסת ללוותו בעיניהם, ולראות מה יהיה בו. ויהי בעמדם כך, ראו והנה עגלה משרכת דרכה נגד בעל-הבית. והבעל-שם-טוב ראה מרחוק, כי בעל-הבית עמד אצל העגלה ודבר איזו דברים עם האורח הנוסע, ואחרי-כן הלך הלאה לדרכו, וגם העגלה התנהלה לאט לדרכה. אחר-כך ראו, שהעגלה עמדה, והנוסע קרא לבעל-הבית שיחזור אליו, ומשחזר ובא בעל-הבית לנוסע מנו ביניהם מעות. כאשר קרבה אחר-כך העגלה אל המקום אשר עמדו שם הבעל-שם-טוב ותלמידיו, שאלו את האורח הנוסע: מה היה לך עם בעל-הבית שהחזרת אותו מדרכו ונתת לו מעות? השיב להם הנוסע: הצעתי לפניו עסק: שאקנה ממנו היי"ש שיעשה בחורף הבא. מתחילה לא השתוויתי עמו במקח, ואחרי שראיתי כי הוא מתעקש ועמד במקחו והלך לו לדרכו, ואני ידעתי כי הוא איש ישר ונאמן, הוכרחתי לתת לו כמה שדרש. ולא יכולתי לדבר עמו הרבה, כי אמר שצריך ללכת להאדון לתת לו דמי-חכירה. אז אמר הבעל-שם-טוב לתלמידיו: ראו כמה גדול כוח הביטחון.

סיפור מרתק ועמוק על כוחו של הביטחון בה', שיעור עמוק בכוחו של הביטחון בה', ובאופן שבו אמונה פנימית יכולה להשפיע על המציאות החיצונית.

חשיבה מעמיקה בסיפור מגלה שהמסר של הסיפור אינו אודות ביטחון, אלא על אמונה. רבים האנשים הבטחים בה', אך מעטים הם החיים כך בפועל. בלימוד והתבוננות, ישנו ביטחון רב, אך מול העיניים פעמים שהמצב לא נראה מאוד מבטיח. מה שמוגדש בסיפור זה הוא שהמוכסן לא נתן למה שמול עיניו להטעות אותו. האמת האלוקית הייתה כה אמיתית מוחשית בעיניו, שהביטחון היה תוצאה טבעית שלה.

כך זה נקרא בחסידות. העולם האמיתי בו הוא חי היה העולם שמשקף משקפיים תורנויות, ולכן היה שלו, ולכן הוא היה בטוח כי בתוך העולם שלו לא תהיינה לו בעיות, הוא לא היה צריך לעשות 'כאילו'. זו אמונה מוחשית כראייה, הוא ראה את השגחת ה' עוד לפני שזה קרה, כי זה המקום בו הוא חי. ולכן זה התרחש עבורו. לא קרה לו נס שבדיוק הכסף הגיע בהשגחה פרטית בזמן הנכון, אלא העולם התנהל לפי איך שהיה אמור להתנהל, לפי איך שהוא חי אותו.

המסר האמיתי של הסיפור. אינו רק עניין של ביטחון, אלא של אמונה עמוקה ומוחשית. המוכסן לא רק "בטח" בה' במובן המופשט, אלא חי את האמונה כמציאות מוחשית. עבורו, הנוכחות האלוקית והשפע האלוקי היו עובדות קיימות, לא רק רעיונות תיאורטיים. המוכסן חי ב"עולם האמיתי" - עולם שמשקף את המציאות האלוקית. הוא לא היה צריך "לדמיין" או "להאמין" במשהו מופשט, אלא פשוט חי במציאות הזו. מושג יסודי בחסידות הוא "אלוקות בפשיטות ומציאות כהתחדשות", מתייחסת לתפיסה האידיאלית בה האלוקות היא הנורמה הפשוטה של החיים. זוהי תפיסה אוטופית של החסידות לעומת "מציאות בפשטות ואלוקות בהתחדשות", בה חיים רוב בני האדם – המציאות הגשמית היא פשוטה, האלוקות היא מחודשת.

בסיפור המוכסן לא היה צריך לעשות 'כאילו' או להתאמץ להאמין. עבורו, זו הייתה המציאות הפשוטה, זו אמונה שהיא כמעט ברמה של ראייה. המוכסן "ראה" את יד ה' עוד לפני שהדברים התרחשו בפועל. הסיפור כמו מוביל אותנו להבנה המעניינת שהמציאות התנהלה לפי האופן שבו המוכסן חי אותה. זה מרמז על הכוח שיש לתפיסת עולם עמוקה להשפיע על המציאות סביבה. זה לא היה "נס" במובן הרגיל, אלא פשוט האופן שבו העולם מתנהל כשחיים באמונה אמיתית.

