המעין

תגובות והערות

הורדת קובץ PDF

 

דעת מרן הרב קוק זצ"ל בעניין מידת הביטחון

בראש הגיליון האחרון של "המעין" (גיל' 258, תמוז תשפ"ו) כתב מו"ר הרב יואל קטן שליט"א כמה מילים בנושא המאוד חשוב בתורה ובהליכות החיים של כל אחד, והוא מהו הביטחון בה'. הוא הביא את מחלוקת החזון איש זצ"ל וה'נתיבות שלום' מסלונים זצ"ל האם הכוונה לבטוח שכל המציאות היא בהשגחה פרטית והכל מאיתו יתברך, או לבטוח שיהיה הטוב מה שנראה לנו ומה שאנו מבקשים. אני מבקש לציין כאן דבר לא ידוע: גם מרן הראי"ה קוק זצ"ל נקט בזה כחזון איש, אבל מנימוק אחר.

בספר אמונה וביטחון תחילת פרק ב כתב החזו"א: "טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג ביטחון. שם ביטחון, המשמש למידה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובב במושג החובה להאמין – בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד אחת טובה ולא שניה – כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר ביטחון. ואין הוראה זו בביטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו יתברך. אבל עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאיתו יתברך".

בסידור "עולת ראיה" ח"א עמ' רכ כתב הראי"ה: "ואני בחסדך בטחתי. יסוד הביטחון, המעלה את האדם לתכונת קדושה עליונה, רוממות נפש וגדולת קודש, הוא לא אותו הציור שהאדם יצייר בעצמו, שהוא בטוח שמה שהוא דורש ומבקש, וחושב שהוא דרוש לו, ימלא ה', כי אפשר שמה שהוא חושב שהוא הטוב הוא ההיפך מהאמת. אלא שהוא בטוח בחסד עליון, שברא את העולם ובנה אותו, וכוננו ומשגיח עליו ברוב חסד, ועל כן אין מקום לשום דאגה, לשום עיצבון רוח, כי הלא יודעים אנו שחסד-אל נטוי על כל יצוריו, והננו נכנסים תחת כנפי חסדו בכל רגע".

הכיוון הוא אותו כיוון, אך הטעם אינו אותו טעם: הראי"ה טען שהאדם לא יודע באמת מה טוב לו, והרבה פעמים הטוב הוא להיפך ממה שנדמה לנו, ולכן הביטחון אינו שיקרה מה שהוא מבקש - אלא שחסד ה' נטוי עליו בכל רגע. החזון איש טען שאי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד, כי מי יכול לדעת משפטי השם בעולם, ולכן הביטחון הוא שאין מקרה בעולם והכל מאיתו יתברך.

יתכן שהראי"ה לא נקט את טענת "מי יודע משפטי ה'" שהיא הבסיס לדעת החזו"א משום שגם אם נגזר דבר על פלוני מ"מ זכות הביטחון עצמה ראויה לשנות את הדבר לטובה, כמבואר בכמה מקומות בחז"ל (ראה למשל בילק"ש תהילים רמז תשב, על הפס' "אלהי בך בטחתי, אל אבושה"). והחזון איש לא נקט את טענת הראי"ה על "הטוב האמיתי" שלא ידוע לנו כי יש דברים שהם ודאי טובים לפי התורה וחז"ל, כגון שידוכין ולידת ילדים.

למעשה שיטה זו כבר מוזכרת בכמה ספרי ראשונים שמדברים על ביטחון בתור "מעלת ההפקדה", שהאדם מפקיד את גורלו ביד ה' וסומך על הקב"ה שהוא יודע מה טוב לו (ראה למשל בספר המספיק לעובדי השם לר"א בן הרמב"ם בפרק על הביטחון, "המעלה הרביעית היא מעלת ההפקדה", עיי"ש).

מידת הביטחון נצרכת לנו בכל רגע בחיינו, וראויה היא תמיד לעיון, בירור ודיוק, כמו בנושא זה שבו עסקנו, וכגון בנושא המורכב של היחס הנכון בין ביטחון להשתדלות ועוד.

שנזכה להיות בין "הבוטחים בשמך באמת", כנוסח הברכה בשמונה עשרה.

יהיו הדברים לע"נ אחי היקר הרב עדיאל ברוך ז"ל, נלב"ע ל' סיון השנה, אשר חיזק את ליבו תמיד בביטחון בה'.

עמיחי כנרתי, עוז ציון

* * *

ההתייחסות בדורנו למות המלך יאשיהו

לעורך שלום רב.

ב"המעין" גיל' 258 (תמוז תשפ"ו) עמ' 4 ואילך פורסם מאמרו של הרב אריה קופרמן "מות המלך יאשיהו וחורבן בית המקדש". במאמרו המקיף עומד הרב קופרמן, נכדו של הרב ד"ר יהודה קופרמן זצ"ל מייסד 'מכללת ירושלים לבנות', על דמותו של המלך יאשיהו, על מותו, ועל הסיבה שהקינה 'ויקונן ירמיהו על יאשיהו' נכללה בספר הקינות על החורבן 'מגילת איכה'.

אני מבקש להעיר שלדעתי בבואנו בדורנו, לעסוק בדמותו של המלך יאשיהו מן הראוי שנוסיף ממד נוסף לדיון. מֵמד זה עוסק בלקחים הנלמדים לדורנו ממותו של יאשיהו, כפי שהם מובאים בהספדו של הראי"ה קוק זצ"ל על פטירתו של בנימין זאב הרצל ('המספד בירושלים', מתאריך כ' בתמוז תרס"ד). הרב קוק מנתח במספד זה את דמותו של המלך יאשיהו שלא רצה שיהיה שום קשר בין עם ישראל ואומות העולם, ובכך הציב עצמו כשייך לכח הרוחני של משיח בן דוד. הרב קוק טוען שהאומה הישראלית חייבת לאחד הן את כוחו של משיח בן דוד (שהתרכז במלך יאשיהו) והן את כוחו של משיח בן יוסף (שהתרכז במלך אחאב), "והפתח השכלי יכשיר הדעות לבקש עצות איך ללכת בעקבות שתי ההכנות, ששתיהן נחוצות". הרב קוק היה סבור שהאידאולוגיה הציונית בדורנו מתמקדת יותר בצד הכללי-החילוני ולא מאחדת את הצד הכללי עם הצד הרוחני, והמחלוקת בעניין הביאה לסכסוכי דעות וריב עד שהמנהיג הראשי (כוונתו להרצל) נפל חלל מעוצר רעה ויגון.

