המעין

ספק דרבנן לקולא בחסרון חכמה / הרב יואל עמיטל

הורדת קובץ PDF

הרב יואל עמיטל

ספק דרבנן לקולא בחסרון חכמה

לע"נ חמותי מרת טובה בודנהיימר ז''ל

אשת חסד, אוהבת תורה ומכניסת אורחים.

א.

הרקע לדיון זה הוא שאלה הלכתית בדין דרבנן, שנשאל רב מאת חייל המשרת בעזה. נאסר שם על החיילים להחזיק מכשירי טלפון, ורק סמוך לשבת החייל השיג מכשיר לכמה דקות לצורך שאלת רב. הרב לא היה מסוגל לענות על השאלה הזו מיד ללא בירור בספרים, אבל התשובה הייתה דחופה. האם הרב יכול לפסוק לחייל לקולא כדין ספק דרבנן?

לכאורה פשוט שאין לומר בחסרון ידיעה כזה ספק דרבנן לקולא, ועליו להחמיר על עצמו, שכן פשוט בכל הפוסקים שלא אומרים ספק דרבנן לקולא במקום שהספק הוא בחסרון ידיעה של הפוסק[1]. מקורו של כלל זה במרדכי עבודה זרה פרק השוכר את הפועל רמז תתנד[2]:

איסור שנפל בקדרה ואח"כ נשפכו המים ולא ידעינן אי הוה בהו שישים אי לא הוי ספיקא דרבנן ולקולא. אמנם היכא דלא שפכו אך אינו יודע לשער אין זה ספיקא דרבנן למיזל לקולא, שהרי אין זה קרוי ספק דבר שחכמים יכולין לברר, דדעת טיפשין אינו כלום.

וכן כתב ש"ך יורה דעה סימן קי ס"ק סו כללי ספק ספיקא בקצרה אות לד:

ספק בחסרון חכמה אינו ספק כלל, לא לעניין ספק אחד ולא לעניין ספק ספיקא, כמו שנתבאר בסימן נ"ג וסימן נ"ה.

וכן מוסכם בכל האחרונים שספק חסרון חכמה אינו ספק, ולא הולכים בו לקולא.

לעומת זה כתב הפרי מגדים בסוף הפתיחה להלכות פסח ב"הערה לפסק או"ה":

וער"מ ז"ל פ"א מהל' ממרים ובלח"מ שם, ומשמע שם אף על פי שיש רב אחד גדול בדורו ויודע הדין על בוריו, ואירע ספק בדרבנן במקום אחר רחוק וצריכין לפסוק הדין מיד ואין שהות לשלוח להגדול ההוא, בדרבנן עושין מעשה לקולא.

לכאורה הערה זו עומדת בניגוד למה שמקובל בפוסקים שספק כזה אינו ספק.

גם בט"ז יורה דעה סימן צח ס"ק ו משמע שכשאי אפשר לעשות תקנה אפשר להקל גם בחסרון ידיעה:

גם בסי' פ"א ס"ב כתבתי מעין זה, דבמקום שתלוי בחסרון ידיעה יש להחמיר במקום שאפשר לעשות תקנה לצאת מן הספק אף על גב דהוא מדרבנן שם, דהא מן התורה חד בתרי בטל ע"ש.

ובבדי השולחן סי' קי כללי ס"ס ס"ק רעו הביאו:

ולעניין ספק דרבנן אע"ג שאפשר לבדוק ולברר הספק אינו חייב בכך, אא"כ אפשר לבררו בנקל.

אלא שהם מדברים על חסרון ידיעה של המציאות, ועי' להלן.

כאפשרות, זה מובא גם בפרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן קס ס"ק יג:

בספק אם יש כשיעור, ספק חסרון חכמה וכל שכן כהאי גוונא לאו ספק כלל. ואפילו אם תמצא לומר בדרבנן שאין לו שורש מן התורה ספק וחסרון חכמה מהני, כאן גרע טפי, דהא יכול לשער בקל.