זה מקשר אותנו לתפיסה הכוללת של החסידות: הבעל שם טוב רצה להראות שביטחון הינו חלק מהותי מהשקפת העולם החסידית. החסידות מלמדת לחיות עם האלוקות שבבריאה בכל מקום ומצב. הביטחון הוא ביטוי מעשי של תפיסה זו - ראיית הנוכחות האלוקית בכל פרט בחיים. הרעיון של להיות קשור עם ה' בכל אלמנט בחיים. מראה שהביטחון אינו רק בזמני משבר, אלא דרך חיים מתמדת. והבעל שם טוב בחר להראות את הדברים דרך דוגמה חיה, במקום להסביר שביטחון אמיתי אינו רק תכונה נפרדת, אלא ביטוי של תפיסת עולם שלמה - ראיית העולם כולו כביטוי של אלוקות, בכך שהבעל שם טוב הראה את הדברים בפועל, הוא הדגים שזו לא רק תורה תיאורטית, אלא דרך חיים מעשית שניתנת ליישום.

 

סיפור ג

"היהודי" הקדוש היה לומד בכל יום עם תלמידיו שיעור גמרא. היה ביניהם בחור מופלג אחד מפשיסחא. הבחור היה יתום מאביו. פעם אחת באמצע הלמוד, התחיל "היהודי" להעמיק בעניין אחד שהיה קשה לו. הבחור ידע את דרכו בקודש, שבכל פעם כשהוא מתחיל לעין הוא שוהה בעיונו בדבקות עצומה, ולכן נמלך לילך בינתיים לבית אמו לטעום משהו, כי הרגיש חלישות הלב. כשגמר בחיפזון לאכול, קם במהירות ללכת לבית רבו, והנה אמו קוראת לו ומבקשת ממנו שיעלה לעליית הבית ויוריד לה משם חבילה של שחת, שהייתה צריכה לה. לא רצה הבחור לחזור, כי חשב אולי כבר התחיל רבו הקדוש ללמד. ברם באמצע הדרך נמלך בלבו, הלוא עיקר הלימוד הוא כדי לשמור ולעשות, ועכשיו שבאה לידי מצות כבוד אם ולא אקיימנה? חזר במהירות ורץ לעשות רצון אמו, ואחר-כך שב לבית רבו. כשפתח הדלת של "היהודי" הקדוש, נתעורר היהודי מרעיונו, קם מלא קומתו ושאל את הבחור, איזו מצוה עשה עתה, שכן בבואו אל הבית ראה את האמורא אביי מלווהו, ותיכף נתיישבה לו הקושיא שמעיין בה. סיפר לו הבחור את המאורע. אמר "היהודי" לתלמידים: אביי לא היה לו אב ואם, ככתוב בגמרא (קידושין לא, ב), ולכן נקרא בשם אביי, שהוא ראשי תיבות: "אשר בך ירחם יתום", ודרכו שמי שמקיים מצות כיבוד אב ואם הוא הולך עמו, כדי שיהיה לו חלק בהמצוה, וכשבא הגיד לי תרוץ על הקושיא.

זהו סיפור חסידי מרגש ועמוק על חשיבות מצוות כיבוד אם ואב אפילו על פני לימוד תורה. יש כאן הבדל משמעותי בין הגישה החסידית לגישה המסורתית. האגדה מספרת שהחתם סופר נמנע מלפגוש את חמיו רבי עקיבא איגר בשל חשש לביטול תורה. לעומת זאת, הגישה החסידית, כפי שמשתקפת בסיפור, מדגישה את חשיבותן של מצוות אחרות, כמו כיבוד אם, גם כאשר הדבר עלול לבוא על חשבון לימוד תורה. אך שלא כדעת הטועים, החסידות לא המעיטה מערך לימוד התורה, אלא העלתה את ערכן של מצוות מעשיות אחרות. זה מתיישב עם התפיסה החסידית הרחבה יותר של עבודת ה' בכל דרכי החיים, ולא רק בלימוד פורמלי.

למעשה, הסיפור מדגיש שהתלמיד לא הפסיד דבר מלימוד התורה. הוא חזר בדיוק ברגע שרבו יצא מדבקותו. זה יכול להתפרש כרמז לכך שכאשר אדם פועל לשם שמים ומקיים מצווה, ה' מסדר את הדברים כך שלא יפסיד.

דווקא בזכות החלטתו לקיים את מצוות כיבוד אם, התלמיד לא הפסיד מלימוד התורה. שכן התשובה לעיונו הרב של רבו הגיעה דרכו, שכן הוא "הביא" את אביי לבית המדרש שיסביר לרבו את הסוגיה. זהו תפיסת החסידות: המצוות האחרות אינן מחסרות מלימוד התורה אלא מרוממות את הלימוד ומעילות לו, בפרט כאשר מדובר על מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, או מצווה שזמנה עובר, או עזרה לאחרים ש"מאיר עיני שניהם ה'".