מכאן שיש להוסיף ממד עכשווי ללקח הנלמד ממותו של יאשיהו. שומה עלינו להמשיך ולפעול להגברת הצד הרוחני של הציונות והנהגת מדינת ישראל, ואז כלשונו של הרב קוק נהיה "מוכשרים לחפץ העליון, להיות עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלוקים" (ישעיהו סב, ג).

שאול יהלום, אלקנה

* * *

עוד בעניין הספרים 'שבחי כהן כתר תורה' ו'זבחי אפרים'

לעורך שלום.

בגיליון הקודם של 'המעין' (גיל' 258, תמוז תשפ"ו, עמ' 103 ואילך) ניסיתי לפתור את תעלומת החידושים הזהים בשני הספרים הנ"ל. ברצוני להוסיף שתי הערות.

א. בעמ' 106 ציינתי כי בחידושים על מסכת זבחים מוזכר שמחבר ספר 'למטה יהודה' היה בקשר עם מחבר החידושים, ולפי סדר הזמנים לא יתכן שמחבר החידושים הוא ר' משה דוד. לכן תמהתי על ר' יוסף הירש, עורך ומסדר 'שבחי כהן', כיצד לא שם לב לעובדה זו ולא העיר עליה. על כך העירו לי מ'כתר תורה ראדומסק' ניו-יורק (בעילום שם הכותב) כי ר' יוסף הירש ערך רק את החלק הראשון של 'שבחי כהן' שיצא לאור בניו-יורק תשי"ג, אבל החלק המדובר שבו נמצאים החידושים לזבחים הוא החלק השני שיצא לאור בניו-יורק תשנ"ה, וחלק זה לא נערך על ידי ר' יוסף הירש שכבר לא היה בין החיים. נמצא כי לחינם תמהתי על ר' יוסף הירש, והקושיא עוברת למהדיר הכרך השני.

ב. בפורום 'אוצר החכמה', במדור 'מטפחת ספרים ועיטור סופרים' באשכול 'גליונות המעין להורדה', העיר משתתף המכונה 'רציני' על דבריי: "עיין ב'מלכות בית רדומסק' עמוד 307 שיש צילום של עמוד ש'מצאו' והוא כמעט אותו דבר מהעמוד של זבחי אפרים". אכן מציאה לפנינו, צילום עמוד מקורי מהדפים שהוציאו תלמידיו של ר' משה דוד מבית הדפוס. נראה שהמעיר בא לאשר את דברינו במאמר, אלא שלא נתברר לי מדוע כתב המעיר 'והוא כמעט אותו דבר', והרי החידושים שבצילום ממש זהים לחידושים לאותו עמוד ב'זבחי אפרים'.

יעקב שמואל שפיגל, פתח תקווה

* * *

שלוש הערות על גיליון 258

לעורך 'המעין' שלום רב,

יישר כוחך על הגיליון האחרון, ורציתי להעיר כמה הערות בעניינו.

א. בעמ' 21-22 הערה 15 העיר הרב מתלון על דברי ר"י ספיר שהתאריכים למניין השטרות על המצבות שמצא בעדן מקבילים לתחילת מניין השטרות, שנראה ודאי שהושמט בהן מספר האלפים. יש לציין שאינו הראשון בסברה זו, וכבר העירו על דברי ר"י ספיר הללו בספר "יהודי עדן – קהילה שהייתה" מאת ראובן אהרוני (ת"א תשנ"א) עמ' 19, ובספר "חכמי היהודים בתימן" מאת הרב שלום גמליאל (ירושלים תשנ"ב) לאחר עמ' כו.

ב. בתגובות עמ' 97 עמד הרב אלטשולר על מקור הציטוט "לב מלכים ושרים ביד ה'", שאינו מצוי בתנ"ך, ואכן כבר עמד הכותב על כך שהמקור לכך נראה שהוא בסליחות כמנהג פולין ליום רביעי של עשרת ימי תשובה, בהם כתוב 'פלגי מים בידך לב מלכים ושרים, הטה ליבם לצדק מישרים'. ויש להעיר שגם הגאון הבקיא מהר"ץ חיות בהגהותיו למסכת מגילה יא, א ד"ה 'אדם ולא מלך' מביא את הציטוט 'לב מלכים ושרים ביד ה'' ומבסס את כל דיונו שם עליו, וצ"ע.

ג. במדור העשיר והמעניין "נתקבלו במערכת" עמ' 141 נכתבו דברים כנגד יוסף בן מתתיהו. אבקש להפנות למאמר מאת הרב יצחק קנאבלאך שנדפס בקובץ עץ חיים באבוב, גיליון מה, ניסן תשפ"ו, עמ' תרכד–תרלח, שכותרתו: "עדות ביהוסף: מסורת רבותינו הקדמונים בחשיבות 'ספר יוסיפון' וגדולת מחברו, איש נורא מאוד בחכמה ובתבונה, גדול היחס, משועי הכהנים בירושלים, יוסף בן גוריון הכהן משוח מלחמה".

בברכה נאמנה,

אלחנן סופר, ירושלים

תגובה על אות א: תודה לרב סופר על המקורות שהביא לידיעתי ולידיעת קוראי 'המעין'. המקור הראשון שהזכיר אכן מסיק ע"פ דברי חוקרים שה'אלפים' הושמטו מתאריכי המצבות העתיקות וכפי שהצעתי, אך לעומתו במקור השני הרב שלום גמליאל מתייחס לטענה זו - אך שולל אותה, ואף מביא תשובה מאת פרופ' להיסטוריה של עם ישראל לחזק את דברי ר"י ספיר. לענ"ד בלתי-סביר לחלוטין שבתימן מישהו כתב בזמן-אמת (כלומר בשנת ג'ת"נ) "שנת אחת לשטרות", התאריך על המצבה העַתיקה ביותר כביכול כמובא בשני המקורות, זה מזכיר לי את הבדיחה הידועה על המסמך הנושא את התאריך "חמש שנים למלחמת-העולם הראשונה" - כאשר המלחמה הארורה השנייה עדיין לא הייתה כלל באופק...

