המעין

ההתייחסות ההלכתית אל "לא מעורבים" ואל "חפים מפשע" במלחמת העצמאות / ד"ר משה ארנוולד

הורדת קובץ PDF

ד"ר משה ארנוולד

ההתייחסות ההלכתית אל "לא מעורבים" ואל "חפים מפשע" במלחמת העצמאות

מבוא

מלחמת העצמאות

הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל

הרב הראשי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל

מי קובע?

סיכום

מבוא

חיילים יהודים שומרי מצוות שנאלצו לשרת בצבאות זרים במדינות גלותם נתקלו בבעיות רבות בחיי היום-יום במהלך שירותם, ובמיוחד בזמן מלחמות. הרב ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל בעל "החפץ חיים" נחלץ לעזרתם בשנת תרמ"א (1881) בפרסום הספר "מחנה ישראל", ובו הלכות שימושיות לאנשי הצבא יחד עם הדרכות מוסריות וחינוכיות, ועצות לשמירה על ההרגשה הטובה ועל רוח הלחימה. ספר זה שימש את החיילים היהודים בצבאות השונים גם בימי מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה הודפסו כמה מהדורות של הספר.

במשך שלושים שנות שלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל (תרע"ח-תש"ח, 1948-1918) הלך וגבר המאבק המדיני והצבאי בין היהודים והערבים. יחד עם זה ניהלו שני הצדדים מאבק נגד הבריטים שבהם ראו שלטון זר. את המאבק הצבאי מהצד היהודי נגד הערבים והבריטים ניהלו ארגוני המחתרת ה'הגנה', האצ"ל והלח"י. ה'הגנה' פעלה במחתרת - אך הייתה כפופה למוסדות הרשמיים של היישוב היהודי, לעומתה האצ"ל והלח"י פעלו בדרך כלל באופן עצמאי על פי הנחיית מנהיגיהם, ללא כפיפות להחלטות מוסדות היישוב והנהגתו הרשמית.

הרבנות הראשית, כמוסד רשמי של היישוב היהודי, התנגדה לפעולות תגמול ונקמה נגד הערבים, ודגלה בהבלגה. כך גם בפעולות נגד שלטון המנדט הבריטי. אחת הסיבות להתנגדות הייתה הפגיעה בחפים מפשע שכרוכה כמעט תמיד בפעולות תגמול מכל הסוגים. הרבנים הראשיים פרסמו את חוות דעתם ההלכתית פעמים רבות. כך למשל בכרוז עליו חתמו הרבנים הראשיים הרב יצחק הרצוג והרב יעקב מאיר זצ"ל בראשית חורף תרצ"ח (נובמבר 1937) נאמר בין השאר: "אל נא יימצא אף אחד שיפרוש מן הציבור להימסר לשאיפות ולתרעולות של מעשי נקם ורצח. הרבנות הראשית [...] מעודדת את ראשי הציבור בהחלטתם האיתנה להמשיך בקו ההבלגה עד הסוף"[1]. הרב הרצוג שדיבר בכינוס של הוועד הלאומי עם נציגי העיריות והמועצות המקומיות בירושלים בי"א בתמוז תרצ"ח (10.7.1938) דרש להימנע ממעשי נקם ופגיעה בערבים חפים מפשע, ולהסתפק בפעולות הגנה[2]. כך קראו הרבנים הרצוג ועוזיאל בכרוז שפורסם עשר שנים אחרי הכרוז הקודם, בראשית חורף תש"ח (נובמבר 1947): "לחדול ממעשי תועבה כאלה הממיטים שמצה על שם ישראל, ולא ישפך דם נקי בארצך"[3].

