המעין

חיוב תוכחה בימינו / הרב יעקב אפשטיין

הורדת קובץ PDF

א. מצות תוכחה

ב. מניעות ממצות תוכחה

ג. חובת התוכחה תלויה בתוצאה

ד. הצדדים למניעת תוכחה בדורנו

ה. יש חיוב תוכחה בדורנו ודיני מחללי שבתות

ו. דעת הרמב"ם לקרב אף מחללי שבתות

ז. יש להוכיח גם בדורנו בדרך הנכונה

ח. מהו מצב הדור

ט. 'ועל התשובה מראש הבטחתנו'

א. מצות תוכחה[1]

נאמר בערכין (טז, ב):

מנין לרואה בחברו דבר מגונה[2] שחייב להוכיחו? שנאמר: הוכח תוכיח. הוכיחו ולא קיבל מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: תוכיח, מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו? תלמוד לומר: לא תשא עליו חטא.

מכאן שמצות התוכחה מוטלת על כל אחד שרואה בחברו דבר פגום.

כתב הרמב"ם (סה"מ עשה רה):

וכבר ביארו החכמים (ב"מ לא, א) שחיוב מצוה זו על כל אדם, ואפילו הפחות לנכבד הוא חייב להוכיחו.

וכן כתב בספר החינוך (קדושים מצוה רלט):

ועוד אמרו זכרונם לברכה [ב"מ לא, א] שאפילו הקטן חייב להוכיח הגדול אם יראה הגדול הולך בדרך לא טוב.

היינו אין הגבלה מי צריך להוכיח, אפילו קטן את הגדול, וכ"ש גדול את הקטן.

 

ב. מניעות ממצות תוכחה

נאמר בהמשך הסוגיא בערכין:

תניא, אמר רבי טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך.

כלומר, המוכח יוצא כנגד המוכיח אותו, בטענה שאינו צדיק יותר ממנו.

פירש רש"י (ערכין טז, ב):

קיסם - כלומר עוון קטן שבידך, זה יכול לומר לו טול אתה עוון גדול שבידך. הלכך אין יכולין להוכיח, שכולן חוטאים.

ובערוך ערך קסם א כתב:

טול קיסם - כלומר יותר תועבות עושה השופט משאר העם.

וכך כתב רבנו יהונתן מלוניל (על הרי"ף בבא מציעא יז, א):

אם יש בדור הזה מי שיקבל הוכחה - כלומר שרוב העולם הם חוטאים, ואם יאמר לו טול קיסם מבין שיניך, כלומר הסר עוון שעשית ממך, ישיב לו טול קורה מבין עיניך, כלומר הסר גם אתה עוון גדול מזה ממך.

וכן כתב בסמ"ק מצוריך (סימן קיב) שהיום אין לך אדם שאין בו דופי, ולכן אי אפשר להוכיח.

אך נראה שאין בכך כדי לבטל את חובת התוכחה, אלא לומר שאם המוכיח נגוע בעבירות עוד יותר מן המוכח נראה שתוכחתו לא תתקבל, שכן המוכח לא יקבל ממנו תוכחה. אבל לא משמע שנפטר מן המצוה.

בהמשך הסוגיא כתוב:

אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל, וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר: אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.

פירש רש"י:

שיודע להוכיח - דרך כבוד, שלא יהו פניו משתנין.

וכ"פ רבנו גרשום. דברי רש"י מנוגדים לדעת הרמב"ם (הל' דעות פ"ו ה"ח) שעל 'פניו משתנות' מחמירים רק בציבור, והבושה מחמת הציבור, אבל ביחידות אפילו פניו משתנים מותר להוכיחו.

עוד כתב רבינו גרשום (ערכין טז, ב):

שמקבל תוכחה - שאם מוכיחין בדור הזה לאדם מיד שונאו.

אף מצד זה חייבים לומר שאם המוכח שונאו אינו נפטר מתוכחה, כאמור בהמשך שנחלקו אם עד הכאה או קללה או נזיפה.

כך פירש רבינו יהונתן מלוניל (שם):

אם יש בדור הזה שיכול להוכיח - כלומר שיש כח בידו להוכיח חברו ולעשותו ללכת בדרך טובה, לפי שכל בני העולם הם חכמים בעיניהם ואינם מטים אוזניהם אל קול מלמדיהם. אם בדור הזה שיודע להוכיח - שיהיה לו לשון רכה, שיאמר המוסר בלשון נחת, שיהיו נוחים גם לשמוע אל מוסריהם.