אמנם גם כאן, המדובר הוא בחסרון חכמה מצד המציאות, כגון שאינו יודע לשער בשישים, ויתכן ששונה הדבר לגבי חסרון חכמה של ספיקא דדינא. וכן הביא פרי חדש כללי ספק ספיקא סעיף יז בשם שלטי הגבורים, בהקשר לדברי המרדכי שספק שאין יודע לשער אין זה ספק:

וכן כתוב בשלטי גבורים בפרק אלו טרפות [חולין יג, א אות ב] בשם הריא"ז וז"ל, נראה בעיני שלא אמרו הרי הוא בחזקת היתר אלא במעשה מסופקת, אבל אם המעשה ברור וההוראה מסופקת הרי ספיקו להחמיר. עכ"ל.

כיוצא בזה כתב הפרי מגדים בספרו ראש יוסף לחולין עט, ב, שגם לרמב"ם שספק דאורייתא כשאי אפשר לברר מן התורה הוא לקולא, אבל בספיקא דדינא בדאורייתא גם לרמב"ם הוא לחומרא[3].

אם כן אף אם נקל בספק של חסרון ידיעה של המציאות שאי אפשר לברר, יש לחלק בין ספק כזה לבין ספק בהלכה.

מקור דברי הפמ"ג שגם בספיקא דדינא של המורה שצריך לפסוק מיד ואין לו שהות לשלוח את השאלה לגדול הולכים לקולא, הוא בהבנת הלח"מ ברמב"ם ממרים א, ה:

שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין או עד שלא היה הדבר ברור להן... בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל.

ממה שכתב הרמב"ם "עד שלא היה הדבר ברור להן", ולפי גרסה נוספת שהייתה לפני הלח"מ: "עד שלא הגיע הדבר להן", הסיק הלח"מ:

ור"ל אפילו בזמן הסנהדרין, אם עדיין לא הגיע הדבר לשאול לסנהדרין וצריכים עכ"פ לעשות מעשה, יעשו דרך זה, בשל תורה ילכו אחר המחמיר ובשל סופרים אחר המיקל. ולפי נסחא שלנו ר"ל שאם עדיין לא נתברר הדבר לסנהדרין, שעדיין לא נשאו ונתנו בדבר, וצריכים עכ"פ לעשות מעשה, בשל סופרים ילכו אחר המיקל ובשל תורה אחר המחמיר.

להבנה זו ברמב"ם, אין הבדל בין ספק הלכתי ובין ספק במציאות שאי אפשר לברר, בשניהם הולכים בדרבנן לקולא אלא אם כן אפשר לברר בנקל. ונראה שלדרך זו הפמ"ג משווה ספק זה לספיקות אחרים, וצריך להבין את דרכו.

 

ב.

מקור הכלל ספק דרבנן לקולא הוא ברייתא במסכת עבודה זרה (ז, א):

ת"ר. הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר. היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה אחד מהם גדול מחברו בחכמה ובמנין הלך אחריו, ואם לאו הלך אחר המחמיר. ר' יהושע בן קרחה אומר, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל[4].

בגמרא שם מובא: "אמר רב יוסף הלכתא כר' יהושע בן קרחה".

האם לדעת ריב"ק לא מתחשבים בגדול? ברמב"ם הלכות ממרים פ"א ה"ה ובכס"מ שם משמע שלרמב"ם תמיד הולכים בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא. אבל למעשה פסק הרמ"א בחו"מ סי' כה סעיף ב על פי תשובת רשב"א ח"א סי' רנג שקודם כל הולכים אחר הרוב, וכשאין רוב הולכים אחר הגדול, ורק כשהם שוים הולכים בדרבנן אחר המיקל[5]. תמצית תשובת הרשב"א לשאלה זו הובאה ברמ"א שם:

ולא יאמר האדם אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת, ואם עושה כן הרי זה דין שקר. אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות הרשות בידו, ואי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק, דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק (טור). ואם הוא בהוראת איסור והיתר, והוא דבר איסור דאורייתא, ילך לחומרא; ואי דבר דרבנן ילך אחר המיקל. ודוקא אם שני חולקים הם שוין, אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין אפילו בשעת הדחק, אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה. וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחר רבים בכל מקום (רשב"א סימן רנג).

