המעין

שימוש בכהן ודומיו / הרב ד"ר איתמר ורהפטיג

הורדת קובץ PDF

הרב ד"ר איתמר ורהפטיג

שימוש בכהן ודומיו

הקדמה

א. קדושת כהן

ב. איסור שימוש בכהן

ג. תלמיד חכם

ד. הורים

ה. חבר

ו. אשה

הקדמה

בני אדם נוהגים להיעזר זה בזה גם ללא תמורה, מה שנקרא בשפה העממית 'לעשות טובה' זה לזה. פלוני קונה מהחנות מוצרים גם עבור רעהו הקשיש, ואלמוני שהולך לדואר נענה לבקשת חברו להוציא דואר גם עבורו. אולם לפעמים מתעוררות שאלות במצבי יום-יום אלו, שיתכן שיהיו להן השלכות מעשיות. למשל, האם האדם התבקש לעשות טובה פלונית או שהוא עשה אותה מעצמו? היש להבחין בין שירות קל לקשה? האם מועילה מחילה כאשר לא היה ראוי שהטובה הזו תיעשה ע"י אותו אדם? האם עושה הטובה עושה כן בלב שלם? חלק גדול מהתשובות תלוי באופי הטובה ובנסיבות העניין. כמו כן יש לבחון אם יש אנשים בעלי יחוד מסוים שאין מן הראוי להשתמש בהם כלל[1], עכ"פ כל עוד אין הבטחה מראש שהם מחלו על כך. כאן אכן ההלכה מתערבת, וקובעת שאין להשתמש באנשים בעלי מעמד מיוחד. הידוע ביניהם הוא כהן, ובו נפתח את דברינו.

 

א. קדושת כהן

אבות פרק ד משנה יג:

...רבי שמעון אומר שלושה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן.

גיטין נט עמ' א-ב

מתני'. אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום, כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום... גמ'. מנה"מ?... אמר רב מתנה, דאמר קרא ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי, אטו אנא לא ידענא דכהנים בני לוי נינהו? אלא כהן ברישא והדר לוי. רבי יצחק נפחא אמר מהכא: ונגשו הכהנים בני לוי, אטו אנן לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו? אלא כהן ברישא והדר לוי. רב אשי אמר, מהכא: בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. ר' חייא בר אבא אמר, מהכא: וקדשתו - לכל דבר שבקדושה. תנא דבי רבי ישמעאל: וקדשתו - לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת ספר תורה סימן קלה סעיף ג

כהן קורא בתורה ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל.

משנה ברורה ס"ק ט:

דכתיב וקדשתו, וקבלו חז"ל לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון... ומ"מ אם רצה הכהן לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו, אבל לעניין לקרות בתורה בביהכ"נ שאין הכהן והלוי יכולין למחול.

 

ב. איסור שימוש בכהן

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ח הלכה ה [ההוספות מתוך הפירוש ידיד נפש]

אַבָּא בַּר בַּר חָנָה וְרַב חוּנָא הֲווּן יָתְבִין אָכְלִין וַהֲוֵה רַבִּי זְעִירָא קָאֵים מְשַׁמֵּשׁ קוּמֵיהֶן. עָלָה וְטָעֵין תַּרְוַיְהוֹן בְּחֲדָא יָדֵיהּ נכנס ר' זעירא והכוסות של היין והשמן היו בידו האחת. אֲמַר לֵיהּ אַבָּא בַּר בַּר חָנָה, מַה יָדֶיךָ חוֹרַיְתָא קְטָעִין? מדוע אינך משתמש בשתי ידיך, האם ידך האחרת קטועה? וְכַעַס עִילוֹי אָבוּי אביו כעס עליו על שדיבר כך לר' זעירא, אֲמַר לֵיהּ לָא מִיסְתָךְ דְּאַתּ רַבִיעַ וְהוּא קָאֵים מְשַׁמֵּשׁ האם לא דייך שאתה יושב והוא עומד ומשרת אותך? וְעוֹד, דְּהוּא ר' זעירא כֹּהֵן וְאָמַר שְׁמוּאֵל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהוּנָה מָעַל, אַתְּ מֵיקֵל לֵיהּ ואתה מעליב אותו! גְּזֵירָה גוזר אני דְּהוּא רֶבַע וְאַתְּ קָאֵים וּמְשַׁמֵּשׁ תַּחְתוֹי. מִנַיִּין הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְהוּנָה מָעַל? רַבִּי אֲחָא בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל אָמַר (עזרא ח, כח) וָאֹמְרָה אֲלֵהֶם אַתֶּם קֹדֶשׁ לַה' וְהַכֵּלִים קֹדֶשׁ, ודורשים מַה כֵּלִים הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מָעַל אַף הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּכֹּהֲנִים מָעַל.

