המעין

פרה אדומה שנשחטה לשם חולין / הרב יוסף אברמסון

הורדת קובץ PDF

 

פרה אדומה שנשחטה לשם חולין[1]

חידוש הרמב"ם

הכרח הרמב"ם

יסוד המחלוקת בין הרמב"ם לרש"י

תירוץ הרמב"ם

חידוש הרמב"ם

פרה אדומה נקראת "חטאת", כמובא בגמרא (יומא ב, א): "דחטאת היא", ע"פ הפסוק (במדבר יט, ט): "מי נדה חטאת היא". לפי זה היה מקום לצפות שיחולו בה כל דיני חטאת. אולם, לא כן הוא, כפי שיתבאר להלן.

במשנה ריש זבחים (ב, א) כתוב: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת". מבאר הרע"ב, שמה שחטאת ששחטה שלא לשמה פסולה הוא דווקא בששחטה לשם קרבן אחר, אך אם שחטה לשם חולין אף החטאת כשרה, אלא שלא עלתה לשם חובת הבעלים. כך מובא בגמרא (זבחים ג, ב; מו, ב), ודורשים זאת מהפסוק (ויקרא כב, טו): "ולא יחללו את קדשי בני ישראל, קדשים מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים", וכן פסק הרמב"ם (פסולי המוקדשין טו, ד).

שונה הוא דין פרה אדומה ששחטה לשם חולין. מובא ברמב"ם (פרה א, ט) שפרה אדומה ששחטה לשם חולין נפדית. מקשה הכסף משנה מדוע תיפדה, הרי דין פרה אדומה כדין חטאת (יומא ב, א), ואם בחטאת מצינו, כדלעיל, ששחטה לשם חולין כשרה, מדוע כתב הרמב"ם שפרה אדומה פסולה וצריכה פדיון?

לכאורה, הראשונים חולקים על רמב"ם זה, שמקורו מהגמרא בשבועות (יא, ב): "נשחטה תפדה". רש"י מפרש: "נשחטה חוץ למקומה" (וכן סוברים המאירי והריטב"א), לעומת זאת הרמב"ם חולק ומפרש אחרת את הגמרא באומרו (פרה שם): "נשחטה לשם חולין תיפדה".

ישנו תירוץ מפורסם של רבנו חיים הלוי, המיישב מדוע שונה הדין בפרה אדומה מדין חטאת (מובא בחידושי רבנו הגרי"ז הלוי, סטנסיל, זבחים עמ' ו, "ולישב זה"; חידושי הגרי"ז הלוי, מעשה הקרבנות, ד יא, ד"ה והנה בפ"ד). בפרה אדומה יש קדושה מצד קדושת בדק הבית וכן מצד שהיא כחטאת, אולם חלות שם חטאת בפרה אדומה היא רק משעת השחיטה. לכן אם שחטה לשם חולין אינה נחשבת כחטאת, כי אין בה כלל חלות חטאת. מה שנשאר בה הוא רק קדושת בדק הבית, ולכן תיפדה כדין כל הקדוש בקדושת דמים. שונה הוא הדין בקרבן חטאת שיש בה קדושת הגוף עוד משעת ההקדשה ולא רק מזמן השחיטה, לפיכך אם שחטה לשם חולין מחשבת החולין לא יכולה לעקור את קדושת הגוף שכבר חלה בבהמה, ולכן כשרה.

אך יש לעיין בחידושו מצד סברתו ומצד דינו:

1. מצד סברתו: יש לעיין במה שטען ששֵם חטאת חל רק משעת השחיטה, הרי מצינו דין מעילה בפרה אדומה עוד לפני שנשחטה, והוא משעת הקדשתה. כבר אז היא נקראת חטאת, "חטאת היא מלמד שמועלין בה" (מנחות נא, ב, ועיין תוספות חולין יא, א ד"ה חטאת), וכן פסק הרמב"ם (מעילה ב, ה): "פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה עד שתיעשה אפר, אף על פי שהיא כקדשי בדק הבית הרי נאמר בה חטאת היא" (כך מובא בדבר אברהם ח"ב, סי' כד, סוף אות יד; שרידי אש ח"א סי' קעח ד"ה מה; קהלות יעקב זבחים סי' ג, ד"ה וקצת).
2. מצד דינו: יש לעיין מדוע שונה דין פרה אדומה בשחטה לשם חולין, שנפדית, מדין שחטה שלא לשמה שהיא פסולה (משנה פרה ד, א; רמב"ם פרה אדומה ד, ג), הרי לפי רבנו חיים, לא חל בשחיטה כלל דין חטאת, אם כן היה צריך להיות דינה שווה לשחטה לשם חולין, שתיפדה (כך מובא בספר פרת החטאת לרב צבי משה קרפ, פרק ד, עמ' רכא).

