המעין

דיני סָבָּאוּת בהלכה – זכויות וחובות / אבי אודס

הורדת קובץ PDF

אבי אודס

דיני סָבָּאוּת בהלכה – זכויות וחובות

לעילוי נשמת הסב המסור, האוהב והאהוב

אמו"ר אליעזר (לארי) בן יהודה מאיר אודס ז"ל

מבוא

תלמוד תורה

חובות נוספים של הסב כלפי נכדו

שיטת המהרי"ק

שיטת הרמ"א

שיטת ספר חרדים

שיטת ה'שדי חמד' בדעת הרמב"ן

* * *

נספח: החוק במדינת ישראל

מבוא

שאלת מערכת הזכויות והחובות ההדדיות שבין נכד לסבו וסבא לנכדו[1] אמנם אינם חדשה בעולם ההלכה ונידונה כבר ע"י המהרי"ק לפני כשש מאות שנה (ראה להלן), אבל היא נהייתה רלוונטית יותר בדורנו כאשר תוחלת החיים עולה, ונוכחות הסבים בחיי הנכדים נעשית יותר משמעותית, מה שמחדד ביתר שאת את השאלה האם מערכת היחסים שבין סב לבין נכדו תלויה ברצון הטוב משני הצדדים או שהיא מעוגנת בחובות הלכתיות. הפוסקים התחבטו האם קיימת מערכת חובות וזכויות בין הדור ראשון לדור השלישי, ואם כן – מה מקורה ומהו יסודה הרעיוני.

 

תלמוד תורה

ישנה חובה אחת של הסב כלפי נכדו שהיא ברורה מימות עולם ואין לגביה מחלוקת כלל, והיא חובתו של הסב ללמד את נכדו תורה:

דתניא: ולמדתם אותם את בניכם - אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין? ת"ל: והודעתם לבניך ולבני בניך[2].

וכן נפסק להלכה[3].

מעניין שהגמרא אינה לומדת מכאן בניין אב לחייב את הסב בשאר חובות האב כלפי בנו כמפורט בגמרא[4], כגון לזונו ולפרנסו ואדרבה היא רואה בתוספת "בני בניכם" שבלימוד תורה משום גילוי מילתא, שהיכן שלא נכתב במפורש "בני בניכם" לא ניתן לרבות בן של הבן. ייתכן שהסיבה נעוצה בסברה המובאת בתוספות בקידושין[5], שהואיל ומצות ת"ת הינה "מצוה יקרה וחביבה" אין למדין ממנה למצוות אחרות שאין בהן צד זה.

 

חובות נוספים של הסב כלפי נכדו

הרחבה לחובתו של הסב ללמד את נכדו תורה אנו מוצאים בתשובות רע"א[6], שמחדש שבמקום שאין האב קיים, הסב קודם לכל אדם גם בחובה למול את נכדו:

דכיוון דהחיוב גמור על אבי האב ללמדו תורה, ממילא שייכות הברית יותר עליו, שזהו הגורם לבוא לשערי תורה.

רע"א תומך יתדותיו בדברי הלבוש[7] שמבאר את לשון הברכה "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו":

שמהיום והלאה מוטל עליו לעשות בבן הזה עוד מצוות אחרות הנגררות אחר המילה, והם שמצוה לפדותו אם הוא בכור, וללמדו תורה ולהשיאו אשה".

ולכן הואיל והסב מחויב ללמדו תורה הוא גם קודם לכל אדם למול את נכדו.

על סמך דברי הלבוש האלה רע"א מוסיף ומרחיב את חובתו של הסב כלפי נכדו לא רק למילה אלא גם לפדיון הבן (במקום שאין האב קיים). יתר על נימוקו של הלבוש לומד רע"א את דברי חז"ל[8] "בני בנים קרויים בנים" כפשוטם[9], כבנים ממש. לפי זה יתכן לומר כי הסב חייב בכל מה שחייב האב לבנו, אף אם אינו "הגורם לבוא לשערי תורה", ובכלל זה להשיאו אישה וללמדו אומנות, ואולי גם לזונו במקום שאין אב או שהאב איננו מסוגל לפרנסו[10].

 

חובות הנכד כלפי סבו

עד כאן עסקנו בחובותיו (ובמידת מה גם בזכויותיו) של הסב כלפי נכדו. עתה נפנה לבדוק האם לנכד קיימת חובת כיבוד סב, כפי שמוטלת עליו כיבוד או"א, ואם כן: האם מדאורייתא או מדרבנן, האם החובות של הנכד קיימות גם לאחר מיתת האב עצמו, האם קיימות גם כלפי דור רביעי (נין כלפי סבא-רבה), וכד'.

