המעין

פסיקה מהפכנית של החתם סופר בהלכות טבילת כלים / אליעזר דניאל יסלזון

הורדת קובץ PDF

אליעזר דניאל יסלזון

פסיקה מהפכנית של החתם סופר בהלכות טבילת כלים

א. חובת טבילת כלים שנקנו מגוי

ב. החרגות מחובת הטבילה

ג. הרחבת הפטור מטבילה על ידי המחבר

ד. החולקים על המחבר

ה. החיוב בברכה על הטבילה המסופקת

ו. חובת חפצא ודעת הרמב"ם

ז. חידושו של החתם סופר

ח. הלכה למעשה על ידי פוסקי דורנו

ט. עיון נוסף בשיטת החת"ס

י. החפצא והגברא בחיוב טבילת כלי נכרי

סיכום

א. חובת טבילת כלים שנקנו מגוי

המשנה בפרק החמישי במסכת עבודה זרה (עה, ב) מחייבת לטבול כלים הלקוחים מנוכרי: 'הלוקח כלי תשמיש מן הגוי, את שדרכו להטביל – יטביל'. הגמרא מציינת שהמקור להלכה נלמד ממלחמת מדין המתוארת בפרשת מטות (הסוגריים לאורכו של המאמר הם משלי. אד"י):

תנא: וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי? אמר רבא, דאמר קרא: כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת. תני בר קפרא: מתוך שנאמר במי נדה (מי ההזיה של אפר פרה אדומה), שומע אני שצריך הזאה (גם בטבילת כלים) שלישי ושביעי, ת"ל: אך, חילק; א"כ מה ת"ל במי נדה? מים שנדה טובלת בהן, הוי אומר: ארבעים סאה... אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו כלים חדשים במשמע... כלי סעודה אמורין בפרשה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא בלקוחין, וכמעשה שהיה, אבל שאולין לא.

 

מתוך הדיון בגמרא נלמדות ההלכות העיקריות של טבילת כלים של גוי:

1. הטבילה מחוייבת בכל מקרה, ואין היא קשורה כלל לכשרות הכלים ולהגעלתם מגיעולי הנכרים הנזכרים בפרשה.

2. הטבילה חייבת להיות במקווה טהרה.

3. החובה חלה רק על כלי סעודה.

4. החובה חלה רק על כלים שנרכשו ולא על כלים שאולים. 

 

ב. החרגות מחובת הטבילה

רב נחמן בגמרא הנ"ל, דבק בכלל שמכונה על ידו כמעשה שהיה. על פי כלל זה חייבים לטבול רק כלים הדומים בכל לכלים שנלקחו כשלל במלחמת מדין. מתוך כך הוא מציין שתי החרגות הפוטרות מהחובה להטביל את הכלים.

1. החרגת הייעוד: רב נחמן טוען שבמלחמת מדין מדובר היה בכלי סעודה בלבד, ולכן הלוקח כלי מהנכרי לצורך עבודתו אינו חייב בטבילה[1]. כדוגמא לכלים שאינם מיועדים לסעודה, מתארים הפוסקים מקרה של סופר סת"ם שלקח מהנכרי סכין כדי לחתוך בו את יריעות קלפיו.

2. החרגת הבעלות: על פי המשך דבריו של רב נחמן, מי ששאל כלים מנכרי פטור מטבילה. הטבילה מחייבת רק אם הכלי שייך לישראל ללא פקפוק.

התוספות על אתר (ד"ה אבל) מבקשים להבהיר שהפטור של רב נחמן מתייחס לשאילה מהנכרי בלבד, לעומת זאת שאילה מיהודי שקנה כליו מגוי אינה פוטרת את השואל מטבילה:

אבל שאולין לא. אומר רבינו שמואל, ישראל ששאל כלי מישראל חברו שקנה מגוי צריך טבילה.