המנהיגות הרוחנית והפוליטית של היהדות החרדית הלא-ציונית התנגדה בחריפות לפעולות המחתרות בכלל ואצ"ל ולח"י במיוחד. ההתנגדות נבעה מהתנגדותם להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בכלל, ותוך שימוש באלימות בפרט. בשיחה עם נציג העיתונות האגודאית בוורשה בקיץ תרצ"ט (יולי 1939) אמר הרב חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל, גדול רבני ליטא ונשיא מועצת גדולי התורה, שאת ארץ ישראל לא נכבוש בכוח, כי מה כוחנו מול בריטניה, ולנקום בערבים חפים מפשע שאינם מתנפלים אסור, והשימוש בכוח עלול להביא חורבן[4]. הרב משה בלוי, ממנהיגיה הבולטים של אגודת ישראל בארץ, הביע בהזדמנויות שונות התנגדות חריפה לפעולות המחתרות, והגדירן כפעולות טירור. הוא הוסיף לנימוקים המוסריים נגד הפעולות האלו גם נימוקים המציינים את הנזק הממשי שמעשים אלה גורמים ליישוב היהודי: הגברת השנאה בציבור הערבי כולו, הוספת משפחות הנפגעים לשונאי היהודים, חשש להריגת יהודים במסגרת נקמת הדם הנהוגה אצל הערבים, הטלת עונשים על הציבור היהודי על ידי השלטונות, וזלזול כללי בשפיכות הדמים על ידי הסתגלות למעשי אלימות[5].

לקראת הקמת המדינה עבר רוב הציבור החרדי מבדלנות כמעט גמורה להשתלבות משמעותית במוסדות היישוב היהודי, כולל גיוס, פרט לתלמידי הישיבות שגיוסם נדחה, עד שהושג בראש חודש אייר תש"ח הסכם לגיוס חלקי[6].

 

מלחמת העצמאות

המלחמה נחלקה לשתי תקופות עיקריות: א. מהחלטת החלוקה בראשית חורף תש"ח (29.11.1947) עד עזיבת הבריטים באייר תש"ח (14.5.1948), שעיקרה מלחמה בין-קהילתית מול כוחות ערביים מקומיים ומתנדבים סדירים-למחצה שבאו לסייע להם מארצות ערב השכנות. ב. מאחר עזיבת הבריטים והקמת מדינת ישראל, כשהצבאות הסדירים של מדינות ערב פלשו לארץ ישראל, והצטרפו לכוחות הצבאיים הערביים המקומיים בלחימתם נגד מדינת ישראל ותושביה.

ההתייחסות החדשה ל'בלתי מעורבים' החלה מיד לאחר החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, בה הוחלט על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל, יהודית וערבית, והפיכת ירושלים ליחידה נפרדת בשלטון בינלאומי. בכ"ב כסלו תש"ח (5.12.1947), כמה ימים לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, פנו שני הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל אל "ראשי ואלופי דת האסלאם בארץ ישראל ובכל מדינות ערב הקרובות והרחוקות" בקריאה לשלום, אחוה ושכנות טובה בארץ הקודש[7]. הקריאה לא נענתה. הערבים שהתנגדו לתוכנית פתחו במעשי איבה כלפי היהודים מתוך כוונה למנוע את הקמת המדינה היהודית. הפעילות נגד היהודים כללה פיצוץ מטעני חבלה גדולים במקומות ציבוריים, בהם פיצוץ מכונית תופת ליד בניין העיתון פלסטין פוסט ברחוב הסולל (כיום החבצלת) בירושלים בכ"א שבט תש"ח (1.2.1948), שגרם לארבעה הרוגים ו-16 פצועים ולהרס רב לבניין, פיצוץ מכוניות תופת שהוחדרו על ידי בריטים ששיתפו פעולה עם הערבים לרחוב בן יהודה במרכז ירושלים בי"ב אדר א' תש"ח (22.2.1948) שגרם ל-58 הרוגים ו-38 פצועים ולהרס רב, פיצוץ מכונית תופת בחצר בניין המוסדות הלאומיים בירושלים בל' אדר א' תש"ח (11.3.1948) שגרם ל-13 הרוגים ויותר ממאה פצועים, ועוד. במקביל יהודים רבים שנכנסו לאזורים ערביים נרצחו בידי ערבים. כך למשל, אברהם אהרן הרשלר שיצא בכ"ה כסלו תש"ח (8.12.1947) מהעיר העתיקה נרצח בדקירות ליד שער יפו, יוסף תבור שהלך לעיר העתיקה אור לכ"ו כסלו תש"ח (8.12.1947) נרצח בירי ובדקירות באזור שכונת ממילא, עמנואל ויינר שהלך בה' טבת תש"ח (18.12.1947) ללמד שפות את תלמידיו הערבים ליד השער החדש נרצח בירי וגופתו הושלכה ליד שער האריות, צבי עמלי שהיה בדרכו לקנות מצרכים באזור שער יפו בט"ו טבת תש"ח (26.12.1947) נדקר למוות סמוך לבריכת הסולטאן, נוריאל עלימה שנכנס לשכונת טלביה לחלק עיתונים בי"ח טבת תש"ח (31.12.1947) נורה ונדקר למוות וגופתו הושלכה בשכונת ממילא, ד"ר ישראל סימון שהגיע בי"ח טבת תש"ח (31.12.1948) לשכונת קטמון לסייע למכרה קשישה לעבור דירה נורה ונדקר בידי ערבים ונפטר מפצעיו בבית החולים, וכך אירע לרבים נוספים.