ירושלמי זה לא הובא ברמב"ם ולא בשו"ע, אבל חכמי האשכנזים הביאוהו ודנו בדבריו.

הגהות מיימוניות הלכות עבדים פרק ג הלכה ח:

אין עבד עברי כהן נרצע, מפני שנעשה בעל מום [קידושין כא, ב]. מכאן ראיה דאף שירות כהן מותר [מותר לכהן להיות עבד עברי]. ועוד ראיה מפרק אף על פי [כתובות נז, ב] לקונה כהן מישראל לא יאכל בתרומה. ועוד ראיה מפרק כיצד הרגל [ב"ק כ, ב] א"ל רמי בר חמא לרב חסדא לכי תשמש לי, כרוך סודרא, ורב חסדא כהן היה כדאיתא בסוטה. ועוד ראיה מפרק הזרוע והלחיים [חולין קלג, א] א"ל רבא לשמעיה זכה לי במתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא[2]. מיהו בירושלמי גרסינן... צ"ע.

האם מחילה מועילה?

הגהות המרדכי מסכת גיטין רמז תסא:

אין כהן נרצע. מעשה בכהן שיצק מים ע"י ר"ת, והקשה לו תלמיד הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל, והשיב לו אין בהם קדושה בזמן הזה, דקיי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם ואי לא לא. והקשה א"כ כל מיני קדושה לא ליעבד להו? ושתיק ר"ת. והשיב ה"ר פטר דנהי דיש בהן קדושה יכול למחול, כדאמרינן פ"ק דקידושין אין כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום, והשתא בלא הך טעמי תקשי היאך מצי משתעביד ביה, אלא ודאי מצי מחיל, והלכך איצטריך לטעמא לבעל מום דא"כ היה נרצע.

כלומר, שמחילה מועילה, ובכל הראיות הנ"ל מדובר בכהן שמחל על כבודו.

פסק הרמ"א או"ח סימן קכח סעיף מה:

אסור להשתמש בכהן אפילו בזמן הזה, דהוי כמועל בהקדש, אם לא מחל על כך.

ובמשנה ברורה ס"ק קעד-קעה:

ואף עכשיו שאין לנו קרבנות בקדושתו הוא עומד, ומשום זה אסור בגרושה וליטמא למתים. אבל אם מחל מותר, שכבוד הכהונה [כמו לפתוח ראשון או ליטול מנה יפה ראשון וכדומה מדברים שאנו מחויבין לכבדם] ניתן להם רק להנאתם, לפיכך בידו למחול וליתן רשות לישראל להשתמש בו. ויש מי שאומר שאינו יכול ליתן רשות להשתמש בו אא"כ יש לו [=לכהן] איזה הנאה, כגון בשכר, או אפילו בחינם לאדם חשוב שהוא חפץ לשמשו ונהנה מזה, אבל אם אין לו שום הנאה מזה אין יכול למחול, דאע"ג דכבוד יוכל למחול - שימוש עניין של בזיון הוא. וטוב להחמיר לכתחילה. ולהשתמש בהם שירות בזויות בוודאי יש ליזהר.

