המעין

תגובות והערות

הורדת קובץ PDF

תגובות והערות

עוד על היתר מלחמה בשבת

לעורך שלום.

בגיליון האחרון של 'המעין' (גיל' 254) עמ' 73-74 הע' 7 הובא בשם הגר"א גרינבלט זצ"ל שבימינו שאין סנהדרין עצם היתר המלחמה בשבת 'ראוי לבירור עמוק', והסכימו לכך רבנים חשובים אחרים כמו הרב אלישיב זצ"ל ועוד. לדעתם ההיתר למלחמה בשבת בימינו הוא רק מה שכלול בדיני פיקוח נפש.

אמנם יש להעיר על כך מהלכה מפורשת וידועה שאפילו על תבן וקש יוצאים בשבת, הלכה שחורגת הרבה מדיני פיקוח נפש הרגילים, והיא נפסקה כהלכה למעשה בשו"ע או"ח סי' שכט, והשו"ע מביא כידוע רק הלכות שנוהגות בזה"ז גם כאשר לצערנו אין עדיין סנהדרין*.

בברכת התורה,

הרב יעקב אריאל, ר"ג

 

עוד בעניין היתר שחיטה עם הסרת המפרקת

לכבוד עורך 'המעין'.

בגיליון 'המעין' האחרון [גיל' 254 תמוז תשפ"ה, עמ' 99] במדור 'תגובות והערות' העיר הרב מרדכי עמנואל שליט"א הערות על הספר 'עטרת זקנים' שכתב רבה של המבורג, סב סבתי, הרב אברהם שמואל בנימין שפיצר זצ"ל[1]. יישר כוחו של הרב עמנואל על העלאת הנושא לדיון, וכדברי רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי (בכורות לא, ב): 'כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה - שפתיו דובבות בקבר'. ברצוני להתייחס לשתי ההערות הראשונות שבמכתבו, בהן טען שהרב שפיצר לא הבין כראוי את דברי בעל האשכול ואת דברי רבני המבורג הקודמים אליו - ר"י אייבשיץ, והרב רפאל הכהן בספרו 'תורת יקותיאל'.

בסוף ימיו של הרב שפיצר עלו הנאצים ימ"ש לשלטון, וגזרו גזירות קשות נגד היהודים. אחת הגזירות הייתה הדרישה להסיר את ראש העוף כולו בשעת השחיטה - גזירה שנועדה להכביד על היהודים ולהקשות עליהם בקיום המצוות. הנושא עלה לפני פוסקים רבים באותה תקופה, והרב שפיצר נמנה עם המתירים. הוא הקדיש קונטרס מיוחד לנושא זה, שמופיע בספר 'עטרת זקנים' בסי' יג. בין דבריו (בענף ו) כותב הרב שפיצר שבעל האשכול הוא היחיד מרבותינו הראשונים שאסר שחיטה כזו, ושבעל 'תורת יקותיאל' הצטרף לדעת האשכול. הרב עמנואל טוען שלא כך הם פני הדברים. להבנתו, הן בעל האשכול והן בעל 'תורת יקותיאל' אינם אוסרים את חיתוך המפרקת בשעת השחיטה, בניגוד לכאורה לדברי הרב שפיצר. האשכול אמנם ציטט את 'יש מן החכמים' שפירשו את התוספתא באופן שאוסר שחיטה שכזו, אך האשכול דחה את דבריהם. ואם כן, טוען הרב עמנואל, דעת האשכול עצמו היא להתיר. אולם עיון מדוקדק יותר בדבריו של הרב שפיצר מלמד שבכל מקום בקונטרס שבו מזכיר הרב שפיצר את שיטת האשכול הוא מדגיש שלשיטה זו יש הבדל מהותי בין אדם שהתכוון לחתוך את כל הראש לבין אדם שלא התכוון לכך. 'יש מן החכמים' אכן סוברים שבכל מקרה חיתוך של כל הראש פוסל את השחיטה. אך דעת האשכול עצמו להבנת הרב שפיצר, וכן פשט דבריו, שבמידה שלא הייתה כוונה של השוחט מראש לשחוט את כל הראש השחיטה כשרה. הסיבה לאיסור כאשר השוחט מתכוון מראש להסיר את כל הראש היא חשש של דריסה[2], משום שהשוחט המעוניין לשחוט באופן הזה יפעיל בהכרח כוח רב כבר מהשלב הראשוני של השחיטה גם באזור הקנה והוושט. אותה תשובה חלה גם כלפי בעל 'תורת יקותיאל' - גם לדעתו קיים הבדל בין אם הייתה כוונה לחתוך את המפרקת ובין אם לא הייתה כוונה כזו בשעת השחיטה. יש לציין שגם הרב חיים עוזר גרודזנסקי בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' ל) נשאל אותה שאלה באותו זמן, וגם הוא כתב בדיוק כדברי הרב שפיצר, שהאשכול אוסר רק כאשר ישנה כוונה, ומחשש דריסה.