שני הרבנים הראשיים שהיו תושבי ירושלים היו מודעים היטב לפעילות הערבית האלימה והאכזרית, ולאפשרות שמיד עם עזיבת הבריטים יצטרפו גם מדינות ערב על צבאותיהם למלחמה נגד היישוב היהודי בארץ. באופן טבעי גורמים שונים פנו אל הרבנים הראשיים בשאלות הנוגעות לענייני ביטחון, וביקשו הנחיות כיצד לנהוג מול התוקפנות הערבית, והרבנים הראשיים ראו חובה לעצמם להביע דעתם המבוססת על ההלכה, גם לגופו של עניין וגם כדי להשפיע על אופייה של המדינה היהודית ההולכת ומוקמת עתה בארץ ישראל. המצב החדש של מדינה שהקמתה כרוכה במלחמה על קיומה דרש התייחסות הלכתית מתאימה. הרב הרצוג הגדיר את המלחמה כמלחמת מצוה, כפיקוח נפש וכהצלת הרבים[8]. להגדרה זו הייתה משמעות מעשית רבה, אך אנו נתמקד בהתייחסות בעקבותיה לאנשי האויב שלכאורה אינם מעורבים בלחימה, או שמוגדרים לכאורה כחפים מפשע.

 

הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל

הרב עוזיאל התייחס בי"א טבת תש"ח (24.12.1947) לשאלתו של הרב פרץ פקלמן מי"ט מרחשון תש"ח (2.11.1947) לגבי איסור הריגת גוי, וכתב: "ההורג גוי שאינו עושה עמנו מלחמה עובר בלאו ד'לא תרצח', וחייב מיתה בידי שמים או בדיני מלכות", אך המצב שונה בשעת מלחמה: "בשעת מלחמה בלבד הוא שמותר להורגו, כי מאחר שהוא נלחם עמך ובא כנגדך להורגך אף אתה השכם להורגו. שלא בשעת מלחמה אסור"[9]. הרב עוזיאל חזר בכ"ג תשרי תש"ט על עמדתו בעקבות פנייה נוספת של הרב פקלמן: "ודאי אסור להרוג גוי שלא בשעת מלחמה, וההורגו חייב מיתה בידי שמים". בהמשך דבריו הוא התייחס לכהן שהרג את הנפש: "כהן שהרג את הנפש שלא בשעת מלחמה, או שלא בשעת הגנה על חייו, הרי הוא בכלל הורג נפש אדם. ואינן רשאי לשאת את כפיו ולברך את עם ה'"[10].