 

סיפור ד

בעת "החתונה הגדולה" באוסטילה, שנתאספו לשם הרבה צדיקי הדור, ובראשם הצדיק הקדוש רבי אברהם יהושע השיל מאפטא ז"ל, מצאו להם מתנגדי הצדיק רבי בונים מפשיסחא ז"ל מקום לבצע זממם להקדיש מלחמה על חסידי פשיסחא והתנהגותם, על ידי שיסכימו כל הצדיקים הנאספים שדרך פשיסחא אינה לפי התורה, והתכוננו להביא לפניהם הוכחות וראיות שונות. הצדיק רבי בונים חשב לנסוע בעצמו על החתונה לכבוד המחותנים שהיו מצדיקי הדור, וגם בשביל להראות את צידקתו ולהסיר התלונות והטענות נגד דרכו ושיטתו בחסידות, אבל תלמידו הצדיק רבי מנחם מנדל, הרבי מקוצק לעתיד, התנגד לנסיעת רבי בונים בכל תוקף, ואמר לרבי בונים: אפילו כשהרבי כבר יֵשב על העגלה לנסוע אני אשכב על הארץ לפני הסוסים, ולא אתן להרבי לנסוע. ואז החליט רבי בונים לשלוח חמישה אנשים: הגאון הצדיק רבי יצחק מאיר, שהיה אחר-כך הרבי מגור, הרב הצדיק רבי פיבל מגריצא, הרב רבי זושא משדליץ, הרב רבי ישכר הורביץ והרב רבי אליעזר דב מגרבויץ. הגאון רבי יצחק מאיר היה הצעיר שבחבורה, והוא הפליא את כל הנאספים בתורתו, וראש הצדיקים הרב מאפטא כיבד אותו מאוד, ואחרי רוב דברים שעברו בין המשלחת למתנגדי פשיסחא - שאין כאן מקומם - ניצחו חסידי פשיסחא, ולא עלתה בידי מתנגדיהם להוציא את זממם לפועל. והסבא קדישא מאפטא, אחר סעודת המצוה, תחב את ידו הקדושה לתוך אבנטו של הרי"מ ורקד עמו יחד, וכל הצדיקים שעמדו שם המה ראו כן תמהו שמכל הצדיקים בחר לו את האברך הצעיר לרקוד עמו. ומשם, מאוסטילה, שלח רבי יצחק מאיר מכתב לרבו הצדיק רבי בונים, וכתב לו שכבוד גדול עשו לו הצדיקים. קרא רבי בונים להחבריא קדישא שלו, ואמר להם בהתפעלות רבה: ראו נא מה שהאברך הזה כותב: הוא כבר בבחינה כזו, שיוכל לקבל גם כבוד. והוסיף רבי בונים: זהו שיוסף הצדיק אמר לאחיו: "והגדתם לאבי את-כל-כבודי במצרים".

זהו סיפור מעניין ועמוק המשקף כמה היבטים חשובים בעולם החסידות. אך המסר העיקרי הוא הסוף כמובן, העובדה שרי"מ יכל לקבל כבוד מבלי שזה יפגע בו, שזוהי רמה רוחנית כה גבוהה שאינה כלל נחשבת במסגרת הנורמלי, כי כל מי שנכלל בתחום האנושי מקבל משהו מכבוד שניתן לו. להבנתי הסיבה שהוא היה מסוגל לקבל כבוד מבלי שזה יפעל בו כלום היא מפני שכל משימתו באותה החתונה הייתה לשם רבו, כלומר הוא פינה את אישיותו לגמרי, וכל מהותו ומציאותו הייתה לטובת רבו. שוב לא היה הוא אדם בפני עצמו התופס מקום ומתרגש ומתפעל מכבוד, אלא יד ארוכה של הרבי, וממילא הכבוד לא נגע אליו כלום. זה השבח הגדול ביותר שיכל הרבי לתת לו.

רבי יצחק מאיר הגיע לדרגה גבוהה של ביטול האגו וה"אני" שלו. כל מהותו הייתה מוקדשת למשימה - ייצוג רבו. היכולת לקבל כבוד מבלי להיות מושפע ממנו מעידה על רמה רוחנית גבוהה במיוחד, הוא הפך להיות כמו "יד ארוכה" של רבו, ללא אינטרסים אישיים, זו לא רק התנהגות חיצונית, אלא שינוי פנימי עמוק במהות האדם, העובדה שרבי בונים ראה זאת כהישג כה גדול מעידה על החשיבות של מדרגה זו בעיניו. זה מראה כיצד תלמיד יכול להתמזג עם רצון רבו באופן מוחלט.