והנה, לגבי ההשגה על סברתו, ניתן לטעון מנגד שרבנו חיים הסביר בספרו שיש לו הבנה אחרת ברמב"ם (חידושי רבנו חיים הלוי, מעילה ב, ה). שיטת הגר"ח בספרו היא שדברי הרמב"ם: "וכן פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה" הכוונה למעילה מצד קדושת דמים בלבד ולא מצד קדושת הגוף. הרמב"ם בא לחדש בהלכה זו מדוע אין מעילה אף באפרה, הרי זו קדושה בקדושת דמים. קמ"ל שגזירת הכתוב היא שיפקע ממנה גם דין מעילה, כדין חטאת שנעשתה מצוותה.

על פי זה ניתן ליישב ולומר, כי כל קושייתו של הדבר אברהם הייתה על דברי הגר"ח שנמסרו בע"פ, שכן, בעת שכתב רא"ד כהנא שפירא בעל הדבר אברהם את תשובתו (בחודש סיון שנת תרס"ו) טרם ראה את הספר המודפס של הגר"ח, שיצא לאור מאוחר יותר, בשנת תרצ"ו, ח"י שנים לאחר פטירתו של הגר"ח. יתכן שבעל דבר אברהם לא היה מקשה את קושייתו שיש דין מעילה בקדושת הגוף משעת ההקדשה, אילו ראה את שיטתו החדשנית של הגר"ח בהבנת הרמב"ם הנ"ל שמשעת ההקדשה יש דין מעילה רק מצד קדושת דמים[2].

אולם, על אף הביאור המחודש בספרו, במקרה הזה ניתן עדיין להשיג על שיטתו. השרידי אש כתב תשובה בשנת תשי"א (סי' קעח, ד"ה אמנם), תוך שהוא מציין שהוא ראה את החידוש הנ"ל בספרו של הגר"ח, ולמרות זאת הוא משיג על שיטת הגר"ח, וטוען שפשטות לשון הרמב"ם הנ"ל מורה שיש בפרה אדומה מעילה בקדושת הגוף עוד משעת ההקדשה, ושכן משמע מלשון הספרי ומפירוש הרמב"ם למשנה.

עוד הקשה על שיטת הגר"ח בספרו נכדו הגאון רבי משולם דוד הלוי סולובייצ'יק (חידושי רבנו משולם דוד הלוי, מנחות נא, ב, סוף אות ב, ד"ה אלא). הגרמ"ד הביא את שיטת הגר"ח בספרו שדברי הרמב"ם "אף על פי שהיא כקדשי בדק הבית" וכו' באים לחדש שכוונת הגמרא במנחות (נא, ב) שאין מעילה באפרה "'היא' - בה מועלין, באפרה אין מועלין" היא שאין מעילה אף מצד קדושת דמים שבה. לפי זה הקשה:

א. עיקר הפסוק של "חטאת היא" מלמד שחלה קדושת קרבן בפרה אדומה, אם כן כיצד יתמעט מזה דין של הפקעת קדושת דמים מאפרה, הרי הכתוב עוסק בקדושת הגוף, ודי שהכתוב ימעט שלא תהיה באפרה מעילה מצד קדושת הגוף.

ב. לפי חידוש הגר"ח איזכור המעילה ברמב"ם הנ"ל עוסק במעילה מצד קדושת דמים וכלל לא בעיקר דין מעילה בפרה אדומה מצד קדושת הגוף, ונמצא שהעיקר חסר (וכבר הקשה זאת השרידי אש דלעיל על פשטות לשון הרמב"ם).

ג. לפי זה סיום דברי הרמב"ם בהלכה זו אינו מובן: "ותנאי בית דין הוא שלא ימעול אדם באפר הפרה" – הרי אם כבר פקעה קדושת דמים מאפרה מצד גזרת הכתוב "חטאת היא" אמאי צריך שוב להפקיעה מצד תנאי בית דין[3].