הסביר זאת היטב בחידושי אגדות למהר"ל (ערכין טז, ב):

רק הפירוש כמו שאמרנו, שאין הדור מקבל תוכחה כלל, וכך הם משיבים שלא באמת, ולפיכך משיב ר"ע על זה תמה אני אם יש בדור שיוכל להוכיח, כלומר שאתה תולה שאין המוכח מקבל תוכחה - יש לתלות במוכיח שאין המוכיח יודע להוכיח עד שהמוכח יהיה מקבל תוכחה, כי הרבה תולה בזה שיוכיח אותו עד שיהיה מקבל תוכחה, שצריך אל זה חכמה יתירה ותחבולה גדולה מאוד, ומה מאוד העמיק בדבריו לומר תמה אני אם אחד בדור הזה יכול להוכיח, שהחוטא כבר נטה אל החטא, ואם רוצה להוציא אותו מן הדבר אשר עשה צריך חכמה גדולה לדבר עמו דברי טעם ודברי סברא מאוד עד שהדברים נכנסים בלבו, וכן שלא יעשה מה שאין ראוי לעשות צריך לדבר זה דברי טעם דברי אמת ודברי סברא שהם נכנסים ומשברים לב האדם אשר לבו קשה.

היינו, חכמים בשאלות ובספיקות שהם מעלים בגמרא אם יש מקבל תוכחה או יודע להוכיח, תולים את חובת התוכחה בתוצאה. אם המוכח לא חזר בו מפני שלא נכנסו דברי המוכיח באוזניו ובלבו, או שאין המוכיח יכול לחדור ללבו, אין עליו חובת תוכחה.

 

ג. חובת התוכחה תלויה בתוצאה

הדברים כתובים במפורש בהגהות מיימוניות (הל' דעות פ"ו ה"ז אות ג):

בפרק במה בהמה ופרק שבועת הדיינין ואפילו אם ספק בידו אם יקבלו דבריו צריך להוכיחו כדמשמע התם בבמה בהמה, אמנם אם ודאי לו שלא יקבלו אז נראה דפטור, כדאמרינן התם שאמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, משמע שאם היה גלוי להם לא היו נענשים. וכן משמע בתוספתא בפרק חזקת הבתים, וכן כתב ספר המצות, וכתב וטוב לו לשתוק דהנח להן לישראל שיהו שוגגין וכו'. ורא"מ כתב דמעונש פטור, אבל מעשה דהוכח תוכיח לא איפטר. אבל ה"ר משה מקוצי כתב בההיא דהבא על יבמתו כשם שחייב לומר דבר הנשמע כך חייב שלא לומר דבר שאינו נשמע, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך. ע"כ.

עולה מדבריו שאם ברור לו שתוכחתו לא תתקבל – הוא פטור מלהוכיח.

האחרונים הביאו את דברי החפץ חיים בספרו אהבת חסד. הוא מביא שם רשימת הנהגות שהוא מכנה אותן 'מרגניתא טבא', "והיא כוללת הנהגות טובות וקדושות מאת הגאון האמתי הצדיק המפורסם בדור שלפנינו בין חכמי ישראל לגאון תפארת ישראל וקדוש ה' בהתמדת לימודו ובמעשיו הנוראים כקש"ת מהר"ר יונתן זצ"ל מעיר לובטש, הנקרא בפי כל ר' יהונתן וואלינער". שם בהנהגה יז הוא כותב:

להשתדל בטובת חברו, ולרדוף אחר השלום, ולהיזהר מלאו דלא תשנא, ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר"מ מלובלין לשנאותו כל זמן שלא הוכיחו. ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח, שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל וטבעו הרע גרם לו, כמ"ש ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, וכ"ש שאסור לקללו, רק יבקש רחמים עליו שיעזרהו ה' על תשובה שלמה. ולא יכנה שם לחברו, ולא יקראהו בכינוי שכינוהו אחרים.

מדברי המרגניתא טבא משמע שלא בטלה בימינו חובת התוכחה, אלא שהדבר קשה מאוד ולכן אסור לשנוא את  הראוי לתוכחה גם אם אינו מקבלה.

