הערה בעניין השמטות הרמב"ם / הרב אהרן אופיר

הורדת קובץ PDF

 

הערה בעניין השמטות הרמב"ם[1]

המושג 'השמטות' שייך בכל ספר, ובפרט בספר מקיף כמו משנה תורה. קיימות השמטות נקודתיות, שבדרך כלל יש לכל אחת מהן סיבה נקודתית ומקומית, וישנן גם השמטות שיטתיות, כשמחבר משמיט באופן עקבי עניינים מסוימים שהוא היה לכאורה אמור לכלול בספרו על פי שיטה שהוא קבע לעצמו. אולי שייך לכלול בזה גם השמטות שיטתיות בשוגג - כשהמחבר משמיט בעקביות יחסית, אולי בגלל דרך עבודתו, סוג מסוים של עניינים שהיה אמור להימצא בספרו.

כהשמטות שיטתיות בספר משנה תורה להרמב"ם ניתן למנות עניינים המובאים בתלמוד הקשורים לשדים, רוחות רעות, עין הרע, מזיקים, השפעת המזלות והכוכבים, ואפילו במקום שיש להם השלכה מעשית - הנהגתית או הלכתית. אין ספק שהשמטות אלו נובעות מדעותיו של הרמב"ם בעניינים אלו, כפי שמפורש בספרו בהלכות עבודה זרה פרק יא הלכות ט-יא-טז, ובתשובותיו ובספר מורה הנבוכים. על פי אותו עיקרון השמיט את האמור בשבת קט, א שבשחרית צריך ליטול ידיו שלוש פעמים משום רוח רעה, וכן השמיט את האמור במו"ק יח, א שאשה מעוברת העוברת על ציפורניים שמונחות על הקרקע חיישינן שמא תפיל, וכן השמיט את כל דיני מזיקים וזוגות ורוחות רעות שבפסחים קי-קיב, וכן השמיט את האמור בברכות נד, ב שלושה צריכים שימור - חולה חתן וכלה, וכן השמיט את האמור בב"ב ב, ב שאסור לאדם לעמוד בשדה חברו כשהיא עומדת בקמותיה כדי שלא יזיקנו בעין רעה, וכן השמיט את האמור בכריתות ו, א שיש לאכול בראש השנה קרא ורוביא כרתי וסילקא.

כמו כן השמיט את האמור בגיטין ע, א שהבא מבית הכסא אל ישמש מיטתו עד שישהה חצי מיל מפני ששד של בית הכסא מתלווה עמו, וכן השמיט את כל הסוגיא של הוריות יג, ב העוסקת בדברים המשכחים את הלימוד בדרך לא טבעית, כגון העובר בין שני גמלים וכו'. כמו כן השמיט את דברי מסכת סופרים כ, א-ב שיאמר ללבנה בשעת ברכת הלבנה 'ברוך יוצרך ברוך עושך' וכו' ורוקד ואומר 'כשם שאני רוקד כנגדך ואיני נוגע ביך כך אם ירקדו אחרים כנגדי לא יגעו בי' וכו'.

נראה גם שמחמת כן השמיט בהלכות גירושין ב, יג את האמור בגיטין סו, א שמי שמושלך בבור ואומר כתבו גט לאשתי חיישינן שמא שד הוא עד דחזו ליה בבואה דבבואה, והכסף משנה שם טרח לתת טעם אחר להשמטתו. כמו כן במכות ו, ב מבואר שהתראה מפי השד הויא התראה, וכשהביא הרמב"ם הלכה זו בהלכות סנהדרין יב, ב לא הזכיר שד אלא כתב דהויא התראה אף אם לא ראה את המתרה ורק שמע קולו, וכיוצא בזה השמיט עוד הרבה.

ונראה שטעם הרמב"ם בזה מחמת שהוא סובר שכל אלו הדעות אינם חלק מההלכה המחייבת אלא אלו אמונות שהיו מצויות בקרב בני בבל, ומחמת כן האמינו בהן גם כמה אמוראים ומסדרי התלמוד, ואפשר שהחכמים שהיו בדורות שלפניהם או בדורות שאחריהם או אמוראי ארץ ישראל לא סברו בזה כמותם. וצ"ל שלדעת הרמב"ם התלמוד הבבלי בלול מדעות התורה שהן מסורת ההלכה המחייבת אך גם מדעות של חלק מבני בבל שאינן מקובלות, ולא כל הכתוב בבבלי הוא חלק ממשי מהתורה המסורה בידינו. כדעת הרמב"ם סברו גם גאונים וראשונים רבים מי פחות ומי יותר, אמנם קשה למוצאה להדיא אצל ראשוני אשכנז או אצל בעלי התוספות.