השאלה הזו נידונה בהקשרים שונים: חובתו של הנכד לומר קדיש אחר זקנו, חובתו לזון אותו אם אין לו משלו[11], האם מצוה עליו לקרוא שם לבנו אחר סבו[12] וכד'. נראה לכאורה שהסוגיות השונות בתלמוד ובמדרשים סותרות זו את זו.

 

שיטת המהרי"ק

המהרי"ק[13] נדרש לשאלה האם לנכד יש חובה לומר קדיש אחר זקנו (וזכות כאשר מקפידים שרק אחד יאמר קדיש), ואם כן – האם היא זהה לחובתו של הבן לומר קדיש אחר אביו. המהרי"ק מכריע שלא מצינו במקורותינו כל חובת כיבוד של הנכד כלפי זקנו, ושלפיכך מעיקר הדין הנכד אינו אלא כאחר המבקש לומר קדיש, וקל וחומר שאינו נוטל חלק עם הבנים באמירת הקדיש[14].^. אמנם הגמרא ביבמות[15] קובעת ש"בני בנים הרי הם כבנים", אך לדעתו של המהרי"ק הכלל הזה חל רק לעניין דיני פריה ורביה, שאם מת בנו והותיר אחריו בן (שהוא נכד לסבו) הרי הוא עומד תחת אביו לעניין זה שהסב מקיים בו מצות פו"ר, אבל אין זה קשור כלל לסוגיית כבוד זקנו. בכך כיוון המהרי"ק לדברי התוספתא[16] ש"לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בני בנים הרי הם כבנים". וכך פירש גם רש"י[17]

אמנם הרצ"פ פראנק זצ"ל רבה של ירושלים פסק בזמנו אחרת. בעניין פרשת חטיפתו של יוסל'ה שוחמכר ע"י סבו כדי למנוע מהוריו לגדלו כחילוני, הוא פרסם פסק הלכה ובו נכתב:

לכל מאן דבעי, בהיות שר' נחמן מעכב על נכדו יוסף שוחמכר שלא להוציאו לחו"ל, היינו שחתנו רצה לנסוע עמו לארץ רוסיה ושם יעבירוהו מדת ישראל כידוע, הנה על פי דין תורה מחויב ר' נחמן שטרקס לעכב על נכדו שלא יצא מארץ-ישראל למקום שגזרו שמד על ישראל, ובני בנים הרי הם כבנים על פי דין תורה, ומחויב בכל כוחו לעכב שלא יבוא לידי שמד ויצא לתרבות רעה, וכל מי שיכול לעזור לו בעניין זה חובה עליו לסייעו בכל כוחו. וע"ז באעה"ח למען האמת, נאם צבי פסח פראנק[18].

אך על פי תשובת המהרי"ק, נוסח התוספתא ופירוש רש"י שהובאו לעיל קצת קשה, שהרי "בני בנים הרי הם כבנים" עוסק רק במצות פו"ר. יתר על כן, לכאורה הרב פרנק יכול היה לבסס את פסקו על תשובת רע"א הנ"ל בענייו ההרחבות הנלמדות ממצות הסב ללמד את בנו תורה הנלמדת מהפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך". יתכן לתרץ שהרצפ"פ סבר שלא ניתן ללמוד מפסוק זה אלא למצוות חיוביות שהן בקום עשה כת"ת, מילה ופדיון הבן, אך לא למצוות שליליות כגון למנוע שמד מבן בנו כבמקרה שבא לפניו.

תשובת המהרי"ק לעניין זה, לפיה אין לנכד קדימות באמירת קדיש על זקנו, הובאה להלכה כדעה ראשונה ברמ"א[19]. סיוע לדברים ניתן למצוא ברמב"ם[20], שאע"פ שבדיני תלמוד תורה פסק שגם אבי-אביו בכלל החובה ללמדו תורה וכדלעיל, הרי שבעניין מקלל אבי-אביו פסק:

וכן המקלל אבי-אביו ואבי-אמו הרי זה כמקלל אחד משאר הקהל.

ומקורו בדברי הספרא[21].

 

שיטת הרמ"א

הרמ"א[22] מביא את שיטת המהרי"ק בתור 'יש אומרים': "י"א אין אדם חייב בכבוד אבי אביו", אך הוא חולק וקובע ש"אינו נראה, אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו". הרמ"א מביא ראיה לדבריו מהמדרש[23]:

ויזבח זבחים לאלוהי אביו יצחק... שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקינו[24].

