המעין

[1] "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (בראשית טו, יח).

[2] ראו יהודה אליצור, הגות במקרא ד, עם עובד, תשמ"ג: "נמצאנו למדים כי כ-1,200 שנה אחרי אברהם אבינו, כשיושבי ירושלים מקבלים עליהם התחייבות חגיגית נכבדה לשחרר את עבדיהם, הריהם כורתים עגל ועוברים בין בתריו. ברית בין הבתרים אינה, אפוא, טקס מיוחד בבראשית ט"ו, אלא פרוצדורה משפטית מקובלת במשך אלפי שנים, ולאו דווקא בישראל. תעודה אשורית בכתב היתדות מן המאה השמינית לפנה"ס - על דבר שבועת אמונים של מתיאל מלך ארפד (בצפון סוריה) לאשור ניררי השישי מלך אשור - מתארת בפרטות איל שבותר. מסתבר שמתיאל עבר בין בתריו תוך קבלת התחייבות למלך אשור. פרוצדורה משפטית זו שהייתה רווחת במזרח הקדמון (ואולי גם מעבר לגבולותיו) היא שטבעה כנראה את מטבע הלשון כרת ברית. כשאברהם שואל "במה אדע", התשובה היא: כאשר אתה, אברהם, עניין מסובך וכבד משקל לך עם רעך, מהו המעשה אשר הנכם עושים? הולכים אל השופט, נוטלים בהמה, כורתים אותה, ומי שמתחייב עובר בין הבתרים. ובכן אומר לו ה', "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואייל משולש", ואחר כך "ויבתר אותם בתווך, ויהי השמש באה ועלטה היה, והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה", כלומר אני בכבודי ובעצמי מקבל עלי פרוצדורה משפטית זאת, אני בעצמי עובר בין הגזרים למען תבין כי זה עניין ברור, ממשי, בלי סימבוליקה ובלי אלגוריות".

[3] מעניין ביותר כפל השימוש בשרש עב"ר. במובן האחד: "האנשים העוברים את בריתי", היינו, ממרים את פי ומפירים את הברית. והמובן השני: "העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו", פשוטו כמשמעו, מעבר כורתי הברית בין חלקי הבהמה.

[4] ירמיהו לד, יא-יז. ראו דברי רד"ק שם לפס' יח: העגל אשר כרתו לשנים - כן היא דרך כריתת הברית, וכן ברית אברהם אבינו בין הבתרים (וראה גם: משה ענבר, ברית בין הבתרים, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום ג', תשל"ט, עמ' 34-52; הנ"ל, השלמות למאמר הקודם, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום , ד', תש"מ, עמ' 275-279).

[5] על הסמליות שיש במעבר בין הבתרים עי' מה שכתב יהושפט נבו, ברית בין הבתרים מעמד של הבטחה יעוד וניסיון, שמעתין, 46 (174), תשס"ט, עמ' 15-24 (וראה גם: מנחם בן ישר, ברית בין הבתרים, בית מקרא 10 (ב) תשכ"ה, עמ' 89-102).

[6] ראו סיכום של השיטות השונות בדברי רבי יצחק אברבנאל בפירושו לתורה: "וראוי שתדע שבעניין הזה באו שתי דעות ועל שתיהן העיר רש"י: האחת - שבזה רמז לקרבנות שיעשו ישראל מהמינים האלה שבזכותם ירשו ארץ וינחילוה ולזה נמשכו שאר המפרשים כולם. וכפי זה הדעת אמרו בב"ר הראהו הקדוש ברוך הוא שמבדילין בעולת הבהמה ואין מבדילין בעוף. ואין הדעת הזה כפי פשט הכתובים אצלי, לפי שלא זכו ישראל לירש את הארץ בזכות הקרבנות, ולא נזכר זה בפסוק כלל, כי אם מפני שבועת האבות ובזכות התורה שקבלו בהר סיני... והדעת השנית זכרו רש"י והוא מדברי המדרש גם כן ולא נמשך אחריו אדם, שהעגלה רמז לאומות כמ"ש כי סבבוני פרים רבים... ולפיכך בתר הבהמות רמז שיהיו רשעים כלים והולכים, והציפור לא בתר שיהיו צדיקים קיימים לעד. וגם הדעת הזה כפי מה שהניחו בלתי מתיישב בפסוקים, לפי שאם נרמזו האומות כולם בעגלה לא היה אם כן צורך לא באיל ולא בעז לרמוז ליון ולפרס כיון שהם מכלל האומות...". דיון נוסף בשיטות שראו בכריתת הברית מעשה סמלי ורמז נמצא אצל נחמה ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, ההסתדרות הציונית העולמית - המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, ירושלים, תשל"א, עמ' 101-107.

