המעין

"עד רדתה" של השבת? / הרב יהושע בן מאיר

הורדת קובץ PDF

הרב יהושע בן מאיר

"עד רדתה" של השבת?

א. גבולות ההיתר של פיקוח נפש במלחמה

ב. פיקוח נפש

ג. עד רדתה של השבת

ד. משהו על ממלכתיות

ה. הורמין והורמיז

 

1. גבולות ההיתר של פיקוח נפש במלחמה

מלחמת "התקומה" ["חרבות ברזל"], על שלביה השונים, הלחימה בזירות שונות – בעזה, בלבנון, בסוריה, בתימן, באיראן ועוד, העלתה כמובן שאלות רבות בהלכות מלחמה. ביניהן כמובן שאלות הקשורות למותר ולאסור בשבת.

בשבועות הראשונים שלאחר טבח-שמחת-תורה תשפ"ד, התירה הרבנות הצבאית לחיילים לנסוע לביתם ל"התרעננות" בשבת. ב"אסיא" קכט-קל (כרך לג א-ב), שבט תשפ"ד, עמ' 57-35, התפרסם מאמר הלכתי מקיף של סא"ל הרב אודי שורץ שליט"א רע"נ הלכה ברבנות הצבאית הראשית,  וסרן הרב דודי גרינפלד שליט"א מפקד בית המדרש להלכות צבא: "פיקוח נפש במלחמת חרבות ברזל – עד היכן?" [להלן – "המאמר"]. ב"אסיא" הנ"ל, עמ' 92-61, התפרסם מאמר תגובה של כותב שורות אלו [להלן "מאמר התגובה"], בו חלקתי על ההיתר הנ"ל. ביקורתי התבססה על שלושה יסודות:

א. הכרת המציאות – נכון הוא שהמחקר המודרני בצבאות העולם, ואף בצה"ל, מייחס חשיבות רבה ליציאה להתרעננות בזמן לחימה, אבל התרעננות זו חייבת להיות בסמוך לאזור הלחימה, כאשר המסגרת הלוחמת [מחלקה/פלוגה/גדוד וכד'] יוצאת להתרעננות יחד! היציאה לבית, לעומת זאת, עלולה דווקא לפגוע בתפקוד החייל ובחזרתו ללחימה. להלן ציטוט קצר מאת סא"ל ד"ר מיכל ליפשיץ - פסיכיאטרית במקצועה, שכיהנה כראש הענף הקליני בחיל הרפואה בצה"ל בתקופת "מלחמת התקומה", ומתוקף תפקידה-זה הייתה אחראית על המצב הנפשי של החיילים במלחמה:[1]

...אחרי מלחמת יום הכיפורים ראינו כשלקחו חיילים מהחזית ושלחו אותם לריענון של שלושה ימים בבתי הארחה ונופש, זו הייתה טעות, הם לא הצליחו לחזור ולהילחם. המעבר היה חד מדי – הניתוק משדה הקרב, לראות שהחיים ממשיכים כרגיל, לפגוש את המשפחות". [ההדגשה שלי – יב"מ]

אין ספק שכל חייל, חובה כמילואים, רוצה 'הביתה'. אין חולק על כך שהיציאה הביתה מעלה את המורל של החייל, בכל עת, גם בזמן שלום. אבל דווקא בזמן לחימה, המפגש עם המשפחה עלול להוריד את מנגנוני ההגנה של החייל. במאמר התגובה הארכתי לבסס עובדה זו. לא בכדי, מח"טים של יחידות סדירות הוציאו את היחידות בזמן הלחימה ל'התרעננות' במחנות בעורף אזור הלחימה, ואישרו ביקורי משפחות במחנה הצבאי לתקופה קצרה.

על כן, דווקא הכרת המציאות והמחקר הרפואי הקיים היום מראה שיציאה להתרעננות בבית, לא רק שאינה חיונית לחוסנו ותפקודו של החייל, אלא אף מזיקה. אמנם הצבא אינו יכול לעמוד בפני הדרישה, המובנת ומוצדקת, בעיקר של חיילי מילואים, לחזור למשפחותיהם. אבל זה לא הכרח רפואי לתפקוד החייל, אלא 'ויתור' על העדיפות הרפואית מחמת כורח אחר[2].

כמובן שאפשר שיהיה מקרה פרטי נדיר של חייל שהצורך לפגישה עם משפחתו יגיע לשאלה של פיקו"נ. במקרה כזה, לאחר קבלת חוו"ד רפואית, יורה מורה ההוראה בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה. הדיון כאן הוא בהלכה כללית לכלל חיילי צה"ל, שהם רשאים לעבור על איסורי תורה בשבת כדי לצאת למפגש עם משפחתם.

כתב לי הרב צבי רייזמן שליט"א: האם אני יכול להיות בטוח שאין אפילו חייל אחד שעקב אי יציאתו לביתו ולמשפחתו יתפקד פחות טוב, וחלילה ייפגע? התשובה היא שלא, איני יכול להיות בטוח. אבל ע"פ המחקר המדעי הקיים, אני יכול לומר בביטחון מוחלט, שהסיכוי חלילה לפגיעה בגלל שהחיילים פגשו את משפחותיהם, גדול בהרבה מהסיכוי חלילה לפגיעה מכך שלא פגשו את המשפחות. במילים אחרות – על כל חייל שיש חשש שתפקודו ייפגע מכך שלא יצא לראות את משפחתו, יש הרבה חיילים שיש חשש שתפקודם ייפגע עקב יציאה ומפגש עם משפחותיהם.

כמובן שבהתאם לכך אין שום סיבה להתיר לחלל שבת כדי לעשות פעולה שלא רק שאינה תורמת למאמץ המלחמתי, אלא אף פוגעת בו!

ב. טיעונים הלכתיים – במאמר התגובה דנתי בפרוטרוט בכל היסודות והטיעונים ההלכתיים עליהם התבסס המאמר. זאת, בהתבסס על גדולי הרבנים והפוסקים בהלכה בכלל, ובהלכות צבא ומלחמה בפרט. באופן מקיף במיוחד ניתחתי את פסקי הגר"ש גורן זצ"ל, הרב הראשי הראשון לצה"ל, ומי שהניח את היסודות לפסיקה ההלכתית בצבא. כיוון שהדברים פורסמו ונגישים, איני רואה תועלת בחזרה עליהם.

נדגיש – הוויכוח ההלכתי הוא לגבי יציאה של חייל בשבת, תוך כדי עשיית מלאכות דאורייתא [במלאכות דרבנן בלבד אפשר להקל מצד 'מכשילן לעתיד לבוא', ואין כאן המקום להרחיב בזה]. אולם חייל שיצא לביתו לפני שבת, אך יודע שיצטרך לחזור בשבת ליחידתו לצורכי לחימה, מוסכם גם עלי שרשאי החייל לשהות בביתו, ולחזור גם בשבת (ראה במאמר התגובה בעמ' 62 ושם בהערה 3).