יעקב מתלון, קדומים

תגובה על אות ג: המאמר ב'עץ חיים' הנזכר, אחר בקשת מחילת כותבו, אינו לעניין, ואכמ"ל. העובדות הן שספר יוסיפון לחוד וספרי יוספוס לחוד. יוסיפון היה יהודי יקר שחי בתחילת תקופת הראשונים וכתב את ספרו בעברית כשהוא מתבסס הרבה על ספרי חז"ל וגם להבדיל על ספרי יוספוס, ויוספוס חי בתקופת חורבן הבית השני וכתב את ספריו ברומא ביוונית או בלטינית בחסות משפחת הקיסר טיטוס מחריב המקדש (ומכאן שמו השני 'פלביוס'), ורק בדורות האחרונים ספריו תורגמו לעברית. ואכמ"ל.

יואל קטן, שעלבים

* * *

עוד בעניין הנוסח החדש להפרשת תרומות ומעשרות

לכבוד הרב שמואל אריאל שליט"א

שלום וברכה.

ראיתי את מאמרך 'הצעה לסדר חדש ונוסח חדש בהפרשת תרומות ומעשרות' ב'המעין' גיל' 257 (ניסן תשפ"ו) עמ' 85 ואילך, וברצוני לציין כמה דברים:

ראשית, הראשון שהגה את הרעיון להשתמש בנוסח שמפרישים בו בזמננו אינו החזון איש - אלא הכפתור ופרח בפרק מה. לאחריו זה מופיע בעוד הרבה פוסקים, ובדור הקודם מרן הרב זצ"ל בסידור 'עולת ראיה'. זאת למודעי כי ההלכות בסידור עולת ראיה נסדרו על ידי הרצי"ה, למעט הלכות תרומות ומעשרות שכתב הרב זצ"ל בעצמו. גם הציץ אליעזר חלק יא סי' סו הביא גרסאות שונות שהוצאו בדורות שונים, שכמעט כולם מבוססים על הפרשת התרומות יחד. וכמדומני שלא הביא שהנוסח מופיע גם בשל"ה (הוא הביא את דבריו בתשובה אחרת, בה הוא מתייחס להצעה חדשה של הרב עוזיאל). לדעתי הואיל וכך הוא יש להיזהר לפני שמשנים נוסח שכבר קנה את מקומו זה מאות בשנים. אמנם הציץ אליעזר הביא נוסח שמפריד בין תרומה לתרומת מעשר, וכתב שכך נהגו בימי הברטנורא, אך נראה שזה כבר זמן רב שלא נוהגים בנוסח זה.

נוסף על כך, לדעתי אחת הבעיות שעולות בנוסח שמפריד בין התרומה לתרומת המעשר הוא איסור בל תשחית. למעשה משחיתים את החלק היותר מאחד ממאה, שהרי מי יקח משקל וידייק בהפרשת תרומת המעשר באופן שלא יישאר בחתיכה המופרשת עודף משמעותי של חולין שלמעשה נזרק? בנוסח המצוי כל מה שיותר מאחד ממאה הוא תרומה גדולה, ודינו ללכת לאיבוד עד עמוד כהן לאורים ותומים.

בנוסף, הרדב"ז כותב שהסיבה שמייחדים את תרומת המעשר לפני מעשר ראשון בדמאי היא כדי לא להיות בבחינת מודה בכך שחייב במעשר ראשון, לכן תקנו נוסח זה שיתאים גם במקרה של ספק מעשר שהוא מצוי מאוד בימינו.

גם אני מסכים עם כבודו שהנוסח הרווח מבלבל את הציבור. אך לדעתי הפתרון הוא חינוך ועוד חינוך, ולא שינויים שאינם נקיים מבעיות.

ואצפה לישועת ה' כהרף עין כך שכל זה יתברר דיון תיאורטי, ובמהרה יעמוד כהן לאורים ותומים ונפריש תרו"מ על פי הדין.

אבישי גרוסר, באר שבע

לעורך שלו' רב.

בעניין מאמרו של הרב שמואל אריאל שליט"א ב'המעין' גיל' ניסן:

א. השימוש במילה 'גוש' לגבי הפרשת תרומות ומעשרות אינו מתאים ואף מטעה.

ב. לגבי עצם ההצעה איני רואה בה תועלת גדולה, ולהיפך אי דיוק בכמויות של המעשר יגרום לכך שפירותיו מקולקלים או מעשרותיו מקולקלים, ואילו בקביעת מקום בלבד ואמירת השיעור לא יכולים לחול קלקולים אלו. ועל כן נלענ"ד כתשובת תגרי לוד לר' טרפון (בבא מציעא פ"ד מ"ג) 'יניח לנו רבנו במקומנו'.

יעקב אפשטיין, שומריה

לידידי עורך 'המעין' שלו' רב.

קראתי בעיון את מאמרו של הרב שמואל אריאל שליט"א בעניין הצעתו לנוסח חדש לצורך הפרשת תרומות ומעשות. לדעתי יש בו קושי במשפט: 'המאית שנמצאת בצפון הכמות שהפרדתי' (עמ' 90). בתרומות פרק ג משנה ה נאמר לפי חכמים עד שיאמר תרומת מעשר בצפונו או בדרומו. אבל שם מדובר בצפון הכרי, אבל כאן מדובר בכמות של קצת יותר מאחוז לכן מה שהופרד מחולק לשניים – צפון ודרום, אם כן בצפון יש רק כמחצית מהכמות הדרושה למאית! גם אם יאמרו מצד צפון כפי שתיקן החזון איש בנוסח שלו, זה עדיין משפט שאיננו מובן לסתם אדם. כי צפון בפשטות זו רק המחצית הצפונית. ואם אומרים 'מצד צפון ודרומה' זה בסדר אבל קצת מסורבל. הצורך לקבוע מקום לתרומת מעשר בתוך מה שהופרד הוא רק לפי הר"ן על הרי"ף בפרק ערבי פסחים כב, ב למטה, אבל לפי החזון איש כיון שמקצת שייריה ניכרים, שהרי רוב הכרי נמצא בנפרד, זה נחשב לקביעת מקום גם בלי אמירת בצפונו. לכאורה היה אפשר לומר האחד ממאה בצד ימין. כך אומר ר' חנניה בירושלמי תרומות פרק א הלכה ב לפי גרסת כ"י ליידן [מובא במהדורת 'מוצל מאש' עמ' 18]: ר' חנינא סבר מימר בימינו. [ודלא כגרסה 'מימר במינו' שהגר"א כתב למוחקה]. ור' זעירא עונה לו לא תקבל עליך כן. מכיון שאמר הרי זו נפטר מה שבידו והשאר חולין. ע"כ. כלומר לפי ר' זעירא בתרומת מעשר שהופרדה אין צורך לומר בימינו. ואין מדובר שמדד את הכמות והיא בדיוק 'אחד ממאה', כי אז דברי ר' חנינא לא יהיו מובנים למה צריך לומר בימינו. אם כן שיטת הר"ן היא כר' חנניה שצריך לקבוע מקום גם במקצת שייריה ניכרים. ור' זעירא דוחה אותה ואומר לו אל תקבל עליך כחובה לומר ב'ימינו', אבל לומר 'בצפונו' בתרומת מעשר בלבד יש מכשול כפי שכתבנו.