נראה[25] שמדרש זה בא לחדש שלא תאמר שאם אדם חייב בכבוד אביו ואילו אביו עצמו חייב בכבוד אביו שלו (סבו של הראשון), אזי הראשון חייב בכבוד אב-אבי מק"ו, ואף ש" דיו לבוא מן הדין להיות כנדון" לא יהיה כבוד זקנו, הנלמד בק"ו, פחות מכבוד אביו[26].

הב"ח[27] חולק אף הוא על המהרי"ק, ומביא לא פחות מחמישה נימוקים לכך שהנכד חייב בכבוד זקנו:

1. ק"ו מכבוד חמיו, כפי שפסק המחבר שם[28].
2. שהרי זקנו נקרא בתורה אביו[29].
3. ק"ו מאשת אביו, בעל אמו ואחיו הגדול שחייב בכבודם, כפי שנפסק במסכת כתובות[30].
4. "היאך סלקא אדעתין שהוא (הנכד) נחשב לו לבן ללמדו תורה[31] והוא אינו נחשב לו לאב לעניין כבוד".
5. יסוד חיובו של הבן בכבוד או"א נובע מכך ש'שותפים הם באדם" (יחד עם הקב"ה)[32], וטעם זה שייך גם באבי-אביו.

ויש כמה נפ"מ בין הנימוקים האלו:

1. אחרי מות אביו - עפ"י הנימוק השלישי כשם שחובת חיוב כיבוד אשת אביו וכו' פוקעת במות האב[33], כמו כן יפקע גם חיוב כבוד זקנו, אבי-אביו. ואולם לפי הנימוקים האחרים (ובעיקר הנימוק החמישי) חובת כיבוד אבי-אביו הינה עולמית.
2. נין כלפי סבא-רבה: לפי הנימוקים הראשון, השלישי והחמישי, חובת הכיבוד חלה על הנין גם כלפי אבי-אבי-אביו (דור רביעי) ועד עולם. ואולם לפי הנימוק השני רק זקנו קרוי בתורה "אב", ולפי הנימוק הרביעי רק אבי-אביו חייב ללמדו תורה[34], ומהיכי תמצי לומר שהדברים חלים עד סוף הדורות?
3. חיוב בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו – לפי הנימוקים השני, הרביעי והחמישי ייצא שחייב בכבוד זקנו כמו שחייב בכבוד אביו, ולא פחות (ושלא כרמ"א שהובא לעיל), בעוד שאין חובה לומר כך בנימוקים הראשון והשלישי.

 

שיטת ספר חרדים

ספר חרדים[35] פוסק כרמ"א, ואף קובע שחיוב כבוד זקנו הוא מדאורייתא[36]. הוא סובר ש"בני בנים הרי הם כבנים" ממש (ובמילים אחרות: בן בנו הרי הוא בנו).

אבל לכאורה קשה עליו מגמרא מפורשת במסכת ב"ב[37] "מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא", ופירש הרשב"ם על אתר[38] שהוא התיר "שיעיד הבן לאבי אביו". ואף שלא נפסק שם כדברי מר בר רב אשי, קשה לשיטת החרדים מה ההוו"א של מר בר רב אשי שהם יכולים להעיד זה לזה, הרי הם קרובים ממש?!

 

שיטת הגר"א

על שיטת כלל המצדדים בקיומה של חובת כיבוד של נכד כלפי סבו קשה מהגמרא במסכת סוטה[39]:

רב אחא בר יעקב איטפל בי ברב יעקב בר ברתיה. כי גדל אמר ליה 'אשקיין מיא', אמר לו – לאו בריך אנא. והיינו דאמרי אינשי: 'רבי רבי, בר ברתך אנא'.

על סמך גמרא זו מצמצם הגר"א[40] את חובת הנכד כלפי סבו רק כאשר מדובר בהוריו של האב, אך לא כשמדובר בהורי האם. הגר"א תומך יתדותיו גם בדברי המדרש 'ויקם יעקב וגו' ויקחו את מקניהם בניו ובני בניו' – אמר רבי יהודה בר אלעאי בנות בנים הרי הן כבנים, ובני בנות אינן כבנים[41]. ובטעם הדברים מביא השדי חמד[42] שהואיל והאם עצמה פטורה מכבוד הוריה משום שמשועבדת לבעלה, ממילא גם בנה פטור מכבוד הוריה (שהם זקנו וזקנתו)[43]. נפ"מ כאשר אמו נתאלמנה או נתגרשה, שכבר אינה משועבדת לבעלה ולפיכך חייבת היא שוב בכבוד הוריה שלה, שאז גם בנה יהיה חייב בכבודם[44].