ג. פירצה בחומת השבת –כתב החזו"א [בתשובה לרב משה צבי נרי' זצ"ל, פאר הדור ג, עמ' קפו]:

כשגבולות פיקוח נפש מתרחבים ונוגעים למצב של עקירת הלכה לגמרי הדבר נוגע ומגיע לחילול השם, ואז אנו אומרים שחילול השם דוחה פיקוח נפש... אלא כאמור שאם כן יעקר העניין כולו - ובזה יש כבר חילול השם. והדבר מסור לידי חכמי הדור שהם יכולים להכריע בדבר מתוך טביעת עין והם שצריכים לדון בכל מקרה לפי המצב ולפי השעה.

דברי החזו"א ברורים, שכאשר 'גבולות פיקוח נפש מתרחבים' עד חשש של פגיעה ביסוד ההלכתי, מדובר כבר בחילול השם, ו'חילול השם דוחה פיקוח נפש'[3]. במאמר התגובה (בסעיף ז) הבאתי דוגמאות לכך שההיתר הגורף של הרה"צ בשבתות בראשית ונח תשפ"ד הביא לפסקים תמוהים, כולל פסקים של רבנים צבאיים זוטרים שהרחיבו את הפגיעה בקדושת השבת. הבאתי חשש גדול שההיתר הנ"ל ימשיך ויתרחב, עד פירצה חמורה בחומת השבת. רבים מקוראי מאמר זה יכולים להעיד על כך שחיילים רבים שבו לביתם בשבת גם אחרי שבתות בראשית ונח. עד היום חיילים דתיים רבים שבים לביתם בשבת 'להתרעננות', למרות שהרה"צ ודאי אינה מתירה זאת באופן כללי ותמידי. בשיח רבנים אנו מגלים שהפרצות הורחבו רח"ל לשטחים נוספים של הלכה – טהרת המשפחה, דיני אישות ועוד. לאחרונה, בפורמים פנימיים של רבנים בעיקר מהציונות הדתית, מובעת ביקורת ודאגה מהפרצות בקדושת השבת שנבעו מפסקי הדין הנ"ל, והתלבטות אם הפרצות בשטחים נוספים נובעות גם הם מהפגיעה בשבת.

במאמר הקדישו סעיף (סעיף ט) ל'חילול שבת לצרכים מוראליים'. אחד המקורות המרכזיים לדיון בשאלה זו הוא הדיון בפינוי חללים בשבת. זכיתי, ואף הוזכרתי במאמר הנ"ל, בעיקר בתקדים שקבעתי במלחמת יוה"כ בנסיבות ספיציפיות, להתיר פינוי חללים ביו"ט ראשון של סוכות תשל"ד, בין היתר, לפנות חללים ששכבו לאורך ציר הנסיעה-תקיפה המרכזי של כוחות צה"ל ברמת הגולן [שנקרא במפות הקוד דאז 'ציר אמריקה']. פסיקתי הנ"ל זכתה לאחר מעשה באשרור ממו"ר הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל.

אולם מו"ר הגאון סייג היתר זה, כפי שהבאתי בשמו[4]: "בשיחה אחרת, מִספר רב של חודשים לאחר מכן, הזהיר אותי הגרשז"א שלא ילמדו מהדברים למעלה ויגידו בשמו שגם לאכול אוכל קר בשבת זו בעיה מורלית ופיקו"נ, ולכן מותר לחלל שבת ולבשל או לחמם אוכל במלחמה. הוא הסביר שצריך יראת שמים אמיתית להבין את ההבדל בין הדברים, וברור שאין שום היתר לחלל שבת לחמם אוכל וכדומה. במאמר התגובה עסקתי (בסעיף ו) בנושא זה, וביארתי את הסייגים בהיתר זה.

כמובן שאני סמוך ובטוח שטיעוניי נכונים, ושגדולי פוסקי הדורות האחרונים, החל ברב הרצוג, הרב וולדנברג, הרב פרנק, הגר"ע יוסף והרב אלישיב, וכמובן מוריי ורבותיי הרב שלמה גורן, הרב אברהם שפירא, הרב שלמה זלמן אוירבך והרב שאול ישראלי, כולם זצ"ל, היו מסכימים על דעתי. נראה לי שגם רבים מהמתירים בתחילת שנת תשפ"ד חזרו בהם, ומסכימים שההיתר היה נרחב מדי. אך כמובן זכותם של הרבנים החשובים כותבי המאמר, ושל הרה"צ, לחלוק [אם כי יש לי תחושה שגם רבים מהם מהרהרים שנית בהיתר שניתן] זו דרכה של תורה. זהו ויכוח לגיטימי של הלכה.

 

1. פיקוח נפש

לאחרונה, לענ"ד בהמשך להיתר החריג של הרה"צ הנ"ל, החלה מגמה בין רבנים שונים, להעלות טענות שונות כדי להרחיב את ההיתר הנ"ל. בכתב העת החשוב הזה ('המעין' גיליון 254 [תמוז תשפ"ה, סה, ד] עמ' 85-71) התפרסם מאמר מאת הרב יצחק אבי רונס בשם: "נסיעה בשבת לצורך התרעננות במהלך מלחמה והחייאת משפטי המלוכה", וב'אמונת עתך' (בטאון עמותת 'התורה והארץ', גיליון 149, תשרי תשפ"ו, עמ' 130-121) נדפס מאמר מאת הרב משה כהן בשם "חילול שבת לצורך ריענון נפשי במלחמה". מאמרים נוספים בנושא התפרסמו בכתבי עת אחרים. נולד אפילו "מקצוע" חדש – "פסיכאטר-הלכתי", שבכוחו להתיר חילול שבת בכל מיני מצבים של לחץ נפשי. נכתבו גם מספר רב של מאמרים ו'פוסטים' ברשת[5].