הגרמ"ד תירץ את קושיותיו בהמשך ספרו (שם נב, א, אות ב, ד"ה ויתכן) כך: א. לימוד בדרך "אם אינו ענין" - אמנם עיקר דרשת "חטאת היא" עוסקת בקדושת הגוף, אך לפי זה מילת המיעוט "היא" מיותרת, שהרי ממילא פוקעת קדושת הגוף מאפרה כדין כל שנעשתה מצוותה. על כורחך התיבה "היא" באה למעט ענין אחר, הפקעת קדושת דמיה גם כן. ב. שתי המצוות כרוכות יחדיו. "היא" מלמדת שגם קדושת הדמים שבה תלויה בשם "חטאת", משפקע שם חטאת שבה, דהיינו קדושת הגוף, פוקעת גם קדושת הדמים שבה. עכת"ד.

לגבי ההשגה על דברי הגר"ח מצד דינו, שאינו זהה לדין שחטה שלא לשמה, מופיע במנחת אברהם (לרב אברהם נח גרבוז, זבחים א, לדף ג, א, עמ' נב, ד"ה אך) ששמע תירוץ לקושיה זו מהגרי"ז עצמו. הגרי"ז תירץ את דברי הגר"ח שצריך לחלק בין פרה שנשחטה לשם חולין, שלא התכוון כלל שהיא תהיה לקרבן, לבין פרה שנשחטה שלא לשמה, שמ"מ התכוון שהיא תהיה לקרבן. בשחט לשם חולין מובן שלא חלה בה קדושת הגוף ותיפדה, אולם בשחט שלא לשמה, מ"מ בגלל ששחט לשם קרבן תחול בה קדושת הגוף, ובגלל שנשחטה במחשבה פסולה הרי היא נפסלת ולא תיפדה.

ישנם תירוצים נוספים לבאר את דין הרמב"ם, מדוע שונה דין פרה אדומה בנשחטה לשם חולין, שפסולה, מדין חטאת שנשחטה לשם חולין, שכשרה.

תירוץ א – הסחת דעת (שרידי אש, שם, ד"ה וקושית): מצינו דין מיוחד בפרה אדומה שהסחת הדעת פוסלת בה, כגון שנתכוון במלאכת הפרה לעשות גם מלאכה אחרת (תוספות ישנים יומא מב, ב ד"ה שלא; רש"י חולין לב, א ד"ה לרבנן), וה"ה בשחטה לשם חולין אין לך הסחת דעת גדולה מזו, לכן פסולה. משמע שאכן זו דעת הרמב"ם גם מתוך כך שהביא (פרה ד, יז) כמקור לאיסור עיסוק במלאכה אחרת את הפסוק "ושחט אותה" (במדבר יט, ג), שאליבא דרב הוא מלמד "שלא יסיח דעתו ממנה" לענין שמירתה מטומאה (יומא מב א), ואילו הרמב"ם השתמש בו אף לעניין דין התעסקות במלאכה אחרת, ללמדנו שאף בה יש איסור משום הסחת הדעת.

תירוץ ב - מינה מחריב בה (שו"ת זרע אברהם, סי' יד, אות יב, ד"ה ונראה; הובא בקהילת יעקב, שם, סוף סי' ג; מעלין בקודש, יד, עמ' 131): יש דין בחטאת ששחטה לשם קרבן אחר (זבחים ג, א): "חטאת ששחטה לשם עולה - פסולה, שחטה לשם חולין - כשרה, אלמא דמינה מחריב בה, דלאו מינה לא מחריב בה". מפרש רש"י ששֵם חולין לא יכול להחריב ולעקור את שם החטאת מהקרבן, כיון שאינו ממין הקדשים. לפי זה מובן מדוע שונה הדין בין חטאת לבין פרה אדומה בשחט לשם חולין - בחטאת לא מהני שם חולין לעקור שם חטאת ממנה "דלאו מינה לא מחריב בה", ולכן כשרה, אולם בפרה אדומה, שאינה קדשים גמורים, שכן לא עולה על המזבח ורק הוקשה לחטאת, והוי כדין קדשי בדק הבית ויש לה פדיון, הוי חולין מינה ומחריב שֵם פרה אדומה ממנה, ולכן פסלה.

