המעין
תעודת כשרות למקום כשר המתנהל שלא על פי ההלכה / צבי רייזמן
הורדת קובץ PDFצבי רייזמן
תעודת כשרות למקום כשר המתנהל שלא על פי ההלכה
הקדמה
תעודת כשרות - תקנת קדמונים
הצורך בתעודת כשרות בזמנינו - מעיקר הדין
אין לבית דין להתיר איסור קל כדי שהחוטאים לא יכשלו באיסור חמור
אין להתיר איסור דרבנן אפילו כאשר יש חשש שיצא לתרבות רעה
החובה לתקן "בכל מה שאפשר"
מסעדה שבה מוגש קפה עם חלב לאחר סעודה בשרית - פסק הלכה
'הלעיטהו לרשע וימות'
זמן ההמתנה בין אכילת חלב אחרי בשר - הלכה ומנהג ולמעשה
מתן הכשר למסעדה כשרה הפתוחה בשבת
הקדמה
לפני כארבע מאות שנה תיקנו חברי "ועד ארבע ארצות", ראשי הקהילות היהודיות במזרח אירופה: פולין, רייסן, ווהלין וליטא, תקנה קבועה לממכר מוצרי מזון תחת השגחת הרבנים המקומיים. מאז מקובל בכל קהילות ישראל לקנות מזון ומשקאות אך ורק במקומות "מושגחים" על ידי רבנים מובהקים וועדי כשרות, המעניקים "תעודות הכשר" על המוצרים הנמכרים.
במרוצת השנים נשאלו היושבים על מדין שאלות רבות ומגוונות, האם ניתן להעניק תעודת כשרות למקומות ממכר מוצרי המזון שאין פקפוק בכשרותם, אך מתן התעודה עלול לתת "הכשר" לאיסורים אחרים שעלולים להיכשל בהם באותם המקומות, כגון מסעדה שבה מוגש למבקש קפה עם חלב לאחר סעודה בשרית, או מסעדה כשרה הפתוחה בשבת.
במסכת גיטין (ב, ב) מבואר בדברי רש"י (ד"ה עד) כי דין "עד אחד נאמן באיסורים", נלמד מסברא: "שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב". וכן מבואר בדברי רש"י ביבמות (פח, א ד"ה ואמר ברי) "והא ודאי פשיטא לן דסמכינן עליה כל זמן שלא נחשד, דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו". או מפסוקים כדברי רש"י בחולין (י, ב ד"ה עד אחד) "דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ (דברים יב, כא), וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר (ויקרא א, ה) ואכלו הכהנים על ידו, ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר. ולא הצריכה התורה עדים אלא לעונש ממון או למיתת בית דין ולעריות, דגמרינן דבר דבר מממון".
התוספות בגיטין (שם ד"ה עד) כתבו כי דין עד אחד באיסורים "ילפינן מנדה, דדרשינן בפרק המדיר (כתובות עב, א) וְסָפְרָה לָּהּ (ויקרא טו, כח) - לעצמה".
עם זאת, למרות הנאמנות שיש לכל אדם בישראל להעיד על איסורים, מפורש בשולחן ערוך (יו"ד סי' קיט סע' א) כי "החשוד לאכול דברים האסורים, בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן, אין לסמוך עליו בהם. ואם נתארח עמו לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם". והרמ"א הוסיף: "ויש אומרים אפילו ממי שאינו חשוד, רק שאין מכירים אותו שהוא מוחזק בכשרות, אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור". הט"ז (שם ב) העיר כי הרמ"א כתב בחיבורו דרכי משה "אמנם המנהג אינו כן, אלא מחזיקים כל אדם בחזקת כשרות", ואם כן "וכיון שלא כתבו הרב [הרמ"א] כאן משמע שאין לנהוג כן". וסיים הט"ז: "ונכון הוא [שאין נאמנות אלא למי שמכירים אותו שהוא מוחזק בכשרות], בפרט שאנו רואים קלקול הדורות ולא אכשר דרי".
בהקשר זה נזכיר את מה שכתב בשו"ת מהר"ם שיק (יורה דעה סימן א) "אנו מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק, בפרוע פרעות בישראל והתורה ויראת ה' מתמעטים, והקלות כציץ מן השדה כן יציץ בדורותינו, ורבתה המכשלה, וכמעט פסקה חזקת כשרות מסתם ישראל".
תעודת כשרות - תקנת קדמונים
עוד יוצאים מהכלל של "עד אחד נאמן באיסורים" הם הקצבים, מוכרי הבשר, כמבואר בדברי הטור בהלכות שחיטה (יו"ד סי' יח סע' יז) בשם אביו הרא"ש: "והאידנא נוהגים בכל גלות ישראל שאין מאמינים לקצבים, וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה, ולהם מחלו חכמים את כבודם כי הם זריזים וזהירים".
כאמור לעיל, חברי "ועד ארבע ארצות" תיקנו תקנה קבועה למכור מוצרי מזון דווקא תחת השגחת הרבנים המקומיים. תקנה זו כתובה בספר "פנקס ועד ארבע ארצות" (תקנה מו משנת שס"ז; 1606 למניינם) "יכריזו בכל הקהילות שלא יעשה שום אדם גבינה וחמאה בכפרים למכור ליהודים עד שיבוא תחילה לפני האב"ד שלו, ואותו הרב יחקור אחר מעשהו אם הגון הוא, ויתן בידו כתוב וחתום. ומי שאינו ידוע וניכר להרב לא יתן לו הרב רשות. וגם לא יעשהו שום אדם ביחידות, דאי אפשר שלא יסע ממקום למקום ויהיה בלי שמירה. ובכל מקום ובכל יריד יבדקו אחרי המוכרים היטב אם יש בידם כתב רשות מהרב שבגליל שלו". על תקנה זו חתום בעל הפרישה והסמ"ע, שהוסיף בכתב ידו: "ואל יהיו הדברים קלים בעיני הקורא לדחותם ולומר להם נואש, כי שקלנו וטרנו בהם והסכימו על הדברים ראשי ישיבות שיחי' שהיו פה עמנו ביריד. אלא שפנו לדרכם אחר ההסכמה, ונשארתי אני פה לבדי, והעליתי דברי הנ"ל על הכתב בציווי ראשי המדינות. וקיבלו עליהם לאשר ולקיים, וכן כתבו בפנקס שלהם בפני כידוע להם".
תקנה דומה הוזכרה גם בפנקס תקנות מעהרין (תקנה רעח, עמ' 91): "בכל קהילה מחויבים להשגיח על כל מיני מאכל ומשקה שמביאים מקהילה אחרת לאותה קהילה שיהא בידו [של המביא] כתוב וחתום שהדבר נעשה בהכשר ובתיקון גדול, כגון בשר יבש, שומן אווזות, גבינה, חמאה וחלב, פירות יבשים לפסח וכיוצא בזה. ובכל קהילה שיש שם רב, מחוייב הרב להשגיח על זה. ובמקום שאין שם רב, ישגיחו על זה ראשים וטובים".