 

ג. הרחבת הפטור מטבילה על ידי המחבר

1. השואל ממי שפטור מטבילה: המחבר בהתבססו על הגהות אשר"י ע"ז פרק חמישי סי' לה[2], מרחיב את ההחרגה של השואל כליו מהנכרי. לדעתו ייפטר מטבילה גם מי ששאל כלים מיהודי שקנה כליו מנכרי לצורך מלאכתו:

אבל אם לקחו חברו (את הסכין מהנוכרי כדי) לחתוך קלפין (לחתוך קטעי קלף לכתיבה עליהם), ולא לצרכי סעודה, אין צריך (השואל מהלוקח) להטבילו, שהרי שאול הוא בידו (של השני).

 

חידושו זה של בעל הגהות אשר"י מתבסס על כך ששני הישראלים פטורים כל אחד לעצמו. הראשון שקנה מהנוכרי פטור מאחר ולקח סכין שלא לצרכי סעודה. השני ששאל ממנו פטור גם כן, מאחר והוא במעמד של שואל בלבד.

2. השואל מהסוחר: המחבר בבית יוסף יו"ד סי' קכ מתבסס על דברי ההגהות אשר"י, ומרחיב את הפטור גם למי ששואל כלים מסוחר יהודי. לדעתו הסוחר נחשב כמי שלא ייעד את הכלי לסעודה, מאחר וייעודו הסופי של הכלי יעשה רק על ידי רוכש הכלי. הסוחר שקונה את הכלי מהנוכרי כדי למוכרו, זהה מבחינת הייעוד למי שקנה סכין כדי לחתוך קלפיו. שניהם לא עומדים להשתמש בכלי לאכילה, שניהם פטורים מטבילה, ולכן גם השואל מהם פטור מטבילת הכלי:

וכתוב בהגהות אשר"י, אבל אם לקחו חברו לחתוך קלפים ולא לצורכי סעודה אין צריך להטבילו, שהרי שאול הוא בידו.

ומוסיף הבית יוסף:

והיה נ"ל דישראל שקנה כלי מגוי לסחורה אם מכרו לישראל אחר אין הקונה צריך להטבילו, דכיון דלא נתחייב ביד הראשון, שהרי לא היה עומד אלא לסחורה, ודמי להא דהגהות אשירי בלוקחו לחתוך ולא לצורכי סעודה. אבל מדסיים (הגהות אשר"י) וכתב שהרי שאול הוא בידו, משמע שאם היה לקוח בידו היה חייב טבילה. ואם כן הוא הדין בלוקח מהעומדין אצל ישראל לסחורה, כיון שמגוי לקחם. וכן הורה מורי הרב הגדול מהר"י בי רב ז"ל.

 

פסיקת המחבר אינה פוטרת מטבילה כלים שנקנו מסוחר יהודי שקנה אותם מהגוי, אך היא מאפשרת לסוחר היהודי להשאיל כליו לכל דורש ללא צורך בטבילה[3].

בשולחן ערוך עצמו הביא המחבר בסעיף ח רק את דברי הגהות אשר"י על מי שלקח מהנוכרי סכין לחתוך קלפיו, ולא הזכיר את ההרחבה של מי ששואל מהסוחר. הרמ"א הוסיף בהגהותיו שהלוקח את הסכין מהגוי כדי לחתוך קלפיו, מתחייב בטבילה גם עבור שימוש ארעי לצורך סעודה:

השואל או שוכר כלי מהגוי אינו טעון טבילה, אבל אם ישראל קנאו מהגוי והשאילו לחברו טעון טבילה, שכבר נתחייב ביד הראשון. ויש מי שאומר שאם לא לקחו הראשון לצורך סעודה, אלא לחתוך קלפים וכיוצא בו, אין צריך להטבילו.

הגה: אבל הראשון אסור להשתמש בו לצורכי סעודה אפילו דרך עראי בלא טבילה, אף על פי שלקחו לצורך קלפים. וכן אם קנאו ישראל השני מן הראשון לצורך סעודה צריך טבילה גבי השני.