יש לציין כי בעוד שמבחינה לשונית יכול פסק הרמ"א לסבול פירושו זה של הגר"א, הרי שאי אפשר לומר אותו דבר לגבי בעל החרדים, שמציין במפורש שאב אמו וכן אם אמו[45] בכלל "בני בנים הרי הם כבנים", ולכן חייב בכבודם כבן ממש.

לכאורה אפשר היה לומר כי בעל החרדים מפרש את דברי רבי יעקב בגמרא שם כאומר: אני חייב לכבדך רק כסבא אך לא כבן ממש. תימוכין לכך בפירוש רש"י על אתר: "בר ברתך אנא – ואין עלי לכבדך כבן", 'כבן' דייקא[46]. אולם זה אינו, שהרי הוא מבסס את חובתו של נכד לכבד את סבו בכך ש"בני בנים הרי הם כבנים, ממש", ולפיכך אין הבדל בין דרגת חיובו של בן כלפי אביו לבין דרגת החיוב של בנו של זה כלפי סבו. ושנית, הרי הגמרא עצמה ממשיכה ואומרת "היינו דאמרי אינשי: רבי, רבי, בר ברתך אנא", ולפי הסבר זה בדברי החרדים מה באה הגמרא להוסיף על המעשה של ראב"י ורב יעקב?

 

שיטת ה'שדי חמד' בדעת הרמב"ן

השדי חמד[47] קובע שאדם חייב בכבוד אבי-אביו כשם שהוא חייב בכבוד אשת אביו, בעל אמו ואחיו הגדול[48]. הוא גם קובע כי הואיל ועל אלה אומרת הגמרא שחייב בכבודם רק בחיי ההורים, אך לאחר מותם של או"א פוקעת עמה גם חובת הכיבוד לאשת האב ולבעל האם, לפיכך גם חובת כיבוד אבי-אביו ואבי-אמו תהיה קיימת רק בחיי האו"א, אך לאחר מותם יפקע החיוב. לפי זה אפשר לתרץ את הגמרא בסוטה בלא להידחק לפירושו של הגר"א, שכן המדובר לאחר פטירתה של אמו של רבי יעקב, ואכן אין עליו חובה לכבד אז את קרובי או"א, ובכללם את סבו.

דברי השדי חמד מבוססים על נימוקו של הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות[49], שאף שאינו עוסק מפורשות באבי-אביו הוא מסביר מדוע חייבה התורה את הבן בכבודם של אשת אביו ובעל אמו, ומדוע רק בחיי האב:

הנה ביארו כי זה האיש שהוא בעל אמו אינו חייב בכבודו מפני כבוד עצמו, אלא מפני שהוא כבוד לאמו... נמצא שלא נכתבה כאן מצוה יתירה על כבוד האבות, אלא שיכבד אותם [=את האבות] בכל עניין שיהיה להם כבוד.

וכך מנמק הוא גם את החיוב לכבד את אחיו הגדול:

לפי שהוא גנאי להם [=לאבות] שיתבזו תולדותם, והם מצטערים בזה הרבה, ומנהג כל אדם לייסר בניהם לנהוג כבוד בגדוליהם.

ומסכם הרמב"ן:

ואם כן הכל חוזר אל כבוד האבות [=עצמם].

אף שהרמב"ן לא דיבר מפורשות לגבי אבי האב, השדי חמד, כאמור, מחיל דברים אלו גם על כיבוד אבי אביו, שהרי הטעם שווה בכולם, מפני ש"כבוד הוא לאביו ולאמו שהוא מכבד את הוריהם". לשיטה זו לא מדובר עוד במצוה נוספת בקרובים, אלא בחלק בלתי נפרד של מצות כיבוד או"א. משום כך המצוה גם פוקעת עם פטירתם של ההורים עצמם. היוצא מהדברים, שחובת כיבוד קרובי או"א הינו מדאורייתא כחלק בלתי נפרד מכיבוד או"א עצמם. אם כן המצווה שייכת גם בנכד כלפי הסבא-רבה (אבי-אבי-אביו), דור רביעי, ומאותו הטעם.

מדברי הרמב"ן יוצאת נפ"מ נוספת מעניינת, שאם ההורים מחלו על כבודם שלהם, לא יצטרך עוד לכבד גם את אביהם, שהרי כבודו אינו אלא סניף של מצוות כיבוד או"א.