לסיכום: ר' זעירא סובר שבמפריש תרומת מעשר בנפרד מהכרי אין צורך לקבוע מקום או לומר בימינו, והר"ן פוסק כר' חנינא לומר בימינו, אבל צפונו אין לומר לכולי עלמא.

מרדכי בר"ש עמנואל, ביתר עילית

תגובות הרב שמואל אריאל:

ראשית, יישר כח לכל המגיבים, בכתב ובעל פה, על הערותיהם. בעקבות ההערות השתדלתי לשפר ולתקן את הנוסח, ותשועה ברוב יועץ[1]. חלק מן התגובות מתייחסות לעצם העיקרון שעומד ביסודו של הנוסח המוצע, דהיינו הפרדה של התרומות (התרומה ותרומת המעשר) מתוך כלל הפירות בשני חלקים נפרדים במקום להפרישם כיחידה אחת, וחלקן מתייחס לפרטים בנוסח המוצע, או אף לניסוח של המאמר.

אפתח בתגובות הטוענות לחסרונות בעצם העיקרון של הנוסח המוצע.

א. הרב יעקב אפשטיין טוען שבנוסח המוצע עלול להיות אי דיוק בשיעור המעשר, מה שעלול לגרום לקלקול. אולם כפי שכתבתי במאמר, הנוסח המוצע מתמודד עם הבעיה הזו - הוא מביא בחשבון את האפשרות הסבירה שהאדם לא יפריד לצורך תרומת המעשר מאית מדויקת אלא ייקח מעט יותר ליתר ביטחון, ולפיכך הנוסח קובע שמתוך כמות זו רק מאית (בצד הצפוני, או העליון כדלהלן) תיקבע למעשר (יחד עם תשע מאיות נוספות בתוך שאר הפירות), ורק מאית זו תהפוך לתרומת מעשר. באופן זה יש דיוק גמור במידות, ואיני רואה כל חשש לתקלה.

ב. הרב אבישי גרוסר מביא כמה ראשונים ואחרונים שהביאו נוסח להפרשת תרו"מ על פי העיקרון של הנוסח הרווח - הפרדה של שתי התרומות כיחידה אחת, כאשר ההבחנה ביניהן נעשית בקריאת שם בלבד. אכן כך ציינתי במאמרי, שנוסחים כאלה מופיעים בפוסקים לאורך הדורות ומקורם כבר במשנה (דמאי ה, ב). עם זאת, כפי שהבאתי שם, בכל המקורות הללו נאמר במפורש שאופן זה מיועד למי שרוצה בכך - אין שום חיוב לנהוג דווקא כך, אלא שמי שרוצה לחסוך בטרחה ולהפריד את התרומות יחד מוצעת לו דרך לעשות זאת. חלק מן הפוסקים אף כתבו במפורש שהנוסח אינו מחייב, וחלקם אף הביאו במקביל גם נוסחים להפרשת תרומות ומעשרות באופן של הפרדת כל אחת מן התרומות בפני עצמה.

ג. טענה נוספת שטוען הרב גרוסר היא שבנוסח המוצע ישנה בעיה של איסור בל תשחית. שכן באופן זה יחד עם תרומת המעשר ישנו בדרך כלל חלק של חולין (כיוון שכאמור מן הסתם האדם יפריד חלק מעט גדול יותר ליתר ביטחון), וחלק זה הולך לאיבוד יחד עם התרומה. בנוסח הרווח, לעומת זאת, כל החלק שמֵעבר לתרומת המעשר מוגדר כתרומה גדולה, וממילא הוא הולך לאיבוד מן הדין, ואין בכך משום בל תשחית.

אולם כאשר אדם לוקח "טווח ביטחון" כדי להימנע מחשש איסור, אין בכך איסור של בל תשחית. אין איסור בל תשחית כאשר האדם עושה מעשה לצורך מצוה, אף אם אין מדובר בחיוב אלא בהידור בעלמא (עיין למשל ספר חסידים סי' תתעט; שו"ת שבט הלוי ח"ט סי' קכ). כך למשל בעניין הלכות ניקור – במהלך הדורות נוספו חומרות שונות שגורמות למעשה לאיבוד של לא מעט בשר כשר, ואין חוששים בזה משום בל תשחית. וכן כאשר חתיכה נאסרה באופן שמצריך ליטול ממנה כדי קליפה או כדי נטילה, מן הסתם רבים נוטלים מעט יותר ליתר ביטחון, ולא שמענו מעולם שיש בכך איסור משום בל תשחית.

ד. עוד מציע הרב גרוסר אפשרות, שהפוסקים תיקנו באופן מכוון לומר את הנוסח הרווח. הסיבה לכך, לדעתו, היא משום דברי הרדב"ז (על הרמב"ם הל' מעשר ט, ה) שבמצב של ספק טבל יש להימנע מאמירה שמתפרשת כהודאה בכך שיש כאן חיוב מעשר, שהרי מצד הדין במצב של ספק טבל האדם פטור מלתת את המעשר ללוי, בעוד שאמירת הנוסח באופן שיש בו הודאה כזו עשויה לחייב אותו לתת את המעשר.

אולם ראשית אציין שלא מצאתי באף פוסק אמירה כזו, שישנה תקנה או אפילו עדיפות להפריש תרומות ומעשרות דווקא בנוסח כזה שבו מפרידים את התרומה ותרומת המעשר כיחידה אחת. כאמור, הנוסח הזה מובא במשנה ובפוסקים כהצעה בלבד, ולא כתקנה או הנחיה. ומעבר לכך, מבחינה זו אין הבדל בין הנוסח המוצע לבין הנוסחים המקובלים. דברי הרדב"ז ניתנים לפרשנויות שונות, אך בכל אופן אין בעניין זה יתרון לנוסח הרווח על פני הנוסח שהצעתי[2].

ה. ומכאן לתגובות שמתייחסות לפרטים בנוסח המוצע.