הרב עוזיאל התייחס לשאלה זו גם בתשובתו מחודש אדר ב' בתש"ח לשאלות הרב הלל פוסק[11] לגבי התגייסות כהנים לצבא ולגבי שפיכות הדמים במלחמה, בעקבות ההלכה שההורג גוי עובר על לא תרצח וחייב מיתה בידי שמים. לגבי הגיוס בתקופה זו פסק הרב עוזיאל: "ובמלחמתנו זאת, שאחרים קראו אותה עלינו להשמידנו ולשעבד את פליטתנו למרותם ושילטונם, אין כל ספק בדבר, שכל איש מישראל, לרבות כהנים ולויים, חייבים להתגייס בה, גם מדין מלחמת ה' שהיא ירושת הארץ, וגם מדין 'לא תעמוד על דם רעך'". לגבי הריגת גוי הוא פסק: "כל שנמצאים אנו במצב מלחמה מותר להרוג את הגוי מדין הבא להורגך השכם להורגו, כי במצב מלחמה חשודים הם להרוג את כל יהודי הבא לידם, כל שכן בשעת מלחמה ממש, רוצה לומר במערכות מלחמה, ודאי שמותר ומצוה להרוג, שהלא היא מצוותה של המלחמה". הוא ציין והוסיף את דברי הרמב"ם שעל הלוחמים להיות מרוכזים בלחימה בלבד, ואחרת "כל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל ליבו ובכל נפשו הרי זה כמו ששפך דמי הכל"[12]...

 

הרב הראשי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל

הרב הרצוג נשאל, כנראה על ידי תנועת הנוער "עזרא" בירושלים. האם מותר להרוג בשבת אנשי אויב היכולים להיות חפים מפשע. בתשובתו התייחס הרב הרצוג גם ליום חול: "אם בחול היה מותר מדין מלחמה או מדין הצלת נפש למנוע את האפשרות שהוא יהרוג ישראל, הרי מותר גם בשבת". הרב ציין כי מותר להרוג בשבת בעלי חיים שנשיכתם גורמת למוות ודאי גם אם הם לא רצים אחריו, "שאר מזיקין כגון נחש ועקרב במקום שאין ממיתין, אם רצין אחריו מותר להורגם ואם לאו אסור", כך גם גוי "אם הוא עתיד להרוג ודאי פשוט שמותר להורגו בשבת". הוא מגביל את המשתמע לכאורה ממאמר חז"ל "טוב שבגוים הרוג" לגוי "שנמצא במערכה עם האויב, אף שאיננו מבעלי המלחמה ממש, חזקתו שיהרוג יהודים [...] שחזקת מי שנמצא עם הכנופיא שהוא מהם, ואף שאינו מזויין בגלוי יתכן מאוד שיש לו משהו בכיסו".

הרב הרצוג ציין לגבי פעולות תגמול, שבזמנים רגילים במקרה שהרג גוי יהודי ולא נמצא הרוצח "ודאי שאסור להרוג סתם גוי תחתיו, אבל בזמן מלחמה המצב הוא אחר, והכוונה היא שלא יחשבו האויבים שיהרגו יהודים סתם ללא נשק איתם וימלטו חופשי ואנחנו נהיה מוכרחים על פי מוסר תורתנו הק' להימנע משפיכות דמים כזו. זהו כבר עניין אחר, שע"י כך שיראו שאנחנו משיבים להם כגמולם ייתכן שיימנעו ממעשים כאלה מחוץ לרקע של קרב, ולא עוד אלא שההמון עצמו ישפיע עליהם לחדול מרציחות כאלה".