1. כגון ביתור הבהמות רמז הוא לכך שהאומות כלות ואין ישראל כלים (ואת הציפור לא בתר). ראו למשל במדרש בראשית רבה פרשת לך לך פרשה מד סימן טו: "ואת הצפור לא בתר, ר' אבא בר כהנא בשם ר' לוי אמר, הראה לו הקדוש ברוך הוא כל מי שהוא מעמיד פנים בגל - הגל שוטפו, וכל מי שאינו מעמיד פנים בגל אין הגל שוטפו". ברור שאם נאמר הראה לו הקב"ה הרי שביתור הבהמות נעשה על ידי אלוקים. על רעיון המעבר של כורתי הברית בין בתרי הבהמה עמד רבי יוסף אלבו בספר העיקרים מאמר ד פרק מה: 'דרך כריתת הברית... שהיו חותכין בעל חי לשנים, והיו כורתי הברית עוברין בין בתריו... והטעם לפעל כריתת הברית הוא שכריתת הברית הוא קשר קיים בין שני אנשים כורתי הברית כדי לקשור ולדבק האהבה ביניהם, עד שיהיו שניהם כאילו הם גוף אחד וישמור כל אחד מהם את חבירו כשמירתו את עצמו, לפיכך היו כורתין בעל חי לשנים ועוברין בין הבתרים ההם, לאות כי כמו ששני הבתרים ההם היו גוף אחד בבעל חי ההוא בהיותו חי, והיה כל חלק מהם מרגיש בצער חבירו, עד שכאשר היה מגיע חולי או נזק בחלק האחד היה חבירו מרגיש בחולי או הנזק ההוא, ולא הפריד בין שני אלו החלקים רק המות, כן שני האנשים כורתי הברית יהיו כגוף אחד בהיותם בחיים, ולא יפריד ביניהם רק המות, ומזה יתחייב כי כאשר ירגיש האחד איזה נזק או צער בא על חבירו בעל בריתו שיכניס עצמו בדוחק להצילו, כמו שיכניס עצמו בסכנה בעד עצמו... וכן יגלה לו סודותיו ומצפוני לבו כמו שיגלה אותם לעצמו, כי אין החבר זולת עצמו, וראוי לו שיאהב אותו כאהבתו לעצמו'. ייחודית היא שיטתו של הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים חלק ב פרק מה, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשס"ו, עמ' רסה: "המדרגה השמינית שיבואהו חזון במראה הנבואה ויראה משלים, כאברהם במראה בין הבתרים, כי המשלים ההם היו במראה ביום". שיטתו כידוע שדברים אלו אירעו בנבואה, במחזה (כפי שנאמר בתחילת פרק טו : "אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר"), כמו גם ביקור המלאכים אצל אברהם, מאבקו של יעקב עם המלאך ועוד. עוד על כך ראה דעת הרמב"ן בבראשית יח, א שחלק על דברי רמב"ם אלה.

[8] ראו על כך בבלי שבת סג, א.

[9] ראו בפירושו של המהר"ל מפראג, גור אריה על דברי רש"י: ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. שאם לא כן למה היה צריך לעבור בין הבתרים, שאם בא לומר באיזה זכות יתקיימו - אפשר לומר לו בעל פה שיתקיימו בזכות הקרבנות, אלא עיקר הדבר בא לכרות ברית עמו כדרך כורתי ברית.

[10] מן הראוי לציין שהפרשן בנו יעקב כתב בספרו Genesis שאי אפשר למצוא בפרקנו רמז לקרבנות מאחר שלא מוזכרים בו לא כלים ולא פעולות השייכים להבאת הקרבנות, אין במחזה זה מזבח ולא מדובר בו כלל על שחיטה (ויבתר אותם אינו וישחט! ראו על כך אצל נחמה ליבוביץ, עיונים בספר בראשית [לעיל הערה 6] עמ' 105-106).