הצורך בתעודת כשרות בזמנינו - מעיקר הדין
בשו"ת דברי יואל (ח"א יו"ד סימן לד אות ד) כתב כי בזמנינו הצורך בתעודת כשרות הוא מעיקר הדין ולא רק מתקנת ועד ארבע ארצות: "בזמנינו שרבתה המכשלה והקלות רחמנא ליצלן, והתורה והיראה נתמוטטה בדיוטא התחתונה, וכו', ובעוונותינו הרבים אין הנחשדים מיעוט המצוי אלא רוב המצוי, אין לנו לסמוך על חזקת כשרות".
זאת ועוד, ידידי רבי אשר וייס, אב"ד דרכי תורה, כתב בשו"ת מנחת אשר (ח"א סימן לז) כי למרות שבכל דיני איסור והיתר אזלינן בתר הרוב, בדין זה של הסתמכות על נאמנות, לאחר התקנה להצריך תעודת כשרות, אין להסתמך על הרוב: "כבר ידוע מה שכתב בישועות יעקב (יו"ד סימן טו ס"ק א) דכל דבר תקנה שעושים בתמידיות לרבים יש לחשוש בו אפילו למיעוטא דמיעוטא, ולא אזלינן בתר רוב אלא בדברים מקריים ולא בדבר קבוע ותמידי. והישועות יעקב כתב דזה יסוד וגדול וברור שאין לזוז ממנו. אמנם נראה שאין זה אלא במה שאפשר, ובמה שאי אפשר סמכינן על הרוב בכל דבר, אמנם במיעוט המצוי מחמירינן באיסור והיתר. ומכל מקום הנח להם לישראל, אם לא נביאים הם בני נביאים הם (פסחים סו, א), ובצדק נהגו אירגוני הכשרות לחקור ולדרוש ולברר כל דבר עד מקום שידינו מגעת כדי להיזהר ממאכלות אסורות, שמלבד חומרת עוונות מטמטמים הם לבו של אדם".
את תשובתו חתם הרב וייס בדברים אלו: "ברור ופשוט דבענייני הכשרות מוטל על בתי הדין וגדולי הזמן לעמוד על המשמר ולתקן תקנות לפי צורך השעה, וכבר כתב הטור בשם הרא"ש (יו"ד סי' יח) דאף דעד אחד נאמן באיסורין וכל אחד נאמן על השחיטה, כבר נהגו בכל גלויות ישראל שלא להאמין לקצבים, וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה, ורק להם נתנו נאמנות. וכשם שבזמניהם נוכחו לדעת שאין לסמוך על הקצבים, כך נוכחו בזמנינו לדעת דגם בתחומים אחרים כל שיש פיתוי כספי יש לחשוש למכשול, ואין לסמוך על הנוגע בדבר נגיעת ממון. וכעין זה נהגו בזמנינו למנות משגיחים במפעלי מזון ובמסעדות וכיוצא בהם ואין מאמינים לבעלי המקום, והכל לפי העניין, צורך השעה ורוח הזמן".
אין לבית דין להתיר איסור קל כדי שהחוטאים לא יכשלו באיסור חמור
עתה נבוא לדון בשאלה כיצד ועדי הכשרות צריכים לנהוג במתן תעודת כשרות במקום שבו מוגשים מאכלים כשרים, אך מתן התעודה עלול לתת "הכשר" לאיסורים אחרים שעלולים להיכשל בהם באותם המקומות. מחד גיסא, אי מתן תעודת כשרות עלול לגרום למכשלה רבה יותר ברכישת מזון לא כשר. מתן התעודה לכאורה מצמצם איפוא, את האיסורים האפשריים, ויש בו "תקנה" לטובת הציבור. מאידך גיסא, אדרבה, ההכשר הניתן על המזון עלול להתפרש כהכשר גם על האיסורים אחרים שיש לחשוש להם, ועל כן יש להימנע ממתן התעודה כדי לא לתת יד למכשלה, כי ה"תיקון" אינו אלא "קלקול".
השאלה העקרונית, האם מותר לבית דין להתיר איסור קל כדי שהחוטאים לא יכשלו באיסור חמור, עמדה לפתחו של רבי יצחק עראמה (ספר העקדה, פרשת וירא, שער כ) בנדון "הנשים הקדשות שהיה איסורן רופף ביד שופטי ישראל שבדורינו, ולא עוד אלא שבקצת קהילות מספיקים להן פרס [משכורת] מהקהל, באומרם שכיון שמצילות את הרווקים או הסכלים מאיסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות מוטב שיעברו על איסור זה משיבואו לידי איסור מיתה".
העקדה השיב: "ואני הסברתי להם פעמים רבות, כי החטא הגדול שיעבור עליו איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבים ובלי רשות בית דין, חטאת יחיד הוא, והוא בעוונו ימות על ידי בית דין של מעלה וכל ישראל נקיים. אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים, והדת ניתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זימה ועוון פלילי וחטאת הקהל כולו, ולא ניתן למחילה אם לא בפורענות הקהל, כמו שהיה בבני בנימין על השתתפם בעוון פילגש בגבעה. והוא עוון סדום, שהסכימו הם ובתי דיניהם שלא להחזיק יד עני ואביון. ולכן מוטב שיכרתו או ישרפו החטאים האלה בנפשותם משתעקר אות אחת מן התורה בהסכמת הרבים. וכל מי שלא יקבל זה בדעתו, אין לו חלק בבינה, ונחלה בתורה האלקית". לא יעלה על הדעת שבית דין "ישתפו פעולה" עם חטאיהם של היחידים במתן "הכשר" למעשי עבירה "קלים" על מנת להצילם מחטאים "חמורים" יותר, כי אז עוונותיהם של היחידים הופכים להיות "חטאת הקהל כולו", אשר "לא ניתן למחילה אם לא בפורענות הקהל", ולכן אסור לעשותו בשום פנים ואופן.
דברי העקדה מהווים יסוד לפסקיהם של הבאים אחריו:
• מכירת בשר כשר בתשעת הימים - הרמ"א (או"ח סי' תקנא סע' ט) פסק: "ומצניעים מראש חודש [מנחם אב] ואילך הסכין של שחיטה, שאין שוחטים כי אם לצורך מצוה, כגון לחולה או שבת או מילה או פדיון הבן וכיוצא בו". בעקבות הוראה זו נהגו בקהילות אשכנז להשבית את השחיטה ואף את מכירת הבשר ב"תשעת הימים".
בספר ארחות חיים (ספינקא, או"ח סי' תקנא ס"ק לא) נשאל "מהרב אב"ד ק"ק פאלטשען, לאשר יש שם שוק ויריד בימים שבין ראש חודש ותשעה באב, והמנהג שאין קובעים מקולין [חנויות לממכר בשר] פתוחה למכירת בשר כשר בימי אלו, אבל על ידי היריד אם יעכבו מלמכור בשר בהמה ברחוב בפרהסיא יהיו אנשים שהולכים לטבחי עכו"ם ויקחו בשר טריפה". לאחר שהביא את דברי הרב ש"צידד לבטל המנהג, ולקבוע ספסלים למכירת בשר בהמה כשרה, דאף דכשפשע אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, מכל מקום בנדון דידן, שעל ידי זה ינצלו רבים מהפושעים מבשר טריפות, יש להקל. ובאופן שיש עשרה פושעים, דמיקרי רבים". כתב הארחות חיים בהסתמכו על דברי העקדה: "הפושעים הללו גם אם יקחו בשר כשר, יאכלו בלא מליחה ותערובות בבשר בחלב, ויינם יין נסך, וכליהם אסורים, לכן אין מהנכון לבטל מנהג קבוע [שלא למכור בשר בתשעת הימים] בשבילם".