זוהי תובנה חשובה מאוד בהבנת מהות העבודה הרוחנית בחסידות ובכלל, והיא מציבה אתגר משמעותי לכל מי שעוסק בעבודת ה' - להגיע למצב שבו הכבוד האישי אינו תופס מקום, והאדם הופך לכלי טהור לרצון ה' או לרצון רבו.

 

סיפור ה

ויהי היום ואיש עני אחד מסביבות וילנא, והוא בר אוריין גדול וחסיד, הלך ברגל לליוזנא, ובעוברו דרך וילנא סר לבית הכנסת, הוציא גמרא מארון הספרים וישב ללמוד. הדבר היה ביום חמישי בשבת לפנות ערב, וההלך החליט לשבות בוילנא. השמש הרגיש שעובר אורח זה אינו כשאר ארחי פרחי, נדבות אינו מבקש, אוכל פת קיבר שהוציא מילקוטו עם חתיכת דג מלוח, ויושב שוב ללמוד, וכל הלילה הגה האיש בתורה. ביום השישי בבוקר פנה השמש אל האורח בשאלה, איפה ישבות בשבת. השיב האורח, שפה בבית הכנסת ישבות. אמר לו השמש: הן ברוך השם יש אצלנו הרבה גבירים, שמקיימים מצוות הכנסת אורחים בכל לבבם, ובפרט כשהאורח הוא תלמיד חכם, ואם כן למה זה לא יקיים כבודו מצוות עונג שבת ויתגלגל פה בבית הכנסת ויאכל בשבת פת קיבר עם דג מלוח? השיב לו האורח, שאין ברצונו לילך אצל מי שהוא לשבת. יש לו משלו. סיפר השמש את הדברים לגביר בן תורה אחד, שמהדר תמיד שיהיה לו על שולחנו אורח לשבת. כששמע הגביר שהאורח הוא תלמיד חכם והוא מסרב ללכת, ביקש מהרב של בית הכנסת שיצטרף עימו לפתות את האורח שילך אליו לשבות בשבת. הרבו שניהם הרב והגביר, דברים אל האורח, עד שנתרצה ללכת, בתנאי שלא יעכבוהו גם לישון שם. לישון רצונו דווקא בבית הכנסת. בסעודת הערב של ליל שבת הִרבה הגביר לדבר עם האורח בדברי תורה, וראה שהאורח הוא אדם גדול, ונהנה הנאה מרובה שהזמין לו הקדוש ברוך הוא תלמיד חכם כזה לאורח. קודם ברכת המזון התאנח פתאום הגביר אנחה עמוקה מבלי דבר דבר. נתפלא האורח על זה, אך לא שאל מאומה. אחרי הסעודה הלך האורח לבית הכנסת והגה בתלמודו. למחר, בסעודת הצהריים פלפלו הגביר והאורח שוב בדברי תורה, וקודם ברכת המזון נאנח שוב הדביר אנחה אילמת, וכך נשנה הדבר גם בסעודה השלישית, וגם בסעודת מלוה מלכה של מוצאי שבת. לא יכול האורח להתאפק עוד, ובמוצאי שבת שאל את הגביר לסיבת אנחתו. סיפר לו הגביר שיש לו צרה גדולה. העלילו איזו עלילה עליו ועל שותפו, והדבר הובא לבית המשפט, ודנו את שניהם לשלוש שנים גלות בסיביר הרחוקה. הגישו קובלנה לבית הדין הגלילי, וגם שם אושר פסק הדין. עכשיו עומד העניין להתברר בפטרבורג בסנט, והשם יודע מה תהיינה התוצאות שם. מששמע האורח כך, אמר לגביר: דבר סתר לי אל כבודו. יואיל נא להיכנס איתי לחדר מיוחד. נכנסו לחדר וסגרו הדלת, והאורח אמר לגביר: עצתי אמונה לכבודו, שיסע תיכף לליוזנא ולבקש מהרבי עצה וברכה. אני הנני זעירא דמן חברייא של תלמידי הרבי, ופניי עתה מועדות גם כן לליוזנא. בלי ספק ייוושע שם מצרתו. אמר הגביר: בדבר כזה אני צריך להימלך עם שותפי. אשלח תיכף לקרוא את שותפי ונתיישב בדבר. שלח הגביר אחר השותף, וסח לו את דברי האורח. אמר השותף, חוששני שלא רק שלא ניוושע שם, אלא שעוד ניפול בצרה חדשה כאן. הן כשייוודע בעיר שנמשכנו אחרי ה"כת" ירדפו אותנו עד חורמה. שקלו וטרו השותפים ביניהם והחליטו ללכת לרבי מאיר רפאלס שהיה ידידם ולשאול בעצתו. באו לרבי מאיר רפאלס. והשביעו אותו מקודם שהדבר שיספרו לו יישאר בסודי סודות אצלו בכל אופן שיהיה, בין שייעץ להם כך או אחרת. הבטיח להם רבי מאיר לשמור את הדבר בסוד, ואז סיפרו לו את כל המאורע. ורבי מאיר, שעדיין נמצא תחת השפעת העובדה של העגונה, השיב להם מיד: אני מסכים שתיסעו לליוזנא. לא היססו השותפים ותיכף רתמו מרכבה, ולקחו גם אותו האורח עימהם ונסעו ישר לליוזנא. משבאו לליוזנא נכנסו לרבי וסיפרו לו בפרטות את כל צרתם. אמר להם הרבי: הלא יהודים תלמידי חכמים אתם הגידו נא לי פירושו של המאמר "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח, א). במה