כבר העיר ידידי הגאון פרופ' הרב נריה גוטל שליט"א (אמונת עתיך 150, שבט תשפ"ו, עמ' 147-145, בביקורתו על מאמרו הנ"ל של הרב משה כהן):

השתוממתי עד לאחת בשאלה הרבה יותר קשה, השאלה היותר-רווחת בתלמוד ויורדת עד עמקי השיתין: מנא לן! צא ולמד: לכל אורך המאמר, מקצה לקצה, אין ולו גם בדל ביסוס, שמץ ראיה ושום מחקר, שמבסס את הטענה כי בלא הריענון עליו מדובר קיימת פגיעה מורלית וירידה ביכולת מבצעית, אשר מזקיקים חילול שבת 'לצורך'. התשתית לכל שנאמר בנושא במאמר הוא: 'על פי חוות דעת מפקדי הצבא... על פי דברי המפקדים'^[6] - וזאת כאמור ללא כל ביסוס והפניה ואפילו לא ציטוט; קביעה כי המצב הוא 'פיקוח נפש פסיכולוגי'^[7] – ושוב, ללא שום תימוכין; ולבסוף, בחיתום המאמר: 'סיכום: ... קבעו ראשי הצבא כי יציאה להתרעננות אפילו בשבת הינה הכרח לשמירה על בריאות הלוחמים וגם להצלחתם בקרב'.

 

כאמור למעלה, לא רק שאין שם ביסוס מדעי ל"צורך" זה, אלא אדרבא, המחקר המדעי מורה שהיציאה של חייל לביתו בזמן לחימה פוגע ביכולתו לשוב ללחימה, כפי שכתבתי למעלה[8].

שונה לחלוטין המושג "פיקוח נפש" אצל אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות [ואפילו אצל חלק משומרי התורה והמצוות ששירותם הארוך והחשוב בצבא הצליח להשכיח מהם חלק מחינוכם התורני וההלכתי], מההגדרה ההלכתית של מושג זה. בק"ו אמורים הדברים במפקדים בצבא, גם, ואולי במיוחד, כאלו 'האחראים בפועל בדרג השדה'. שלא חונכו על ברכי תורה והלכה. אין צורך להוכיח דברים אלו לאדם או רב שיש לו שיח ושיג עם מפקדים בצבא. לאחרונה ניתנה ע"י נשיא ביהמ"ש העליון השופט יצחק עמית הכרעה משפטית המגדירה את משמעות המושג 'פיקוח נפש' במשפט הישראלי[9]. למיטב הבנתי הגדרה זו שניתנה מביהמ"ש העליון מחייבת בדין הישראלי. נראה שההרכב שהכריע כך גם לא ראה בדבריו 'חידוש משפטי', אלא אימץ את הגישה הקיימת, לדעתו, בציבור הישראלי, בוודאי בציבור 'הנאור'.

אמנם מה להגדרה זו ומושג ההלכתי של 'פיקוח נפש'? לא קרב זה אל זה כל הלילה! חכמי הלוגיקה הזהירו מהטעויות שעלולות להיגרם ממה שרבותינו הראשונים קראו 'שמות משותפים'. אני אוהב את משפחתי, ואוהב את עמי ומולדתי. אני גם אוהב שוקולד. אך כמובן לא אמכור את משפחתי ואת עמי ומולדתי תמורת כל השוקולד שבעולם, כי המילה 'אוהב' בשני משפטים אלו שונה לחלוטין. המרחק בין 'פיקוח נפש' של ההלכה, ל'פיקוח נפש' של כב' הנשיא השופט עמית, ושל רבים מהמפקדים בצבא בשטח האחראים בפועל בדרג השדה, גדול בהרבה מהמרחק שבין אהבת משפחתי ועמי לבין אהבת שוקולד.

אגב, הדבר נכון גם מאידך גיסא. מו"ר הרה"ר לישראל בזמנו וראש ישיבת מרכז הרב, הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל, אמר לי שמותר ואף חובה על שר דתי לנסוע בשבת כדי להשתתף בישיבת ממשלה או קבינט שמתקיים בשבת. שאלתי אותו – מדוע? מה למשל יכל לתרום השר זרח ורהפטיג ז"ל לישיבת הקבינט בליל יוה"כ תשל"ד, ערב פריצת מלחמת יום הכיפורים? ענה לי מו"ר הגאון זצ"ל – השר ורהפטיג היה איש הלכה. כשהיו אומרים לו שהסיכוי לפרוץ מלחמה הוא קטן מאוד ולא סביר, הוא היה מיד אומר – בפיקו"נ לא הולכים אחר הרוב, ויש לגייס מיידית את המילואים. כששר אחד היה אומר את זה, אחרים היו מתקשים להתנגד! כמדומה שגם בליל שמחת תורה תשפ"ד, אם אחד מהמשתתפים היא איש שחונך על ברכי התורה וההלכה, הוא היה אומר שבפיקו"נ אין הולכים אחר הרוב.

עלי להדגיש, איני חלילה מהמחמירים בפיקו"נ, לא במסגרת פסיקה בצבא ובמלחמה, ולא בפסיקה אזרחית רגילה. כל פעם שאני נשאל שאלה בהלכות אלו, ובעיקר בהלכות צבא ומלחמה, אני אומר לעצמי – אם ביום ד' י"ט תשרי תשפ"ד, ד' דחוה"מ סוכות, היה פונה אליי מפקד אוגדת עזה ושואל אותי: עשיתי בתחילת השבוע, בימים א-ג, תרגיל הגנה באוגדה, והאוגדה נכשלה. לאור הלקחים ברצוני לעשות תרגיל חוזר בימים ה-ו ושבת [שמחת תורה]. מה הייתי עונה לו? שאלה זו היא נקודת המוצא שלי לתשובה על כל שאלה הקשורה לצבא, ביטחון ופיקו"נ. ובכל אופן, אני מעדיף את הגדרת פיקו"נ של התורה וההלכה, מאשר את ההגדרה של כב' נשיא ביהמ"ש העליון השופט יצחק עמית.

 

1. עד רדתה של השבת

כאמור, כותבי המאמר, מבכירי הרה"צ, ועוד רבים, ת"ח מובהקים הדנים במשא ומתן של תורה – אני בטוח שהם טועים טעות חמורה, גם עובדתית וגם הלכתית. כמדומה שאף הוכחתי את הדברים במאמר התגובה. התורה בפרשת שמיני מלמדת אותנו חידוש עצום. משה רבנו ע"ה, שליחו של הקב"ה לשים את התורה לפני בני ישראל, שמעיקרי אמונתנו שמשה אמת ותורתו אמת. בכל אופן כשבא להשוות מילתא למילתא מדעתו, שלא על פי ה', טעה! ק"ו שכל ת"ח יכול לטעות. התורה גם מלמדת אותנו שאפילו משה רבנו, כשאהרון העמידו על טעותו, ידע להודות בטעות.