בהמשך דבריו מקשה הרב עמנואל על הרב שפיצר מדברים שציטט הרב שפיצר מר"י אייבשיץ בספרו כרתי ופלתי (יו"ד סי' כד אות ז) שמסביר גם הוא את ההבדל בין מצב שבו הייתה כוונה לבין מצב שבו לא הייתה כוונה. הרב עמנואל תמה שהרי הנאצים ימ"ש דרשו שלכתחילה תיעשה השחיטה עד סוף המפרקת, ואם כן גם לשיטתו בדעת האשכול שחיטה זו אוסרת. ונשאר הרב עמנואל בצע"ג על הרב שפיצר. אך הרב שפיצר מבאר את הדברים בעצמו בסוף הקונטרס (סוף ענף י) על פי דברי הרא"ש: הסיבה שבגינה אסרו האשכול ו'תורת יקותיאל' אלו הם ההלכות המבוארות בחלק מצוות עשה לדריסה שפוסלת. ואכן בהוראות שכתב הרב שפיצר לשוחטים של המבורג (שצורפו כנספח לקונטרס) הוא כתב שיש לשחוט בכמה הולכות והבאות, כדי להימנע מחשש דריסה. גם האחיעזר נקט באותו פתרון.

ונמצאו דברי זקני הגאון הרב שפיצר זצ"ל מכוונים.

דב שחור, נריה

תשובת הכותב הרב עמנואל:

כפי שמעיר ומאיר את עינינו הרב דב שחור שליט"א, מצאצאי הגאון רבי אברהם שמואל בנימין שפיצר זצ"ל, נמצאת גם תשובה בשו"ת אחיעזר ח"ג סימן ל על שאלה זו. והנה גם גם הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי וגם הרב שפיצר בקונטרסו אות י מדייקים מדברי הרמב"ן בחולין דף ל' שהוא מתייחס לתוספתא האוסרת להתכוון לחתוך את המפרקת, ושניהם מדייקים בדברי הרמב"ן שכתב: ואם לא נתכוון לכך [לחתוך את המפרקת], אלא היה שוחט ומוליך בנחת כדרכו, ומתוך חריפות הסכין נחתך הראש, מותר, עכ"ל, שמתוך שהרמב"ן כתב 'מוליך' ולא כתב 'מוליך ומביא' מכאן שאם השוחט מוליך ומביא את הסכין אין חשש לדריסה [=שחיטה תוך כדי הפעלת לחץ על הסכין] ומותר. אמנם דיוק זה צ"ע. הרמב"ן בחידושיו על דף יז, ב, כאשר הוא מתייחס להולכה ולא להבאה, הוא מדגיש 'דרך הולכה' ובזה ברורה כוונתו, וגם המשפט הבא אח"כ מפורש שיש בעיה בהבאה של הסכין בחזרה. אבל כאשר נאמר הולכה בלבד הכוונה לשחיטה רגילה שהיא בהולכה ובהבאה, וזה קרוי מוליך את הסכין בנחת. אלא העיקר כפי שמסביר הרמב"ן שההיתר נאמר כשאינו מתכוון לחתוך את המפרקת אלא שוחט בנחת, לכן אין חשש אם תוך כדי שחיטה חתך את המפרקת. והנה הגרח"ע גרודז'נסקי בהנחיות לשוחטים [והוא מדגיש שזה כאשר אין אפשרות לייבא בשר משחיטה של לכתחילה מחוץ לארץ] אינו מזכיר כלל את הפיתרון שאם מקפידים על הולכות והבאות מותר אף להתכוון מראש לחתוך את המפרקת, אלא מציע לעשות שהייה בסוף השחיטה ורק אחר כך ימשיך למפרקת. וקשה, מדוע לא סמך הגרח"ע על פירושו הנ"ל ברמב"ן? ונראה לשער, שתשובת החזון איש הגיע אל הגרח"ע בטרם שלח את תשובתו. החזון איש דוחה את הדיוק מדברי הרמב"ן, ומוסיף וכותב, שכל שינוי בדרך השחיטה הרגילה הוא בעייתי כי השוחטים לא יקפידו על ההוראות. הגרח"ע קיבל חדא ודחה חדא. לגבי פירוש הרמב"ן לא רצה הגרח"ע לחלוק על החזון איש, אבל לגבי החשש שהשוחטים לא יקפידו על ההנחיות, מספר הגרח"ע שהוא עשה ניסיונות לשחוט כפי הנחיותיו, וכפי שהוא כותב, הניסיונות הללו היו מוצלחים מאד. לכן המציאות שהתבררה על ידו הכריעה שאין לחשוש לחשש מעשי זה של החזון איש.