כיוצא בזה כתב בשו"ת זכרון יהודה (גרינוולד, סי' קעח) בנדון זה "שאין להתיר בידים לעשות איסור לפרוץ המנהג, שיש בו גם מצד איסור דאורייתא דהוי כמו נדר, כדי שלא יעשו אחרים איסור דרבנן". וכן בשו"ת שאילת שלום (סי' צו) "בנדון אשר ביקשו להתיר בימים הבאים מראש חודש אב עד התענית לפתוח איטליז למכור בהמה בפרהסיא, חלילה להתיר להם ולפרוץ גדר אשר גדרו הראשונים, כי יפרצו העם בזה לרוב".
• פיטום אווזות - בשו"ת באר חיים מרדכי (ח"ב סי' כא) נשאל "אודות מה שנהגו לאסור לאכול אווזים שהלעיטו אותם, וישנם אשר פרצו גדרן של ראשונים ואוכלים אווזים אלו אף שלא נבדק הוושט כדין, האם משום כך יש להתיר לשחוט אווזים אלו עם בדיקת הוושט כדין כדי להציל מאיסור נבילה". ופסק שאין להתיר זאת בשום פנים ואופן, על סמך דברי העקדה "כי חטא גדול שנעשה שלא ברשות בית דין כל ישראל נקיים, אבל חטא קטן הנעשה ברשות בית דין הוא חטאת הקהל", ועל סמך דברי הארחות חיים "לעניין הצנעת סכין של שחיטה מראש חודש אב עד אחר תשעה באב, במקום דיש חששא שעל ידי זה יפרצו קלי הדעת והדת לאכול טריפות, דאין מהנכון לבטל מנהג קבוע בשבילם".
• איסור שבות בפיקוח על מלאכה בשבת בכדי להציל מאיסור תורה - בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן כב) דן האם מותר לבית דין להתיר השגחה בבית חרושת שבו יש יהודים מפקחים על פעולותיהם של נכרים, והיהודים יעברו על איסור "שבות", ועל ידי זה ימנעו חילול שבת בבית החרושת במלאכות דאורייתא. ולאחר שהביא את דברי העקדה, כתב: "הרי לנו בדברי הגאון הפילוסוף האלקי הזה דברים מאוד מאלפים על מטחווי המרחק הרב לאין ערוך בין יחיד הולך בשרירות לבו לעשות אחת מכל חטאת האדם אשר לא תעשינה לבין רבים העושים כזאת או בית דין המורה לעשות כזאת, אשר אז החטא הקל ביותר מקבל הצורה החמורה ביותר, עד אשר לא יאבה ד' חלילה סלוח. לכן אין לבית דין לפענ"ד לתת את ידו להתרת שבות, אפילו אם יש לחוש, או אפילו שברור לנו, דאם לא נתיר לו השבות יעבור על איסור דאורייתא, דאם לא כן תבטל תורת ישראל ח"ו, וכדמצינו שפוסק בכגון דא הרמ"א (יו"ד סי' שלד סעי' א; יובא לקמן)".
• שליחת משגיח כשרות ל"חתונה" של יהודי וגויה - בשו"ת במראה הבזק (ח"ו עמ' 196) הובאו דברי ספר העקדה, ונכתב: "מדבריו למדנו את החשיבות שהציבור לא יהיה שותף בעבירה, אף על פי שיתכן שהיינו יכולים להציל את היחיד מחטא חמור יותר". ולפיכך: "שליחת משגיח כשרות לאירוע כזה, אף כשיש תקווה לקרב את החתן, עלולה להתפרש כהכרה ציבורית בלגיטימיות של המעשה, ועל כן יש להימנע מלשלוח משגיח. אלו המקפידים על אכילת אוכל כשר יימנעו מלאכול, ובזה יהיה ניכר שהמעשה שהוא עושה אינו רצוי, ואולי יתעורר וישוב בתשובה שלמה".
אין להתיר איסור דרבנן אפילו כאשר יש חשש שיצא לתרבות רעה
בשנת תשט"ז נשאל רבי משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"א סימן נב) על ידי רבי יעקב אביגדור, אב"ד מקסיקו, האם להעניק תעודת כשרות למסעדה שבה יוגשו מאכלים בשריים וחלביים כשרים, ולא ימנע ביד מי שירצה לשתות קפה עם חלב או לאכול גלידה חלבית לאחר ארוחה בשרית.
בפתיחת התשובה כתב רבי משה: "ודאי להתיר איסור דרבנן לרשעים שאומרים שאם לא יתירו להם יעברו איסורים החמורים דאורייתא ואף שישתמדו, אין לנו לחוש לזה". והביא ראיה מדברי הגמרא במסכת קידושין (עב, א) על רבי שאמר בשעת פטירתו שיש בבבל עיר ששמה "בירתא דסטיא", וישראל הדרים בה עתידים להשתמד. וכך אמנם היה, כאשר הביבר [אגם] שבו גידלו דגים, הוצף בדגים בשבת, ואנשי המקום צדו את הדגים בשבת, נידה אותם רבי אחי ברבי יאשיה, ובעקבות זאת הם הלכו והשתמדו. ומבואר שלמרות החשש שאם יאסרו על אנשי "בירא דסטיא" איסור צידה מדרבנן הם ילכו וישתמדו ואז יעברו על איסורי תורה, וכפי שאכן קרה בסוף - נמנע רבי אחי ברבי יאשיה להתיר איסור מדרבנן. מוכח איפוא שאין "להתיר איסור דרבנן לרשעים שאומרים שאם לא יתירו להם יעברו איסורים החמורים דאורייתא ואף שישתמדו".
מדברי הגמרא בקידושין למד בתרומת הדשן (ח"ב סימן קלח) כי מנדים את המחוייב נידוי אפילו אם נראה לחכמים שמשום כך יצא לתרבות רעה, שאם לא כן לצורך מה ניבא רבי דבר זה. וכן פסק הרמ"א (יו"ד סי' שלד סע' א) "מנדים למי שהוא חייב נידוי, ואפילו יש לחוש שעל ידי כן יצא לתרבות רעה, אין לחוש בכך".
על פי האמור השיב מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (ח"ב, אבן העזר סימן קמ) בנדון "כהן שנתקשר בקשר אמיץ עם חלוצה אחת ואהבה עזה ביניהם לישא אותה, וגם יש כאן חימוד ממון, ומדאגה מדבר שלא יעברו בשאט נפשם ח"ו להמיר דתם בלא יועיל אם נמנע מאיתם הנישואין, חתר כב' למצוא מזור בכדי להצילם מן היותר חמור מרדת שחת להתיר להם את החלוצה לכהן בזמן הזה על פי תשובת מוהרשד"ם (סי' רלה) ותשובת שבות יעקב (סי' צב) לפי שאין להן כתבי יחוס אינם כהנים ודאי, ואין כופים להוציא חלוצה כמו בספק חלוצה, הכי נמי ספק כהן". וכתב מהר"י אסאד: "ותמיהה בעיני על חכם כמותו, איך יעלה על מחשבתו כזאת, הס מלהזכיר. אם כן בכל איסורי דרבנן יאמרו כן להתירם לכל קלי הדעת המתאווים למלאות תאותם מהאי טעמא, כדי שלא ימירו דת לגמרי, אתמהה. ואם על ידי זה ילך דרך אחר ולא ישמע לדין תורה לכבוש יצרו מלישא נשים בעבירה, אין אחריותו עלינו. והנה גדולה מזו פסק הרמ"א (יו"ד סי' שלד סע' א) ומנדים למי שהוא חייב נידוי ואפילו אם יש לחוש שעל ידי כך ילך לתרבות רעה, אין לחוש בכך".