 

ד. החולקים על המחבר

בפסקיו מתעלם המחבר לחלוטין מדבריו של ספר איסור והיתר הארוך שער נח סע' פט[4], שמחייב בטבילה את השואל ששאל כליו ממי שלקח כלים מהנכרי למלאכתו. הוא מנמק את עמדתו בכך שהפטור מטבילה של הלוקח הראשון, בגלל שייעד את הכלי למלאכתו או בגלל שהוא סוחר, אינו פטור מוחלט. הלוקח הראשון יתחייב בטבילה ברגע שירצה להשתמש בכלי לצורך סעודה אפילו באופן ארעי[5], ולכן השואל ממנו חייב בטבילה:

ופסק רשב"ם (והם דברי התוספות לעיל), ומיהו ישראל ששאל מחברו כלי שלקח מהגוי חייב להטבילו, אחרי שכבר נתחייב בו הישראל ראשון, והא דאמר שאולין פטור היינו שאולין מהגוי. עכ"ל. ואפילו אם לא נתחייב ראשון בטבילתם ממש, כגון שלקחו למלאכתו והשני שואלו לסעודה, דמ"מ נתחייב בידו, דאילו היה הישראל ראשון עצמו רוצה לשמשו לסעודה אפילו עראי היה צריך להטבילו כדאיתא לעיל.

 

ה. החיוב בברכה על הטבילה המסופקת

הט"ז שם ס"ק י מצטרף לגישה המגבילה של האיסור והיתר[6], ומחייב את השואל בטבילה גם אם שאל כליו מישראל שהיה פטור מטבילה. בגלל החשש לדעתם של ההגהות אשר"י והמחבר, שפטרו את השואל מטבילה, פוסק הט"ז שהשואל כליו מהסוחר יטבלם אך לא יברך על טבילתו:

כתב בית יוסף, הוא הדין אם קנאו לסחורה אינו צריך טבילה. בהגהת אשר"י מסיים בזה, כיון שהוא שאול בידו. ולמד בית יוסף אם קנאו צריך טבילה, וכמו שכתב רמ"א בסמוך. אבל באיסור והיתר כלל נ"ח דין פ"ט כתב, כיוון שאם היה הישראל הראשון רוצה לשמשו לסעודה אפילו עראי היה צריך לטובלו, ממילא נתחייב בידו מקרי, ועל כן ישראל השני השואל ממנו צריך לטובלו... ונ"ל דיש לטובלו בלא ברכה. והוא הדין השואל כלים מישראל החנווני לצורך סעודה יטבלנו בלא ברכה, אלא דיש לחנווני להודיע זה למי שיקנה אותו ממנו אח"כ שלא יטבלנו שנית בברכה. כנלע"ד[7].

 

ו. חובת חפצא ודעת הרמב"ם

על פניו נראה שכל הפוסקים שהוזכרו לעיל רואים את החיוב כפעילות החלה על הכלי (חפצא), לדעת המֵקלים ניתן לדחות את הטבילה עד לזמן שבו יתקיימו במשתמש בכלי שני הגורמים המחייבים טבילה, [1] בעלות מלאה [2] ייעוד הכלי לסעודה. לעומתם המחמירים סוברים שהפטור שניתן רק לבעל הכלי הראשון בגלל שלא ייעד הכלים לסעודה, ואין לשואלים ממנו לפטור את הכלים מטבילה בגלל שהשאלה נחשבת כשימוש ארעי.  

חיוב החפצא בטבילה עולה גם מהקריאה הפשוטה בהלכות טבילת כלים ברמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק יז הל' ג. הרמב"ם מזכיר את שלושת דרכי ההכשרה, ההדחה ההגעלה והליבון, אך כבר בפתיחה מזכיר הוא את החובה לטבול את הכלי במקווה.

הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגוי מכלי מתכות וכלי זכוכית, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר, מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות. ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות, מדיחן ומטבילן והן מותרות. ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקמוסין ומחממי חמין, מגעילן ומטבילן והן מותרין. ודברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון שפודין ואסכלאות, מלבנן באור עד שתנשר קליפתן ומטבילן והן מותרין.