העולה מתוך דברי הרמ"א שכללי הפסיקה נאמרו במקום שהפוסק אינו יודע להכריע את הדין או שאינו רוצה להכריע במחלוקת[6], כמ"ש הרמ"א: "ואי לאו בר הכי הוא", שאז חלים כללי הפסיקה - בדאורייתא לחומרא, ובשל סופרים הלך אחר המיקל אבל רק במקום שאין רוב ואין גדול. וכן כתב ש"ך פלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר (בסוף סי' רמב):

שני ת"ח שחלוקים זה עם זה בטומאה וטהרה או באיסור והיתר, אם הוא דבר תורה הלך אחר המחמיר אפילו הוא קטן ממנו בחכמה ובמנין, פירוש שאין לו כל כך תלמידים כמו חברו, ואם הקטן הוא תלמידו אין הלכה כתלמיד במקום הרב אף על פי שהוא מחמיר באיסור תורה, ואם נתחכם התלמיד כרבו שווה הוא לו, ואם הוא דבר דרבנן אם שניהם שווים שלא נודע איזה מהן גדול הלך אחר המיקל...

ועיי"ש שבשעת הדחק סומכים על הקטן, וכן "אם הרבים מחמירים סומכים על היחיד באיסור דרבנן ובשעת הדחק".

וכעין זה כתב הגרש"ז אוירבך בספרו "מעדני ארץ" שביעית בקובץ הערות שבסוף הספר בסימן ז לגבי קנין פירות שביעית מחנווני המסתמך על היתר המכירה[7]:

וחושבני שהבא לשאול משני חכמים ואחד אוסר ואחד מתיר, כיון דכללא הוא דבשל סופרים הלך אחר המיקל כמ"ש בגמ' ע"ז דף ז' ע"א, מסתבר שאף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מ"מ אם גם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה, נראה שאם לאחר גמר הוויכוח בין האוסר והמתיר יחזור שוב השואל וישאל אותם איך עלי להתנהג, מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו האי כללא שבדרבנן הלך אחר המיקל.

מלבד זה יש הגבלות נוספות לכלל ספק דרבנן להקל: ספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין (ש"ך כללי ס"ס אות יט, משנה ברורה סי' שכה ס"ק לב[8]), במקום חזקת איסור (ש"ך שם ס"ק כ[9]). כן דנו הפוסקים בספק שעיקרו מן התורה אם נאמר בו ספק דרבנן לקולא[10]. וכן דנו במקום שאפשר לברר אם אומרים ספק דרבנן לקולא[11].

ולכן הזהיר הש"ך ביו"ד סימן קי כללי ספק ספיקא ס"ק סו:

אין לנו עכשיו לבדות שום ספק ספיקא או ספק דרבנן להקל ללמוד דבר מדבר אם לא אותן המפורשים כל אחד במקומו, וכן אותן שנתבארו למעלה או הדומה להן ממש, או שיש בלא זה צדדים להתיר, וגם זה אחר רוב העיון. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול[12].

 

ג.

כדי להבין את פסק הפמ"ג, שאם אירע ספק בדרבנן במקום רחוק וצריכין לפסוק הדין מיד ואין שהות לשלוח להגדול ההוא בדרבנן עושין מעשה לקולא, נראה שצריך לומר שדעת הפמ"ג שספק בהלכה דינו כמו ספק שאפשר לברר, וספק חכמה בהלכה הרי הוא כספק חכמה במציאות, ולכן כשאי אפשר, ספק דרבנן להקל.

וכל זה אם נאמר שספק בחסרון חכמה נחשב לספק, ודינו כספק שאפשר לברר, כדעת הסוברים שהולכים לקולא גם בספק כזה לפחות במקום שאי אפשר לברר בקלות, ולא נאמר כפי שמשמע במרדכי שספק בהלכה שהחכם יכול לברר "אין זה קרוי ספק".

לכאורה דברי הפרי מגדים שבחסרון ידיעה אפשר ללכת אחר המקיל הם גמרא מפורשת בעירובין מה, ב לגבי גשמים שירדו ביום טוב שהם כרגלי כל אדם:

אמר רבי יצחק, הכא בעבים שנתקשרו מערב יום טוב עסקינן, ודילמא הנך אזלי והנך אחריני נינהו, דאית להו סימנא בגוייהו. ואיבעית אימא הוי ספק דדבריהם, וספק דדבריהם להקל.