החובה לתקן "בכל מה שאפשר"
מאידך גיסא, האגרות משה (יו"ד ח"א סימן נג) נשאל "אם יש ליתן השגחה לקצבים שאין להאמינם על הניקור ועל ההדחה קודם ג' ימים. שיש רבנים הסוברים דאם לא יתנו השגחה ימכרו גם נבלות וטרפות, ומוטב לתקן שימכרו לכל הפחות בשר כשר אף שישאר ספק אינו מנוקר, וספק הדחה שהוא רק איסור מחומרת הגאונים".
בתשובתו הביא האגרות משה את דברי הגמרא במסכת סוטה (מח, א) כי כאשר גברים מזמרים ונשים עונות לזמרתם זו "פריצותא", אך יותר חמור מכך, כאשר נשים מזמרות וגברים עונים לזמרתן הרי זה "כאש בנעורת". ופירש רש"י: "כאש בנעורת. לפי שהעונה מטה אוזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו, ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים, וקול באשה ערוה, ומבעיר את יצרו כאש בנעורת. אבל זמרי גברי ועני נשי קצת פריצות יש, דקול באשה ערוה, אך אינו מבעיר יצרו כל כך, שאין המזמרים מטים אוזנם לקול העונים". ונתבאר בהמשך הגמרא שם: "למאי נפקא מינה, לבטולי הא מקמי הא". ופירש רש"י: "אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם, נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת". ומכאן למד האגרות משה: "הרי מפורש שעל הבית דין יש חיוב לתקן מה שאפשר, שלא יעברו איסור שיותר חמור, אף שיניחום לעבור באופן הקל שאי אפשר להם לתקן, ולא חיישינן שמא יטעו מי שהוא שמתירים באופן הקל. ומשמע ששם גם מייעצים להם, כשלא ישמעו לבטל שניהם, שתחת לעבור באופן החמור יעברו באופן הקל. אם כן כל שכן באיסור אחר, שכשאין יכולים לתקן כל האיסורים, שעל הבית דין לראות לתקן האיסורים שיכולים, אף שישתקו מאיסורים האחרים שאין יכולים לתקן". עם זאת, רבי משה התנה את מתן ההשגחה באופן זה רק "אם אין לחוש שתצא תקלה גם לאנשים שומרי תורה באמת, וימצא שיהיה מזה רק תקנה לאלו שיתעצלו מלילך למרחקים בשביל השגת בשר כשר שלא יכשלו באכילת נבלות וטרפות במזיד. אבל אם יש לחוש שיכשלו על ידי זה שיתנו השגחה לקצבים אלו לאנשים שומרי תורה באמת שיחשבו שמעידים בכתב הכשרם גם על כל העניינים, ויקחו מהם בשר בחושבם שודאי הוא מנוקר וגם הודח כדין, ואף אם יכתבו על כתב ההכשר שעדותם הוא רק שהוא מבהמות שנשחטו כדין ולא על שאר הדברים מצוי שיטעו שהרוב לא יקראו רק מה שיש על הכתב חותם הרבנים, אז אסור ליתן להם השגחה. דהרי מכשילים בזה אנשים כשרים בטעות, דחמור הרבה מהכשלת אנשים שיאכלו במזיד דבר איסור כשידעו שאין שם השגחה ומכל מקום יקנו".
ומכאן לכאורה יש ללמוד להתיר מתן הכשר למסעדה שבה מוגש קפה עם חלב לאחר סעודה בשרית, כדי לתקן "בכל מה שאפשר".
מסעדה שבה מוגש קפה עם חלב לאחר סעודה בשרית - פסק הלכה
האגרות משה כתב שם בהמשך דבריו "איני רואה שום דבר שימנעו הרבנים מלהנהיג כשרות בשביל שיהיה שם אחד רשע שיעבור וימכור אחר אכילת בשר מאכלי חלב למי שרוצה, הרי אין ההשגחה והכשר הרבנים על האנשים המוכרים להעיד שהם צדיקים, שידוע לכל שהם רשעים וחשודים לעבור על כל התורה. אלא שהרבנים יראו וישגיחו על המקום שהדברים שמוכרים שם יהיו דברים כשרים, שימכרו להאוכלים רק מאכלי בשר כשר, וכן מאכלי חלב כשר, ולא יבשלו בשבת. אבל על מה שיעשו היחידים, בין המוכר ובין הלוקחים, שיקנו מאכלי חלב בעת שאסור להם לאכול והמוכר יתן להם, אף שאסור מדין 'לפני עור', אין הרבנים אחראים לזה, כיון שאי אפשר למחות, כמו שאין אחראים על מה שעושין בביתם. ולא נראה כלל שהרבנים מקילין בזה שיבוא מזה פרצה ח"ו, כי לא על זה הוא השגחת הרבנים. ולכן ודאי דבר גדול יעשה כתר"ה שינהגו שם כשרות במשגיח חרדי. וגם צריך שיהיה בר דעת, שידע איך להשגיח שלא יוכלו לרמותו, מאחר שהמנהלים אינם נאמנים, שצריך הבנה ודעת איך להתנהג עם אנשים כאלו, לראות שתהיה ההשגחה טובה וברורה. וזכות גדול הוא לכתר"ה במה שיציל אלפי נפשות ממאכלות אסורות, ואף למנוע מרשעים מה שאפשר שלא יעברו על איסורים הוא מצוה גדולה".
וכן נקט להלכה בשו"ת יביע אומר (ח"ז יו"ד סימן ז) לאחר שהביא את דברי ספר העקדה "מוטב שיכרתו או ישרפו החטאים האלה בנפשותם משתעקר אות אחת מן התורה בהסכמת הרבים", וכתב: "באמת שהחילוק מבואר, דהעקדה מיירי באופן שמורידים את האיסור ממיתה ללאו, ותו לא. אבל כאן הרי כל השגחת הרבנות על מצרכי המזון שיהיו כשרים, ואם אנשים פרטיים ירצו לאכול חלב אחר בשר, ואין ביד המשגיח למחות מפאת החופש והדרור השורר בארצנו, אין לזה כל קשר עם עצם ההכשר של הרבנות על המאכלים". והוסיף: "בנדון דידן, אפילו היו כל האוכלים במסעדה עוברים על איסור אכילת בשר וחלב ביחד, כדאי הדבר לתקן מה שאפשר, כיון שאין בידינו למחות, ולהכי עדיף למעט באיסורים שלא יעברו על איסורי תורה באכילת נבלות וטריפות". ומסקנתו: "ועכ"פ הדבר ברור שמכיון שלהרבה אנשים הויא הצלה גמורה, בודאי שחובה קדושה מוטלת על הרבנות המקומית לגדור הפרצה שבכוחם לגדור ולהכשיר המסעדה כדת, ולמנות משגיח קבוע ירא וחרד לדבר ה' ובן דעת שיוכל לעמוד על המשמר להציל מה שניתן להציל".