כפי שצוין לעיל בסעיף א, הנוסח מאפשר לאדם לקחת מעט יותר ממאית ליתר ביטחון, ובתוך החלק הזה לייחד את תרומת המעשר באמירה "המאית שנמצאת בצפון הכמות שהפרדתי". אם למשל יש לפנינו קילוגרם אחד של פירות ומתוכם האדם מפריד 12 גרם, עשרת הגרמים הצפוניים ייקבעו כתרומת מעשר, ושני הגרמים שבצד דרום יישארו חולין. על כך מעיר הרב מרדכי עמנואל, שהביטוי "בצפון הכמות" מתייחס רק אל המחצית הצפונית של הכמות ואולי אף אל הרבע הצפוני בלבד (עיין תוספתא תרומות ד, ט; רמב"ם הל' תרומות יג, טו; דרך אמונה שם אות קכה). אם אכן כך, נמצא שאין כאן הפרשה של כמות מספקת לצורך תרומת המעשר. כך למשל בדוגמה הנ"ל - רק שישה גרמים ייקבעו כתרומת מעשר, ולא עשרה גרמים כפי שנחוץ. מתוך כך הוא מציע לקבוע את תרומת המעשר באופן אחר, כגון בצד ימין של הכמות[3].

אולם אינני בטוח שתיקון כזה אכן הכרחי מצד הדין. ראשית, במקורות שצוינו מדובר על קביעה של "תרומה" סתם, ללא הגדרה של כמות מסוימת, בעוד שבענייננו האדם מגדיר במפורש את הכמות שעליה מדובר, מאית מכלל הפירות. בהגדרה מפורשת כזו מסתבר שהדברים יתפרשו על מלוא הכמות של מאית, אותה מאית שנמצאת יותר לכיוון צפון, גם אם היא גולשת אל המחצית הדרומית של כלל הכמות שהופרדה. בנוסף, יש מקום לומר שגם אם בלשון חז"ל "צפון" משמעו המחצית הצפונית דווקא - בלשון ימינו דומה שאין זה כך. אם למשל אדם כיום יתבטא "שני השלישים הצפוניים של כדור הארץ", הכל יבינו במה מדובר, ואיש לא יתמה על התבטאות כזו, אף שבהכרח השטח המדובר גולש גם אל המחצית הדרומית של הכדור.

אך מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה, ועל מנת לצאת מכל ספק אכן נכון לתקן את הניסוח. הניסוח החליפי שהציע הרב עמנואל על פי הירושלמי, "בצד ימין", עלול ליצור בעיה אם האדם יאמר את הנוסח תוך כדי תנועה, ולפיכך נראה שעדיף לומר "הצד העליון". בכמה מקורות (עיין למשל חגיגה טו, א; עירובין יד, ב; גיטין עט, א; תוספתא מנחות יא, ח; שיר השירים רבה א, ו) רואים שהמונחים "עליון" ו"תחתון" אין משמעם דווקא המחצית העליונה או התחתונה של הדבר, אלא זו הגדרה יחסית, ויש גם מצב שה"עליון" גולש אל המחצית התחתונה ולהיפך. ממילא כאשר אדם אומר "המאית שנמצאת בצד העליון" הרי האמירה חלה על מאית שלמה, גם אם חלק ממנה נמצא במחצית התחתונה של הפירות.

ו. עוד העירוני, שאין בנוסח התייחסות למצב של מעשר שני ששוויו פחות משווה פרוטה. במצב כזה, לדעת ראשונים ופוסקים רבים, לא ניתן לחלל את המעשר השני על פרוטה, אלא יש לחללו בשוויו (עיין למשל מנחת שלמה ח"א סי' סו; דרך אמונה, מעשר שני ונטע רבעי, ה, ס"ק יט, כט). כדי לכסות גם מקרים כאלה יש להוסיף בנוסח שאם שווי המעשר הוא פחות משווה פרוטה הרי הוא מחולל בשוויו, ולא בשווי של פרוטה[4].

ז. לסיום, אתייחס להערה לשונית נוספת של הרב יעקב אפשטיין, שאינה נוגעת לנוסח אלא לסגנון המאמר, שבו השתמשתי כמה פעמים במילה "גוש" כדי לתאר את אותם פירות שמופרדים לצורך התרומות. איני יודע מה הפגם שמצא הרב אפשטיין במילה זו, אולם הסיבה לשימוש בביטוי זה היא משום שלעיתים האדם מפריד לצורך התרומות רק חלק של פרי, ולעיתים פרי שלם לעיתים קבוצה של פירות, על פי מספר הפירות שהוא בא לתקן. המילה "גוש" באה כדי לכלול את כל המצבים הללו.

הנוסח המוצע, לאחר התיקונים:

בטבל ודאי מברכים לפני ההפרשה: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו, וציוונו להפריש תרומות ומעשרות.

מפרידים מכל סוג של פירות חתיכה קטנה בגודל כלשהו ומניחים בצד, ואומרים: הרי זו תרומה גדולה (כל מין בנפרד).

אח"כ מפרידים מכל סוג של פירות כמות בגודל מאית ממה שנשאר (או מעט יותר ליתר ביטחון) ומניחים בצד, ואומרים: המאית שנמצאת בצד העליון של הכמות שהפרדתי, ועוד תשע מאיות בצד העליון של שאר הפירות, הרי הם מעשר ראשון (כל מין בנפרד); ומאית זו שהפרדתי הרי היא עכשיו תרומת מעשר (כל מין בנפרד).

ומעשר שני הרי הוא בצד התחתון של שאר הפירות (כל מין בנפרד); ואם הפירות מחויבים במעשר עני, הרי הוא בצד התחתון של שאר הפירות (כל מין בנפרד).

בטבל ודאי, בשנת מעשר שני, מברכים:  ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו, וציוונו על פדיון מעשר שני.

בין בוודאי ובין בספק אומרים: המעשר השני, בתוספת רבע מערכו, מחוּלָל על פרוטה ורבע במטבע שייחדתי לחילול מעשר שני ורבעי*.

     *א. המנויים בקרן המעשרות או בית האוצר אומרים: ...'במטבע שייחדו עבורי בקרן המעשרות / בבית האוצר' וכד'.

     ב. אם הפירות הם בכמות קטנה, כך שייתכן ששווי המעשר השני הוא פחות מפרוטה, יש להוסיף: 'ואם אין במעשר השני שווה פרוטה, הרי הוא מחולל, בתוספת רבע מערכו, בשוויו על המטבע' וכו'.