הרב שפיצר בהנחיות שלו, שאין ספק שנמסרו לשוחטים לאחר שקיבל את מכתבו של הגרח"ע, מסתמך על הנחיות הגרח"ע ליצור הפסקה בין שחיטת הסימנים לבין שחיטת המפרקת, למרות שזו נקודה בעייתית של חשש של שהייה במיעוט בתרא, כמו שהסביר הרמב"ן בחולין ל, א בדעת רש"י, ואליה לא התייחס החזון איש. הסכמה לשהייה בסוף השחיטה הועלתה כדרך פיתרון בדיעבד ע"י הגרח"ע ולא בקונטרס של הרב שפיצר שעליו דן החזון איש, כנראה ע"פ דעת הרמב"ן שאיננו חושש לשהייה בתרא.  אבל להנהיג שחיטה בעיר המבורג נגד דעת רש"י המפורשת, ועל ידי כך להרוויח שהשחיטה לא נאסרת ע"י התוספתא, כיון שמחלקים את השחיטה לשנים - שחיטת הסימנים וחיתוך המפרקת, זוהי כבר הכרעה דרמטית.

מרדכי בר"ש עמנואל, ביתר עילית

 

עוד בעניין הריאליה של הקרבת הקורבנות

יישר כוחו של פרופ' עמר על הורדת ענייני הקרבת קרבן פסח למציאות הקיימת, במאמרו ב'המעין' ניסן תשפ"ה 'תנורי פסחים וצליית קרבן הפסח: מעשה והלכה לאור ניסוי שדה' (גיל' 253 עמ' 16 ואילך). עברתי על המאמר בעיון ומצאתי מקום להעיר על כמה פרטים:

א. לפי ממצאיו, מִכֶּבֶש בן ארבעה חודשים במשקל חי של כ-40 ק"ג נותר לאחר צלייה, לאחר ניקור בשיטה הקדומה ללא חומרות ימינו, ובניכוי העור והעצמות וכו', בשר בכמות של כ-13 ק"ג. לדבריו כמות זו מספיקה לכ-50 איש, כשכל אחד מקבל מנה של כרבע ק"ג בשר .

אבל כיון שהפסח נאכל על השובע (פסחים ע, א; רמב"ם הל' קרבן פסח ח, ג) הרי שאין מקום לחשב מנת בשר מכובדת של 250 גרם לסועד, אלא מספיק הרבה פחות, שהרי בן החבורה כבר אכל כדי שביעתו (מהמצות; למעשה אם נהגו כשיטת הלל אזי המצות נאכלות עם בשר הפסח) ומבשר קרבן החגיגה. אמנם בערב פסח שחל בשבת אין מביאים חגיגת י"ד, אבל אפשר לאכול בסעודת ליל החג גם בשר חולין ותבשילים אחרים שהוכנו בטהרה מבעוד יום, ורק בסופה לאכול מעט 'על השובע' נתח מבשר הפסח, אכילה שמביאה לשביעה ("שיהו נהנים באכילתו", רש"י שם). אם נניח שמדובר על גודל מנה של 50 גרם לסועד, כל כבש יספיק בממוצע לחבורה של כ-250 מנויים!