לא כך הם הדברים לצערי אצל כותבי ה'מגמה החדשה', ההופכים כל דבר לפיקוח נפש. כמדומה שאפילו השופט יצחק עמית לא הרחיק לכת כל כך בהגדרת פיקוח נפש. לדעתי אין ראוי לבוא איתם במשא ומתן של הלכה, כיוון שאין להכניסם בכלל לבית המדרש. הקורא שאינו בקי בנושאים יכול להתרשם מהיקף הציטוטים והמקורות. אך מי שעוסק בדברים אלו, מי שבודק במקורות היטב, רואה היטב שמדובר בציטוטים חלקיים, חלקם לא לעניין כלל, וחלקם אף מטעים. וכבר כתב הרמב"ם שבציטוט חלקי אפשר לייצר מ"ע מהתורה "ועבדתם אלהים אחרים והשתחוויתם להם". ברצוני להדגיש – איני מתבטא בחריפות, אלא בעדינות יתר, ובמה שהאנגלים קוראים understatement.

הרב יצחק אבי רונס (במאמרו ב'המעין' שצוין למעלה), כמו רבים אחרים מסיעתו, מתבסס על ההיתר של שמאי הזקן "עד רדתה – אפילו בשבת"[10]. הוא מקונן מרה (עמ' 74-73) ש'פסיקותיו המחודשים' של הגר"ש גורן זצ"ל 'עדיין לא מוסכמים'. הרבנים שהתירו נסיעה לריענון בשבת ב'מאמר' "אינם נסמכים על הגדרתו המרחיבה של הרב שלמה גורן לעניין, והם מדגישים את ההגדרה המצומצמת יותר להבנת גדרו של דין זה, המקובלת גם על החולקים עליו". לעומת זאת בעמ' 81-80 הוא כותב: "כפי שהוזכר לעיל, דברי הרב גורן היו מחודשים מאוד, ורבים חלקו עליו. ונראה שדווקא מפאת חידושם הרגיש הרב גורן צורך להגביל ולמתן את הדברים. הרב גורן טען שהיתר הלחימה בשבת מוגבל ומתוחם...". הקורא בעיון פיסקה זו יראה מיד שלדעת הגר"ש גורן אין שום השלכה ל'עד רדתה' לעניין נסיעה לריענון של חיילים בשבת. אדרבה, הרבנים כותבי 'המאמר' הרחיבו את פסיקתו של הרב גורן[11].

ב'מאמר התגובה' (עמ' 76-72) ביארתי היטב את שיטת מו"ר הגר"ש גורן ב'עד רדתה'[12]. להלן משפטים ספורים בסיכום הדברים: "נראה להגדיר את הדבר ע"פ מה ששמעתי פעם ממו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל שרופא שמנתח בשבת, כאשר, לדוגמא, באופן רגיל בניתוח זה הוא עושה חתך של 5 ס"מ, אינו חייב בשבת לשקול אולי בעצם מספיק חתך של 2 ס"מ לצורך הניתוח, אלא מנתח כמו בחול[13]. זו המשמעות של 'ומחללין את השבת לכל צרכי המצור ואפילו שלא מפני הסכנה'^[14], שמתנהלים במלחמה ללא התחשבות בשבת. כך גם נהגו בצה"ל למעשה. מעולם לא שמענו שמישהו ישקול אם הכנסת יחידה נוספת, או כוח סיוע נוסף, הוא חיוני לצורך פיקו"נ או לא. מנהלים את הקרב ואת המלחמה כמו ביום חול, וזהו בעצם משמעות החידוש של "עד רדתה", אפילו בשבת כמו ביום חול". כאמור, פסיקתו 'המחודשת' של הגר"ש גורן התקבלה בהרחבה בפסיקה הצבאית, ואף בפסיקה האזרחית. אולם כל זה ב'ניהול הקרב' והלחימה. ולא בדברים שאינם קשורים ללחימה עצמה, כמו שהגר"ש גורן ביאר במפורש [מה שהרב רונס קורא "למתן את הדברים... שהיתר הלחימה בשבת מוגבל ומתוחם"].

הדברים מוכחים מלשון הפסוק עצמו (דברים כ, כ): "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּֽי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ, וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ". פשט הפסוק שתמשיך את המצור עד רדתה של העיר, דהיינו להמשיך את הפעילות המלחמתית. כך גם מלשון הברייתא במדרשי הלכה ובגמרא שבת: "תנו רבנן: אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלושה ימים קודם לשבת, ואם התחילו - אין מפסיקין. וכן היה שמאי אומר: עד רדתה - אפילו בשבת". 'אין מפסיקין את המצור', את הפעילות המלחמתית. הדברים ברורים 'עד רדתה של העיר', היתר להמשיך [ובמקרים מסוימים לדעת חלק מהראשונים אף להתחיל. ובוודאי במלחמת הצלת ישראל מיד צר, כמו המלחמה שפרצה בשבת שמחת תורה, וכך גם בכל מלחמות מדינת ישראל]. לא כתוב 'ועשית מצור עד רדתה של השבת', רק עד רדתה של העיר!

וכבר קדמו לגר"ש גורן הצפנת פענח (בהל' שבת, פ"ג הל' א-ב): "ובעיר הסמוכה לספר כו' – זה לא מין גדר פקוח נפש, רק משום כיבוש, כמו בהלכה כ"ה, ומלחמת חובה מותר אף להתחיל בשבת כמבואר בירושלמי, ועי' בהל' מלכים פ"ו".

יתירה מזאת, הגר"ש גורן למד[15] מהמכילתא (בפרשת 'כי תשא' פרשה א): "עד שלמדנו ממקרא מיוחד לאסור חילולי שבת אחרים שאין להם קשר למלחמה". גם דין זה כתב הצפנת פענח (שם הל' ב): "ועי' מכילתא פרשת תשא דצריך קרא שחייב על שבת לאחר שעברה הסכנה". וכעין זה אף באבני נזר (או"ח סי' קיח, ובעיקר סי' תנה). ומקור הסברה שההיתר נובע מכך שדבר זה כלל לא נאסר [מלחמה, פיקו"נ, קרבנות, איסורי דרבנן במקרים מסוימים] נמצא כבר ברש"י (ברכות כ, א ד"ה שב), והביאו הרמב"ן בתורת האדם ('ענין הכהנים', עמ' קלז ב'כתבי רמב"ן', ח"ב סוף עמ' קלז במהדורת שעוועל מוסד הרב קוק)  לגבי היתר טומאת כהנים לקרובים ולמת מצוה.