האם גם הגויים המחפים על פשע הם חפים מפשע? הרב הרצוג לא מצא על יסוד דברי הרמב"ם היתר להרוג ערבים רק מהסיבה שהם ראו שבני עמם הורגים יהודים ולא העמידו אותם לדין, כפי שבני יעקב הרגו את אנשי שכם משום שהתחייבו מיתה כי ראו מה עשו לדינה אחותם ולא מיחו ולא העמידו אותם לדין. לדעתו אותם ערבים שהכריזו מלחמה הם רוצחים בוודאי, "אבל להטיל את האחריות על ההמון ולחייבם מיתה על כך מדין תורה לדעתי אינו בדין, מלבד זאת ההמון הבלתי מזויין אין אונים הוא כנגד הליסטים אנשי הכנופיות, ואונס רחמנא פטריה". יש להניח שגם לדעת הרב הרצוג חיפוי פעיל ויזום כמו הסתרה של מבצעי הפשע היה מצדיק פעילות כנגדם.

בסיכום דבריו ציין הרב הרצוג את הקושי לפסוק מבלי לדעת את פרטי כל מקרה, כי "מכל מקום לא מלאני לבי להחליט בזה גם בנוגע לחול, ואין צריך לומר בנוגע לשבת, בנוגע לאנשי האויב הנראים חפים מפשע, והרבה תלוי בחקירת העניין מצד ההשפעה על מהלך המלחמה, ופעמים שיש מקום לחוש שגוי זה הנראה חף מפשע עלול לילך ולמסור על מציאת פלוגה עברית בעמדה ולהביא עליה שואה. ולקחתו שבי ולהחזיקו במקום בטוח אין בידינו, ולהוליכו בתוך הפלוגה יש לחוש עוד יותר לכשישתחרר, ודי למבין. וצריך להתיישב בדבר הרבה, אבל לא זה המקום לפלפולים". בהמשך כתיבת תשובותיו על נושאים אחרים חזר הרב הרצוג לעניין זה וכתב: "ועכשיו ראיתי בעתון עברי מפורסם מאמר שבו מניח הכותב שחזקת כל גוי בימים הללו להרוג, וכבר היה מעשה שבאו צעירים שלנו הי"ד לאיזה כפר ערבי וקידם אותם איכר עובד אדמתו ב'שלום עליכם' שלא ירגישו דבר, ותיכף רץ להזעיק את המשמר שלהם וקרה אסון מבהיל. ואעפ"כ אינני קובע בזה פסק דין. והכל תלוי במסיבות". נראה שהתכוון לתגבורת שהייתה בדרכה לגוש עציון שהוסגרה על ידי ערבי שראה אותם בדרך, ונהרגו ל"ה אנשיה[13]. הרב הרצוג ציין בסוף תשובותיו כי העביר אותן לעיון לרבה של ירושלים הרב צבי פסח פרנק בגלל חומרת העניינים שבהן, והרב פרנק הסכים לדעתו[14].

 

מי קובע?

שני הרבנים הראשיים שעל כתפם הוטלה עיקר האחריות לעניינים ההלכתיים חיו כאמור בירושלים שהייתה ממוקדי המלחמה מראשית המלחמה, והם היו מודעים למצב ומעורבים פעילים באירועים. לא היו בפניהם תקדימים, והיה עליהם ליצור אותם בעצמם. למעשה נראה שהם היחידים שהתייחסו בתקופה זו ישירות להתייחסות ל'לא מעורבים'. כך למשל הרב אליעזר יהודה וולדנברג בעל "ציץ אליעזר" שהתייחס בהרחבה בחודש אדר א' תש"ח לשאלות בענייני ביטחון שהופנו אליו בנושאי מלחמת הגנה והתקפה בשבת, לא התייחס כלל לשאלה זו[15]. בעל "החפץ חיים" ציין בפרק כב של ספרו 'מחנה ישראל' תחת הכותרת "בעת מלחמה": "וביותר צריך אז להיות זהיר בשלוש העוונות החמורות שהם עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים לאחד מאחיו", ובהערת שוליים לגבי שפיכות דמים הוסיף "כי לפעמים מחמת גודל המהומה יארע זה", אך לא פירט מעבר לכך[16].