תירוץ ג - לא קיים מצוותו (אתוון דאורייתא, כלל יב ד"ה וי"ל): בכל המצוות שהן חיוב מהתורה אם לא קיים פרט אחד ממה שנצטווה לא קיים מצוותו כלל אפילו בדיעבד. שונה הדבר בדיני קדשים, שאין בהם הדין שאם לא קיים מצוותו לא עשה מצוה כלל, אלא יצא ידי חובת מצוה אחרת מדיני קדשים. כך דורשת הגמרא (זבחים ד, ב) מהפסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלקיך, נדבה אשר דברת בפיך" (דברים כג, כד) שבשחט שלא לשמה, שלא לשם נדרו, אע"פ שלא יצא ידי חובת קרבן נדרו מ"מ הקרבן לא נפסל, ויהיה כשר לשם נדבה. בדין זה הגמרא אומרת שהוקשו לו כל הקדשים[4].

על פי זה ניתן לתרץ את השוני בין דין חטאת לבין דין פרה אדומה בשחטה לשם חולין. דין חטאת כדין קדשים, שאם שינה במצוותה לא ביטל המצוה, לכן חטאת ששחטה לשם חולין כשרה. שונה הדין בפרה אדומה שנחשבת כחולין ולא ניתן להקל בה כקדשים, וכמו שמצינו בדיני חולין שאם לא קיים מצוותו ביטל המצוה לגמרי, כך בשחט את הפרה האדומה לשם חולין שלא קיים מצוותה לשוחטה לשמה נפסלה מצוותה.

בספר מנחת אברהם למו"ר הגר"א שפירא זצ"ל (ח"ג סי' כב), הובא מכתב שכתב לגאון הרב שמואל טוביה שטרן זצ"ל, אב"ד מיאמי, לאות "חיבת קודש" כהוקרה לקבלת ספריו. במכתבו הוא מבאר את הרמב"ם ב"נשחטה לשם חולין", אך לא הזכיר את תירוצו של רבנו חיים הלוי הנ"ל, אלא הביא את התירוץ השני והשלישי דלעיל בשם "ויש שכתבו". נראה מזה שעיקר מגמתו במכתבו לא היה לעסוק ביישוב דברי הרמב"ם, אלא לבאר את הכרחו של הרמב"ם, וכן את יסוד המחלוקת בינו לראשונים, כפי שיובאו לקמן.

 

הכרח הרמב"ם

מו"ר הקשה שיש לעיין ברמב"ם (פרה א, ט) שנקט דין פדיון בנשחטה לשם חולין: "נשחטה לשם חולין תפדה", הרי לכאורה צריך להיות שאין בה דין פדיון, כדין כל קדשים שנשחטו לשם פסול. קדשים שנשחטו בפסול ביאר מו"ר שאין להם דין פדיון משתי סיבות. ראשית בגלל שלא פגה מהם קדושת הגוף, וקדושת הגוף אין לה פדיון. כל דין פדיון הוא כאשר נפקע מהקרבן קדושת הגוף, כגון שנפל בו מום (משנה מנחות ק, ב). שנית, בקרבן שנשחט בפסול יש גם איסור של "לא תאכל כל תועבה" (דברים יד, ג), וכפי שפסק הרמב"ם (פסולי המוקדשין יח, ג). איסור זה לא יופקע בפדיון, כי פדיון מועיל רק להפקיע איסור הנאה מקדושת דמים, ולא איסורין אחרים. נמצא, שאין קדשים שנשחטו בפסול ברי פדיון, ועוד חל בהם איסור פדיון כיון שאסורין באכילה, כמשנה (תמורה ל, ב): "כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותם, שאין פודים את הקדשים להאכילן לכלבים", וכדרשת הגמרא (שם לא, א): "ואכלת - ולא לכלביך", וכתוספות שהכריעו דין זה כסתם משנה (שבועות יא, ב ד"ה וכי) וכרמב"ם (איסורי מזבח ב, י). ולא רק בטרפה, אלא הוא הדין אף בקדשים שנשחטו בפסול. כיון דאינן ראויין אלא לכלבים חל בהם איסור פדיון.

לעומת זאת, בפרה אדומה שנשחטה בפסול היה מקום להתירה בפדיון, כיון שאין בה קדושת הגוף. מאידך, מכיון שעדיין יש בה איסור של "לא תאכל כל תועבה" אי־אפשר לפדותה, ואף יש בזה איסור של "אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים". אם כן, יש לעיין ברמב"ם ש"נשחטה לשם חולין תפדה", והרי אינה בת פדיה, ואף יש בה איסור פדיה, כהרמב"ם (פרה א, ח) שציין שגם בפרה אדומה שייך הדין של איסור האכלת בשרה לכלבים. תירץ מו"ר שכל איסור פדיית קדשים שנשחטו לשם פסול שייך רק במחשבות הפוסלות בקדשים. שונה הוא הדין בשחט פרה אדומה לשם חולין, שמכיון שאין מעשה זה פוסל בקדשים אלא רק בפרה אדומה, כתירוצים דלעיל בראשית המאמר, לא חל בה האיסור של "לא תאכל כל תועבה" וממילא שייך בה דין פדיון.