ובשיורי ברכה בברכי יוסף שם מקשה על הרמ"א שמתיר כשמחל על כבודו:

וממוצא דבר ק"ק על מור"ם דבחו"מ (סי' רסג סע' ג) פסק כסברת הרא"ש, דזקן ואינו לפי כבודו אסור למחול ולזלזל בתורתו, והכא פסק כדברי רבנו פטר דמצי מחיל ולשמש, ולפום ריהטא הני פסקי סתרא'י נינהו... והכי משמע מדברי הרמב"ם בספר המצוות... אלא דהרמב"ם בחיבורו לא הביא הא דהירושלמי דהמשתמש בכהונה מעל. ומ"מ הרי מבואר מתוך מה שכתבנו דאף למאן דסבר כהרמב"ם דזקן מצי למעבד לפנים משורת הדין, אפשר דהכא גבי כהן יסבור דלא מצי מחיל... והט"ז מסיק דלא שרי רבינו פטר אלא אם יש לכהן הנאה, והכהן אשר יצק מים ע"י ר"ת היה לו הנאה לשרת בקודש, ושתיק לפי רוב הענוה כי גדול הדור הוא וזכות היא לו ולא עוד אלא דחשיב כרבו... ולעניין דינא נ"ל דמאחר דהוכחנו דכמה רבוואתא פליגי על רבנו פטר יש לחוש לדעת קדושים כי ברבים היו נגד ה"ר פטר, ואם אינו תלמיד חכם לא ישתמש בכהן אף שהוא עם הארץ ומוחל, אם לא דהכהן בא בשכרו לאגורת הכסף או הנאה אחרת דאז שרי להשתמש בו כנ"ל.

למעשה זו הדעה השנייה המובאת במשנה ברורה הנ"ל.

עוד פרטים נשמע בדברי ערוך השלחן שם סע' עב שהדין נוהג גם בכהן עם הארץ, ומסתפק אם כן הוא גם בין כהן לכהן, וכן ביחס לכהן בעל מום, ומסכים שמחילה מועילה כדעה הראשונה המובאת במשנה ברורה:

ולפי זה הדין ברור דכהן ברצונו יכול לשמש ולשרת כרצונו... וכן לא נראה לענ"ד מי שכתב שבכהן עם הארץ מותר להשתמש [מל"מ שם] דאטו התורה חילקה בין ע"ה לת"ח, והרי מבואר לקמן סימן קל"ה דהמנהג הפשוט דאפילו כהן ע"ה קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל, עיי"ש. וכן יש כתב להקל משום דהאידנא ליכא מיוחסי כהונה, וחלילה לומר כן ולהטיל דופי בקדושת כהנים, וכבר צווחו על זה ככרוכיא [עכנ"י ס"ס נ"ו]. ועיקרא דדינא כן הוא, דשלא ברצון הכהן אסור להשתמש בו, וברצונו מותר. ונ"ל דגם כהן בכהן אסור להשתמש, או אפשר דוקדשתו הוא רק על ישראל, וכל מה שחשבו חז"ל בוקדשתו לפתוח ראשון וכו' לא שייך מכהן לכהן, וצ"ע לדינא. וגם יש להסתפק אם מותר להשתמש בכהן בעל מום כיון דלא חזי לעבודה, וכן נראה עיקר.

עוד מוסיף עולת תמיד סימן קכח ס"ק קב:

וכן יש ליזהר לעם הארץ שלא ישא כהנת, וכדאמרינן בש"ס [פסחים מט, א] או קוברה או קוברתו או מביאו לידי עניות.