אלא שכל מקורות אלו אינם אלא ראיה לסתור את דעת הדורשים 'עד רדתה של השבת'. זאת משום שהצפנת פענח והאבנ"ז לא עסקו בדין מלחמה בשבת, אלא בדין פיקוח נפש בשבת! [כאמור, הרמב"ן לא עסק כלל בשבת אלא בטומאת כהנים]. הצפנת פענח (שם, הל' א-ב) כתב את הדברים אף לדעת הרמב"ם שכתב 'דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות". בסברה זו, שכלל לא נאסרו מלאכות בשבת במקום פיקו"נ, כלומר הרחבה של המושג 'הותרה', ביארו את דעת הרה"מ (הל' שבת פ"ב הל' יד), שכמותו פסק בשו"ע (או"ח סי' שכח סע' ד): "מכה של חלל אינה צריכה אומד, שאפילו אין שם בקיאים, וחולה אינו אומר כלום, עושים לו שרגילים לעשות לו בחול". וכתב על זה בעולת שבת (ס"ק ו): "מכה של חלל וכו'. כן כתב הרמב"ן בספר תורת האדם [שער הסכנה ד"ה בפרק אין], וזה לשונו שם, עושים כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהם יפים לחולה. ומשמע דבחולה שיש בו סכנה עושים כל מיני רפואה אפילו דברים שאם ימנע מהם לא יסתכן בשביל זה. וכן כתב הרב המגיד [פ"ב ה"ה]. וצ"ע לדינא". אך בביאור הלכה שם (ד"ה 'כל שרגילים') הביא הרבה שיטות ראשונים שחלקו על הרה"מ, והכריע להלכה: "א"כ בוודאי היה מהנכון להחמיר באיסורי תורה, ובפרט שהוא שלא במקום סכנה". ב'מאמר התגובה (פ"ד, עמ' 84-81) דנתי בארוכה בשיטת הרה"מ. הבאתי את דעת הגר"ע יוסף (יחוה דעת ח"ד סימן ל) שלדעת הרמב"ם והשו"ע שבת הותרה אצל פיקו"נ, ושכן ההלכה, ושאף לדעות הסוברים ששבת דחויה אצל פיקו"נ, מ"מ הלכה כדברי הרה"מ. וסיכם דבריו:

מסקנה דדינא, חולה שיש בו סכנה שמחללים עליו את השבת, הואיל וניתנה השבת להידחות בגלל פקוח נפש מותר לעשות לו מלאכות אף להקל ממכאוביו ומיסוריו, כל שיש בהן קצת צורך לחולה, אף על פי שאין במניעתם שום חשש סכנה. ואין להחמיר בזה כלל.

אמנם דעת רוב הפוסקים, ובוודאי רוב הפוסקים האשכנזים, שאף שיש בזה מחלוקת ראשונים, מחמירים ששבת דחויה היא אצל פיקו"נ, ואין להתיר שום מלאכה שאינה נצרכת ממש לצורך פיקו"נ של החולה.

יתירה מזו, הגרי"ש אלישיב[16] ביאר אחרת את הרה"מ. זאת ועוד, הגרי"ש אלישיב כתב שכל דברי הרה"מ, בין לעניין 'כמו שרגילים בחול' [יהיה פירוש הדברים אשר יהיה] בין לעניין שחולה שיב"ס אין צריך לעשות עבורו מלאכה בשינוי - כל זה רק כאשר כבר עתה החולה בסכנה. אבל אם מדובר רק בספק סכנה עתידית[17], אבל עתה עדיין אינו מסוכן, כיוון שעדיין אינו חולה שיש בו סכנה לכו"ע, אף לדעת הרה"מ, מותר לעשות רק דברים הנחוצים משום הסכנה, ובאם אפשר צריך לעשות בשינוי. והוכיח דבריו ממה שמפורש בשו"ע (או"ח סי' תריח סע' ז) שביוה"כ מאכילים אותו פחות פחות מכשיעור. וכתב הגרי"ז בשם הגר"ח מבריסק[18] שזהו רק כשעדיין אין בו סכנה, ושרק אם לא יאכל יסתכן, וזאת כיוון שעדיין אינו מסוכן אף לדעת הרה"מ אין לו שום היתר לדחות איסור תורה, פרט למה שנחוץ שלא ייכנס לסכנה. אבל מי שכבר חולה שיב"ס מאכילין אותו כל צורכו, ולא בשיעורין, זאת כיוון שיש לו דין 'יש בו סכנה' הרי נדחה עבורו יוה"כ ואוכל כדרכו [ובע"כ צ"ל שמדובר במי שעדיין אינו מסוכן רק אפשר שיסתכן, שאם לא כך הרי מפורש פסק השו"ע נגד דברי הרה"מ שאכילה ביוה"כ היא כמו מלאכה ביוה"כ ובשבת. ופסק מפורש שבאפשר לעשות פחות פחות מכשיעור אסור להאכילו כשיעור. רק בע"כ מדובר כמו שכתב המחבר בסעיף א שם ''אם לא יאכילו אותו, אפשר שיכבד החולי ויסתכן"].

ונראה שבחולה שעדיין אינו מסוכן אף הגר"ע יוסף יודה שאין עושים לו דברים שאינם נחוצים ממש לצורך פיקוח נפשו, שהרי הדברים מוכחים מדברי המחבר לגבי מאכילין אותו ביוה"כ.

כאמור, הארכתי בדברים אלו ב'מאמר התגובה', וכאן אין צורך להרחיב יותר בדברים. מ"מ נראה שעיקר החידוש בדרשת 'עד רדתה אפילו בשבת' היא לדעות שדחויה היא שבת אצל פיקו"נ, ואולי אף בהרחבת ההיתר במלחמה מצד פיקו"נ של רבים, ראה צפנת פענח הנ"ל (הל' כג), ומש"כ במאמר התגובה (פ"ג, עמ' 81-80. וזה כעין דעתו של הרב נריה, ראה במאמר התגובה עמ' 73). ונראה שאף לדעת החולקים על הרה"מ בשבת, הדרשה 'עד רדתה' מרחיבה במלחמה את ההיתר בפיקו"נ כדברי הרה"מ.

אבל כל זה בעצם הלחימה שיש בה פיקו"נ, וכפי שכתבתי למעלה כן נוהגים בפועל בלחימה ממש, שמנהלים את הקרב כמו ביום חול, ולא עושים חשבון אם צריך עוד יחידה, עוד ארטילריה או שיש מספיק. אבל כאשר לא מדובר בלחימה ודאי שאין שום היתר ח"ו בחילול שבת. בעיקר, שכל ה'פיקו"נ' שכתבו, כהרחבה למושג פיקו"נ של כב' השופט יצחק עמית, אינו אלא חשש לפיקו"נ עתידי, שכאמור למעלה בכך אף הרה"מ לא התיר, והמחבר פסק מפורש בהל' יוה"כ שמאכילין אותו פחות פחות מכשיעור כאשר זה מספיק.