 

ד. הצדדים למניעת תוכחה בדורנו

כתב החזון איש (יו"ד סי' ב אות כח):

ועוד יש בזה תנאי שלא יהיה אנוס, וכמ"ש הר"מ פ"ג מהלכות ממרים ה"ג דבניהם ותלמידיהם (=של הקראים) חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה, ותינוק שנשבה מביא קרבן כדאמר ר"פ כלל גדול, ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו. ובהגה"מ פ"ו מהלכות דעות כתב דאין רשאין לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה. ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט, והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין כי אצלנו הוא קדם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח ודיינינן להו כאנוסין, ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום וכן לעניין שאר הלכות.

היינו שקיימים שני תנאים למי שאין מוכיחים: שהמוכח לא יהיה אנוס, ושנוכל להוכיח אותו. אבל הציבור החילוני לפי דעתו הם כאנוסים ותינוקות שנשבו, ואין מי שיכול להוכיחם, ועל כן אין דינם כמינים ומחללי שבתות בפרהסיא שמורידין ולא מעלין, וחייבים להחיותם ולהצילם בפיקוח נפש.

 

ה. יש חיוב תוכחה בדורנו ודיני מחללי שבתות

בשו"ת להורות נתן (ח"י סי' יז) חלק על החזו"א, ולדעתו חייבים להוכיח גם בזמן הזה, ולכן דין מי שהוכיחו אותו ולא קיבל כדין מחלל שבת ומין שמורידין ולא מעלין. וז"ל:

ודבריו (=החזו"א) ז"ל צריכין עיון רב, דהן אמת שמבואר בשו"ת מהר"ם לובלין ז"ל (סי' יג) דאפילו בדברים שבינו לבין המקום אסור לשנאותו בלב אלא לאחר שיוכיחנו ואין מקבל תוכחה, וכדמשמע בהגהות מיימוני (פ"ו מדעות) שכתב על מה שכתב הרמב"ם שמצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, וכתב ההגהות ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצוות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו, הרי שלא התירו לשנאותו אלא לאחר שאינו מקבל תוכחה, אבל קודם שיוכיחנו אסור לשנאותו בלב אלא חייב להוכיחו, עיין שם. ומה שהביא מספר אהבת חסד דמהאי טעמא מצוה לאהוב את הרשעים, לעת עתה לא מצאתי מזה בספר אהבת חסד להחפץ חיים ז"ל. ברם מה שכתב החזון איש ז"ל כי אצלנו הוא קודם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח. עכ"ד. לא זכיתי להבין, דלכאורה כוונתו ז"ל להא דאמרו בערכין (טז, ב) אמר רבי טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך, אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח [ועיין הגירסא בעין יעקב ושיטה מקובצת שם], ועל פי זה כתב החזון איש ז"ל דכיון שאמרו דתמיהני אם יש בדור מי שיודע להוכיח ממילא אצלנו הוא קודם תוכחה, ואף שמוכיח הוי כמאן דליתא דהרי אינו יודע להוכיח. וקשה, דלפי זה יוצא דבזמן הזה בטלה מצות תוכחה, והרי מבואר ברמב"ם (פ"ו מדעות ה"ז) הרואה בחברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך וכו', וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעוון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם עיין שם. וכן מבואר ברמ"א או"ח (סי' תרח סע' ב) דבדבר המפורש בתורה מוחין בידו, וביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו עיין שם. ועיין בהקדמת ספר של"ה ז"ל בעניין מצות תוכחה באריכות. הרי דמצות תוכחה נוהגת ושייכת גם בזמן הזה. ומה שאמרו תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח, אין הכוונה דליכא מציאות של תוכחה כי אין אנו יודעין להוכיח, אלא שאמרו כן דרך זירוז שהמוכיח ישתדל להיות שלם במעשיו כדי שלא יאמרו לו טול קורה מבין עיניך, אבל אין זה פוטר מלהוכיח, ולא נאמר תנאי זה במצות תוכחה שיהא גברא שיודע להוכיח.