מן העבר השני, בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן נה) כתב כי "בשום פנים אין לרבנות לתת הכשר ולהעמיד משגיח בבית מלון כזה המטיל תנאי ומום בקדשים באותה מצוה גופיה שרצונו כאילו לאחזוקי בה למראה עינים, כי פשוט יש בדבר כזה משום נתינת יד רשמית לפושעים המלעיגים על דברי חכמים ומזלזלים בדברי סופרים. ונתינת גושפנקא רבנית לבכזאת אני רואה לחמור ביותר, על אף שמאידך יצילוהו ויצילו את המתאכסנים ממאכלות אסורות יותר, ואין ההצלה שוה בנזק".
הציץ אליעזר הביא כראיה את דברי ספר העקדה הנ"ל, וכתב: "והדברים מדברים בעצמם ומאלפנו בינה, שבשום אופן אין להם לצדיקי ומנהיגי הדור והקהל לבוא בצדקות להציל יחיד או יחידים רבים מעבירות חמורות שעוברים עליהם בזדון תמורת ויתור עקירת אות אחת מהתורה". וכמו כן הביא את דברי האורחות חיים ובאר מים חיים שפסקו שאין לבית דין להתיר איסור קל כדי שהחוטאים לא יכשלו באיסור חמור, ומסקנתו: "על כן לדעתי מכל הבחינות אסור לרבנות לתת הכשר וגושפנקא כל שהוא על סוג בית מלון שכזה, אלא עליה להכריז ולהזהיר בני האדם שלא יגעלו נפשם לאכול בבית מלון זה, ומחיצת הכרם שנפרצה אומרים להממונה גדור".
בסוף כרך יב של שו"ת ציץ אליעזר (עמ' רכד) הודפסה השגתו של הגר"ע יוסף על תשובת הציץ אליעזר "בענין תעודת הכשר לבית מלון שנותן מאכלי חלב אחר בשר למי שרוצה בכך, ודעתו הרחבה היא שיש למנוע מלתת הכשר ופיקוח על מלון כזה, והסתייע בין השאר מדברי העקידת יצחק. ולפע"ד לא קרב זה אל זה, כי אילו יכולנו להעמיד דגל הדת על תילה בודאי שהיה עלינו למחות בתוקף ולייסר את החטאים בנפשותם המכשילים את הרבים. אבל בזמנינו ובדור יתום זה אשר בעוונותינו הרבים אין מי שיכול ויודע להוכיח ומכל שכן למחות, וידוע שתפוסת בתי המלון בארץ הקודש מלאה פה לפה במשך ימים רבים, ורבים מיראי ה' הנמצאים כתיירים בארץ ישראל אינם מעלים על דעתם כלל שבתי המלון שבארצנו הקדושה אינם כשרים ונכנסים ואוכלים שם בלי פקפוק והיסוס, ואם נסיר את ההכשר וההשגחה יכניסו בעלי המלון נבלות וטריפות ובשר בחלב ממש וכו', ונמצאת מכשיל את התמימים שעולים לארץ ישראל ואין להם מקום אחר להתארח שם במשך זמן שהותם בארץ ישראל, ונמצא חומרא זו באה לידי קולא. משא"כ כשיש הכשר ופקוח מהרבנות. הרוצה לאכול כשר ונזהר מאכילת חלב אחר בשר כדת וכדין יאמר עליו צדיקים ילכו בם, ומי שרוצה דוקא לאכול חלב אחר ארוחה בשרית עליו נאמר ופושעים יכשלו בם, הלעיטהו לרשע וימות, נפש רשע אותה רע, ועוונו ישא האיש ההוא, וכל בית ישראל נקיים".
על כך כתב הציץ אליעזר: "משום כבודו הגדול של ידידי הגאון הראשון לציון והרב הראשי [הגר"ע יוסף] ויקרת דבריו הדפסתי את מכתבו הנ"ל, אבל באשר האמת אהוב על הכל אוסיף להביע חוות דעתי שנית בקשר לדבריי בספרי שם סי' נ"ה, כי לדעתי אין בכל האמור בכדי השב, וההשוואות אינן דומות, וכפי שמרגיש קצת גם בעצמו בדבריו, וניתנה האמת להיאמר שקיימים בינינו הבדלי גישות להלכה זאת, ולאור כל הנימוקים שכתבנו שם בגמרא ובסברא משנתנו בזה לא זזה ממקומה".
'הלעיטהו לרשע וימות'
במשנה במסכת מעשר שני (פ"ה מ"א) מובא: "כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה [בכדי שיתרחקו ממנה בני אדם]. אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים, בשביעית. והצנועים מניחים את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו". לדעת רבי שמעון בן גמליאל יש צורך לסמן כרם רבעי רק בשנה השביעית שכל השדות הפקר ומותר לכל אדם ללקטם, ולכן צריך לעשות סימן כדי שלא יכשלו לקחת מענבי הרבעי שבכרם. אבל בשאר שנים שאין הפירות הפקר, אין עושים סימנים לטובת הבאים לגזול פירות כדי להרחיקם מאכילת איסור - אלא "הלעיטהו לרשע וימות" [כמבואר בדברי הגמרא במסכת בבא קמא (סט, א) בהסבר שיטת רשב"ג]. כלומר, אין לנו אחריות על "רשע" המעוניין לאכול אכילת איסור, ואם לצערינו הרב לבו חפץ בכך, אזי "הלעיטהו" - שיאכל, וימות בעוונו. ו"הצנועים", דהיינו ה"מדקדקים במצוות", כשיש להם כרם רבעי אינם מציינים אותו שלא למנוע אנשים מלאכול, אלא מניחים את המעות ואומרים "כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו", ונמצא שהאוכל מן הכרם אוכל פירות חולין. וכתב הרמב"ם (פירוש המשניות שם) "ואין לנו לעשות תקנה לגזלן שלא יבוא לידי מכשול, לפי שעוון הגזלנות יותר גדול".
הרמב"ם פסק בהלכות מעשר שני (פ"ט ה"ז) כדעת רשב"ג: "מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמיטה, שיד הכל שווה, צריך לציינו בקוזזות אדמה, כדי שיכירו בו ולא יאכלו ממנו עד שיפדו. והצנועים היו מניחין את המעות בשנת שמיטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו, שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו". וכתב הכסף משנה (שם) "כרשב"ג, דהלכה כמותו, כדאמרינן בפרק מרובה (בבא קמא סט, א)".