ב. סוגיה מרכזית במאמר היא האפשרות של סיום הצלייה והאכילה של קרבן הפסח עד חצות. מחישובי פרופ' עמר עולה שאנשי הכת השלישית לשחיטת הפסח הצליחו בקושי רב לעמוד ביעד זה. אבל המנחת חינוך על מצוה ז (ראש אות א) כותב שאם נצלה הפסח כמאכל בן דרוסאי (חצי שיעור צלייה גמורה לשיטת הרמב"ם ושליש שיעור צלייה לשיטת רש"י) לא הוי נא, והוי צלי גמור שיוצאים באכילתו ידי חובה. אמנם המנ"ח הניח את העניין בצ"ע, אבל יתכן שזה היה הפתרון, לפחות למנויי הפסחים של הכת השלישית.

ג. במסכת פרה פ"א משנה ד נאמר: "הבכור והמעשר והפסח כשרים מיום השמיני והלאה ואף ביום השמיני". ופירש מהר"מ מרוטנבורג: "שהיו צריכים טלאים הרבה לכל ישראל, ושמא לא ימצא כל כך טלאים מבני שלושים (יום) ואילך, ואוקמוה אדאורייתא (שקרבן כשר מהיום השמיני ואילך). ועוד, לפי שזמנו בהול". מסתבר שכוונתו היא שכיון שצריך לעמוד בלוח זמנים צפוף, במיוחד בשנים שבא קהל גדול, הייתה עדיפות לקחת לקרבן פסח טלאים קטנים בני שבועות בודדים, שזמן צלייתם אמור להיות קצר בהרבה מזה של כבש גדול יחסית. אמנם כמות הבשר בכל טלה קטנה יותר, אבל אפשר לשחוט כמה טלאים לכל חבורה ולצלותם במקביל (כפי שתיאר פרופ' זהר עמר בתנורי השומרונים) בפרק זמן קצר. אפשר להעלות על הדעת שבאופן מסודר חבורות שהיו מנויות על כבשים גדולים היו מופנות לכת הראשונה, ואילו הכת השלישית הייתה מיועדת למי שהביאו טלאים קטנים לפסחיהם.

ד. אם נניח שבשנה אופיינית יהיו בירושלים כמיליון יהודים בני חיוב אכילת בשר הקרבן (למעט תינוקות, זקנים וחולים; שאר היהודים נדחים לפסח שני, אם בכלל, מדין דרך רחוקה וכו'), ובכל תנור פסחים (בין אם נצלה בו כבש אחד גדול או במקביל כמה כבשים צעירים) היה בשר שהספיק לחבורה של כ-250 סועדים, אזי צריך היה לשחוט כ-4000 כבשים, שהתחלקו לשלוש כתות, בממוצע כ-1350 איש נציגי החבורות וקורבנם בכל כת. תיאור ההקרבה נמצא במשנה פסחים פ"ה משנה ה: "הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהם בזיכי כסף ובזיכי זהב", ובמשנה ו שם: "שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחברו וחברו לחברו ומקבל את המלא ומחזיר את הריקן, כהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד", כמעין סרט נע הפועל בכמה קווים במקביל. לפי זה יתכן מאוד שאפשר לנהל מספר כזה של קרבנות בצורה סבירה, גם בלי להזדקק לאמירתו של ר' יונתן במסכת קידושין שהובאה בהע' 44 "שכל ישראל כולן יוצאים בפסח אחד"...

ה. לא הובהר האם קיים הבדל משקל מהותי בין זן האוואסי שבו נעשה שימוש בניסוי לבין זני כבש אחרים המצויים כיום.

ו. בתנאי החיים המקובלים של היום אי אפשר שלא להידרש לסוגיית העשן המיתמר בו זמנית מאלפי תנורים (הכותב שימש כמדען הראשי של המשרד להגנת הסביבה). ברור שצלייה בסגנון האסכלה הפתוחה תביא לפליטת עשן מסיבית וזיהום אוויר בלתי קביל במושגי ימינו לתושבי העיר ואורחיה. מחקרים רבים מצביעים על כך שפליטת עשן בגובה נמוך, לרבות עשן המלווה בפליטת חלקיקים כתוצאה משריפת עצים, גורמת לתחלואה רבה ולעודפי תמותה, וחמירא סכנתא מאיסורא. אולם תנור עילי סגור, או הטמון בתת הקרקע כמוצע על ידי עמר, עשוי להביא למזעור הפליטה של העשן, במיוחד אם הפתח נאטם בצורה מתאימה במהלך הצלייה. כדאי לבדוק נושא זה באופן מקצועי בניסויים הבאים.