* * *

עוד על שיטת הרב פיינשטיין בעניין גיור קטן שיגדל בבית שאין שומרים בו מצוות

במאמר הקודם[5] הצענו לדון בצמצום נישואי התערובת בארץ ע"י אימוץ יוזמתו של מו"ר הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, כפי שפורסמה בשו"ת "אגרות משה" ובחידושי "דברות משה" על הש"ס ונזכרה כמה פעמים בספר "מסורת משה", והיא לעודד גיור קטנים, בהם קבלת מצוות איננה מעכבת. דעת הרמ"פ היא שסוגיית גיור קטן על דעת בי"ד, שמתבססת על כתובות יא, א ש"זכין לאדם שלא בפניו", כוללת את הזכות להיות יהודי גם אם לא יהיה שומר מצוות, ולכן הגירות על דעת בי"ד חלה גם אם הגר הקטן ימשיך לחיות בבית שאינו שומר מצוות. אנו הוספנו שכל-שכן היום במדינת היהודים הסיכוי שילד שגדל בבית חילוני ישמור בעתיד מצוות רבות (כולל כשרות, מניעה מעבודה בשבת, שמירה מסוימת של החגים, שירות בצה"ל וכו'), ואפילו אולי יהיה בעתיד שומר מצוות ממש, גדול בהרבה מאשר ילד שגדל בבית חילוני בקהילות השדה הקטנות ברחבי ארה"ב בשנות תש"ל, וילדים אלו רמ"פ הציע לגייר אותם כשהם קטנים[6]. כאן אביא ארבע עדויות נוספות על מה שהבאתי במאמר ההוא, המוכיחות שהגרמ"פ היה רגיל להורות כך גם בשנותיו המאוחרות.

דיווח ראשון הוא משנת תשמ"ב-תשמ"ג מהעיר וויניפג (Winnipeg) שבדרום קנדה[7], כעשור לאחר המקרים שתוארו במאמר הקודם. שוחחתי והתכתבתי ארוכות עם רבה של הקהילה הדרומית בוויניפג באותה תקופה ששימש גם כמנהל בית הספר שלה[8], שבעקבות השאלה שהייתה לו על גיור קטנים טס לניו יורק ודיבר אישית עם הגרמ"פ בנושא וגם עם הגר"י קמינצקי, ושניהם הסכימו שיש לגייר את הילדים. הוא ציין ששני הגדולים זצ"ל הבינו היטב שהגרים הקטנים ימשיכו לגדול בבתים לא דתיים, וללמוד בבי"ס יהודי שהרוב הגדול של התלמידים בו אינם דתיים, ובכל זאת הם המליצו לגייר את כל הילדים שאמם אינה יהודייה או שלא עברה גיור אורתודוקסי והם לומדים בביה"ס היהודי בעיר.

כאמור, לענייננו חשוב במיוחד להכיר את המציאות שבבי"ס ובקהילה המדוברים[9]. בוויניפג חיו בתקופה המדוברת, שנת תשמ"ג, רק כ-30 משפחות שומרות-שבת, רובן בצפון העיר ומיעוטן בדרומה המרוחק. רמ"פ נשאל על בי"ס היהודי הקטן 'הרצליה' ששכן בדרום העיר ("Torah Academy of Herzlia"). בקהילה הדרומית המדוברת הדתיים היו מעטים (בשבת בבוקר השתתפו במניין כשבעים נפש, מבוגרים וילדים יחד, כשפחות מרבע מהם היו שומרי שבת)[10], ובכל כיתה היו תלמידים בודדים שומרי שבת. הרב הסביר לי שמטרת קיום ביה"ס היהודי הייתה לקרב את הילדים היהודים "חצי מהדרך", בתקווה שהדור הבא יתקרב אף יותר.

הרב מוויניפג הפנה אותי לתשובה נוספת[11], בה פוסק הגרמ"פ לקהילה קטנה אחרת, שאת הילדים בני אב יהודי ואם גויה שביקשו ללמוד בבית הספר היהודי "אין לקבלם ללמוד בהישיבה[12] עד שיסכימו האב והאם לגיירם על דעת בי"ד", אך אינו מתנֶה ואף לא מזכיר כלל את הצורך שהגרים הקטנים ישמרו תורה ומצוות, דבר שכאמור ממילא היה תקוות שווא במקומות הללו. הוא שמע באוזניו מפי רמ"פ שהגירות היא זכות לילד, שמספיק ש"יזכה לקבר ישראל ויקום לתחיית המתים", על אף שגם יעבור עבירות רבות בכל שנות חייו. כאמור, לדברי אותו רב גם הרב יעקב קמינצקי זצ"ל, אחד מגדולי הדור באותה תקופה, הסכים לגיור קטנים מבתים לא דתיים אם ילמדו בבי"ס היהודי, על אף שהסיכוי שיצאו שומרי שבת היה קטן ביותר[13].

להלן הנוסח כפי שמובא ב"מסורת משה" ע"י נכדו ומזכירו של הגרמ"פ הרב מרדכי טנדלר:

ואיזה אדם אחד מקנדה כתב[14] לרבינו, והתלונן על מה שאיזה רב משם אמר ששאל את רבינו לגבי לקבל בן של יהודי הנשוי לנכריה לישיבה[15] במקרה שההורים מסכימים לגיירו על ידי בית דין, אך האֵם אף שהיא הולכת ללמוד בענין יהדות עדיין אינה מוכנה להתגייר, ושהשיב רבינו שאפשר לגיירו. והכותב התלונן שיקשה להאמין שרבינו יקח על עצמו ליתן נשמה מאוצר הנשמות ולזרקו לילד של אשה נכריה, ושנית שא"כ יגרום מכשול לאלו שיש להם תאוה לישא נכרית, שיאמרו לעצמם מה בכך, הלא יהיה אפשר אח"כ לגייר את הילדים!

ואמרתי [=ר"מ טנדלר] לרבינו שמאחר שזה בעל-בית[16] שמתלונן על תשובה שהרב מסר [=שהרב של הקהילה מסר בשם הרב פיינשטיין], אולי יש להשיבו שיאמין לרבנים, או שישאל אצל רבו, או שלא נשיבו בכלל. והשיב רבינו שאף שבדרך כלל אין להשיב על פרטי מעשה לבעל-בית שמתלונן על פסקו של רב, כאן מאחר שמתלונן לנו, מחמת שהרב מסר ששאל מאיתנו, אז כן יש להשיבו בקיצור.