אמנם "דיני המלחמה לא נתבארו לפרטיהם על ידי גדולי הפוסקים לדורותיהם, והם ראו בהם הלכתא למשיחא" (כדברי הרב רונס ב'המעין' הנ"ל עמ' 73), אבל כמדומה שאין צורך להוכיח שדיני שבת נידונו רבות בפוסקים, וכאמור למעלה יש מהראשונים והאחרונים, כנראה כולל הרה"מ, שלמדו שגם שבת לא נאסרה כלל במקום פיקו"נ. בכל אופן, מימינו לא שמענו שום פוסק הלכה שיתיר בשבת דברים כמו אלו שרצו להתיר בעלי 'המגמה החדשה'.

נוסיף בקצרה מספר הערות:

1. מדברי הגאון פרקוי בן באבוי (פורסם מהגניזה הקהירית ע"י ד"ר בנימין מנשה לוין, תרביץ, שנה ב, ספר ד, עמ' 403. ומשם באוצר הגאונים יומא פב, א, חלק תשובות, עמ' 31) נראה שכל היתר מלחמה בשבת הוא רק מצד פיקו"נ, וכנראה אין הלכה כשמאי הזקן.

2. הרב רונס הביא מספר 'אור משה' לרב משה מנדלבאום ש'עד רדתה' הוא לא דחויה ולא הותרה רק אין שבת לגביהם. וכבר דנו בסברה זו למעלה, והראינו שיש שכתבו כן גם לגבי פיקו"נ בשבת. אני רק מציע לקוראי 'המעין' לעיין היטב בסימן הנ"ל שבספר זה, ולראות אם זה גם הרושם שהם קיבלו מהציטוטים במאמרו של הרב רונס. כלל הוא בתורה, כל דבר שיצא מהכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. דוגמא זו מלמדת על כלל הציטוטים ממקורות שונים.

3. מו"ר הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל כתב[19]: "ע"כ נלענ"ד יש מקום להשתמש בהיתר זה של אתה מכשילן לע"ל יותר ממה שהשתמשו בו חז"ל בדורם, לפי הצורך ומצב דורם. אולם זה דורש כמובן אחריות גדולה של קבלת החלטה של בי"ד גדול שבדור...". לעומתו כותב הרב רונס (במאמרו בעמ' 74): "ועוד רבה לפנינו העבודה בתחום ביאור גדרי הלכות מלחמה" – לפנינו? לפני מי? מי הם החלופה לבי"ד הגדול שבדור?

 

ד. משהו על ממלכתיות

ביחס לטענה המרכזית שצריך 'ראייה כללית' 'ממלכתית' וציבורית - ברצוני לבאר קצת מה זה באמת 'ממלכתיות'.

זכיתי להכיר ואף להתאבק בעפר רגליהם של חלק מגדולי ישראל בדור הקודם, שראו והבינו את המשמעות של הלכות ציבור במדינה, מדינה של יהודים, מדינה יהודית. ראייה ממלכתית איננה הקלה באיסורים יותר מאשר היה בגלות, או בשאלה של אדם פרטי. זו הטעות של חלק מרבני הציבור החרדי, שחושבים שהתוצאה של ראיית מדינת ישראל כ'מלכות ישראל' תביא לעקירת התורה. 'ראיה ממלכתית' היא בראש וראשונה ראייה של משמעותה וחשיבותה של מדינה יהודית. הדיון אינו מתחיל מהלכות פיקו"נ בשבת, או גדרי טהרת המשפחה לחייל שמגיע לביתו לעיתים רחוקות. חז"ל קבעו עונה לחמר, למנהיגי גמלים, לספנים, וכן - גם לת"ח. חיילים זה לא 'עוד קטגוריה' שבראייה 'ממלכתית' אנו צריכים להקל עליהם. ראיה ממלכתית כלל לא מתחילה מהפרט - אלא מהכלל, מהמלוכה, מהמדינה. "מדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון". כך כתב מרן הגראי"ה קוק זיע"א. אמנם עדיין רחוקים אנו מכך שמדינתנו תהיה המדינה האידיאלית עליה דיבר מרן זיע"א. אבל 'ראייה ממלכתית' של גדולי ישראל היא הרואה במדינתנו את היסוד למדינה האידיאלית הזו, וכך רואים את התפקיד של תורה שבע"פ בדורות שיש מדינה זו - תפקיד התורה לקדם את המדינה לכיוון המדינה האידיאלית של התורה.

הוויכוח בין הגריא"ה הרצוג זצ"ל לבין מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל אינו ב'דורות' ו'קומות' בראייה הממלכתית. הוויכוח הוא איך הדרך היותר נכונה לקדם את המדינה לכיוון המדינה הרצויה, האידיאלית.

במאמר שפורסם ב'המעין' בחודש תשרי תשפ"ו כתבתי מספר זיכרונות ממלחמת יוה"כ, בתוכו הבאתי פסקים של הגר"ש גורן זצ"ל לקביעת סדר עדיפויות מה לעשות בשבת ומה בחול. הבאתי שם ששיקול מרכזי בפסיקתו של הגר"ש זצ"ל אם להתיר אימון חיוני בשבת היה ההשפעה של האימון בשבת על שמירת השבת של חייל דתי צעיר בהמשך דרכו. הצבא השתנה. כמות החיילים הדתיים ואף איכותם של חלק מהם השתנתה. אבל 'הראייה הממלכתית' הינה ראייה לרחוק, ראייה של השפעה של דברים לאורך זמן. ולא ראייה מצומצמת של פתרון לבעיה עכשווית בלבד. היתר אימונים בשבת נמדד בגדרי פיקו"נ ו'עד רדתה' הרגילים. אבל אז מסתכלים על התוצאה בראייה של דורות - זוהי ראייה ממלכתית! [אגב, זה מראה את האבסורד בטענה שמרן הגראי"ה זיע"א היה 'דור ראשון', ועוד לא התפתחה דיה הראייה הממלכתית. האיש שראה למרחק של דורות רבים, האיש שבחזונו ראה בתנועה שהחליטה לחנך ילדי ישראל שאין תורה ומצוות שהכל נובע מרוח ה' לגאולת ישראל - האם עליו ניתן לומר שהוא 'הדור הראשון' חסר המעוף? האם יש מי בדורנו שיכול למלא את החסרון בהבנת מרן זצ"ל ב'ממלכתיות'? - אני בטוח שלא לזה התכוון הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א. אפשר גם לשאול אותו!].

אביא מעשה שלכאורה לסתור. ולא היא! זהו מעשה שבא לחזק. תשובתו המדהימה של הגאון הרב ווינברג, בעל ה'שרידי אש', לרב קלמן כהנא[20]. התשובה לא פורסמה בזמנו, אך נמצאה בעזבונו של הגאון הרב א"י אונטרמן זצ"ל, ופורסמה ב'תחומין' יב (עמ' 382). אמנם בדבריו יש היתר אדיר בניתוחי מתים, חלקו נובע מהבנה עמוקה בדרישת 'חולה לפנינו' של הנודע ביהודה. אבל היתרו ללימוד רפואה הוא שיא ה'ראייה הממלכתית'. ההבנה שיש לראות את הדברים בהשפעתם על המדינה ועיצובה, בתפקיד הדת והיהדות במדינה, במעמדה הבינלאומי ועוד[21].