עד כאן הדברים שכתבתי ידועים יחסית. מכאן ואילך אני רוצה לדון בדבר חדש - השמטה שיטתית חדשה, אם כי יתכן שמדובר על צירוף מקרים בעלמא.

עמקות חכמתו של הרמב"ם ידועה לכל, ואף בקיאותו של הרמב"ם ניכרת לכל מי שיבדוק את מקורות פסקיו בנושאים שהלכותיהם מפוזרות בתלמוד זעיר פה וזעיר שם ובה"ג והרי"ף לא אספום, כגון הלכות תלמיד חכם המובאות בהלכות דעות שבספר המדע. בקיאות הרמב"ם בתלמוד מפעימה ביחוד אם נתחשב בעובדה שלא עשה שימוש בחיבורי רש"י ובעלי התוספות, וספרי הגאונים והרי"ף שהשתמש בהם הרמב"ם עיקר מגמתם הייתה חתירה לפסק הלכה מקומי בסוגיא ולא 'עשיית כל התלמוד ככדור' כבעלי התוספות, ועם כל זה זכר הרמב"ם את כל המובאות המוזכרות במקום אחר בתלמוד 'אגב גררא' - דבר נפוץ ושגרתי בתלמוד הבבלי.

אמנם, מצינו בספר משנה תורה כמה הלכות שיש בעניינן מסכת מסודרת, אך הן לא נזכרו באותה מסכת לא בגמרא ולא ברי"ף אלא רק במסכת אחרת אגב גררא, והן נשמטו מספר משנה תורה. יתכן שאישתמיטהו לרמב"ם דינים אלו מחמת גודל המלאכה שנטל על עצמו, או אפשר שהרמב"ם סבר שכיון שלא הובאו בדוכתייהו שמע מינה שאינן הלכה. אמנם בחלק מההשמטות מהסוג הזה ודאי אי אפשר לומר שאינן להלכה.

1. בכתובות ז, א מבואר שמותר מן התורה לעשות ביום טוב מלאכות לצורך אוכל נפש רק אם מלאכות אלו שוות לכל נפש. דבר זה פסקוהו להלכה כל הראשונים אף על פי שלא הוזכר כלל במסכת ביצה והוזכר רק פעם אחת בתלמוד אגב גררא. אך הרמב"ם השמיטו, ולא הזכיר כלל בהלכות יום טוב דין זה שיש לו השלכה מדאורייתא על מלאכות רבות ביום טוב. יתכן שזו אחת ההשמטות המשמעותיות ביותר בספר משנה תורה.
2. באותה סוגיא בכתובות מבואר דאמרינן 'מתוך שהותרה לצורך הותרה גם שלא לצורך' לגבי חבורה, וחבורה לפי דעת הרמב"ם בהלכות שבת ח, ח אסורה משום מלאכת דש. מבואר מזה שדין 'מתוך' נאמר בהרבה מלאכות, ולא דווקא בהוצאה והבערה. אבל הרמב"ם בהלכות יום טוב ד, ד כתב דאמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה - ובאמת במסכת ביצה הוזכר 'מתוך' על שתי מלאכות אלו בלבד, ונמצא שלפנינו השמטת דין מחמת שהוזכר רק במסכת אחרת.
3. תקיעת שופר ביום ולא בלילה - כך נשנה במשנה במגילה כ, ב, והרמב"ם לא הזכירו בהדיא בהלכות שופר, אף על פי שהוא ודאי הלכה. (בספר מעשה איש כתוב שהחזון איש אמר על השמטה זו שלגודל המלאכה הרמב"ם שכח להביא דין זה).
4. בתרומות ב, ג תנן הנוטע בשבת בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, והובא דין זה בגיטין נג, ב, ושם נחלקו בזה רבי יהודה ורבי מאיר. הרמב"ם השמיט דין זה בהלכות שבת, וכמו כן הושמט מהטור והשו"ע, ובאמת דין זה לא הוזכר במסכת שבת, והביאור הלכה בסימן שיח סע' א ד"ה 'אחת' כתב שדין זה ודאי הלכה שהרי כן איתא בהדיא בגיטין.
5. בב"ק ב, א אמרינן שאדם שעשה שתי תולדות בשבת בהעלם אחד חייב שתי חטאות, וכ"כ הרמב"ם בהל' שגגות ז, ו. אמנם הוא כתב על דין זה 'יראה לי', והכסף משנה הביא שכבר נשאל רבי אברהם בן הרמב"ם למה אמר אביו 'יראה לי' והלא היא גמרא ערוכה בריש בבא קמא, ובסוף דבריו כתב רבי אברהם: 'ואפשר שנתעלם ממנו מקום זה בשעה שכתב יראה לי' - ובאמת לא הוזכר דין זה בדוכתיה בפרק כלל גדול בשבת או בדיני שגגות במסכת כריתות.
6. בהמה שנפלה לבור יש חשש שנעשית טריפה ואסורה, ובב"ק נא, א מבואר שאדם ובהמה יכולים למות מנפילה של עשרה טפחים. מבואר שם גבי נפילה שיהיה בה חשש טריפה דהיינו רק אם נפלה מגובה עשרה טפחים, וכיון שמכריסה לקרקע יש ארבעה טפחים מצטרפים ארבע טפחים אלו עם הגובה שבבור, ואם יש בבור עוד שישה טפחים חשיב נפילה לגבי טריפה, אבל אם התגלגלה הבהמה על גבה ונפלה לבור צריך עשרה טפחים. הרמב"ם בהלכות שחיטה ט, ח כתב דבעי עשרה טפחים, אך לא הזכיר שהטפחים שמרגליה עד הקרקע מצטרפים, ושאם נפלה על גבה אין מצטרפים. וכבר תמה על זה הכסף משנה שם והבית יוסף ביו"ד נח, א, ובאמת דין זה לא הוזכר בדוכתיה בחולין. אמנם גם שיעור עשרה טפחים לא הוזכר בחולין ואותו הרמב"ם כן כתב, ומכל מקום בחולין מב, א תנן 'נפלה מן הגג', וסתם גג הוא לפחות עשרה טפחים.
7. הרמב"ם בהלכות שחיטה א, ג כתב שמותר לאכול חגבים חיים. והעיר בעל הגהות מימון שם דאמנם אין בהם איסור אבר מן החי, אבל מכל מקום אסור לאוכלם משום בל תשקצו כדאיתא בשבת צ, ב. וכך תמהו על הרמב"ם גם המגיד משנה, וגם הדרכ"מ והרמ"א ביו"ד סי' יג סע' ב הביאו להלכה את דברי הגהות מימון דמותרים משום אבר מן החי ואסורים משום בל תשקצו. אמנם הרמב"ם השמיט את דין בל תשקצו באכילת חגב חי, ובאמת דבר זה הובא רק במסכת שבת אגב גררא.