עפ"י הבנה זו תתורץ קושיא מגמרא נוספת: במסכת מכות[50] הגמרא אומרת כי כאשר הסב הורג את האב הרי שבנו של הנרצח, נכד הסב הרוצח, "נעשה לו גואל דם" והוא הורג את הסבא הרוצח. מכאן קשה לשיטות המצדדות בקיום חובת כיבוד סב: הכיצד מותר לנכד להרוג את סבו?

ועוד קשה על פירושו של רש"י על אתר[51]:

הא דתניא 'בנו נעשה לו גואל דם', בבנו של הרוג כאמור, שהוא בן בנו של רוצח ואינו מוזהר על כבודו.

ולכאורה דברי רש"י עומדים בסתירה לפירושו שלו עצמו לתורה[52] ולפיו "חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו"!

ניתן היה לתרץ בדוחק שמכיוון שאבי-אביו רשע הווי ולא בכלל "עושה מעשה עמך", לפיכך אינו חייב עוד בכבודו[53]; או שמיוחדים דיני גואל הדם שהם נגזרים מדיני ירושה, ומי שנחשב יורש הוא זה שהתורה ייחדה לו את הזכות לגאול את דמו של המוריש, זה כנגד זה. ולכן, משהבן יורש את אביו הוקנתה לו גם הרשות (או המצוה) לגאול את דמו של אביו, ואין זה קשור כלל לקירבות אחרות.

ואולם לפי הרמב"ן והשדי חמד לא קשה כלל. הואיל ואין מצות כיבוד הסב מצוה עצמאית אלא היא סניף של המצוה לכבד את אביו, ונחת לו לאביו שהבן מכבד את אביו שלו. הרי משמת האב שוב אין מצווה לכבד את אביו שלו, ויכול הוא להיות גואל דם אביו מהסב. זאת ועוד, משהסב רצח את האב במזיד כבוד הוא לאב שידרשו את דמו מאת הרוצח הסבא, וגדול כבוד אביו מכבוד זקנו.

* * *

נספח: החוק במדינת ישראל

עד שנת תשל"ה לא הכיר החוק הישראלי בכל זכות עמידה של הסבים באשר לגורל נכדיהם, והם לא היו אלא כאחד האדם. בעקבות מלחמת יו"כ נתגלו מקרים קשים בהם אלמנות מלחמה מנעו כל קשר בין ילדיהן לבין הוריהם של בעליהן המנוחים, הנופלים. בעקבות כך נזקקה הכנסת בשנת תשל"ו לחוקק תיקון מס' 4 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב – 1962 (להלן: "החוק") והוסיפה לו סעיף 28א, לפיו הוקנתה זכות עמידה להורי ההורים לבקש מבית המשפט לקבוע להם זכויות מסוימות "בעניין הקשר בינם לבין הקטין", מה שפתח לסבים סדק דק בשערי ביהמ"ש.

בשנת תשע"ב הבינה הכנסת שצמצום זכות זו אך ורק למקרה שהבן נפטר אינו מספק, והוסיפה במסגרת תיקון מס' 17 סעיף נוסף לחוק – 28ב - שמרחיב את זכות העמידה של הסבים גם למקרה שהבן לא מת[54]:

בית המשפט רשאי, אם ראה שהדבר הוא לטובת הקטין, להחליט בבקשת הורי הוריו בעניין הקשר בינם לבין הקטין ^[55].

ואולם חשוב להבחין בשניים אלה: ראשית, הסעיף אינו מכיר בכל זכות מהותית של הסבים, ובכלל זה גם לא בזכות לכבוד. הסעיף הוא סעיף פורמאלי גרידא, שמאפשר עתה לסבים לפנות ולשטוח טענותיהם בפני בית המשפט. אך חשוב מכך ראוי לשים לב שהשיקול היחיד שבו מכיר הסעיף הינו אך "טובת הקטין", והוא אינו מכיר בשיקולים של "כבוד הסבים", "זכויות הסבים" (לפחות לא זכויות מהותיות, להבדיל מזכות העמידה בפני ביהמ"ש) ואפילו לא "חובות הסבים[56]" – על פי לשונו לסבים גם אין כל חובות כלפי נכדיהם. בכך נבדל החוק הישראלי מדין התורה, שהטיל מחד גיסא חובות על הסבים כלפי הנכדים (תלמוד תורה, מילה, פדיון הבן), ומאידך גיסא, לרוב השיטות (למעט אולי לשיטת המהרי"ק), מטיל חובה על הנכדים בכבוד הסבים (וכנגדה זכות של הסבים לקבל כבוד זה).

יחד עם זאת, בנסיבות מסוימות ותחת תנאים מסוימים מכיר החוק הישראלי[57] בחובת הנכד במזונות הסב[58] וכן בחובת הסב במזונות נכדו.