אמנם אם נאמר שספק עירוב לקולא, יתכן שזה יותר מאשר ספק דדבריהם להקל[13]. אבל מפשטות הגמרא משמע שזהו דין של ספק דרבנן לקולא אף שזה ספק של חסרון ידיעה. אבל יש לדחות, שרק בספק ידיעה לכל העולם הולכים לקולא. מה שאין כן בספק ידיעה שיש מי שיוכל לדעת, בו אין הולכים לקולא[14].

וכן בגמרא בעירובין סה, ב משמע שיש להקל בחסרון ידיעה, ממש כמו בנידונו של הפרי מגדים שהבאנו בפתיחה:

ריש לקיש ותלמידי דרבי חנינא איקלעו לההוא פונדק ולא הוה שוכר והוה משכיר, אמרו מהו למיגר מיניה... אמר להן ריש לקיש נשכור ולכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן, אתו שיילו לרבי אפס אמר להן יפה עשיתם ששכרתם.

ברש"י שם ד"ה נשכור, כתב שהטעם שאמרו נשכור הוא משום שספק דדבריהם להקל, אף שהמדובר הוא בחסרון חכמה.

אלא שהריטב"א שם כתב שאכן דין זה הוא דוקא בספק עירוב:

אמר להו ריש לקיש נשכור. פירוש דבספיקא דעירוב לקולא עבדינן ואפילו לכתחילה, אתו לקמיה דרבי אפס אמר להו יפה עשיתם ששכרתם וכן הלכה.

מכל מקום פשטות רש"י ד"ה נשכור משמע שזה מדין ספק דרבנן לקולא, ולא דין מיוחד בעירובין.

וכיוצא בזה מצאנו בברייתא בגמרא ראש השנה כט, ב:

משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי וכו'. תנו רבנן פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת [והיו כל הערים מתכנסין]. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה נתקע, אמרו לו נדון, אמר להם נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו אמרו לו נדון, אמר להם כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה.

לכאורה הם עשו מעשה משום שזהו ספק דרבנן ולקולא, אבל האחרונים שם הסבירו באופנים אחרים מדוע אמר ריב"ז שקודם נתקע.

גם בגמרא עירובין סז, ב משמע לכאורה שספק דרבנן לקולא גם כשיש ספק בהלכה:

דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא, כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה, בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא[15].

ואכן יש אחרונים שכתבו שגמרא זו היא הבסיס לדברי ריב"ז לבני בתירא[16]. לכאורה הרי גם כאן זה חסרון ידיעה בדרבנן, והולכים גם לקולא. אלא שיש לחלק, כאן יש פסק של רב שפוסק וברור לו כן אלא שלשואל יש ספיקות, ולכן אפשר לסמוך על הרב בדרבנן, ואין זו ראיה לכל ספק דרבנן של חוסר ידיעה של הרב שניתן להקל[17].

חילוק זה כתב הרדב"ז בתשובה ח"ד סי' יט [סי' אלף צג] לדברי השואל שאכן רצה לדמות דין זה לספק דרבנן:

שאלה. עלה דהא דאמרינן בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, אם יהיה הדין כן אם נסתפקנו בדין מן הדינים בדבר שהוא מדרבנן, והרי הספרים מצויים אצלנו נלך לבקש הדין, או דילמא כיון שיש לנו ספק והוא מדרבנן נעשה ואחר כך נבקש הדין.

תשובה. זה טעות גדולה בהבנת המאמר, שהרי אם הרב בעל המעשה נסתפק בדין אין לו לעשות מעשה עד שיתברר לו הדין אפילו במילתא דרבנן. ואף על גב דספיקא דרבנן לקולא, הנ"מ בדבר שהספק בא מעצמו, אבל בספק שנפל מחסרון ידיעה בהא לא אזלינן לקולא כלל. וכן כתבו ז"ל על עניין הריאה, דהא דאמרינן ספק טרפות להקל היינו כשנסתפק הדבר מעצמו, כגון בא זאב ונטל, אבל אם נסתפקו בדין בעצמו לא אזלינן לקולא. וזה דבר מסכים אל השכל ואל האמת. והא דאמרינן בדרבנן עבדינן והדר מותבינן, בזמן שהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה, ואחד מן התלמידים יש לו ספק או קושיות על המעשה, אם המעשה הוא בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן, ואם מדרבנן עבדינן ובתר מותבינן. וכן הוא המעשה בעירובין. וזה פשוט מאוד.