 

עד עתה תיארנו את מחלוקת הראשונים על חיוב הטבילה שיחול על מי שקנה או מי ששאל כלים מסוחר שלקח את הכלים מנכרי. הסוחר עצמו פטור מטבילה לכל הדעות, מאחר שהכלים שבידיו עדיין לא יועדו לאכילה. היעוד הסופי שלהם יקבע רק על ידי מי שיקנה את הכלים.

 

ז. חידושו של החתם סופר

כפי שראינו בפרק ה לעיל, הט"ז הוא הפרשן היחיד המתייחס לברכה על הטבילה. הוא סבור שאין לברך על טבילת כלי שמוטבל בפעם השנייה. משום כך סוחר שטבל את כליו חייב להודיע ללקוחותיו שלא יברכו עוד על טבילת כלים אלה. החתם סופר בחידושיו לשו"ע על אתר, מפרש את הנחיית הט"ז הנ"ל בצורה מרחיבה ביותר. הוא רואה בדברי הט"ז הנחיה מפורשת המחייבת את הלוקח לטבול את הכלים שוב, למרות שהמוכר כבר טבל אותם:

וכתב (הט"ז) עוד שהחנווני ההוא יודיע לקונים ממנו אח"כ אותן הכלים שהשאילום מכבר, שיטבילום הקונים ללא ברכה.

 

הלכה זו לא הוזכרה אצל אף אחד מהפוסקים שקדמו לחת"ס. גם ערוך השולחן יו"ד סי' קכ סע' יב, כשני דורות לאחר החת"ס, אינו מזכיר את דעתו. הוא קובע שטבילת כלים גם אם היא נעשית מאליה כשרה, ולכן אין הכלי צריך טבילה נוספת בשום מקרה:

דבר מוסכם שטבילת כלים לא בעי כוונה, ואם נפלה הכלי למקווה או למעיין גם בלא כוונת אדם עלתה לה טבילה. דכוונה לא בעי רק למעשר ולתרומה ולקודש, אבל לחולין לא בעי כוונה כדאיתא בחגיגה [יח, ב], ועוד דהרי התורה דימתה לטבילת נדה, ובנדה אין צריך כוונה כדאיתא בחולין [לא, א].

 

ח. הלכה למעשה על ידי פוסקי דורנו

פוסקי דורנו צעדו בעניין זה צעד נוסף. כמו החת"ס הם חייבו בטבילה את הקונה מיהודי שהטביל את הכלי למרות שהיה פטור. אך הם הוסיפו ואסרו על המוכר להטביל את הכלים. לדעתם הטבילה של המוכר לא נחשבת כטבילה כלל. כך כתב הרב צבי כהן בספרו טבילת כלים עמ' קסד, שאדם המחזיק בכלי שיוצר על ידי נכרי ואינו עומד להשתמש בו לא יטבילנו, ולכן 'בעלי חנויות (אפילו יהודים) המוכרים כלי נכרים לא יטבילום מראש אלא לאחר שקנאום הלקוחות, וכן כלי שדעתו ליתנו במתנה לאחר לא יטבילו קודם נתינתו'. ובהערותיו הוסיף:

כלים הנמצאים ביד מוכר, דעת הב"י ועוד פוסקים, דמקרי כלי סחורה ולא כלי סעודה, וא"כ אינם חייבים בטבילה, וממילא לא תועיל הטבילה, דהווי טבילה לפני החיוב[8] (וכן שמעתי מהגרי"י וייס, והגר"ש ווזנר).

ואכן הרב יצחק יעקב וייס בספרו מנחת יצחק חלק ח סי' ע דן בנושא באריכות. הוא מכיר בכך שפרשנות דברי הט"ז על ידי החת"ס כלל אינה הכרחית. אך בגלל גישתו הנחרצת של החת"ס, הוא פוסק כמוהו.