הן דומות זו לזו? שתקו השותפים. אמר שוב הרבי: אני אגיד לכם הפירוש. בגמרא אמרו "זה שמי לעלם, לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני בשם יו"ד ה"א, ונקרא בשם אל"ף דל"ת" (פסחים נ, א), הרי שאין הקדוש ברוך הוא נקרא בשם העצם. וגם במלכותא דארעא כך הוא, יש לו לקיסר שמו העצמי, הפרטי, אבל אסור לקוראו בפניו בשם זה, רק בשם "קיסר". ופטרם הרב לשלום, מבלי לומר להם שום דבר בעניינם. יצאו השותפים מחדר הרבי, ו"ביטלו את כל חלומותיהם" על הרבי ועל ה"כת" ועל אותו אורח גם יחד. אסרו את מרכבתם, ונסעו בפחי נפש חזרה לוילנא. באו בשובם לרבי מאיר רפאלס וסיפרו לו, שהרב של ה"כת" הוא אדם שאינו מן היישוב. מדבר שלא כעניין, ומשיב "שלא בדרא דאוני", ורבי מאיר בשומעו את דברי הרבי מפיהם החליט גם כן שאינו אלא מבוהל ומתעתע, ותלה גם את דבר העגונה באיזה מקרה. עברו חודשים אחדים, והגיע זמנו של המשפט להתברר בפטרבורג. השותפים נסעו לעיר הבירה, הלכו לעורכי דין שונים, והדברים יגעים. כמעט שאין תקווה. ועורך דין אחד יעץ להם שינסו ליפול לרגלי מיניסטר המשפטים ולבקש רחמים ממנו, אולי יחוס, אולי ירחם. חקרו ודרשו ומצאו שמיניסטר המשפטים הולך בכל יום בשעה קבועה לטייל בגן עירוני אחד. הלכו לשומר הגן, שיחדו אותו במתנה יפה שיכניסם לגן קודם שיבוא המיניסטר, וכשהלה יבוא ירמוז להם מי הוא, למען יוכלו להפיל בקשתם לפניו. ובאותו יום שהשומר הכניסם חלה מיניסטר המשפטים, ולא יצא כלל לטיולו הקבוע, ורק מיניסטר ההשכלה בא לטייל. השומר הלך על יד המיניסטר לשמשו, ומחששו שמא יראו היהודים שהוא הולך על ידו יסברו שזהו מיניסטר המשפטים, רמז להם בידו מרחוק באות של שלילה, כלומר, לא זה הוא. והיהודים טעו בכוונתו, וסברו שהוא רומז שייגשו אליו בבקשתם. הלכו היהודים ונפלו על רגלי המיניסטר, סחו לפניו את צרתם, וביקשו שיושיעם. השיב להם המיניסטר: טעיתם אדוניי, דבר זה שייך למיניסטר המשפטים, ואני הוא מיניסטר ההשכלה. הלכו היהודים בפחי נפש מהגן. כעבור רגעים אחדים אמר המיניסטר לשומר: תיכף רוץ והחזר לכאן את שני היהודים שהלכו זה עתה מאיתי. השומר נבהל, שמא בעוון כניסתם שלא ברשות לגן הוא קורא אותם. אבל אין ברירה. רץ השומר והשיגם, ומסר להם פקודת המיניסטר שיחזרו תיכף לגן. נתפחדו אף הם, ושוב מתוך פחד התייצבו לפני המיניסטר. אמר להם המיניסטר: רואה אני בפניכם שיהודים מלומדים אתם. והנה הקיסר שאל אותי בימים האלה שאלה אחת, והיה אם תדעו להשיב על השאלה הזאת תשובה שתתיישר בעיניי אז אציע את התשובה בשמכם בפני הקיסר, וגם אבקש מאיתו שהוא יצווה לבטל את משפטכם בסנט. וזו היא השאלה: בתלמוד שלכם יש מאמר: "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", ונתקשה הקיסר להבין במה דומות הן זו לזו מלכותא דארעא ומלכותא דרקיעא. שאל הקיסר אותי שאלה זו, וגם אני איני יודע להשיב. אולי תדעו אתם תשובה על זה. פחד ורחב ליבם של היהודים למשמע השאלה, הבינו עכשיו היטב על מה ירמזו דברי הרב מליוזנא בהיותם אצלו. תיכף השיבו למיניסטר אותה התשובה ששמעו מהרבי, והתשובה ישרה מאוד בעיני המיניסטר. הבטיח להם המיניסטר שישתדל אצל הקיסר, שהוא בכבודו ובעצמו יצווה לבטל את משפטם. וכך הווה. המיניסטר סיפר לקיסר שפגש בגן שני יהודים, שלפי חזותם הכיר בהם שחכמים הם, הציע לפניהם את שאלת הקיסר, והם השיבו לו תשובה נכונה. התשובה מצאה חן גם בעיני הקיסר, ואז אמר המיניסטר לקיסר שהיהודים האלה נתונים בצרה, ושרק הוא, הקיסר יוכל לעזור להם. סח לפניו את עניינים, והקיסר נתן פקודה לסנט לבטל את המשפט. בשמחה רבה נסעו השותפים בחזרה לוילנא, וכשבאו לשם סרו ישר לרבי מאיר רפאלס וסיפרו לו את כל מה שעבר עליהם. לא התמהמה רבי מאיר רפאלס ונסע תיכף בעצמו לליוזנא, התקשר בכל עוז לאדמו"ר הזקן, ונעשה חסיד גדול.