אם אכן יש לדמות חסרון ידיעה לספק שאפשר לברר כפי שמשמע בדברי הרדב"ז, ואם נאמר שסברת הפרי מגדים ב"הערה בענין או"ה" היא כך, לכאורה יהיה אפשר ללכת לקולא במקום טורח וכיו"ב, כפי שכתב הפרי מגדים יורה דעה שפתי דעת סימן קי במחודשים ס"ק ו שהבאנו לעיל:

ספק דרבנן לקולא אף שיש לברורי ע"י טורח, אבל היכא דיש לברר בקל לחומרא. ועיין תורת השלמים.

ואכן כתב הט"ז יורה דעה סימן צח ס"ק ו בסיכום, שבמקום שאין תקנה יש להקל אף בחסרון ידיעה:

גם בסי' פ"א ס"ב כתבתי מעין זה, דבמקום שתלוי בחסרון ידיעה יש להחמיר במקום שאפשר לעשות תקנה לצאת מן הספק אף על גב דהוא מדרבנן שם, דהא מן התורה חד בתרי בטל ע"ש.

ומשמע שבמקום שאין תקנה ספק דרבנן להקל גם בחסרון ידיעה.

וכתב על זה בשו"ת טוב טעם ודעת מהדורא קמא סימן קסו:

בסי' ק"י. הנה בדין ספק דרבנן באיכא לברורי, עיין פמ"ג במחודשים אות ו. ועיין ראיה לזה בש"ס עירובין דף ס"ה ע"ב במ"ש אמר להו ר"ל נשכור וכשנבוא לרבותינו שבדרום נשאל, ופירש רש"י דספק דרבנן להקל, והרי אפשר לברורי כשישאלו לרבותינו, בע"כ כל דהשתא א"א לשאול נחשב ספק דרבנן. מיהו מזה אין ראיה גמורה, די"ל התם בשבת זה א"א לברורי אפילו ע"י טורח, והרי הם רוצים לטלטל גם בשבת זה, לכך הוי כליכא לברורי.

היה מקום לחלק בין ספק של חסרון ידיעה ובין ספק שאפשר לברר, שספק חסרון ידיעה אינו ספק והוא בכלל "דעת שוטים" כדברי המרדכי שהובא לעיל, אבל ספק שאפשר לברר הוא ספק אלא שהחובה לברר גורמת שאין להקל. אך נראה להוכיח שגם חסרון ידיעה מוגדר כספק ממה שכתבו אחרונים להקל בספק חכמה בדבר שהוא ספק לכל העולם שהולכים להקל, משמע שעדיין ספק כזה הוא ספק.

וכן משמע ממה שכתב הפרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סי' שנט לגבי ספק אם זרעים מבטלים דירה:

ואף על גב דספק לחומרא אף בדרבנן, דהוה כעין חסרון ידיעה דלא נדע מאי אמור ביה קמאי, מ"מ כשיש עוד ספק, על דרך משל שבות דשבות שלא במקום מצוה שי"א דשרי, כה"ג אפשר לצדד. וצ"ע בזה.

משמע שספק של חסרון ידיעה הוא ספק, שאם לא כן אי אפשר היה לצרף עוד ספק לזה.