ועיין רי"ף בבא מציעא סוף פ"ב (לב, א) שהביא דברי רבי עקיבא וראב"ע שתמהו אם יש בדור הזה שיודע להוכיח, וכן הביא המימרות של מצות תוכחה ועד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה עיין שם, ומבואר דאע"ג דהני תנאי אמרו דתמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח אין כוונתם דלשיטתם תתבטל מצות תוכחה מכיון שאין אנו יודעים להוכיח, אלא שאמרו כן רק דרך זירוז, אבל ודאי דמצות תוכחה איכא גם בזמן הזה. ועיין בפירוש הרדב"ז על הרמב"ם (פ"ג מה' ממרים ה"ג) שכתב על מה שכתב הרמב"ם שם דבני הקראים התועים הרי הם כתינוק שנשבה, וכתב עליו הרדב"ז "נראה שכתב רבנו זה ללמד זכות על הקראין, אבל הנמצאים בזמננו זה אם היה אפשר בידינו להורידם היה מצוה להורידם, שהרי בכל יום אנו מחזירים אותן למוטב ומושכין אותן להאמין תורה שבעל פה והם מחרפין ומגדפין את בעלי הקבלה, ואין לדון את אלו בכלל אנוסים אלא כופרים בתורה שבעל פה", עכ"ד, ואם נימא דאין אנו יודעין להוכיח א"כ אמאי יהיו הקראים בזמן הזה מן המורידין, כיון שאף שאנו מוכיחים אותם ומושכין אותן להאמין בתורה שבעל פה אעפ"כ הוי אחר התוכחה כמו קודם התוכחה. אלא ודאי פשוט דגם בזמן הזה איכא מצות תוכחה ויכולין אנו להוכיח. ועיין רמ"א יו"ד (סוף סי' שלד סע' מח) דאע"פ שחייב אדם למחות בעוברי עבירה, וכל מי שאינו מוחה ובידו למחות נתפס באותו עוון, מ"מ אין אדם חייב להוציא ממונו על זה, ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה, שיש לחוש שיהיו עומדין על גופנו ומאודנו, עיין שם. וכעין זה ברמ"א חו"מ (סי' יב סע' א) דנוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה משום שיש סכנה בדבר שלא ימסרנו למלכות, עיין שם. וברמ"א יו"ד (סי' זק"ן סע' א) כתב דבמקום שאמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עוון מ"מ בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה, עיין שם. הרי שאם לאו משום חשש סכנה איכא חיוב מחאה - שהוא מדין תוכחה וכדמשמע ברמב"ם (פ"ו מדעות ה"ג) הנ"ל - גם בזמן הזה.

ועיין בביאור הלכה (או"ח סי' תרח סע' ב) שכתב וז"ל: ודע דמסתברא דמה שפסק הרמ"א דבדבר המפורש בתורה חייב למחות, דוקא שהוא באקראי, אבל אלו הפורקי עול לגמרי, כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבלות להכעיס, כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו, וכן איתא בתנא דא"ר (פרק י"ח) הוכח תוכיח את עמיתך, עמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצוות אתה חייב להוכיח אותו, אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו. עכ"ל. ואם נימא שאין אנו יודעין להוכיח, וממילא אף אם הוכיח הוי כמו קודם תוכחה וכאילו לא הוכיח, א"כ איך יש מציאות בזמן הזה שמחלל שבת בפרהסיא לא יהא בכלל עמיתך, הרי מכיון שלא הוכיחהו א"כ אסור לשנאותו, והוי בכלל רעך שמצוה לאוהבו וכמבואר בשו"ת מהר"ם לובלין הנ"ל, ומכיון שאין אנו יודעין להוכיח א"כ אף אם הוכיחוהו לבל לחלל את השבת הוי כמו קודם תוכחה והוי ליה בכלל עמיתך. אלא ודאי פשוט דמצות תוכחה שייכת גם בזמן הזה וכמבואר בכל הפוסקים הנ"ל, ואם מוכיח את העבריין ודאי שיש בזה דין תוכחה, ואם אינו שומע לתוכחתו הוי כאחר תוכחה.