אחר דרישת שלומו. את יקרתו בחידושי תורה שאלת חכם הגיעני, להעיר על דבר הכתוב בספר טבילת כלים להרב צבי כהן מב"ב... וע"ז העיר דלא הבין אמאי לא יועיל טבילה זו, דהטבילה הוי חובת כלי לפי שיצא מטומאת גוי ונכנס לקדושת ישראל. ואצל הסוחר כבר יצאו מטומאת עכו"ם, רק הסוחר עדיין לא נתחייב בטבילתם, משום שקנאום לסחורה, מ"מ הכלי בר הכי להכשירה מטומאה דזה דין בכלי, והועיל הטבילה גם לגבי הקונה. עכת"ד.

הנה בעיקרן של הדברים (כתב הרב כהן) דהמוכר לא יטבילום עד אחר שקנאום הלקוחות... ובנוגע לדיעבד, דצריך הקונה להטבילם עוד הפעם בלא ברכה, מוכח כן מדברי הטו"ז והחת"ס, דאף אם בדברי הטו"ז אין הכרח כ"כ, אבל בהחת"ס מפורש כן... אכן יש לטעון דאין כוונת הטו"ז לומר דהשני חייב לטבול, אך אם יטבול מה איכפת לן, ורק יש לחוש לחשש ברכה לבטלה, דאולי כבר נפטר מטבילה ע"י טבילה הראשונה, לכן צריך להזהירו שאם יטבול לא יברך, אבל י"ל דאין חיוב לטבול.

אבל בחי' החת"ס שם (ס"ק ז') העתיק דברי הטו"ז בלשון חיוב, וז"ל וכתב עוד שהחנוני יודיע להקונים ממנו אח"כ אותן הכלים שהשאילם כבר, שיטבילום הקונים בלא ברכה ע"ש בטו"ז עכ"ל. הרי כתב בלשון חיוב שיטבילום רק בלא ברכה, והחת"ס שם כתב להעיר, על מש"כ הטו"ז בלא ברכה, די"ל דאף צריכים לברך...

הרי עד כמה פשיטא לי' להחת"ס דאף אם כבר הי' ספק בטבילת הראשון דהקונה השני לסעודה צריך לטבול עוד הפעם, ומסופק רק לענין ברכה... אבל על הצריך טבילה עוד הפעם לא מסתפק לי' כלל דבוודאי צריך כנ"ל. וא"כ מכ"ש היכא דבוודאי לא הווי חיוב טבילה על הראשון (הסוחר) כנ"ל.

 

מי שלא היה מוכן לקבל את עמדתו הלא מנומקת של החת"ס, והעדיף להישאר עם הדעות שקדמו לו, היה הרב מנשה קליין. הוא רואה את הכלי כחייב בטבילה, ומתוך כך בוחן רק אם הכלי נטבל או לא. וכך כתב בספרו משנה הלכות חלק יב סימן לא:

ולפענ"ד פשוט דאין צריך טבילה (על ידי הקונה האחרון) כיון שהכלי נטבלה לאחר שיצתה מטומאת עכו"ם ליד ישראל. ואף שהישראל הראשון הי' פטור מלטבול, היינו שלא הי' על ישראל חיוב לטבול, אבל הכלי שחל עליה טומאת עכו"ם תחת יד העכו"ם כיון שיצתה מידי עכו"ם ונטבלה, הרי כבר הלך לה טומאת עכו"ם. ובאמת אפילו נפלה הכלי בעצמה בלי כוונה במים אפילו אצל מומר סגי לה בהכי[9].

 

ט. עיון נוסף בשיטת החת"ס

קשה להניח שהחת"ס מבסס את גישתו רק על קריאתו המסוימת בדברי הט"ז. סביר יותר שלחת"ס היה עקרון שונה בהלכות טבילה, שעל פיו קרא את דברי הט"ז בצורה המתוארת. נראה שהחת"ס הניח שאילו היה הכלי מתחייב בטבילה ברגע שעזב את רשותו של הנכרי, לא היה מקום למנוע ברכה מהטובל הראשון, יהיה הטובל מי שיהיה. העובדה שהט"ז מציע להימנע מהברכה, מוכיחה שהוא סבור שהחיוב בטבילה חל אך ורק לאחר ייעוד הכלים לסעודה, ורק על ידי מי שהכלים הם בבעלותו. טבילה שקודמת לייעוד שכזה אינה נחשבת כטבילה ראויה, ודינה יהיה זהה לטבילה של כלי לפני שיצא מחזקתו של הנכרי. על פי גישה זו החת"ס אינו מוכן לראות את טבילה של הסוחר או של השואל מהסוחר כטבילה ראויה וכשרה, ויש לטובלו שוב. מסיבה זו מחייב החת"ס את השלישי שקונה את הכלים לטבול את אותם כלים פעם נוספת.