הרבנים ציינו כמה עקרונות לפיהם יש לפעול, והוסיפו שיש להתייחס לכל מקרה לגופו, ולברר את נסיבותיו. כאשר המצב ונסיבותיו ידועים מראש, ויש זמן, ניתן לקבל חוות דעת הלכתית מרב מוסמך. לעיתים יש צורך לתת גיבוי הלכתי לחוות דעת והחלטה של הנחשבים למומחים - מפקדים בענייני ביטחון ורופאים בענייני רפואה. אופייה של מלחמה הוא כזה שפעמים רבות לא ניתן לדעת את הנתונים מראש, ויש לקבל החלטה מיידית בשטח, כך שההחלטה הסופית היא בידי המפקד המוגדר כמומחה, כפי שרופא נחשב כמומחה בענייני פיקוח נפש הנובעים ממצב רפואי. מהתייחסויות הרבנים לשאלות עקרוניות שונות ניתן להסיק שעקרונית הם נתנו אמון במפקדים כגורם מקצועי וכמומחים בתחומם. במקביל הם דרשו מהמפקדים להתייחס גם אליהם כמומחים בענייני ההלכה, ולשלב את חוות דעתם ההלכתית בהחלטות המקצועיות בתחום הצבאי. הרבנים הקפידו לבדוק ולפסוק בכל מקרה ומקרה לגופו, ולא הסכימו לתת היתרים גורפים. הרבנים איסר יהודה אונטרמן רבה של תל אביב והרב ראובן כ"ץ רבה של פתח תקווה התירו לעבוד בשבת בהכנת מכוניות משוריינות אחר שהבינו שמדובר בפיקוח נפש ולמדו את תנאי העבודה במפעל, אך הם דרשו שלא להפוך היתר זה לגורף, ואם יעלה שוב צורך בשיריון רכבים יש לבקש שוב את שיקול דעתה של הרבנות[17].

הרב הרצוג כתב לרב אשר זאב ורנר מטבריה לגבי עבודות ביצורים בשבת, שרק לאחר שנבדקו כל האפשרויות והיכולות לבצע זאת בימי חול "אם לאחר כל המאמצים הללו לא הספיקו, והסכנה קרובה לפי השערת דעת המומחים [...] אין עצה ואין תבונה, מוכרחים להתיר"[18]. כך גם כתב הרב הרצוג לגבי התנדבות בשבת לפעולות הגנה: "מתוך ההנחה שמוכרחים לסמוך בכגון זה על המפקד, שהרי אם לא כן אין לדבר סוף ולא יהא קיום לפעולות ההגנה כלל"[19]... הרב הרצוג כתב, לאחר התייעצות עם הרב עוזיאל, אל קצין ההנדסה של מחוז ירושלים שביקש ממנו ברגע האחרון היתר לעבודת ביצורים בחג הסוכות תש"ט מחשש שהקרבות עלולים להתחדש: "על יסוד האמור במכתבו ועל אחריותו, היות שאין הזמן מספיק לבירורים נוספים אנו מסכימים להורות היתר לעבודת ביצורים חיוניים בשים לב למצב של אפשרות חידוש הקרבות בכל רגע, אך ורק ליום הראשון של חג הסוכות"[20].

 