לגבי מלאכות מסוימות בימינו כותב בעל פסקי תשובות [שם אות צו]:

ולכן מותר מדינא לכהן לשמש כאח רפואי (ובתנאי שיוכל ליזהר לא ליטמא למת) ולעשות כל דבר הדרוש לחולה, להרחיצו ולסייע בידו לעשות צרכיו וכד', כיון שעוסק בזה לצורך פרנסתו. אך מ"מ לכתחילה יש להחמיר גם בזה, ואל לו לכהן ליכנס למקצוע זה אם האפשרות בידו לימנע מכך. וכן לכתחילה יימנע אדם גדול להשתמש בתלמידו כהן בשימושים בזויים, אף שלתלמידו הכהן זכות הוא ומשתוקק לכך.

 

ג. תלמיד חכם

המשנה באבות [א, יג] אומרת: ודישתמש בתגא חלף. הדברים מתבארים על פי דברי התנא ר' צדוק בהמשך שם [אבות ד, ה]:

רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף, הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם.

כלומר, אל תפיק הנאה אישית מכך שאתה ת"ח ולכן מגיעים לך כבוד או שררה וכד'. וכן מובא ברמ"א יו"ד סי' רמו סע' א.

אבל כתוב בגמ' מגילה דף כח עמוד ב:

תנן התם: ודאשתמש בתגא חלף, תני ריש לקיש: זה המשתמש במי ששונה הלכות, כתרה של תורה[3]. ואמר עולא: לשתמש איניש במאן דתני ארבעה, ולא לשתמש במאן דמתני ארבעה. כי הא דריש לקיש הוה אזיל באורחא, מטא עורקמא דמיא, אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה, וקא מעבר ליה. אמר ליה: קרית? - אמר ליה: קרינא. - תנית? - תנינא ארבעה סידרי משנה. - אמר ליה: פסלת לך ארבעה טורי, וטענת בר לקיש אכתפך? שדי בר לקישא במיא! אמר ליה: ניחא לי דאשמעינן למר. אי הכי גמור מיני הא מלתא...

שנים שמענו כאן. ראשית, אין להשתמש בת"ח. ושנית, אם צריך לכך, יש היררכיה בתוך רשימת הת"ח ויעדיף את הנמוך יותר.

וכך נפסק ברמ"א יו"ד סימן רמג סעיף ו:

ואסור לשמש במי ששונה הלכות, וכ"ש במי ששונה תלמוד שהוא הגמרא, ויקדים לשמש במי ששונה הלכות[4]

בטעם ההלכה נראה בפשטות שהוא משום הפגיעה בכבוד התורה. וכך עולה מדברי הברכי יוסף בספרו שיורי ברכה על שו"ע יו"ד שם אות ד:

הגהה. ואסור להשתמש בשונה הלכות וכו'. ואפילו אם מוחל אין מחילתו מחילה, דרב שמחל על כבודו אמרו, לא בשונה הלכות דלא הגיע למדרגת תורה דיליה היא[5]. וכן כתבתי אני בעוניי בברכי יוסף סימן רמ"ו אות כ"א. ומיהו יש צד לומר שאם עושה מעצמו מרצונו מותר, כמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד דף ק"י ע"ג.

אבל מדברי שו"ת מהר"י ברונא סי' עה משמע סברה מחודשת בטעם האיסור:

והא דאמר (אבות פ"א מי"ג) דאשתמש בתגא חלף זה המשתמש במי ששונ' הלכות, מיירי בעושה לבנות ביתו ומבטלן מת"ת.

גם לסברה זו יתכן שאינו רשאי למחול על ביטול תורתו[6].

אמנם בית הלל על השו"ע ביו"ד שם כותב כי מחילה תועיל כמו שמצינו בכהן, ודייק כן מן המלים "ניחא ליה דאשמעינן למר" בחולין שם.

ופלא בעיניי שלא מצינו הלכה זו ברמב"ם[7] ובשו"ע, הלא כאן מדובר בבבלי ולא בירושלמי.

 

ד. הורים

חובת כיבודם ואיסור קלונם ידועים, אך יש המרחיבים זאת גם לנידוננו.

