המעין

כפרת הירח / הרב יעקב אריאל

הורדת קובץ PDF

הרב יעקב אריאל

כפרת הירח

א

ידועה מימרת חז"ל (בחולין ס, ב, ובשבועות דף ט, א) המעוררת את תמיהתם של הפרשנים:

מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה'? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

פירושים רבים ניתנו למימרה זו, ביניהם, באופן מפתיע, של הרי"ף[1]. הוא מביא את האגדה הזו בתחילת מסכת שבועות (א עמ' א-ב בדפיו):

ר"ש בן פזי רמי, כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתיב את המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. אמר לה הקב"ה, לכי ומעטי עצמך. אמרה לפניו, רבש"ע, מפני שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי?!... אמר לה הקב"ה, הנני עושה לך כבוד שמיישב דעתך תחת שמיעטתיך. ומאי ניהו, שיהו ישראל בכל ר"ח מקריבין קרבן לפני לכפר עוונותיהם. לפיכך אמר הקב"ה, הביאו כפרה לפני בר"ח לכפר עליכם, כדי שתשלימו עלי בקרבן כפרה זה את הכבוד שאמרתי לעשות לירח בשביל שמיעטתיה. וזה הוא פירוש הביאו כפרה עלי שמיעטתי.

 

ב

כידוע, אין להבין את האגדות כפשוטן, לפיכך אין לומר שהיה כביכול עימות מילולי בין הירח לבין הקב"ה. דרכה של האגדה להביע רעיונות עמוקים בלשון בני אדם, וחז"ל דייקו מלשון הפסוק (בראשית א, יד) רמזים לרעיונות אלו.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת... לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.

ימים – נקבעים ע"י השמש. אותות[2] ומועדים – נקבעים על פי הירח, לכל מועד יש תאריך קבוע בחודש. לשם קביעת החודשים על הירח להתחדש מדי חודש, ולשם קביעת הימים בחודש על הירח להיראות כל יום בגודל אחר. ההתחדשות, והשימוש בירח לצורך ספירת הימים בהם נקבעו המועדים, מחייבים את הירח להשתנות בכל יום ולהיוולד מחדש בכל ר"ח.

לאור זאת לא מובנת המחשבה הראשונה, לפני מיעוט הירח, ששני המאורות יתקיימו כשהם שווים בגודלם. לפי הנחה זו, לא יהיה ההבדל בין היום לבין הלילה! ועוד, לפי זה בעצם אין כאן שני מאורות שונים, אלא מאור אחד גדול, המושל גם ביום וגם בלילה!

אלא על כורחך צ"ל שגם במחשבה הראשונה הירח לא היה אמור להאיר בלילה באור יום, כמו השמש. הוא היה אמור להיות גדול כמו השמש, ולהאיר בכל הלילות כירח מלא, בתחילת החודש כבאמצעיתו. ועל כך טען הירח שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד, וכוונתו שאם אכן מטרת המאורות לקבוע את הלוח הישראלי של האדם העובד את ה', לא ייתכן ששניהם יהיו בגודל דומה כל הזמן. הירח לא יכול למלא את ייעודו כקובע את המועדים אם הוא שווה בגודלו כל הזמן לשמש. אם גודלו של הירח אינו משתנה אין לירח שום תפקיד משמעותי. השמש קובעת את היום ואת הלילה בעצם זריחתה ושקיעתה, וגם את השנה ע"י הבדלי אורך היום וזווית קרינתה המשתנית, והירח מיותר!

ענה לה הקב"ה "לכי ומעטי את עצמך". עד עתה הארת במילואך, לכי ומעטי את עצמך בהדרגה במשך י"ד ימים עד שתיעלמי לגמרי, ואז תתחדשי ובהדרגה תתמלאי מחדש במשך י"ד ימים, ובכך תמשלי בקביעת המועדים מדי חודש בחודשו. הירח אומנם ימשול, אך דווקא בהתמעטותו.

 

ג

ה' קבע ששעיר ר"ח ישמש ככפרה בכל ר"ח, "פיצוי" על מיעוט הירח, ר"ל שהוא ישלים את מה שנראה בעינינו כחסרון. בכך עולה הירח על השמש. ההתחדשות של השמש כמעט שלא מורגשת. בראשיתן של תקופות חדשות, הנקבעות ע"י הקפת הארץ את השמש, אין קרבן, אין מועד, אין חגיגיות, אין בשורה חדשה. אלו תאריכים אסטרונומיים, הידועים בעיקר למדענים. אך לציבור הרחב רק הירח, הנראה לעין כל, יכול לקבוע את המועדים[3]. רק ראש חודש זוכה לקביעת מועד ולקרבן מיוחד, כי אז יש תחושה מוחשית של התחדשות, וככל מועד חדש הוא מעורר שמחה, תקוות חדשות, חיים חדשים[4]. זו מעלתו של הירח על השמש.