ונראה שזו מחלוקת הפוסקים אם ספק של חסרון ידיעה אינו ספק כלל, או שזה ספק אלא שלא נאמר בו ספק דרבנן לקולא. בדרכי משה יו"ד סי' נג אות ב כתב בשם איסור והיתר לגבי עצם העוף שנשברה סמוך לגוף בזמן השחיטה, שכתב האיסור והיתר "דהוה ספק ספיקא דהיתר שמא נשמט לאחר שחיטה, ואם תמצי לומר קודם השחיטה שמא לא ניקבה הריאה" ולכן מתיר, ובדרכי משה מביא את המהרי"ק שסובר שזו טריפה. וכתב הדרכי משה:

ומהרי"ק לא רצה להקל מטעם ספק ספיקא, נראה דסבירא ליה דאין זה ספק ספיקא גמור, דהספק השני שכתב האיסור והיתר הארוך, דהיינו שמא לא ניקבה הריאה, אותו ספק היא מחמת חסרון ידיעתינו, שאין אנו בקיאין בבדיקה, ולקמן סימן נ"ז (אות יא) יתבאר שזה לא מיקרי ספק. אמנם לקמן סימן נ"ז (אות טו) יתבאר דלעניין ספק ספיקא לא בעינן בדיקה, א"כ חסרון ידיעתנו אין מזיק לעניין ספק ספיקא. ועיין לקמן.

הרי שלדעת מהרי"ק אין לצרף ספק של חסרון חכמה לספק ספיקא[18], ולדעת האו"ה אפשר לצרף. ולכאורה מחלוקתם היא האם ספק חסרון חכמה אינו ספק ולכן אי אפשר לצרף לספק ספיקא, או שזה ספק שאסור, ולכן לספק ספיקא מצטרף[19].

להלכה דעת הרמ"א בסימן קי סעיף ט שספק ספיקא ניתן לעשות גם בחסרון ידיעה:

...עוף שבחזקת איסור עומד, ונשבר או נשמט גפו ספק מחיים או לאחר שחיטה, ואם תמצא לומר מחיים שמא לא ניקבה הריאה, יש להתיר מכח ספק ספיקא, אף על פי שיש לברר על ידי בדיקת הריאה אין לחוש. ועיין לעיל סימן נ"ג.

וכתב הש"ך בסימן נג ס"ק טו, שדעת הרמ"א להקל רק בהפסד מרובה. אם כן מדעת הרמ"א מוכח שגם ספק של חסרון ידיעה נחשב לספק ואין אומרים שזה אינו מוגדר לספק בכלל, שאם כן לא היה ניתן לצרף ספק כזה לספק ספיקא. ולכן ניתן להשוות לספק שאפשר לברר שבטורח גדול אנו אומרים ספק דרבנן לקולא[20].

וכן מוכח ברשב"א לגבי הטעם לחובת בדיקת הסירכות ולא שאר טריפות, עי' חידושי הרשב"א חולין ט, א:

ועוד טעם אחר בדבר, שהוא קרוב ומזומן לראותו, כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תיראה לעיניים בפתיחת הבהמה, אם אינו בודק נראה כמעלים עינו מן האיסור,

משמע שמן התורה הולכים אחר רוב על אף שאפשר לברר על ידי בדיקה, ואיני אומר שכיון שאפשר לברר אין זה מוגדר כספק, אלא זה ספק שהולכים בו אחר הרוב. אלא שאם אפשר לבדוק הרי הוא מעלים עיניו מן האיסור, וכה"ג יש לומר בכל ספק שאפשר לברר שאם אינו מברר הרי הוא כמעלים עיניו מן ההלכה. וכן במשנה ברורה בביאור הלכה סי' שסג סעיף כו ד"ה מרווחים, כתב שבחסרון ידיעה לא הולכים לקולא בספק דרבנן, "אך אם נצטרף לזה עוד ספק אפשר דיש להקל", והוא מפמ"ג מש"ז סי' שסג ס"ק יד, שכתב שאפשר לצרף ספק של חסרון ידיעה לספק ספיקא, אם כן חסרון ידיעה נחשב לספק.

 

לסיכום

נראה שחידושו של הפרי מגדים ב"הערה בענייני או"ה", שבספק של חוסר חכמה הלכתי בדרבנן הולכים לקולא גם כאשר הפוסק דחוק לפסוק ואינו יכול לברר, מבוסס על כך שלדעתו ספק כזה הרי הוא כספק חסרון חכמה במציאות וספק שאפשר לברר, שבשעת הדחק אפשר להקל בו. ולפי מה שכתבתי גם אם אפשר לצרף דבר נוסף לקולא אפשר להקל בספק כזה, ולא כפשטות המרדכי שאין זה ספק כלל.