החתם סופר מרחיק לכת עוד. לדעתו מאחר וטבילת כלים היא מצווה דאורייתא, נקלענו כאן לספק דאורייתא. ספק שכזה דינו לחומרא, ולכן יהיה על המטביל הסופי לברך על טבילתו זו, בניגוד לעמדתו המפורשת של הט"ז. החת"ס מודע לחידוש שבדבריו, ולכן סיים דבריו על החיוב בברכה, בהודעה שלבו מהסס בדבר[10].

 

י. החפצא והגברא בחיוב טבילת כלי נכרי

בחינת עמדת הפוסקים מכוונת אותנו לראות את מחלוקתם העקרונית כמחלוקת בין חיוב הכלי לחיוב האדם, או בלשון המוכרת יותר - מחלוקת בין חובת חפצא לחובת גברא.

1. החולקים על החת"ס - חובת חפצא - גישה זו פשוטה למדי, לפיה כל כלי של נכרי העשוי לשמש ככלי סעודה יש עליו טומאת גוי. הכשרת הכלי לשימוש על ידי ישראל מחייבת לטבול את הכלי. מבחינה מעשית מכשירה הטבילה את הכלי, בדיוק כמו שהכשרתו מגיעולי נכרים הופכת את הכלי מכלי אסור לשימוש לכלי מותר.

על פי גישה זו, ניתן יהיה להטביל את הכלי בכל עת, ובלבד שבעת טבילתו כבר לא היה שייך לנכרי. כל הפטורים מחובת הטבילה, באים להקל על הציבור. אך מי שקדם והטביל לא הפסיד, שהרי הכלי הוכשר מעתה ואילך[11].

2. החת"ס וחובת גברא - החתם סופר וסיעתו סוברים שכוונת הבעלים היא הקובעת והיא המחייבת. הרוכש כלי מנכרי מחויב לטבול את הכלי לפני שהוא משתמש בו לצרכי סעודה. חובת הטבילה היא תוצאה של החיוב המוטל על בעליו של הכלי. חיוב הבעלים מתגבש עם התפתחות כוונת הבעלים לייעד את הכלי לצרכי סעודה. כל אימת שהכלי לא הוגדר ככזה, יהיה הכלי פטור מטבילה, וטבילתו תיחשב כמעשה סרק שאין בו כל תועלת. רק לאחר שיחליט בעליו לייעד את הכלי לצרכי סעודתו, יגיע עת החיוב בהטבלתו. 

גישת החת"ס רואה אם כן בחובת ההטבלה חובת גברא. אין זו חובה חלוטה, אלא חובה התלויה בכוונת הבעלים. מעמד הכלי מוגדר רק על פי כוונת הבעלים ביחס לייעודו של הכלי, ולא על פי הגדרת הבעלות הממונית בלבד, שאינה מספקת כדי לחייב בטבילה.   

 

סיכום

רוב הפוסקים בתקופתנו מאמצים את שיטת החתם סופר, המחייבת לטבול כלי נכרי רק לאחר שהוברר ללא ספק שחלה עליהם חובת טבילה. המחזיק בכלי (גברא) הוא שקובע מתי תחול חובת הטבלה זו.

החתם סופר חידש גישה זו.

נראה שכל הפוסקים שקדמו לו, העדיפו לראות את חובת ההטבלה כחובה של תיקון הכלי (חובת מנא).

החת"ס לא ממציא הסבר מספק לחידושו. למרות זאת, מעמדו המיוחד בקרב הפוסקים שבאו אחריו במאתיים השנים האחרונות, שכנע אותם לאמץ את שיטתו הלכה למעשה.