ואמר רבינו שכנראה האיש הזה פעם שמע בצעירותו משהו אודות "נשמות שבגוף"[17] ונתבלבל אצלו הענין. הלא קודם כל, אם לדינא הגירות חל אז ה' רוצה את הגרים, ומה איכפת לו! וגם מה איכפת לך אם נמהר את המשיח, שמוזכר שלא יבוא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף! ואמר רבינו שאשיב לו שבעצם אין עליו לשאול [=השואל לא היה אמור לשאול את השאלה ששאל], ורק כדי להעביר התלונות מלבו אנחנו נענה לך. וזה ברור שבסתם אין לנו לחפש לגייר ילדים, אבל אם ההורים מביאים, אף שהאֵם אינה כעת מתגיירת, מ"מ אם הסכימה לגדלו כבן יהודי, להאכילו כשרות[18], אז אם זה נחשב אצלה כזכות[19] אפשר לגיירו. וגם הלא מסתבר שאף שהאב יהודי מכל מקום יש לו את אותם זכויות על בניו הגוים כמו שיש לאב גוי, ויכול למוכרם לעבדות[20], וממילא יכול גם לגיירם בעל כרחם, וזה חידוש נוסף[21]. וגם אין לדאוג שזה יגרום התבוללות, דוכי הדבר היחידי שמונע מאדם להתבולל הוא הדאגה על יהדות הילדים, ומלבד זה אין בנישואי שִׁיקְצֶה[22] שום חסרון או איסור? זה סתם טיפשות לחשוב כך. וממילא בסיכום, אם הבית דין משער שזה זכות להילד, וזה מחמת שחושבים שישמור יהדות[23], בודאי שזה נחשב זכות לילד.

בנוסף לשני המקרים הנ"ל, מצאנו עדויות נוספות מבנו של הרב משה זצ"ל, הרב ראובן פיינשטיין זצ"ל, ועוד מאחד מתלמידיו המובהקים הרב שמואל פוירסט אב"ד בשיקגו, שהעידו אף הם כדבר ידוע ופשוט שהגרמ"פ התיר גיור קטנים מבתים חילונים[24] כדי למנוע מגוים להיטמע בקהילות היהודיות, ולמנוע נישואי תערובת[25]:

שאלתי את רבי שמואל פו[י]רסט משיקגו מה לעשות במקרה זה[26], והוא ענה שרבי משה [פיינשטיין] הורה לו אישית במספר מקרים להתקדם עם הגרות, אף על פי שהמשפחה אינה דתייה. רבי ראובן פיינשטיין אמר לי דברים דומים.

כאמור, אפשר לא לפסוק בעניין זה כמו הגרמ"פ, אך באתי להבהיר שזו הייתה שיטתו, וטועים אלו שסוברים שכביכול הגרמ"פ התנה גיור קטנים בזה שישמרו הוא והוריו תורה ומצוות[27]. כדי להמעיט נישואי תערובת גם בארצנו, יתכן שניתן לסמוך על סברתם המוצקה וכתפיהם הרחבות של הגרמ"פ והגר"י קמינצקי זצ"ל.

ארי יצחק שבט, כוכב השחר

* * *

שלוש הערות בעניין ברכת כהנים

א. גמרא סוטה לט, ב: 'אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה דיבור מפי הקורא'. רש"י מסביר שה'דיבור' כאן הוא הקריאה 'כהנים'. וכך נפסק בשו"ע או"ח סי' קכח סע' י: 'ואם הם שנים קורא להם (הש"ץ) כהנים'. וכך גם בסעיף יח: 'ואין הכהנים רשאים להתחיל ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן עד שיכלה דיבור קריאת כהנים מפי הקורא'. המילה 'הש"ץ' בסוגריים היא כנראה הוספה של הרמ"א, ודעתו היא ששליח הציבור הוא זה שאומר "כהנים". במ"ב שם בס"ק לד כתב: 'ולא חשיב הפסק בתפילה, כמו דלא חשיב הפסק מה שהש"ץ מקרא להם מילה במילה. והטעם, שנשיאת כפיים צורך תפילה הוא'. עכ"ל.

כיצד אם כן נוצר המנהג המקובל בקהילות האשכנזים בארץ שאין הש"ץ קורא "כהנים" אלא מתפלל אחר? המקור לכך הוא דברי התוס' בברכות לד, א ד"ה לא יענה: 'לקרות כהנים לדוכן, אומר ר"ת שאין ש"צ יכול לקוראם דחשיב הפסקה לתפילה אם קוראם, אלא אחד מבני הקהל קוראם. והא דאמרינן בסוטה פרק אלו נאמרים לשנים קורא כהנים וכו', לאו אשליח ציבור קאי אלא אחזן, כדתניא בספרי (פרשת נשא) אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו, וחזן לאו היינו שליח ציבור, דחזן היינו המתעסק בצרכי ציבור. וכן משמע נמי בסוטה דלאו אשליח ציבור קאי, דמעיקרא קאמר אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפי הקורא, פירוש הקורא כהנים, ואח"כ אומר אין שליח ציבור רשאי וכו', משמע דשנים הם'. עכ"ל.

כדברי ר"ת כתבו המרדכי מגילה רמז תתיז בשם רבנו חננאל ובברכות רמז קט, והרא"ש בברכות פרק חמישי סי' יז ובמגילה פרק שלישי סימן כא.

לעומת הראשונים האשכנזים הללו, הרמב"ם בהל' תפילה פרק יד הל' ח כתב: 'היו שנים או יותר אינן מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ואומר להם כהנים'. והחיי אדם כלל לב אות טו כתב: 'והגר"א הנהיג כדעת הפוסקים שהחזן אין אומר כלום, אלא שאיש אחר קורא כהנים'. עכ"ל. אך ערוך השולחן סי' קכח סע' כט כתב: 'אין הש"ץ מקריא כהנים עד שיכלה אמן מפי כל הציבור... קריאת כהנים מפי הש"ץ'.

א"כ, החיי אדם, בעקבות הגר"א פסק שאין הש"ץ קורא 'כהנים' אלא אחד מהקהל, כדעת הראשונים שהובאו לעיל, ואילו המ"ב והערוך השולחן פסקו כדעת הרמב"ם ששליח הציבור הוא זה שמכריז כהנים. היום בארץ התפשט המנהג כהגר"א (כמו בהרבה נושאים אחרים) שאחד מהקהל קורא 'כהנים' ולא הש"ץ.

לפי זה, שלשני המנהגים יש מקור בפוסקים, כדאי לענ"ד להקפיד במקומותינו שבדרך כלל מנהג התפילה הוא 'לפי החזן', שבמקום שהש"ץ קורא, או עומד לקרוא, 'כהנים', לא יקרא גם מישהו מהקהל 'כהנים', זה מיותר ולא מכובד. כמו כן יש למנוע מראש מצב שאף אחד מהקהל לא מוטל עליו לקרוא 'כהנים', ואז לעיתים יש רגע של שתיקה לאחר שהש"ץ מסיים "הטוב שמך ולך נאה להודות", ואז כמה מתפללים מתעשתים וקוראים "כהנים" יחד.