ומתוך כך נראה לענ"ד, דוודאי דגם החזון איש ז"ל מודה שאם הוכיחו להני בני תועים ולא הועילה תוכחתו דדינו כלאחר תוכחה, ואין דינו כתינוק שנשבה אלא כמומר. ומה שכתב דהני בני תועים חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה ואצלנו הוא כקודם תוכחה שאין אנו יודעים להוכיח ואסור לשנאותו, היינו היכי שלא הוכיחוהו מעולם, אלא שלא תאמר דכיון דגם בני התועים שומעים ויודעים שיש ישראל שומרי תורה והם צועקים על מחללי שבת, וא"כ נימא דידיעה זו עצמה תפקיע אותם מדין אנוס ותינוק שנשבה, שהרי הוא שומע שיש שומרי שבת בעולם, וא"כ ליהוי כמומר לחלל שבתות לאחר תוכחה, על זה כתב החזון איש ז"ל שאין אנו יודעין להוכיח, דהיינו מה שאנו צועקין על חילול שבת וכדומה אינו נחשב לתוכחה באזנם, כיון שהתוכחה זאת מגעת לאוזן בני התועים השבויים בדרך לעג וליצנות. ומה שכתב שאין אנו יודעין להוכיח, אין הכוונה למימרא דהני תנאי בערכין (טז, א), דמימרות אלו ודאי שאין מבטלין מצות תוכחה, שהרי כל הפוסקים כתבו שחייבין להוכיח, ומוכח שיש מציאות לתוכחה גם אחרי המימרא דהני תנאי, והני תנאי אמרו כן רק דרך זירוז וכנ"ל. וכוונת החזון איש ז"ל באומרו שאין אנו יודעין להוכיח, היינו שאין אנו יודעין למחות נגד הכלל של מחללי קודש, מכיון שאין מחאתנו ותוכחתנו מגעת לאוזנם כדין תוכחה המבואר ברמב"ם (פ"ו מדעות ה"ז), שהמוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא, עיין שם, וכעין זה כתב הרמב"ם (פ"ג ממרים ה"ג) לעניין בני הקראים שאין להורגם מכיון שהן כתינוק שנשבה אלא ראוי להחזירן בתשובה ולמושכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, עיין שם, והיינו על דרך שכתב בהלכות דעות הנ"ל שצריך להוכיח בלשון רכה ובנחת ואם לא קיבל יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכן תמיד חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא, עיין שם, וזה שכתב לעניין הקראים שצריך למושכם בדברי שלום, והיינו שידבר לו בנחת ובלשון רכה, וכל שלא עשה כן לא הוחזק למומר ודינו כתינוק שנשבה וחייב ביבום ומצווין אנו לחלל שבת להצלתו. אבל פשיטא שיש לנו עליהם מצות תוכחה, וחייבים אנו להוכיחם כדין תוכחה, דהיינו שידבר לו בנחת ובלשון רכה, ואם הוכיחו ולא קיבל תוכחתו הרי זה מומר שדינו כעכו"ם.

לדעת הרב גשטטנר, כל אדם מישראל שהוכיחו אותו ולא חזר בתשובה דינו כמין ומחלל שבת לכל דיניו שנשנו בפוסקים, והאריך בתשובתו הזאת ובשתי התשובות הבאות אחריה.

 

ו. דעת הרמב"ם לקרב אף מחללי שבתות

 כך השיב הגר"ש גורן (שו"ת תרומת הגורן ח"א סי' פד) לגבי תוכחה ולגבי העלאה לקריאת התורה:

המחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר וכעובד ע"ז לכל דבר כמבואר במס' חולין (ה, א), ועיי"ש ברש"י ד"ה "האי תנא" וברמב"ם בהל' שבת (פ"ל הט"ו) ובהל' שחיטה (פ"ד הי"ד). וכן הוא בשו"ע יו"ד (סי' ב סעיף ה). והב"י ביו"ד (סימן קיט) הביא את תשובות הרשב"א שהמחלל שבת בפרהסיא בפני עשרה מישראל שלוש פעמים, עושה יין נסך. אמנם יש סוברים שכיום דינם של מחללי שבת כאנוסים וכתינוקות שנשבו, אם משום חוסר ידיעה, או משום שהם לפני תוכחה משום שאין אנו יודעים להוכיח. כמו שדן בזה הגאון 'החזון איש' זצ"ל בספרו בהל' שחיטה (סוף סי' ב אות כח), שהביא בשם ספר 'אהבת חסד' בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים כי אצלנו הם קודם תוכחה. וכתב זאת בשם המהר"ם מלובלין, ודיינינן להו כאנוסים. אבל כל שידוע שהאיש יודע את חומר איסור שבת ובכל זאת מחלל שבת בפרהסיא אין לקרוא אותו לתורה ואין לצרפו למנין, כמבואר במשנה ברורה (סימן נה ס"ק מו).