ז. במאמר מתמוז תשפ"ד 'יישוֹּמוֹן לייעול תהליך הקרבת הקורבנות בבית המקדש השלישי' שנכתב עם הרב יהודה קרויזר (גיל' 250 עמ' 26 ואילך) התייחס זהר עמר בעיקר לבעיות הלוגיסטיקה של השחיטה ושל קליטת קהל המיליונים, כדבריו, בהר הבית. לעומת זאת, במאמר מגיל' ניסן תשפ"ה הוא התייחס ללוגיסטיקה של הצלייה, נוכח האילוץ שאכילת בשר הזבח צריכה להסתיים עד חצות. לכך בעיקר התייחסתי כאן, והצעתי כמה זוויות ראיה שמהן עולה כי ניתן לעמוד ביעד זה ללא קושי רב, גם כאשר הצלייה נעשית באופן מבוזר ומופקדת בידי אנשי החבורות עצמם.

אולם במאמר הקודם הנ"ל הציע פרופ' עמר שגם הצלייה תיעשה במתחם המקדש, לרבות שליחה של מארזי נתח בשר נקי, אפילו עם קרח, ל"צרכנים" הסופיים, כדי לחסוך ממי שלא נוח לו הדבר מפגש בלתי אמצעי עם הקרבנות השחוטים שנחשפים לעיניו במקדש. לדעתי בהכרח חלק מהחזרה לסדר העבודה במהרה בימינו, לרבות קרבנות יחיד יומיומיים (כגון קרבן יולדת, שלמי תודה וכו'), יכלול את המפגש עם הסמיכה (שנעדרת מקרבן פסח), השחיטה וזריקת הדם ואכילת בשר קדשים קלים בקדושה ובטהרה. לכך אנו מתפללים. כיום יש לרבים רתיעה מכך, אבל ברור לי שלעתיד לבוא יתחולל שינוי בתפיסת העניין. אמנם בשוליים נשמעים קולות שלעתיד לבוא יהיה בית המקדש צמחוני ונקריב בו אולי פרחים וראשי חסה, אך הרמב"ם בהלכותיו כנראה לא חשב כך, וגם לא אנשי כנסת הגדולה שתקנו את תפילות המוספים שלנו. לכן יש לענ"ד עניין שגם הצלייה של הזבח תהיה מבוזרת.

בכל אופן השאלות שמציג פרופ' עמר במאמרו הנוכחי מעניינות ומצריכות חשיבה והתייחסות, בציפייה לשוב הכהנים לעבודתם והלויים לשירם ולזמרם, ולכבודה של מצות הפסח שעוסקים בה ודנים בה מצדדיה השונים, ונשלמה כבשים שפתינו. יישר כוחו של זהר עמר שהעלה את הנושא לדיון לעיני קוראי 'המעין'.

ד"ר ישעיהו בראור, שילה

 

האם מותר להפציץ בעזה כשיכול להיות שייפגעו חטופים?

האם מותר לכוחות הצבא להפציץ בעזה כדי לפגוע במחבלים, בעוד שיתכן שישנם בעזה כעשרים חטופים יהודים חיים, וקיים סיכון שע"י פעולות אלו הם ייפגעו? ואין לומר שמדין רוב אין לחוש לכך, שהלא קיימא לן שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולא נאמר בו הדין של רוב, ואף בענייננו היהודים החטופים נחשבים 'קבועים'. ויש להוסיף שהלא מסתמא קיימים בעזה כמה "אחמד בן שרה", כלומר ערבים שעל פי ההלכה הם יהודים כיוון שאמם וסבתם יהודיות, ובמידה ואינם רודפים בפועל לכאורה אין היתר להורגם, ואיך מותר לסכנם בהפצצות? והנה את השאלה השנייה יש ליישב על פי קושיית הר"ש מקינון [ספר הכריתות סי' ר] איך מותר לזרוע בכל מקום בארץ ישראל הלא אסור לזרוע בנחל איתן שערפו בו עגלה ערופה, ואולי במקום זה ערפו פעם עגלה? ואין לומר שהולכים אחר הרוב, שהלא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ותירץ שמקומות כאלו נחשבים קבוע שאינו ניכר, כלומר שכל דין קבוע נאמר רק באופן שאדם קנה מחנות ואינו יודע אם הייתה כשרה או לא, ומלמדנו דין 'קבוע' שאין לומר שהחנות הייתה כשרה מחמת שרוב החנויות כשרות - שהלא החנות שקנה בה מוכרת למכיריה והם יודעים אם היא כשרה, מה שאין כן באותו שדה שלא ידוע לאף אדם אם המקום הזה שהוא נחל איתן ערפו בו פעם עגלה. לפי זה מתורצת הקושיא מדוע לא חוששים שמא יפגעו בהפצצה על עזה ב"אחמד בן שרה", כיוון שהוא אינו ניכר במקומו. אולם על הקושיא מהחטופים אין זה מתרץ, שהלא במקומם של החטופים יודעים שהם יהודים, אלא שאנחנו לא יודעים, ולכן יש להם דין קבוע והם אינם בטלים ברוב.