בשו"ת רדב"ז (ח"ד סימן אלף שנז) הזכיר את דברי רשב"ג "הלעיטהו לרשע וימות" במענה לשאלה "על ראובן שגירש על מנת שלא תנשא לשמעון, לפי שנטען עליה ומחמתו הוציאה, והלך שמעון ונשאה בערכאותיהם, ועתה רוצה ללכת למקום שאין מכירים אותו וישא אותה על ידי חופה וקידושין, ונמצא שהגט בטל ובניה ממזרים. ושאלת, אם נאמר לראובן שיגרש אותה בלא תנאי, שלא להרבות ממזרים בישראל". והשיב הרדב"ז: "דבר ידוע שהנטען על האשה אסור לישא אותה, הלכך אסורה היא על שמעון, ולא נתיר לו אנחנו איסור הקל כדי שלא יעבור על איסור חמור, ואדרבה הלעיטהו לרשע וימות, כיון דעבד שמעון איסורא ונשאה בערכאותיהם לא נשתדל אנחנו למלאות נפש רשע".
גם בשו"ת שאילת שלום הנ"ל הזכיר את דברי רשב"ג בתוך תשובתו בנדון פתיחת אטליז למכירת בשר בתשעת הימים כדי שלא יכשלו באכילת בשר נבלות וטריפות: "ואף משום לאפרושי מאיסורא אין בזה, דהא על כל פנים באפשר לו לאכול בשר עוף כשר, ואם הוא בשאט נפש יאבה לאכול טריפות למלאות תאוות נפשו הרע מי יוכל למחות בידו, וכי מפני זה נתיר לו את האסור. ועל כיוצא בזה אמרו חז"ל הלעיטהו לרשע וימות".
כמו כן בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן כח אות כב) הביא את דברי רשב"ג כסיבה לכך שאין צורך לתקן עירובין כדי להציל מחללי שבת בפרהסיא מאיסור: "והתיקון שיש בעירוב למחללי שבת במזיד בפרהסיא, הרי פליגי תנאי בזה. דלרשב"ג הא אין צורך, דהא אמר בפ"ה דמעשר שני מ"א שאין מציינים על ערלה ונטע רבעי בשאר שני שבוע דהלעיטהו לרשע וימות (ב"ק סט, א), ובירושלמי (דמאי פ"ג ה"ה) איתא שגם ר' יוסי סובר כן, ומשמע שהלכה כן, דהא הלכה כרשב"ג במשנתינו. וגם הא רוב המחללין שבת הם כופרין בכל התורה כולה, שאולי כו"ע מודו שליכא חיוב, ואף לא מצוה, להשתדל לתקן עירובין בשבילם".
אולם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סימן נב) כתב בסיום תשובתו להתיר מתן תעודת הכשר למסעדה שבה מוגש קפה עם חלב לאחר סעודה בשרית "ואף למנוע מרשעים מה שאפשר שלא יעברו על איסורים הוא מצוה גדולה. דהא מתני' קרי להו צנועים, וגם הרמב"ם בפ"ט ממעשר שני ונטע רבעי פסק שטוב לעשות כצנועים. ובפרט שהוא מניעה מהרבה אנשים, ויש מהם גם הרבה שהם כעין שוגגים, שאין יודעים חומר האיסור מחסרון ידיעתם, שהם כתינוק הנשבה בין הגוים שודאי גם מחוייבים אנחנו למנוע מהם איסורים כפי שאפשר, ואף רשב"ג יודה בזה". רבי משה למד איפוא בדעת הרמב"ם שגם לאחר שנפסקה ההלכה כרשב"ג ואומרים "הלעיטהו לרשע וימות" לכתחילה "טוב לעשות כצנועים", ואשר על כן צריך "למנוע מרשעים מה שאפשר שלא יעברו על איסורים, והוא מצוה גדולה".
ואכן בשו"ת יביע אומר (ח"ו יורה דעה סימן ז שם אות ד) הקשה: "ומה שסיים בספר אגרות משה להסתמך על מנהג הצנועים, ונסתייע גם מדברי הרמב"ם, הנה לא זכר שהרמב"ם מוקי לה בשמיטה דווקא", ואם כן בשאר השנים הרי סבר רשב"ג שאומרים "הלעיטהו לרשע וימות". וכך העיר גם בשו"ת שמע שלמה (ח"ד סימן ב) "לא זכיתי להבין דברי הרב אגרות משה שכתב דגם הרמב"ם פסק שטוב לעשות כצנועים ועל כן יש ללמוד מזה דמצוה גדולה לדאוג לרשעים שלא יעברו עבירה, והרי הרמב"ם פירש להדיא, גם בפירוש המשנה וגם בהלכותיו, שהצנועים עושים כן בשביעית דווקא, ובשביעית הכל הפקר ואין כאן רשעים כלל, רק הם מוסיפים על רשב"ג שלא רק שמציינים את המקום אלא פודים אותם פירות, אבל בשאר שני שבוע שהמלקטים את הפירות הם גזלנים, גם למידת הצנועים אין דואגים להם, וכדעת רשב"ג".
מכל מקום כתב היביע אומר (שם אות ב) שאין ראיה מדברי רשב"ג "הלעיטהו לרשע וימות" לאסור מתן תעודת הכשר למסעדה שבה מוגש קפה עם חלב לאחר סעודה בשרית, כי "שאני התם דלא חיישינן לתקנת הפושעים, כמו שפירש הרמב"ם (פירוש המשניות מעשר שני פ"ה ה"א) שאין לעשות תקנה לגזלן שלא יבוא לידי מכשול, לפי שעוון גזל יותר גדול. והיינו כמאמר חז"ל (ויקרא רבה פל"ג סי' ג) סאה מלאה עוונות גזל מקטרג בראש. אבל כשאין העוון שעובר עליו חמור כל כך, מצילים אותו ככל האפשר, ולא אמרינן בכהאי גוונא הלעיטהו לרשע וימות".
עוד כתב היביע אומר (שם אות ג) בביאור שיטת הרמב"ם "שפסק בהלכות נטע רבעי כרשב"ג דאמרינן הלעיטהו לרשע וימות, ואילו בהלכות מעשר פסק כתנא קמא דחיישינן לתקלה, כמו שכתב רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (ח"א סי' קעח), דדווקא היכא שאפילו אם נעשה לו תקנה להינצל מעבירה אחת עדיין נכשל בעבירה אחרת, כגון בבבא קמא שעכ"פ נשאר עוון גזל, בהא אמרינן הלעיטהו לרשע וימות. משא"כ כשניצול מעבירה לגמרי, כההיא דגיטין (מא, ב; שתיקנו לשחרר חצי עבד חצי בן חורין) שפיר עבדינן תקנתא. ולפי זה [בנדון המסעדה] כיון שכמה אנשים ניצולים לגמרי מעבירה, ואוכלים מאכלי כשר דוקא כדת, שפיר רמי עלן למעבד להו תקנתא, ומכל שכן כשהם רבים, דהוי מצוה דרבים".
זמן ההמתנה בין אכילת חלב אחרי בשר - הלכה ומנהג ולמעשה
ונראה לענ"ד טעם נוסף להתיר מתן הכשר למסעדה שבה מוגש קפה עם חלב לאחר סעודה בשרית, בהקדם בירור זמן ההמתנה בין אכילת בשר לחלב, מעיקר הדין והמנהג למעשה.
במשנה במסכת חולין (פ"ח מ"א) מובא: "העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל". ומבואר כי בשר עוף אינו נאכל עם גבינה, דהיינו אסור לאוכלם בשר בחלב ביחד, אך לא נתברר האם לאחר אכילת בשר מותר לאכול מייד מאכלי חלב [כי האיסור הוא רק באכילתם ביחד], או שיש צורך להמתין בין אכילת בשר וגבינה, או לעשות פעולות אחרות כמו הדחה [נקיון הידים] וקינוח [הפה].