הסיפור מציג את רוח הקודש של אדמו"ר הזקן (רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד) באופן מרשים ביותר: הידיעה על הפארק, היעדרות שר המשפטים, נוכחות שר ההשכלה, שאלת הקיסר, התשובה המדויקת. אך העיקר הוא שהפירוש שנתן אדמו"ר הזקן למאמר חז"ל "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" הוא אכן עמוק ומשמעותי, שאינו רק תירוץ לצורך הסיפור - אלא חלק אינטגרלי ממנו. אדמו"ר הזקן מקשר את המאמר לעניין שמותיו של הקב"ה. הוא מציין שכשם שהקב"ה יש לו שם העצם שאינו נקרא כפי שהוא נכתב, כך גם למלך בשר ודם יש שם פרטי שאין משתמשים בו בפנייה אליו. זה מרמז על הפער בין המהות הפנימית (שם העצם) לבין הביטוי החיצוני (השם בו קוראים). יש כאן רמז לכך שגם כאשר אנו רואים רק את ה"חיצוניות" של המציאות, יש תמיד מהות פנימית עמוקה יותר, מה שמשקף את הגישה החסידית המוצאת משמעויות עמוקות בכל היבט של התורה והמציאות.

יתירה מזו, כפי שהפירוש מדבר על שם חיצוני ושם פנימי, כך גם הביקור עצמו של הליטאיים אצל הרבי יש לו משמעות חיצונית (בקשת עזרה) ומשמעות פנימית (בחינת האדמו"ר). הפירוש מזמין את השומעים להסתכל מעבר למה שנראה לעין, הן בענייני מלכות והן בענייני רוח. הרבי אף רמז להם שכפי שיש למלך שם פנימי שאינו גלוי, כך גם להם יש "שם פנימי" - פוטנציאל רוחני שעדיין לא התגלה. הפירוש מדגים את היכולת של החסידות לראות משמעויות עמוקות בדברים פשוטים לכאורה. הפירוש יכול לשמש כ"זרע" שנזרע בתודעתם, שיצמח מאוחר יותר לכדי הבנה והערכה עמוקה יותר לחסידות. ניתן לראות בזה מעין דו-שיח סמוי בין האדמו"ר למבקרים, כאשר הוא עונה לשאלות לא מדוברות שלהם. הפירוש עצמו הופך להיות דוגמה חיה ל"השגחה פרטית", כאשר הוא מתגלה כרלוונטי בדיוק לסיטואציה שהם נקלעו אליה מאוחר יותר.

החסידות מדגישה את מציאת העומק הרוחני בדברים פשוטים לכאורה. הפירוש של האדמו"ר מדגים זאת בדיוק, על ידי הקשר בין העולם הרוחני לעולם הגשמי. הפירוש מקשר בין מלכות שמים למלכות הארצית. החסידות מעודדת את היכולת לראות מעבר לנגלה, ללמוד הוראה בחיים מכל היבט של החיים, ומתוך כך להבין כיצד מצב שנראה חסר תקווה הופך לישועה גדולה.

בעצם, אדמו"ר הזקן לא רק הסביר להם מהי החסידות, אלא נתן להם חוויה חיה של מה שהחסידות מייצגת. הוא הדגים את עקרונות החסידות באופן מעשי, מבלי להצהיר על כך במפורש. זוהי דוגמה מצוינת לגישה החסידית של "טעמו וראו כי טוב ה'" - במקום להסביר באופן תיאורטי, האדמו"ר נתן למבקרים לחוות בעצמם את עומק ועוצמת הגישה החסידית.