ואולי יש לומר שאין חוששים שייפגעו ערבים שהם יהודים על פי ההלכה על פי דברי מהרי"ט אלגזי [על בכורות פ"ח אות סה] שאדם שנולד מאב גוי ואם יהודיה הוא גוי, וכל מה שנאמר שביהדות הולכים אחרי האם הוא דווקא בדרך זנות ולא כשהם חיים כמשפחה, וכן כתב המהרש"ל בחכמת שלמה [יבמות טז, א], ועל כן מדי ספק גוי לא יצאנו. בשנת תש"ל עלתה שאלה כזו למעשה בבית הדין הרבני בחיפה בהרכב הדיינים הגר"י פינק, הגר"י קניאל והגר"ש ילוז זצ"ל, ופסקו כדברי מהרי"ט אלגזי, והצריכו גיור למרות שהאם יהודיה גמורה [פסק הדין נמצא בספר אשר לשלמה אה"ע סי' ה, והוא משתרע על פני עשרות עמודים], אולם תיק זה עלה לערעור בבית הדין הגדול בהרכב הדיינים הגרי"ש אלישיב, הגר"ב זולטי והגר"א גולדשמיט זצ"ל, וכתוב בפסק הדין בשורות קצרות שהם ראו את דברי ביה"ד האזורי, אולם דברי המהרי"ט אלגזי לא נפסקו להלכה.

ויש ליישב את שתי הקושיות על פי ספר החינוך מצוה תכה שמצוה להרוג את שבעת העממין אם יכול להרוג אותם בלי להסתכן, אולם במנחת חינוך שם בסוף המצוה כתב שכיוון שיש דין מלחמה הוא מחויב להסתכן עבור זה. ועכ"פ רואים שבדין מלחמה כולם מודים שאדם מחויב להסתכן אם הוא מצוּוֶה להילחם, כי כך היא דרכה של מלחמה שיש אנשים שנהרגים [ועי' בחידושי מרן רי"ז הלוי על התורה בדבריו על הפטרת פרשת בשלח]. והנה יעקב אבינו שׂם את ילדי השפחות ראשונים במפגש עם עשו כדי שהם ייהרגו ראשונים אם עשו יתקוף, ואחיהם יהיו לפליטה. וראיתי ששאלו את הגר"ח קנייבסקי זצ"ל איך היה מותר ליעקב לסכן את בני השפחות, ותירץ שהלא יש מישהו שחייב להיות ראשון ולהסתכן יותר, ומותר ליעקב לבחור מי יהיה ראשון. וממילא יש לומר אף בענייננו שהלא כעת יש מלחמה מול אויבי ישראל, ובמלחמה מתים אנשים, והחטופים נחשבים כחלק מהלוחמים ואכן יתכן שבמהלך המלחמה ימותו גם מהם. לכן מותר להפציץ בעזה למרות שזה מסכן אותם ומסכן גם את הערבים שהם יהודים על פי הדין (ואין זה דומה כלל לדברי המשנה בתרומות [פ"ח מ"ב] בבני עיר שאומרים להם הגויים תביאו לנו שניים או שימותו כולם, ואכמ"ל). ויש להרחיב עוד בעניינים חמורים אלו, ולא באתי אלא לעורר את לב המעיין.

רפאל סויד, בני ברק