בנדון זה דנה הגמרא (חולין קה, א) "בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה [פרש"י: "משמע שאכל בשר ורוצה לאכול גבינה"], אמר ליה ולא כלום". אך לאחר מכן מובא "אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה, [אכל] גבינה מותר לאכול בשר". ומסופר על מר עוקבא שהעיד על אביו שאם היה אוכל בשר לא היה אוכל גבינה עד למחרת באותה שעה, אך מר עוקבא עצמו היה ממתין לאחר אכילת בשר מלאכול חלב עד הסעודה הבאה.
תוספות (שם ד"ה עוף) הביאו את דברי רבנו תם "אכל בשר אסור לאכול גבינה, היינו בלא נטילה וקינוח, אבל בנטילה וקינוח שרי [ללא כל המתנה]. אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא נטילה וקינוח. ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי היינו בלא נטילה וקינוח, אי נמי מחמיר על עצמו היה". וסיימו את דבריהם: "והעולם נהגו שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל, ואפילו אחר עוף".
אולם הרא"ש (חולין פ"ח סימן ה) והרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ט הכ"ח) פירשו את דברי מר עוקבא "אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא", שהכוונה לזמן הממוצע בין סעודת אחת לסעודה אחרת, וכתב הרא"ש "דהיינו מזמן סעודת הבוקר עד זמן סעודת הערב, ופחות משיעור זה אין לאכול גבינה אחר בשר". ולדעת הרמב"ם שיעור ההמתנה "כדי שיעור סעודה אחרת" הוא "כמו שש שעות". וגם מפורש בדבריהם שאין היתר לאכול גבינה לאחר בשר על ידי נטילה וקינוח ללא המתנת זמן [כפי שנקטו רבנו תם והבה"ג], וכמו שכתב הרא"ש: "ונהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר ואפילו אחר עוף, ואין לשנות המנהג".
להלכה פסק השו"ע (יורה דעה סי' פח סע' א) כדעת הרמב"ם: "אכל בשר אפילו של חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות" [ודו"ק בלשון המחבר, ששינה מלשון הרמב"ם שכתב "כמו שש שעות"]. והרמ"א הביא את דעת רבנו תם והבה"ג: שאין צריכין להמתין שש שעות, רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון מותר על ידי קינוח והדחה". והוסיף: "והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת ואוכלין אחר כך גבינה [וכתב הט"ז (ס"ק ב) בביאור מנהג זה שהוא "פשרה" במחלוקת הראשונים הנ"ל], מיהו צריכים לברך גם כן ברכת המזון אחר הבשר, דאז הוי כסעודה אחרת דמותר לאכול לדברי המקילין". אך סיים למעשה: "ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות".
לאור שיטות הראשונים והפוסקים בשיעור זמן ההמתנה בין אכילת בשר וחלב השנוי במחלוקת, כתב בשו"ת יביע אומר (ח"א יורה דעה סימן ד) כי "בקטנים יש מקום לומר שאפשר להקל [במשך זמן ההמתנה], כי הנה ידוע מה שנחלקו הפוסקים באיסור דרבנן אי שרי למספי ליה בידיים, וכמו שכתב מרן הבית יוסף (או"ח סוף סי' שמג). ואם כן בנדון דידן, הואיל וגוף הדבר שנוי במחלוקת, ודעת כמה גאוני עולם להתיר על ידי קינוח והדחה, הלא הם הגאון, ובה"ג, ור"ת, והרז"ה, והרא"ה, והר"א ממיץ, וראבי"ה, ואו"ז, וכתב הרמ"א בהגה (סי' פח סע' א) שכן המנהג פשוט במדינתם להקל לאכול גבינה אחר שהיית שעה אחת מאכילת בשר, עיי"ש, ולמספי בידים איסור דרבנן גם כן יש פוסקים שמקילים, הוי ליה כעין ספק ספיקא ואזלינן לקולא". וסיים: "ועכ"פ בקטנים בודאי שיש להקל מסעודה לסעודה בין בקיץ בין בחורף, ואפילו לאחר שעה המיקל בזה לקטנים יש לו על מה שיסמוך".
כמו כן, לאור המחלוקת בשיעור זמן זמן ההמתנה בין אכילת בשר וחלב, כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ב יורה דעה סימן ה) "במי שאכל בשר, ואחר שעה או יותר שכח ובירך על מאכלי חלב", היות ואיסור ברכה לבטלה לדעת הרבה ראשונים הוא מדאורייתא "צריך לטעום מעט ממאכלי החלב, כי דעת תוספות בחולין שאין צורך להמתין אחר אכילת בשר שש שעות אלא אף לאלתר מותר לאכול חלב כל שסילק השולחן ובירך. וכן כתב המרדכי בשם ראבי"ה והר"א ממיץ בספר יראים (סי' קמט), וכן כתב הרז"ה בעל המאור (ר"פ כל הבשר), ושכן נהגו כל חכמי צרפת. ומכיון שדעת הרבה פוסקים להקל אף לכתחילה, אף על פי שאנו נוהגים כדעת הרמב"ם וסיעתו וכמו שפסק מרן (יו"ד סי' פט סע' א), מכל מקום יש לומר שבמקום איסור ברכה לבטלה אפשר להקל לטעום דהוי ליה ספק וודאי, ואין ספק [איסור אכילת חלב אחר בשר] מוציא מידי ודאי [איסור ברכה לבטלה]".
גם בשו"ת יביע אומר (ח"י יו"ד סימן ג) חזר על הוראה זו, בתוספת הטעמה: "הרי מבואר גם באחרונים שלצורך חולי קצת יש להתיר לאכול מאכלי חלב אחר שעה אחת לאחר סעודת בשר, וכמו שכתב בזבחי צדק (סי' פט אות יא), וכן פסק הגרי"ח בבן איש חי (פרשת שלח לך אות יא). ומכיון שהמאכל מותר מצד עצמו, רק שהשעה אוסרתו, בכהאי גוונא בנדון דידן רשאי לטעום כל שהוא מפני הברכה. ורק במאכל שמצד עצמו אסור אין להתיר לטעום בכיוצא בזה, שהרי אסור לברך על דבר איסור, כמו שכתבו הרמב"ם ומרן בשו"ע (או"ח סי' קצו), ולא תועיל טעימתו להצילו מאיסור ברכה לבטלה. אבל כאן שהמאכל מותר מצד עצמו שפיר תועיל טעימתו להינצל מאיסור ברכה לבטלה".
מעתה נראה כי מתן כשרות למסעדה או בית מלון שבהם מאכלים כשרים, אך קפה עם חלב מוגש לאחר סעודה בשרית, גם כן נחשב כמצב של "דיעבד" - כמו טעימה בטעות. ולכן ניתן להסתמך על שיטות הראשונים והפוסקים שמעיקר הדין מותר לאכול מייד לאחר קינוח והדחת הפה כסניף למתן תעודת הכשר למקום זה, על מנת להציל רבים מאכילת נבילות וטריפות. [ואף שנפסק בשולחן ערוך (סי' פח סעיף א) "אפילו בשר חיה ועוף אסור להעלותו על שולחן שאוכל עליו גבינה", מכל מקום מסיום ההלכה שם "שלא יבוא לאוכלם יחד" ניתן להסיק כי האיסור הוא רק מחשש שמא "יבוא לאוכלם יחד", מה שאין כן בנדון דידן שהקפה עם החלב מוגש לאחר סיום הארוחה הבשרית, ואין חשש לאכילת בשר וחלב ביחד אלא בזה אחר זה ללא שהות הזמן הנהוג לכתחילה].