 

סיפור ו

בכפר קטן ליד העיר קוזניץ התגורר לו עני מרוד בשם שמעון. כסף לא היה לו לשמעון, אך הייתה לו משפחה מרובת ילדים אותה הצליח לפרנס בקושי. לפרנסתו שלח שמעון את ידו במלאכות שונות, אך המזל לא האיר לו פנים. קוזניץ הסמוכה הייתה עיר ואם בישראל, ולקראת החגים היה פוסע שמעון רגלית – שהרי ממון לשכירת סוס ועגלה לא היה ברשותו – אל העיר הסמוכה כדי לקיים את מצוות החג, כמנהג היהודים מדורי דורות. כך עשה גם כשהתקרב חג הפורים. לבש את בגדיו הבלויים, צחצח במעט מים את נעליו הקרועות, ויצא אל בית-הכנסת אשר בקוזניץ כשליבו עגום עליו. מראה הילדים המחופשים והוריהם הלבושים במיטב המחלצות לא היטיב עמו. "ראו נא ראו" חשב לעצמו בעגמומיות, "כל אלו שמחים וששים בשמחת החג, ואילו משפחתי יושבת ונמקה ברעב". בית הכנסת היה מואר באור יקרות. כל המתפללים המתינו בדריכות לרבי ישראל, הלוא הוא המגיד הקדוש מקוזניץ, שיעלה על בימת הקריאה ויחל בקריאת המגילה. כשעלה רבי ישראל אל הבימה השתררה דממה מוחלטת, וכולם האזינו בשקיקה לקולו הערב של הרב. "ומרדכי יצא לפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור... ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר..." פסוקי המגילה השכיחו ממנו לרגע-קט את מצוקותיו ומצב רוחו החל להשתפר. נסתיימה קריאת המגילה. יהודי העיר ניגשו לאחל לרבם "פורים שמח" ושמעון הצטרף אליהם. כשהגיע תורו נעץ בו המגיד מבט חודר ושאל: "רבי יהודי, מדוע לא הבאת לי משלוח מנות"? התבלבל שמעון והשיב: "אינני מתגורר בעיר קוזניץ... באתי רק כדי לשמוע את קריאת המגילה". אך המגיד לא התייחס לדבריו והמשיך: "הלוא פורים היום. בוא נא לביתי ואמור 'לחיים'". בביתו של המגיד הציעו לפניו מאכלים ומיני מגדנות וכן יין בשפע. הטיב שמעון את לבו ביין וקינח במיני מאפה, וכשסיים איחל לנוכחים "פורים שמח" ויצא את הבית, כשדבריו של המגיד הקדוש מהדהדים באוזניו: "מדוע לא הבאת לי משלוח מנות"?

מכיוון שהיה מבוסם מעט, הרהיב עוז בנפשו ופנה לחנות המשקאות החריפים. "פורים שמח"! הכריז בקול בוטח. "הבה נא לי בקבוק יין משובח ואשלם, בעזרת ה', לאחר חג הפורים. ואם לא אשלם – מה בכך? הלוא פורים היום"! נענה בעל החנות לדבריו והעניק לו בקבוק יין משובח שבמשובחים. כה עשה שמעון גם בדוכן התפוחים, וכשבידיו בקבוק יין ומעט תפוחים עשה את דרכו שוב לבית המגיד.

כשראה אותו המגיד חייך ואמר: "אאחל לך שתזכה להביא לי בכל שנה משלוח מנות". רק יצא שמעון מבית המגיד ומחשבה עלתה במוחו: מדוע לא אביא מעט מזון לביתי, לשמח אותם בשמחת הפורים? אומר ועושה: שוב ניגש שמעון לחנויות, ובפיו הבקשה "תנו נא לי בהקפה – ואם לא, מה בכך? הלוא פורים היום"! ושוב האיר לו המזל ולא חלף זמן רב ושמעון החל לפסוע לביתו כשידיו מלאות כל-טוב. "פורים שמח"! הכריז בקול מאושש ופרס את 'אוצרו' על השולחן. הילדים שלא ראו זמן רב מעדנים כאלו פצחו בקריאות שמחה. ה'אשת-חיל' מיהרה לפרוס מפה לבנה ומטולאת על השולחן, וכולם התיישבו לסעודה חגיגית להודות לבורא העולם על חסדיו.