[11] ראו יוסף בן מתתיהו, קדמוניות א, מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ"ג, עמ' 184: כשמוע אברהם זאת עמד והקריב קרבן לאלוהים כמצוותו". גם בספר היובלים מהדורת כנה ורמו, יד בן צבי, ירושלים, תשע"ה, עמ' 287 פרק יד נאמר: "ויקח את כול אלה באמצע החודש והוא יושב באלון ממרא אשר ליד חברון. ויבן שם מזבח, וישחט את כול אלה וישפוך את דמם על המזבח, ויבתר אותם בתווך וישם אותם אלה כנגד אלה ואת העופות לא בתר". וכן נראה מדבריו של החזקוני: ויבתר אתם - יש מפרשים כך דרך קרבנות לנתחם כדכתיב וְנִתַּח אֹתָהּ וגו'".

[12] רד"ק: וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ - מה שבתר ומה שלא בתר הכל היה במצות האל, ואף על פי שלא זכר זה.

[13] ואכן מצאתי כעין זאת בפירושו של רש"ר הירש לפסוק י: ויקח לו את כל אלה - הוא העמיד לרשותו את כל אלה; ויבתר אותם בתוך - ה' בתר אותם בתוך... כי ברור, שהנושא של "ויבתר" הוא ה', ולא אברהם; שכן, רק אחר כך הוא מבליט את אברהם כנושא: וישב אתם אברם.

[14] אברהם לא התחייב לדבר, בניגוד לאופן שבו היו כורתי בריתות עושים, עוברים שני בעלי הברית בין הבתרים ומתחייבים זה לזה. לא כן במקרה שלפנינו. ראו לעיל הערה 7 בדבריו של רבי יוסף אלבו בספר העיקרים.

[15] כך בדברי רש"י לפס' י: "הוא שלוחו של שכינה שהוא אש".

[16] לעומת זאת, רמב"ן פירש כך: ...האמין בה' וחשב כי בצדקו של הקב"ה יתן לו זרע על כל פנים, לא בצדקת אברם ובשכרו. מדבריו ניתן ללמוד שכל הפסוק מתייחס לאברהם. אברהם הוא המאמין והוא שמחשיב לאלוקים לצדקה את עצם ההבטחה וקיומה ביחס לזרע. לא בצדקת אברהם.

[17] בדומה לכך פירש גם רמב"ן: ויבא האיש הביתה - אליעזר הוא האיש הבא. ויפתח הגמלים - יחזור על לבן, שעשה עם אורחיו דרך מוסר ויפתח גמליהם, ויתן להם תבן ומספוא ונתן מים לרחוץ רגלי אליעזר ורגלי האנשים אשר אתו. אם כי לדבריו גם המילים ויפתח הגמלים מתייחסות ללבן... ובלשון הרמב"ן שם: "כי רחוק הוא שיהיה אליעזר הוא הנותן מים לרחוץ רגליו ורגלי אנשיו".

[18] סיוע לפרשנות זו ניתן למצוא במקבילה לסיפור מלחמת עמלק בשמות יז, ז-ח: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה, עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן". ומיד אחר כך נאמר: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם." ראו בהקשר זה את המדרש המובא בדברי רש"י שם: "סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים (פסוק ז) היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא. אמר לו אביו אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו".

[19] ראו פירושו של רבי שבתי בס שפתי חכמים על דברי רש"י אלה (פסוק יח אות מ): "שלא תפרש שהוא תואר לישראל שלא היו ישראל יראי אלהים דומיא (כמו) עיף ויגע, לכן פירש - עמלק כו', ודרשו כך מכך שהמילה ירא מנוקדת בקמץ תחת האות יו"ד וזהו פועל עבר כמו כי זקן יצחק, ואילו היה תואר היה לו להיות נקוד בשו"א תחת היו"ד". ניתן להביא דוגמאות רבות, אולם הסתפקתי בארבע דוגמאות שמוכיחות את טענתי.

[20] הדברים דומים לעיקרון הדרשני שמופיע במדרש הגדול במדבר בהעלותך יא, ו: "אתה סבור מי שאמר זה אמר זה, לא מי שאמר זה אמר זה".