אולם אין כן דעת הרמב"ם באגרת השמד (מאמר קידוש השם), שכן כתב שם: "וג"כ אינו ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא מקרבם ומזרזם לעשית המצוות. וכבר פירשו רבותינו ז"ל שהפושע אם פשע ברצונו, כשיבוא לבית הכנסת להתפלל מקבלין אותו ואין נוהגין בו מנהג בזיון. וסמכו על זה מדברי שלמה ע"ה שאמר 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב' (משלי ו, ל), אל יבוזו לפושעי ישראל שהן באין בסתר לגנוב מצוות. עכ"ל הרמב"ם. לכן, סביר שלדעת הרמב"ם אין לדחות את זה הבא לעלות לתורה, ובלבד שלא יקראו אותו בין שבע הקרואים כי אם כהוספה.

היינו, לפי הרמב"ם באגרת השמד יש לקרב אף מי שלא קיבל תוכחה, ומשמע שאין דינו כמין.

 

ז. יש להוכיח גם בדורנו בדרך הנכונה

עוד השיב בשו"ת תרומת הגורן (ח"ב סי' מא) שצריך להוכיח בדרך נכונה את מי שיקבל את את התוכחה:

שאלה: פסיכולוגית שמטפלת באנשים המספרים לה על עבירות שביצעו, האם חלה עליה חובת תוכחה?

תשובה: א. אם מדובר באדם או בזוג חילוני שסביר להניח שלא ישנה דרכו ע"י התוכחה או ההערה שלך, אין להגיב כלל על דבריו ועל העבירה שעובר או עוברים, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (ביצה ל, א), וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה, ב).

ב. עקרונית אין הבדל אם מדובר בעבירה שיש לה זיקה לטיפול שלך או לעבירה אחרת. אבל בכל זאת, כשאת מדברת עם האיש או האנשים בנושא הטיפולים שלך, ומתוך הדברים משתמע שהם עוברים עבירה, ראוי שתעירי להם שלפי ההלכה היהודית זה אסור, מבלי לנסות לדרוש מהם להפסיק את הנוהג שלהם.

ג. אם את נמצאת עם מישהי או מישהו בטיפול ממושך וקיימת אפשרות סבירה שדבריך ישפיעו עליהם לטוב, תעירי להם שהדבר אסור לפי הדת היהודית.

ד. אם המטופלים הם דתיים או מסורתיים, יש להודיע להם בשפה רפה את חומרת העבירה, אם היא עבירה מן התורה, ולא בטון של תוכחה, כי מצינו בתלמוד בשם ר' אלעזר בן עזריה: "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח" (ערכין טז, ב).

ה. במסגרת קבוצתית אין להגיב על עבירה המבוצעת כביכול הנשמעת מפי מישהו, כמו שפוסק הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ו ה"ז): "המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו" וכו'.

 

יש ללמוד מדברי הגר"ש גורן שוודאי שקיימת חובת תוכחה בזמן הזה, אבל להוכיח רבים זה לא ניתן, וליחיד יש להוכיח רק בצורה מאד קלה כדי לא לרחקו.

 

ח. מהו מצב הדור

אף שאיני ראוי לחלוק על כל הגדולים שנשאו ונתנו בהלכה זו, בכל זאת אחווה דעתי הקטנה, ואהיה כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע. הדברים נאמרים בכללות, וכמובן שיש יוצאים מן הכלל.