ב. כתב המחבר בסי' קכח סע' ט: 'כשעוקרים הכהנים רגליהם לעלות לדוכן אומרים יהי רצון מלפניך וכו' שתהא ברכה זו שציוויתנו לברך את עמך ישראל  ברכה שלמה, שלא יהא בה מכשול מעתה ועד עולם. ומאריכים בברכה זו עד שיכלה אמן של הודאה מפי הציבור'. עכ"ל. וכתב המ"ב שם בס"ק לא: 'לאו דוקא, אלא עד שיסיים הש"ץ ולך נאה להודות, כדי שיענו הקהל אמן על שתיהן'. עכ"ל.

באותו סימן בסע' טו כתב המחבר: 'ואח"כ מתחיל ש"ץ שים שלום, ואז כהנים מחזירים פניהם להיכל ואומרים, ריבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל' וכו'. והוסיף הרמ"א: 'ויאריכו בתפילה זו עד שיסיים ש"ץ שים שלום, ושיענו הציבור אמן על שניהם'. עכ"ל. והוסיף שם המ"ב ס"ק נד שבר"ה ויו"כ שמאריכין בניגוני 'היום תאמצנו' לא יתחילו לומר ריבון העולמים עד לבסוף, כדי שיסיימו עם הקהל כאחד.

המסקנה העולה מכל זה היא שלכהנים אין אפשרות מעשית לומר 'ברוך הוא וברוך שמו' על שתי ברכות הש"ץ 'ולך נאה להודות' ו'המברך את עמו ישראל בשלום', כי באותה שעה הם אומרים את תפילותיהם. שתי תפילות אלו של הכהנים הן דינא דגמרא (סוטה לט, א), ואילו אמירת ב"ה וב"ש היא הנהגה של ראשונים - הטור מביא דין זה בשם אביו הרא"ש, וכך פסק השו"ע בסי' כה. פשוט אם כן שהכהנים צריכים לוותר על אמירת ב"ה וב"ש לטובת התפילה המיוחדת להם.

ג. ברכות מב, א: "דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, שלוש תכיפות הן, תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפילה, תכף לנטילה ברכה". הברכה שם היא ברכת המזון, ויש צורך לסמוך את נטילת מים אחרונים לברכת המזון, אבל התוס' בסוטה לט, א ד"ה כל הבינו על פי הירושלמי בברכות פ"א שהכוונה גם לנטילת הידיים שלפני ברכת כהנים "דבעינן תיכף נט"י בברכה דמשתעי ביה קרא, והכא מייתי לה אברכת כהנים. ושיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה". על פי דברי תוס' הללו כתב המג"א בסי' קכח ס"ק ט: 'ואסור לשהות כדי הילוך כ"ב אמה בין נטילה לברכה, ולכן צריך ליטול סמוך לרצה, והחזן לא יאריך ברצה'. עכ"ל. ובביאור הלכה סע' ו הוסיף: 'ובא"ר כתב דסמכינן בזה על הפוסקים דאין צריך כלל נט"י כשנטל ידיו שחרית. ומ"מ לכתחילה טוב ליזהר בזה במה דאפשר [פמ"ג]. ולכן טוב ליזהר לכתחילה שלא לשוח בין נטילה להברכה'. עכ"ל. [אך אסור לדבר בחזרת הש"ץ, האיסור היחיד בשו"ע שעליו כתב המחבר שהעובר עליו 'גדול עוונו מנשוא'! הכוונה כנראה גם לדיבורים לצורך התפילה, שהכהנים צריכים להיזהר לכתחילה להימנע מלאומרם בין הנטילה לברכה].

בכל אופן יוצא מזה שראוי שהכהנים יטלו את ידיהם סמוך ככל האפשר לברכת כהנים, ולא מיד לאחר הקדושה.

הרב עקיבא כהנא סיפר [עלון חמדת ימים, פרשת תולדות תשפ"ב] שמורנו הרב אברהם שפירא זצ"ל היה מתפלל בצעירותו בדרך קבע בימות החול במניינו של הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל. לקראת הימים הנוראים ביקש הגרי"ז מהרב שפירא שיתפלל אצלו גם בר"ה כדי שתהיה ברכת כהנים, והגרי"ז שהיה לוי יטול את ידיו. מאחר שדרכם של הבריסקרים לעמוד בכל חזרת הש"ץ ברגליים ישרות כמו בעמידה בלחש, ביקש הגרי"ז מהרב שפירא שהם יצאו לנטילה לפני חזרת הש"ץ כדי שלא יצטרך להלך באמצע חזרת הש"ץ, אבל הרב שפירא סירב בגלל ההפסק הגדול שיהיה בין הנטילה לברכה. לכן הורה הגרי"ז לש"ץ שכאשר ייצאו הוא והרב שפירא לנטילת הידיים לפני ברכת כהנים הש"ץ יפסיק את התפילה עד לחזרתם מהנטילה. כך שתי ההקפדות קוימו. זכר צדיקים לברכה. [כנראה הגרי"ז לא חשש לטירחא דציבורא, כי כל מי שבא להתפלל במניין שלו סמך על דעתו ועל מנת כן בא].

בנימין הנשקה, מעלה הזיתים, ירושלים

* * *

תיקון טעות ודיוק היסטורי

במאמר שפרסמתי בגיליון הקודם של 'המעין' תחת הכותרת 'מה לחברי "עזרא" מירושלים בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה בשנת תשי"ב?" חלה טעות. שמם של ארבעה מתוך חמשת חברי "עזרא" הנ"ל נכון (משה לוינגר, יחיאל לוי, רפאל צבי אהרונסון ואנוכי), אבל השם החמישי, רפאל שנרב, נכתב בטעות - החמישי היה יצחק אדלר ז"ל (לימים גיסו של עורך 'המעין' יונה עמנואל ז"ל), שנפרד מאיתנו אחרי השנה בכפר הרא"ה ועבר לישיבת 'זכרון יעקב' (לאחר מכן היא עברה לכפר חסידים – רכסים). הוא נשאר בה כתלמיד ואחר כך שימש בה כר"מ עד לפטירתו.

יצחק הילדסהימר, קיבוץ שעלבים