הבאתי כמה דוגמאות שמצאתי להשמטות-לכאורה של הרמב"ם של הלכות שלא נמצאו בגופה של הסוגיא אלא אגב גררא בסוגיות אחרות, ויתכן שנמצאות גם אחרות כאלו. אין להירתע מהאפשרות שתיפול שכחה אצל אחד מגדולי הראשונים, שהרי מי גדול לנו מרש"י שכתב בשבועות מב, ב ד"ה 'כיון' - 'שכחתי לפרש המשנה, והנני מפרשה כאן', אחרי כמה דפים שלא במקומה.

אוסיף הערה, שיש לבדוק היטב את השימוש שהרמב"ם עשה בחיבורים המכונים 'מסכתות קטנות' (הנדפסים בגמרות אחר מסכת עדויות). אציין כאן כמה דוגמאות של השמטות דינים ממסכת סופרים בדרך אקראי, ויתכן שקיימות עוד דוגמאות רבות:

במסכת סופרים כ, א כתוב שיש לברך על הלבנה במוצאי שבת, וכל הנוסח שאומרים אחר הברכה – וכל זה הושמט ברמב"ם הל' ברכות י, יז.

שם א, י מנין השיטות בספר תורה אינו תואם את דברי הרמב"ם בהל' ס"ת ז, י.

שם ג, ז דין ספר תורה שניקדו או שפיסקו לפסוקים הושמט ברמב"ם, וכבר העיר על זה הריב"ש שהובא בב"י יו"ד סוף סי' רעד.

שם ב, יא הדין שאין תופרים במקום הכתב הושמט ברמב"ם הל' ס"ת סוף פרק ט, אך הובא בטושו"ע יו"ד סי' רעח, א.

שם, ספר תורה שנקרע תולה עליו מטלית מבחוץ - הושמט ברמב"ם שם בסוף פרק ט, והביאו שם הגהות מימון באות ח.

וכל ההערות האלו אינן פוגעות כמובן כהוא-זה בגדולתו ורוממותו של 'הנשר הגדול', 'גדול הפוסקים', ש'ממשה עד משה לא קם כמשה', ועליו אמר הרמב"ן באיגרתו 'הרב הגדול, אשר בנה בתלמוד מגדול, מגדול עוז לשם ה'... ובית תלמודנו השמם שממות עולם יקומם... כמה נדחי אמונה קיבץ, כמה בתי מדרשות ריבץ, לכמה רעבי תושיה לחמו נתן מימיו נאמנים'...