מצות תוכחה נוצרת מבסיס משותף, כשאחד סוטה מהדרך בא אחד מבעלי אותו בסיס ומוכיח אותו. הבסיס המשותף הוא עַם ישראל, וכיון שכולנו קיבלנו את התורה בהר סיני ונצטווינו על כולה כולנו חייבים בה. אבל הבסיס המשותף קיים אם הוא בתודעת הציבור, אבל אם חלק מהציבור כלל לא מודעים לו, ועם ישראל הוא לדידם עם ככל העמים – התאגדות של שותפים להקים מדינה עם שלטון מאגד, משפט, חינוך, צבא, ושירותים לאזרח, ואילו החלק השני בעם רוצה לבנות מדינה על בסיס התורה שקיבלנו בהר סיני, אין מקום לתוכחה, כי אין בסיס מאחד. כל הראיות שהובאו לכך שמוציאים מכלל ישראל מחללי שבתות בפרהסיא לאחר שהוכיחום, ומחשיבים אותם כמינים וכו', נכתבו כלפי ציבור ויחידים כשהיה בסיס לתוכחה, כלומר פרישה חלקית מן הדרך המשותפת מתוך הכרה של הבסיס המשותף. אך בימינו רוב הציבור החילוני בארץ ישראל אינו מורד בריבונו של עולם ובתורה – כי אינו יודע כלום, וגם אלה שאבותיהם היו יהודים שלמים וקיימו תורה ומצוות ההשפעה של אמצעי התקשורת ומשרד החינוך והאווירה החילונית גיִדלו אותם להיות בורים ועמי ארצות שהחומריות אחוזה בהם, ותרבותם היא תרבות העמים הקלוקלת הרודפת אחר קנאה ותאוה וכבוד. אין לציבור הזה בכללו ידיעה מה מחייבת התורה, והם רחוקים מאמונת ישראל, ורובם ככולם שטחיים ובורים בכל ערכי ישראל. מדרגתם נמוכה יותר מתינוק שנשבה, שכן הלה רוצה מכאן ולהבא לקבל עליו חובות וזכויות של עם ישראל רק אינו יודען, ולכן מביא קרבן חטאת אחד על כל עבירותיו, ואילו הציבור החילוני אינו יודע ואינו רוצה בהכרה ברורה, ואף אם תהיה לו אפשרות לא יביא קרבן חטאת על העבירות שעבר. ועם כל זאת הם רוצים להיות שותפים בקיומו של עם ישראל – לפי הבנתם.

ולכן כלפי מי שיכול לקבל תוכחה צריך להוכיחו כפי שכתב הגר"ש גורן בלשון רפה שאינה מעוררת התנגדות, אבל מי שלא ניתן להוכיחו אינו מן המורידין ואין מעלין, וריחוקו וקטנותנו מונעים מן התוכחה לחדור באוזניו ולהעלותו לדרך חיים. הם כקטנים מבני ישראל שחייבים עליהם ככל ישראל, ואין להחשיבם כמי שאינם מקבלים תוכחה, ואנו חייבים עליהם בערבות, מפני שכל ישראל ערבים זה בזה. וחייבים להצילם כשהם במצב של פיקו"נ, ולהחיותם בכל דיני גמילות חסדים. זה נראה לענ"ד גדרם ההלכתי של הציבור החילוני בישראל בימינו.

 

ט. 'ועל התשובה מראש הבטחתנו'

כל הציבור הזה שהרב גשטטנר רוצה להוכיחו כשדברי המוכיחים אינם נשמעים למוכחים, ולרחקו בזרוע, נראה שהוא מתקרב לאט לעם ישראל ותורתו.

נאמר בכתובות (קיא, א):

דאמר רבי אבהו, אפילו שפחה כנענית שבא"י מובטח לה שהיא בת העולם הבא, כתיב הכא: לעם עליה, וכתיב התם שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. ורוח להולכים בה – אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

והרמב"ם (הל' מלכים פ"ה הל' יא) פסק כן להלכה:

אמרו חכמים, כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו מחולין, שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר וכפר אדמתו עמו...

כלומר הם רוצים ומעוניינים לחיות בארץ ישראל יחד עם כל העם, בינתיים ללא קיום מצוות מלא, ואעפ"כ על פי הגמרא והרמב"ם הם בני העולם הבא. לא ניתן להחיל עליהם את הלכות מחללי שבת בפרהסיא בגלל מסירות הנפש שלהם על קיום עם ישראל בארצו במלחמות וביניהן. הזיק הפנימי הבלתי מודע של הקשר לעם ישראל גורם להם אף למסור את נפשם על חירות ישראל בארצו, אף שע"י תוכחה לא מצליחים לעורר אותם לקיום התורה והמצוות. במקביל רבים מאוד מהם תוך כדי מלחמות ישראל ובעטיין או בהתעוררות אחרת מתחילים במודע לשמור משהו מהתורה והמצוות, אם הדלקת נרות שבת וקידוש, או ציצית, או טהרת המשפחה וכו'. אין הם מורדים אלא בורים. אצל רבים מהם אם הם היו נפגשים עם מי שיודע לדבר אליהם בשפתם והם מעריכים אותו יתכן מאוד שהוא היה יכול להשיבם בתשובה.