הגמרא בקידושין מה, ב אומרת: לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח וכו'. ובדף על דף מובא שבשו"ת תורה לשמה (סי' רסח) מוכיח מגמרא דידן דלאו דווקא בענייני דעלמא אמרינן לא חציף איניש, אלא אפילו לדבר מצוה, כגון לעשות שליח את אביו שיבדוק את חמצו בליל י"ד ניסן, או להפריש לו חלה ותרומות ומעשרות, אין ראוי לבן לעשות את אביו שליח, שהרי בגמרא דידן אמרינן לא חציף איניש לשוייה לאבוה שליח לקבל קידושין אף על גב דקידושין הוי מצוה, עם כל זה הוי חציפות וזילותא לשויה אבוה שליח. ובספר דרך שיחה פרשת יתרו הביא דנשאל הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א, מה הדין כשאביו הולך למסור משלוח מנות לפלוני בפורים עבור עצמו, האם בנו יכול לשלוח עמו מנות לפלוני גם עבורו, האם הדבר פוגם בכיבוד אב, והשיב: לא יעשה כן, אלא יגיד לאביו שצריך גם הוא למסור, וזהו "ארצויי קמיה" שאז נעשה לו אביו שליח מאליו. וכתב שם שכשהדפיס רח"ק את ספרו 'השם אורחותיו' על ספר ארחות חיים להרא"ש היה מגיהו והוצרך לשלחו לדפוס, ואביו בעל הקהלות יעקב זצ"ל נכנס אליו וסיפר לו שהולך עתה למדפיס עם הגהותיו על ספר שלו, ואמר לאביו כי גם לו יש הגהות, ואמר לו אביו שימסרם לו. ומסר לו, וזמן ההדפסה של הספר ארך כמה שנים, הרבה יותר מהמשוער. ואמר לו אביו, יודע אתה מדוע ההדפסה ארכה זמן כה רב? כי מסרת אותם לי. ושאל אותו הרי לא בקשתי למסור, רק אמרתי שיש לי הגהות, וענה לו אביו, בכל זאת לא היית צריך לשלוח על ידי.

להלכה כותב הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ז יורה דעה סי' טז:

אין לבן לבקש מאביו או מאמו לעשות לו שירות בבישול והגשת מאכל או משקה, אפילו אחר בקשת מחילה. וכ"כ המהר"א פאפו בס' יעלזו חסידים (סי' קנב). אלא אם כן הוא רעב או צמא ואין לו אפשרות ליטול בעצמו ויודע שאביו ואמו ישמחו בהגשתם לו מאכל ומשקה, אז יוכל לקבל מהם בשעת הצורך. ועי' בקידושין (מה, ב) לא חציף איניש לשוויי לאביו שליח. וכן הוא בשו"ת תורה לשמה (סי' רסח). עיי"ש. והכל לפי ראות עיני החכם, תן לחכם ויחכם עוד. והנלע"ד כתבתי.

 

ה. חבר

הפלגה רבה מצינו בעניין זה גם כלפי חבריו של האדם. וז"ל רבנו יונה מגירונדי בספר שערי תשובה שער ג אות ס:

ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה, מו). לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם, או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם. אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפוץ.

אפשר שמקורו הוא בדברי רש"י על הפסוק הנ"ל 'לא תרדה בו בפרך' להביא נשיא בעמיו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך[8]. ואם מלך לא, ק"ו שחבר לא[9].

ואכן היו גדולי ישראל שנזהרו שלא לבקש דבר מתלמידיהם, שמא מחמת הבושה או הכבוד יאותו לבקשה. יש שהבינו שרבינו יונה מחדש איסור הלכתי בניגוד לראשונים אחרים, אמנם יותר מסתבר כדעת האומרים שהוא התכוון למידת חסידות בלבד, וראויים הדברים למי שאמרם[10].