מתן הכשר למסעדה כשרה הפתוחה בשבת
הראשון לציון, רבי שלמה עמאר, נשאל בשו"ת שמע שלמה (ח"ד יורה דעה סימן ב) "על ידי כמה רבנים שהופיעו בפני ועדת הכשרות שעל יד הרבנות הראשית לישראל" האם מותר ונכון לתת תעודת הכשר למסעדה או עסק הפועל בשבת, וציין כי "יש מקומות כאלה שיש להם תעודת הכשר מרבנים שונים ע"פ תנאים מיוחדים שהתנו עמם לפי עניינם, ואמרו שברוב המקומות הללו נתנו להם הכשר רק לששת ימי המעשה בלבד ולא לשבת, ויש שכותבים כן בגוף התעודה שההכשר הוא רק לימות החול. וכוונת נותני ההכשר הזה היא להצלת ציבור האוכלים שם שלא יאכלו נבילות וטרפות, דבלאו הכי הם ימכרו שם בשר פיגולים ושקצים, ועל יד ההכשר נמנעים מכל זה, רק שאין הם מסכימים לסגור את המסעדה בשבת".
בתשובתו הביא את דברי ספר העקדה הנ"ל, וכתב: "ובנידוננו זה אם ניתן הכשר של רבנות למקום שבו מחללים שבת בהכנת האוכל ומכירתו הרי אנחנו מחללים את ה' ח"ו ומחלישים כוח השבת, וממילא כוח התורה כולה, ולא מצילים בזה לא לבעלים ולא לבאים לאכול שם, דאי אפשר להשגיח בשבת".
הרב עמאר הוסיף וציין כי במסעדות שמבשלים אוכל בשבת יש מכשולים רבים לציבור הסועדים בהן, כי "עוברים על רוב ככל ט"ל המלאכות, והוא בקביעות ובפרהסיא גדול. ובוודאי דהאוכל שמתבשל בשבת אסור לכולי עלמא לבו ביום, וגם הנותר ממנו לאחר השבת אסור למבשלים והעובדים בעצמם לעולם ועד, וגם הכלים שבהם בישלו אסור למבשלים עצמם לעולם, וגם לאורחי המסעדה אסור האוכל שנתבשל בשבת גם אחרי השבת וכן הכלים כמו למבשלים עצמם. ואם יערבו את הנותר בשבת עם האוכל של החול, נמצאו מכשילים גם אוכלי הכשר שבאים רק בימות החול". ולכן, אדרבה, במתן הכשר למסעדה זו יצא שכרו בהפסדו, כי "למבקרים שם בשבת לא הועלנו מאומה, ואולי בלא ההכשר היו נמנעים גם הם, דידוע דרבים בין מחללי השבת בנסיעה וכיוצא בזה שמקפידים על הכשרות וכאן יאכלו מן הבא לידם בגלל התעודה, ולמעשה יאכילום בישולי שבת וכל דבר טמא ואסור מהעדר השגחה במקום".
הרב עמאר הביא בהמשך את דברי המתירים לתת הכשר למסעדה שבה מוגש קפה עם חלב לאחר סעודה בשרית, וכתב: "וברור דכוונת רבנו שליט"א [הגר"ע יוסף] היא לומר דכאן [במסעדה שמגישים קפה עם חלב לאחר סעודה בשרית] לא מיירי באיסור של תורה אלא דרבנן. ואע"ג דאין לנו להתיר אפילו איסור קל דרבנן אפילו כדי להצילם מאיסור חמור. שאני הכא שאין אנו מתירים כלום, אלא שאין בידינו למחות בהם לפני תנאי שהתנו מראש עם הרבנות בכהאי גוונא שיש בו הצלה דרבים כפי שכתב שם, דיש רבים באותו מקום שאם לא תהיה מסעדה כשרה יאכלו במסעדות אחרות שאינן כשרות כלל, וכיון שהמאכלים כולם כשרים כראוי העלה להקל. אבל אם היו עושים איסור תורה לא היה מיקל, וכמו שכתב דבמעשה דבעל העקדה הורידו מאיסור מיתה לאיסור לאו, ורצונו לומר משא"כ בנידון זה שהוא רק מדרבנן. ועוד, דבנידונם יש הצלה לאותם אנשים שמעונינים בכשרות אך לא יטרחו להרחיק נדוד ועלולים לאכול במסעדה שאינה כשרה, אבל בנדון דידן אין גם הצלה בזה וכנ"ל. וגם שכל הבאים בשבת אוכלים אוכל המתבשל בשבת שהוא אסור בודאות לכולי עלמא, וגם למבקרים שם בחול יבואו למכשול לפי האמור לעיל. ועוד, דבחול יש אפשרויות רבות ונרחבות בימינו אלו. ועוד דכתבתי שיבואו לזלזל גם בשבת קודש, באומרם הנה אפילו הרבנות הכשירו את המסעדה המחללת שבת בריש גלי. אבל שם גם הרואה שנותנים למאן דהוא גלידה לא יודע בבירור שזה חלבי, דאי אפשר להבחין על פי ראיית העין. וגם בקפה עם חלב אין לדעת אם הוא לא סינטטי, ולא כל הרואה אותו אוכל גלידה ראה שאכל בשר, ואחרי הכל הוא דרבנן, משא"כ בזה שמדובר בעוון החמור ביותר. ובפרט שכבר כתבתי דלא רק שאין הצלה, אלא יש מזה עוד תקלות רבות וחמורות לאנשים המעוניינים בכשרות דווקא".
ומסקנתו הברורה: "זאת תורת העולה מכל האמור, דאין לנו לתת הכשר למסעדות ושאר עסקים שמחללים בהם את השבת בשום פנים שבעולם, עד שיקבלו עליהם להקפיד בשמירת שבת ומועדי ישראל כדת וכהלכה בהקפדה אמיתית. ויקבלו עליהם לשים משגיח ירא שמים מומחה שישגיח על הכשרות בשקידה, ויקבלו עליהם את הוראותיו בכל מה שנוגע לכשרות. ואז יתנו להם תעודת כשרות כדת, ויאכלו ענוים וישמחו".
יחד עם זאת, ברור כי במסעדות ובתי מלון הפתוחים בשבת, ויש בהם השגחה גם בשבת הן על דיני כשרות מזון והן על דקדוק בפרטי הלכות שבת וכמובן כל סידורי התשלום עבור הארוחות סודרו קודם השבת - אין כל בעיה הלכתית, וכפי שנהוג במסעדות ובתי מלון רבים בישראל ובעולם, המאפשרים לאורחים לרכוש מבעוד יום "תלושים" לסעודות בשבת, ובשבת נמצא במקום משגיח ירא שמיים המפקח על כל הנדרש.