"פתחו לי, פתחו לי"! נשמע קול צרוד מפתח הבית. "בוודאי איזה ערל שיכור חפץ להיכנס לביתנו" חשב שמעון לעצמו וסירב לפתוח את הדלת, עד שאשתו נענתה ואמרה: "דומני שזהו גריגורי הבא לכאן לעיתים קרובות למכור את מרכולתו; אלך ואפתח לו". הדלת נפתחה ונכנס גריגורי כשהוא פצוע וזב דם. שמעון ואשתו מיהרו להגיש לו תחבושות לחבוש את פצעיו, וכן כוסית יין-שרף למען ישיב את נפשו. כששבה רוחו אליו סיפר להם גריגורי על בתו וחתנו שהשליכו אותו מביתם לאחר שנקעה נפשם מהרגלי השתיה שלו. "אוצר גדול טמנתי ביער, וביקשתי להעניק להם אותו בטרם אמות" אמר גריגורי. "אך לא אעשה זאת! אתם, שבאתם לעזרתי בשעת צרה, תזכו באוצר הגדול". חלפו ימים אחדים והאיכר מת מפצעיו. הלך שמעון אל היער כפי אשר הורה לו האיכר, שם מצא אוצר גדוש במטבעות זהב. ושמעון העני המרוד הפך לעשיר גדול ומפורסם. מדי שנה היה מגיע שמעון אל המגיד הקדוש מקוזניץ, ומעניק לו משלוח מנות ביד רחבה ובלב שמח.

הסיפור מדגיש ערכים כמו נדיבות, אמונה, והחשיבות של עזרה לזולת. אך ההקשר של הסיפור תלוי בעובדה שהרבי עודד אותו לצאת מהקופסה שהוא היה בה. בתחילת הסיפור שמעון רואה את עצמו כ"עני מרוד" וכמי ש"המזל לא האיר לו פנים". תפיסה זו מגבילה אותו ומונעת ממנו לראות אפשרויות אחרות. הרבי, בשאלתו "מדוע לא הבאת לי משלוח מנות?", מעשה מאתגר את התפיסה העצמית של שמעון. זו לא רק שאלה, אלא הצהרה סמויה: "אתה יכול להביא משלוח מנות"! לאחר המפגש עם הרבי שמעון מתחיל לפעול באופן שונה. הוא מרהיב עוז לבקש בהקפה, דבר שכנראה לא העז לעשות קודם. ברגע ששמעון מתחיל לפעול באופן שונה, הסביבה מגיבה אליו אחרת. זה מוביל לשרשרת אירועים שבסופו של דבר משנה את חייו לחלוטין. הרבי מאמין ביכולתו של שמעון יותר ממה ששמעון מאמין בעצמו.

בתפיסה החסידית הצדיק, או הרבי, נתפס כבעל נשמה כללית, שמקיפה ומכילה את נשמות חסידיו. זה מסביר את היכולת של הרבי לראות את שמעון באופן עמוק יותר. נשמתו של שמעון קשורה בנשמת הרבי, וזה מסביר מדוע הרבי מסוגל לזהות ולהפעיל פוטנציאל בשמעון שהוא עצמו לא היה מודע לו. הרבי רואה את שמעון "כמו שהוא במקורו האלוקי", כלומר מעבר למגבלות הפיזיות והנסיבתיות. זוהי ראייה רוחנית עמוקה שחודרת מעבר למציאות הגשמית הנראית לעין. הסיפור מדגים את תפקידו של הצדיק בחסידות - לא רק כמורה דרך, אלא כמי שמסוגל לחשוף ולהפעיל כוחות נסתרים בנשמות חסידיו.

 

סיכום

בחינת סיפורים אלו מראה שהסיפורים משמשים ככלי להנחלת ערכים ורעיונות חסידיים. במקום להציג את הרבי כדמות על-טבעית, הסיפורים מדגימים את תפקידו כמחנך ומורה דרך. פעולותיו של הרבי מדגימות כיצד ליישם את עקרונות החסידות כמו אמונה, ביטחון בה', ראיית הטוב בכל אדם, והכוח הטמון בשינוי תפיסה בחיי היומיום.

האלמנט הניסי הוא משני לעומת המסר הרוחני והחינוכי. גישה זו לסיפורים חסידיים מעמיקה את משמעותם, ומאפשרת לראות אותם לא רק כסיפורי מעשיות, אלא כאמצעי חינוכי ורוחני רב-עוצמה. היא מדגישה את הרלוונטיות של תורת החסידות לחיי היומיום, ואת יכולתה להשפיע על חייו של כל אדם.

הסיפורים נועדו להנחיל ערכים ועקרונות מעשיים של החסידות. לא רק לספר על נפלאות, אלא ללמד את דרך החסידות דרך דוגמאות חיות של התנהגות וחשיבה חסידיות. גישה זו הופכת את הסיפורים לרלוונטיים לכל אדם, ולא רק למאמינים בכוחות על-טבעיים. מטרת מאסף זה היא לעודד את הקוראים להתעמק במשמעות הפנימית של הסיפורים, מעבר לפשט, לחבר את הסיפורים לחייהם האישיים ולהפיק מהם לקחים מעשיים.