כתב המשך חכמה (דברים ל, ב):

ושבת עד ה' אלקיך וכו'. בילקוט [ומקצת בירושלמי]: שאלו לחכמה, חוטא מה עונשו? "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד). פירוש בלא תשובה. תורה אמרה: יביא קרבן, וזה שמקבלים קרבן אפילו ממומר לדבר אחד, יעויין ריש חולין ובדברי תוספות שם. הקדוש ברוך הוא אמר: יעשה תשובה. פירוש, שאף אם הוא מומר לשבת או לשלוש עבירות, הנקרא לשיטת פוסקים מומר לכל התורה כולה, בכל זאת (ילקוט שם): אם יתעורר לעשות תשובה יתכפר וכו', הה"ד (תהלים כה, ח) "יורה חטאים בדרך" - בדרך של תשובה, שעל ידי קידוש השי"ת יבוא לדרך התשובה. וזה (פסוק א) "והשבות אל לבבך", כי אהבת ישראל חקוק בלבבו, ושומע את אשר חרות על לבבו מהר סיני, ויזכור מחצבתו, ואז "ושבת עד ה' אלקיך", כי אחרי אשר ישוב אל עמו בטח ישוב אל אלוקיו, וישוב מכסלו ורפא לו. ועוד פירשתי בזה פסוקים רבים.

 

י. לא ידענא מה אדון בהם

מצב הביניים הזה, של מקיימי הלכות מצומצמות ללא אמונה ברורה ברבש"ע, שאעפ"כ מוכנים למסור את הנפש על הצלת עם ישראל, מזכיר את התלבטותו של ר"י עטלינגר על האפיקורסים של דורו, ועל האפשרות לשיתופם בעם ישראל. בשו"ת בנין ציון החדשות (סימן כג) כתב:

והנה עד כה דברנו מעיקר הדין איך לדון מחלל שבת בפרהסיא, אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם, אחר שבעו"ה פשתה הבהרת לרוב עד שברובם חילול שבת נעשה כהיתר, אם לא יש להם דין אומר מותר שרק קרוב למזיד הוא. ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואח"כ מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן, והרי מחלל שבת נחשב כמומר בלבד מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא, וזה מודה ע"י תפילה וקידוש. ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת, שדומין ממש לצדוקין דלא נחשבו כמומרים אעפ"י שמחללין שבת מפני שמעשה אבותיהן בידיהם, והם כתינוק שנשבה לבין הגוים כמבואר (סי' שפ"ה), וכ"כ גם המבי"ט (סי' לז). ואפשר נמי דצדוקין שלא הורגלו בתוך ישראל ולא ידעו לעיקרי הדת ואינם מעיזין פניהם נגד חכמי הדור לא חשבי מזידין וכו', יע"ש. והרבה מפושעי הדור דומין להם, ועדיפי מהם, שמה שמחמיר הר"ש בקראים להחשיב יינם יי"נ אינו מפני חילול מועדות שדומה לשבת בלבד, אלא מפני שכפרו גם בעיקרי הדת, שמלין ולא פורעין, ואין להם דיני גיטין וקידושין שע"י זה בניהם ממזרים, ובזה רוב הפושעים שבזמנינו לא פרצו. ולכן לענ"ד המחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו לסתם יינם תבוא עליו ברכה, אכן גם למקילים יש להם על מה שיסמוכו, אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד, שזה ודאי כמומר גמור ונגיעת יינו אסור.

נראה שאף בימינו רבים בציבור החילוני לא שומרים תורה ומצוות אולם יש להם יחס חיובי כלשהו ליהדות ולאמונה, צריכים לקרבם בעבותות של אהבה. אמנם יש להתייחס אליהם כמומרים בדברים שאינם שומרים עליהם, ועל כן הם אינם נאמנים על איסורים, אולם ניתן להעלותם לתורה מעבר לשבעה קרואים (כמבואר לעיל ב'תרומת הגורן'), הם אינם עושים בנגיעתם את היין ליי"נ, ובוודאי שאנו חייבים להחיותם ככל אדם מישראל[3].