סיכום

המצב האידיאלי הוא שהעקרונות ההלכתיים בסוגיה זו ישולבו בנהלים הצבאיים ויהוו חלק מהשיקולים בתהליך קבלת ההחלטות. יחד עם זאת ברור שעדיין יוותרו מקרים שבהם יהיה צורך להחליט מיד ובשטח, ואז ההחלטה תהיה נתונה למפקד הנמצא במקום שמוגדר כמומחה. כך למשל היה כשהוטל פעם על כוח מיחידת "שלדג" (יחידת קומנדו של חיל האוויר) לחדור בלילה לשטח דרום לבנון כדי לעצור שם כמה מתושבי האזור, כדי להביאם לישראל לשם תיחקורם לצורכי מודיעין. הכוח שהיה במארב על אחד הכבישים בלבנון עצר שני כלי רכב שהיו בהם שמונה אזרחים מקומיים, מתוכם נבחרו שלושה מתאימים לצורך העברתם לישראל לתיחקור, והייתה התלבטות מה לעשות עם החמישה הנותרים. היה קיים חשש שאם הם יושארו בשטח הם יזעיקו את אנשי החיזבאללה, שיפתחו במרדף אחרי אנשי הכוח בעודם בתוך שטח לבנון. הועלתה האפשרות לכפות אותם באזיקונים עד שיימצאו בבוקר ע"י חבריהם, אך ד"ר שמואל גיליס הי"ד הרופא של הכוח הודיע לגל הירש מפקד הפעולה שהחמישה עלולים לקפוא למוות אם יישארו כפותים מבלי יכולת לזוז בקור העז ששרר במקום. לאחר התלבטות קצרה הוחלט להסיר מהם את אזיקי הרגליים ולהשאיר אותם כפותים רק בידיים ומכוסי עיניים, להושיב אותם כשפניהם מופנות לצד הנגדי לנסיגת הכוח, ולהזהירם שלא יזוזו ממקומם. נאמר להם שחלק מהכוח נותר במקום במארב כדי לצפות לכוחות שיחפשו אחריהם, ואם הם יזוזו יירו עליהם[21]. כך נסוג הכוח בשלום בלי לפגוע שלא לצורך באזרחים שנתפסו.

נראה שבגלל מורכבות הנושא ורגישותו רק שני הרבנים הראשיים נטלו על עצמם אחריות לתת היתרים מוגבלים, כשהתברר שמדינת ישראל החדשה עומדת בפני מלחמת קיום להיות או לחדול, וכל זה שנים ספורות לאחר השואה בה הושמדו שישה מיליון יהודים. גם כך פסיקתם הייתה מסויגת בדרישה לבדוק את נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לא מצאתי למשל התייחסות להיתר להטיל מצור על יישוב העלול לגרום להרעבה ומחלות מהם תפגע גם האוכלוסייה הבלתי לוחמת, כולל ילדים.

רבנים אחרים היו זהירים יותר. הרב אלתר דוד רגנשברג, שפרסם בשנת תש"ט מיד לאחר המלחמה את ספרו 'משפט הצבא בישראל', קבע כי "בזמן כיבוש עיר או מדינה אסור להרוג נשים וטף", ולא הרחיב יותר. בנוסף לכך קבע לגבי שבויים כי "אחרי ששבוי נכנע ונלקח בשבי אסור להרוג אותו"[22]. במקביל גם בהוראות הפיקוד ליחידות ה'הגנה' נאמר כי יש לעשות מאמץ לתפוס שבויים כדי לקבל מהם מידע, אך אסור לפגוע בהם, ויש להעבירם לחקירה רק אצל המוסמכים לכך[23].

הרב שלמה גורן, שהחל את הקריירה שלו כרב צבאי בירושלים במלחמת העצמאות, ופעל אז בתיאום עם הרב הרצוג, התייחס מאוחר יותר בספרו 'משיב מלחמה' - שאלות ותשובות בענייני צבא ובטחון, גם ליחס הראוי כלפי אוכלוסייה בלתי לוחמת. לדעתו "על אף מצות הלחימה המפורשת בתורה מצווים אנו לחוס גם על האויב, שלא להרוג אפילו בשעת מלחמה אלא בזמן שקיים הכרח להגנה עצמית לצורך כיבוש ולניצחון. ולא לפגוע באוכלוסיה בלתי לוחמת, ובוודאי שאסור לפגוע בנשים וילדים שאינם משתתפים במלחמה, פרט לאותן מלחמות-המצוה שנצטוו במפורש בתורה בימי קדם 'לא תחיה כל נשמה'. ואין ללמוד מהמלחמות מימי קדם"[24].