בתשובה שכתבתי [שאם יזכני הי"ת להוציא לאור את קובצי תשובותיי היא תודפס שם] על מקומה של 'דעת תורה' בשיקולי מלחמה הבאתי את דברי מרן הרב זיע"א (אגרות הראי"ה ח"ב, תש"ז) "כשאני בעצמי, מוצא אני את עבודת הרבנים לא בתוכן המעשה של בנין האומה החומרי, כי אם בהשפעתם לחדד את הדעות המביאות לאימוץ וסידור אורגני לאומי, לחזק את ההכרה הלאומית ולאמץ ידיים רפות של פועלים מוכשרים לעבודה זו, לעדן את המחשבות ולחדדן, ולהרבות בהן אמונה אמיצה ועמוקה משפעת הגיוני קודש העצורים בנשמתם, ולהעלות בזה את התחיה הלאומית כולה למרומי הקודש שמשם לוקחה. אבל העבודה בפועל, השיח והשיג עם רבי מלוכה ואדירי הפוליטיקה, אם מזדמן הדבר שימצאו לנו רבנים שגם להם יד ושם בעבודות כאלו, אינם כמובן גרועים משאר בני אדם בתור יהודים נאמנים לעמם, אבל לא מטעם התפקיד של הרבנות". זה נוגע גם לשאלת ההחלטות בעניין שחרור מחבלים בעד חטופים, הפסקת בלחימה לצורך שחרור חטופים ועוד ועוד. מרן זיע"א מספר לנו - במדינה יש מלכות. מלך או ממשלה. יש דברים שזה מומחיותם ועליהם לטפל בזה, ולא הרבנים! הזכרתי את דברי החפץ חיים (על התורה עמ' ל) ממנו נשמע הפוך, ועוד מקורות. אך לא כאן המקום להאריך.

בתשובה נוספת לגבי כפיפות מדינת ישראל במלחמותיה ל'חוק הבינלאומי' - שוב שאלה מאוד אקטואלית בימינו - הבאתי את דברי מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל בעמוד הימיני סי' טז [ומקורות רבים אחרים]. כמובן שמקובלים עלי דברי מו"ר בסוף התשובה שמלחמת מצוה, כגון כיבוש הארץ, היא מותרת ואף מצווה גם אם היא אסורה לפי החוק הבינלאומי. אך כתבתי שלענ"ד, אף שעצם המלחמה מצוה, הרי דרך ניהול המלחמה כפופה לחוק הבינלאומי. ביארתי שם סיבות שונות, ביניהם שאסור שמדינת ישראל תצטייר בעולם כעם ברברי. אפילו החמאס מנסה עכשיו להכחיש את מעשיו בשמחת תורה.

והכל, כתמיד, נמצא בתורתנו הקדושה. יעקב אבינו מעביר את הבכורה לנחלה ליוסף, את הבכורה לתפקידי מנהיגות, כולל מלוכה, מראובן ליהודה, ומברך את כל בניו, אך התורה מסיימת 'איש כברכתו ברך אתם'. חז"ל מסבירים, כמובא ברש"י, שכלל את כולם בכל הברכות. הוא מצווה אותם לקוברו, כמבואר ברש"י (נ, יג), בראייה עתידית של מסע המחנות במדבר. בהפטרת פרשת 'ויחי' דוד, לאחר ארבעים שנות מלוכה, מנוסה בפוליטיקה, מדריך את שלמה בנו בהתנהגות מלכותית וממלכתית. שלמה, החכם מכל אדם, חסר ניסיון - על כן דוד מדריך אותו.

אחי, הרב ד"ר יהודה בן-מאיר ז"ל, סיפר לי שאחד מראשי המוסד [לשעבר] סיפר לו שפעם הציע השר יצחק שמיר, שהיה בעברו בתפקיד בכיר במוסד, איזו פעולה 'מחתרתית' בארץ אויב. ראש המוסד מאוד התנגד לה. הדבר עלה לדיון בוועדת שרים לענייני ביטחון. ראש הממשלה היה מנחם בגין. ראש המוסד מאוד חשש שבגין יקבל את דעתו של שמיר, אך כאשר שמיר הציג את רעיונותיו פנה אליו בגין ואמר לו 'מיכאל! [זה היה שמו המחתרתי של יצחק שמיר בלח"י. ראש המוסד אמר לאחי שברגע שהוא שמע את בגין קורא לו בשמו המחתרתי הוא ידע שבגין דוחה את הרעיון] - אולי לא שמעת, אבל עכשיו כבר יש לנו מדינה!".

פסיקה במדינה מחייבת את הפוסק לא רק להיצמד להלכה הפרטית של פיקו"נ, ולהכריע אם לפניו פיקו"נ או לא. לא רק לפסוק בשאלה של חייל מסוים, או אפילו של רבבות חיילים. היא מחייבת את הפוסק לראות קדימה, להבין את ההשלכות של הפסיקה שלו על החברה הישראלית כולה. על מדינת ישראל. האם זה יקדם את מדינתנו לכיוון הרצוי? לכיוון המדינה האידיאלית? או שמא זה יזיק. מה ההשפעה של פסיקה זו על שמירת שבת של החיילים לאחר שחרורם? מה ההשפעה של הפסיקה על שמירת השבת במדינת ישראל? השבת היא 'אות' בינינו לבין הבורא יתברך. האם הפגיעה בשבת בישראל תקדם אותנו להיות 'יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד'?