בזמן המקדש ר"ח היה מעין יו"ט[5]. הוא היה אסור במלאכה בדומה לחוה"מ בגלל קרבנות הציבור שהוקרבו בר"ח, והיום שאדם מביא בו קרבן הוא מעין יו"ט ואסור במלאכה[6]. זכר להלכה זו הוא מנהג הרבה נשים גם בימינו למעט במלאכה בר"ח[7]. ומכאן גם הכינוי של ער"ח "יום כיפור קטן". ראש חודש הוא מעין ר"ה ויוכ"פ בזעיר אנפין, חודש חדש דומה לשנה חדשה.

 

ד

העדפת הירח על השמש לקביעת המועדים באה ללמדנו, שלמרות גודלה ועוצמתה של השמש לא היא הקובעת את תוכנם של החיים הישראליים, אלא דווקא המאור הקטן, הצנוע, שלפעמים לא נראה כלל. עולה מכאן מסר כללי לכל תפיסת האמונה הישראלית, כפי שאמר ה' לשמואל (שמ"א טז, ז):

אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ, כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב.

ומכאן הקשר שבין מלכות בית דוד לקדוה"ח, כפי שנעשה החשבון במדרש[8]: מן אברהם עד שלמה (המכונה "הסהר המלא") ט"ו דורות... ומן שלמה עד גלות יכניה ט"ו דורות...

ומובטחנו שאחרי ההסתר תיוולד מלכות בית דוד מחדש, כמו הירח, ולכן אנו מוסיפים בברכת הלבנה 'דוד מלך ישראל חי וקיים'. וכן עם ישראל כולו, שהתורה מעידה עליו שהוא "המעט מכל העמים". וכן קבע הנביא עמוס (ז, ג): מִי יָקוּם יַעֲקֹב, כִּי קָטֹן הוּא! אך לבסוף הוא מנבא שהסוכה הקלושה, הרעועה, הצנועה והדלה, תיבנה לבניין עדי עד (ט, יא): בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת, וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם.

רעיון זה נוסף לברכת הלבנה:

עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן, שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ, וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ.

 

ה

תרבותה של ישראל שונה מתרבותם של העמים. שורשיה בראשית תולדותיה של האומה, בהתרוצצות שבין יעקב ועשו ברחמה של רבקה. שם החלה מלחמת תרבות עולמית בין שני האחים. העמידנו על כך המהר"ל מפראג בפירושו "אור חדש" על מגילת אסתר (פרק ב, ז):

מפני כי אסתר צנועה הייתה... וההדס אשר עליו חופין את עצו ובזה הוא צנוע, ולכך השם הראוי לה הדסה. וכן שמה אסתר, כלומר שיש לה מדריגה פנימית נסתרת בשביל הצניעות שבה... ועשו אין בו רק הגלוי, לכך כתיב (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב והידיים ידי עשו, כלומר יעקב יש לו כוח הקול שהוא יוצא מפנימיות האדם. ועשו יש לו הידיים שאין לך דבר היוצא החוצה יותר מן הידיים שמתפשטים לחוץ, והקול הפנימי גובר על הידיים שהם בחוץ.

אומנם פורמלית שעיר ר"ח בא לכפר על טמא שנכנס ללא ידיעה למקדש. אולם מסתבר שמטרתו גם לכפר על טומאת המחשבה שחדרה לתודעתנו כתוצאה מהשפעת האווירה הכללית בעולם. זו נוטה להעדיף את תרבות החושים על פני אמונה מופשטת, היא מעריצה את הכמות על האיכות, את הכוח על הרוח. וזו כוונת התפילה:

רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתָתָּ, זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם. בִּהְיוֹתָם מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ זִבְחֵי רָצוֹן וּשְֹעִירֵי חַטָּאת לְכַפֵּר בַּעֲדָם, זִכָּרוֹן לְכֻלָּם יִהְיוּ, וּתְשׁוּעַת נַפְשָׁם מִיַּד שֹוֹנֵא.

תשועת נפשם - היא הצלתם מתרבות העמים החושנית, שהיא הסיבה לשנאת עשו את יעקב.

 

ו

לאור דברינו אין הכרח לפרש את נבואת ישעיהו (ל, כו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים[9] כפשוטה. איזו תועלת, גשמית או רוחנית, נפיק מלילה המאיר כאור יום? אלא שפיל לסיפיה דקרא - בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא. כרגע, עם ישראל ותורתו שנואים ונרדפים ע"י העולם ה"תרבותי". אך יחס זה ישתנה, כאשר עולם זה יתבגר וישתחרר מהראייה השטחית החושנית, המודדת כל תופעה בכמותה ולא באיכותה. עם ישראל ותורתו יזכו להכרת העולם כולו. בני האדם לא יוסיפו עוד להיגרר אחרי מראה עיניהם, אלא אחרי הלבב, כשתימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.