 

ו. אשה

סוג אחר של איסור שימוש הוא ביחס לאשה. עד כה עסקנו באיסור מפני הכבוד  בעיקר [כהן, ת"ח והורים] או ניצול של הזולת שאולי אינו מסכים ממש [חבר], אך כאן האיסור הוא מגדרי צניעות. כיון שביסודו של דבר זהו נושא אחר, ניגע בו רק בקצרה.

המקור נמצא בקידושין ע, א:

אמר ליה [רב נחמן לרב יהודה]: תיתי דונג [תבוא בתי שכך שמה - רש"י] תשקינן. אמר ליה, הכי אמר שמואל: אין משתמשים באשה. - קטנה היא! - בפירוש אמר שמואל: אין משתמשים באשה כלל, בין גדולה בין קטנה.

ומסביר רש"י: אין משתמשין באשה - שלא ילמדנה להיות רגילה בין האנשים.

אבל הרמב"ם, ובעקבותיו השו"ע, מנמקים אחרת. וז"ל הרמב"ם  הלכות איסורי ביאה כא, ה:

אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת שמא יבוא לידי הרהור, באי זה שימוש אמרו רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת מיטה לפניו ומזיגת הכוס, שאין עושה לאיש דברים אלו אלא אשתו בלבד[11]. ואין שואלין בשלום אשה כלל, ואפילו על ידי שליח.

והעתיק דבריו השו"ע אה"ע כא, ה. ומשמע שרק שימוש של חיבה אסור. בדרך זו הולך הרמ"א, אלא שהוא מיקל יותר, ומצמצם את האיסור לאשה שהיא ערוה עליו, כמו אשתו נדה, וי"א דוקא במקום ייחוד, וז"ל:

וי"א דהוא הדין באכילה עמה בקערה נמי אסור בכל ערוה כמו באשתו נדה. ויש מקילין בכל אלה, דלא אסרו דברים של חיבה רק באשתו נדה. וי"א דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד, אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ, מותר לרחוץ מגויות שפחות, וכן נוהגים. וי"א דכל שאינו עושה דרך חיבה, רק כוונתו לשם שמים, מותר[12], לכן נהגו להקל בדברים אלו. וי"א דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חיבה כגון לעיין ברישיה אם יש לו כינים בפני אחרים.

רבו הדעות והמנהגים בנושא זה[13], אנו נביא רק סיכומי דברים באשר לנושאנו - להיעזר בשירות שאשה עושה לאיש.

ערוך השלחן שם סעיף ט כותב:

אין לתמוה על המנהג שנהגו בכל תפוצות ישראל כשבאים אורחים לבית בעה"ב ואשת הבעה"ב מכבדם מאכילם ומשקם ומוזגת להם כוסות, והרי אין משתמשים באשה. דאין איסור כלל בזה. ולא מיבעיא אם הבעה"ב מיסב עמהם דהרי היא משמשת לפניו, אלא אפילו אינו מיסב עמהם, כיון שאיננה עושה דרך שימוש התקרבות אלא מפני הכנסת אורחים ומפני שעליה מוטל כל צרכי הבית אין איסור בדבר. וכן באכסניא כשבעלת האכסניא מוזגת כוסות להאורחים אין זה דרך שימוש התקרבות אלא דרך שירות. [נ"ל].

וכן מנהג העולם להקל, וכפי שכתב הרב אלישיב בהערותיו לקידושין שם:

והנה ביו"ד נחלקו הפוסקים באיסור מזיגת הכוס לנדה אם זהו רק ביין או גם בשאר משקין, ומ"מ מעשים בכל יום שמשתמשין באשה למזיגת שאר משקין. והטעם בזה (עי' ערוך השולחן) דבזמנינו שרגילין למזוג משקה לאורחין אין בזה משום דרך חיבה.

מאידך גיסא יש שהחמירו מספק או שהתירו בשינוי[14].