אוסיף עוד משפט. סיפר לי ר' אביב רייך ז"ל שבפעם הראשונה שנסע מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל לחו"ל, לארה"ב, ר' אביב היה אתו. לקחו את הרב למצפה שבראש ה'אמפייר סטייט בילדינג' בניו יורק. הרב, רץ לצד זה, לצד זה. שאל אותו אביב - הרב מחפש משהו [יש שם משקפות שתמורת תשלום זעום אפשר לראות מהם נקודות ספציפיות]. מו"ר זצ"ל ענה לו, בחוש ההומור העצמי הנפלא שהיה לו - תראה מה זה, יש עולם שלם חוץ ממרכז הרב! אז כן, כדי להיות בעל 'ראייה ממלכתית' צריך גם קצת ניסיון בממלכתיות. בתפקידי בצבא גיליתי שמערכת השיקולים של המערכת הבכירה בצבא לפעמים שונה לחלוטין ממה שנראה על פניו. מאבי זצ"ל, מאחי ז"ל ואף מילדיי למדתי מה הם שיקולים של ממלכה, של מדינה, של ממשלה - וכן גם של פיקוד עליון בצבא. מחלק מרבותיי זכיתי ללמוד מה הם שיקולים של תורה והלכה במדינה. גם פה אסיים בסיפור. באחד השיעורים כשלמדתי אצל מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל למדנו הלכות טריפות. מו"ר ביאר את ההלכות בבקיאותו המופלגת ובגאונותו הנפלאה, וסיים בכך שלאור זה הוא לא רואה מדוע המפלגות הדתיות כ"כ מתנגדות שיהיה גם מטבח טרף באוניה של צים ['השלום'], נושא שהיה אז על הפרק[22]. בשבת כשבאתי הביתה סיפרתי לאבא ז"ל (שהיה חבר כנסת). הוא חייך ואמר לי, תסביר לגרש"ז אוירבך, שאם יהיו באוניה של צים שני מטבחים, אחד כשר ואחד טרף, תוך זמן קצר יהיה כך גם בבתי החולים, ואף בצבא. כשחזרתי לישיבה סיפרתי למו"ר הגאון זצ"ל מה שאבא אמר לי. הוא חשב לרגע ואמר לי - אם כן, ודאי צריך להתנגד. אני לא חשבתי כלל על השיקול הזה, רק על השאלה ההלכתית!

 

ה. הורמין והורמיז

הגאון הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל היה דורש דרשה נרחבת ב"חג הסמיכה", היום בו חילקה ישיבת הרב יצחק אלחנן תעודות סמיכה לבוגרי מסלול הרבנות. באחד מדרשותיו אלו (נדפסה בירחון הפרדס, אייר תש"ג; בבית יצחק כ"ט, שנת תשנ"ו; ומשם ב'דברי הרב', בעריכת הרב צבי שכטר, מהדורה שניה, ירושלים תשע"ג עמ' יד-לב. הדברים דלהלן הם מעמ' כה-כט) הרחיב בדברי הגמרא (ב"ב עג, א): "אמר רבה: לדידי חזי לי הורמין בר לילית כי קא רהיט אקופיא דשורא דמחוזא, ורהיט פרשא כי רכיב חיותא מתתאיה, ולא יכיל ליה. זמנא חדא הוה מסרגאן ליה תרתי כודנייתי וקיימן אתרי גישרי דרוגנג, ושואר מהאי להאי ומהאי להאי, ונקיט תרי מזגי דחמרא בידיה, ומוריק מהאי להאי ומהאי להאי ולא נטפא ניטופתא לארעא, ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה, עד דשמעו בי מלכותא וקטלוהו [תרגום: אמר רבה {בעין יעקב ועוד הגירסא רבה בר בר חנה} בעצמי ראיתי את הורמין בן לילית שהיה רץ על שיני חומת מחוזא. לרגלי החומה דהר פרש על בהמה ולא הצליח הפרש לדהור יותר מהר מהשד {כך על פירוש רבנו גרשום}. פעם אחת היו לו שתי פרדות קשורות כל אחת באוכף, ועמדו על שני גשרים נפרדים ורחוקים זה מזה על נהר רוגנג, והוא קפץ מפרדה זו לפרדה זו. והיה השד, תוך כדי הריצה, מחזיק בידו שתי כוסות מלאים יין, והיה שופך את היין מזו לזו ומזו לזו, ואף טיפה לא נפלה ארצה, למרות שהיה יום של רוחות וסערות. עד ששמעו מהדבר בבית המלך, והרגוהו].

הרשב"ם כתב: "הורמין - בנו"ן גרסי', כך שמעתי מאבא מרי. ואני שמעתי הורמיז בזיי"ן, שד, כדאמרי' בסנהדרין (לט, א) מפלגא דתתא דהורמיז". הגרי"ד זצ"ל התקשה "ולכאורה יגיעת רשב"ם לעמוד בדיוק על שם השד מוזרה היא, וכי מאי נפ"מ? וכי רשב"ם דן כאן על גופי הלכה, שזקוק הוא לקבלה מאביו[23]"? מבאר הגרי"ד שכוונת רשב"ם להדגיש שהשד שהיה מדלג על חומת מחוזא בדורות שעברו שונה מהשד המודרני המדלג על חומות היהדות בימיו ועד ימינו. השד שבדורות הקודמים היה הורמין בר לילית, כולם הכירו בו כנושא כוח הטומאה. כל רצונו היה לעקור את היהדות ולבסס מינות וכפירה. "שד שכולו חולין, שד עקבי, שאינו מתחפש בכחל ושרק, דרהיט על שיני חומת היהדות, אקופיא דשורא של העולם  הדתי – אין אנו מתיראים כלל וכלל. אמנם המלחמה עזה, אבל התוצאות ברורות לכל, שמעו בי מלכא וקטלוהו, מאן מלכי – רבנן".

אבל כמה שונה הוא לגמרי  השד המודרני המדלג שור ומקפץ על חומת הדת בימינו (וגם 'בימיו' של רשב"ם). השד הזה שמו הורמיז, והוא אותו השד שאליו נתכוון האי אמגושא באומרו לאמימר (סנהדרין שם) "מפלגא לעילאי דהורמיז, מפלגא לתתאי דאורמיז", ופירש"י: "הורמיז – שד. אהורמיז – הקב"ה קרוי כן". "אי אתה יכול לעמוד על טיבו של שד זה. הרי הוא בעל דו פרצופין. מחד גיסא הרי הוא שותפו של הקב"ה במעשי בראשית. ומאידך גיסא הרי הוא שליח השטן, בן ממלכת אשמדאי ולילית. מחציו ולמעלה של השד שולט הורמיז, מחציו ולמטה של השד שולט אהורמיז, שהוסיף לו אות אחת לשמו ונהפך לאהורמיז – שמו של הקב"ה. שמו של הקב"ה נרקם ונטווה בשם השד. בהוספת אות אחת נהפך שם הורמיז, שם טמא ומזוהם, לשם קודש, שמו של הקב"ה. שד זה אינו מתיחס בפומבי על כת השדים, על כת רוחות ומזיקים. חס ושלום! הורמיז מתיחס על עולם של קדושה, נצח והוד, וכשהוא מוסיף אות אחת לשמו, הרי הוא מופיע באור וזוהר אין סוף, שטוף חַמה וזיו השכינה. הורמיז מתנבא בשם אהורמיז, מדבר בשם הדת המקובלת והנאמנה. הורמיז מתגאה בטלית שאיננה שלו, בטלית של נביא האמת, אבל בה בשעה שהוא נואם ודורש על נצח ישראל, הרי הוא חורש רע וזומם לקצץ בנטיעות"...