לפי מסקנה זו דקדק מו"ר וכתב: "ולהכי הוצרך הרמב"ם לפרש ההיא דשבועות דוקא במחשבת חולין". לשון הגמרא "נשחטה תפדה" אינה יכולה להתפרש בששחטה בפסולי מחשבה אחרים מאשר לשם חולין. כי באלו האחרים, הפוסלות בקדשים, לא יהיה דין פדיון. זהו הכרחו של הרמב"ם.

יש לעיין בדברי מו"ר שנקט שבפרה אדומה חלים דיני פסולי מחשבה בקדשים, והרי לעיל (בתירוץ השני ברמב"ם) חילק בין קדשים לפרה אדומה "דמינה מחריב בה", ופרה הוי מינה דחולין ולא מינה דקדשים, אם כן מינה דקדשים הוי "לא מינה" דפרה אדומה, ומדוע לא לומר בזה את הכלל: " דלאו מינה לא מחריב בה", ולא יחולו בפרה אדומה דיני פסולי מחשבה דקדשים?

ונראה שניתן ליישב קושיא זו ממה שראיתי בסייעתא דשמיא בדברי הזרע אברהם (סי' יד אות יב, סוף ד"ה ונראה, הוזכר לעיל, תירוץ ב), שהקשה כנ"ל ממה שהרמב"ם כתב (פרה ד, ג) שפרה שנשחטה שלא לשמה פסולה, והרי פסול שלא לשמה הוא פסול בקדשים, ולא בפרה אדומה שהיא קדשי בדק הבית וחשיב מינה דחולין, דמחשבת חולין פוסלת בה. ותירץ ד"אמרינן תרוייהו", יש לפרה אדומה גם דין חולין וגם דין קדשים, היא נחשבת כחולין רק כלפי מחשבת חולין, כי בעצמותה היא חולין כיון דסוף סוף יש לה פדיון, אולם לגבי יתר דיני קדשים כל עוד לא נפדתה מועלין בה, והיא נחשבת כקדשי מזבח, ולכן מה שפוסל בקדשי מזבח פוסל גם בה ("ובפרט דחטאת קריא רחמנא").

נראה לבסס את שיטתו על פי הגמרא (ע"ז כג, ב): "שמע מינה דפרה קדשי מזבח היא, דאי קדשי בדק הבית מי מיפסלא בה רביעה. שאני פרה, דחטאת קרייה רחמנא". מפרש רש"י: "שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא - לעולם גבי פדייה והעמדה והערכה דין קדשי בדק הבית עליה, ומיהו לעניין פסולין סגיא מילתא לאתויי בפסול, דחטאת קרייה רחמנא למי נדה חטאת היא". דהיינו שלענין פדיון היא כקדשי בדק הבית, אולם לעניין פסולין יש בה דין קדושת הגוף וחלים בה כל דיני פסולי קדשים.

אך יש לעיין בדברי מו"ר שנקט שדין איסור האכלה לכלבים של קרבן שנפסל חל אף בפרה אדומה וכדברי הרמב"ם (פרה א, ח), שכן בתוספות (שבועות יא, ב ד"ה אי) מובא שלכו"ע אין דין זה שייך כלל בפרה אדומה מפני שהיא בגדר קדשי בדק הבית, ואילו הפסוק "ואכלת", שממנו למדין את איסור האכלה לכלבים, עוסק רק בפסולי המוקדשים של מזבח. והסבירו שם בתוספות, שמ"מ מדרבנן אסור לפדות לכלבים, ומה שכתבה הברייתא (שבועות שם) "מתה תפדה" זה מדין דאורייתא בלבד, ומדרבנן אסור (הובאו דבריהם במלאכת שלמה, תמורה ו, ה ד"ה שאין).

לפי דברי התוספות, שדברי הברייתא: "מתה תפדה" הם דין מדאורייתא, ו"תפדה" הוא להאכילה לכלבים, יתכן ואף ניתן לבאר כן על המשך הברייתא: "נשחטה תפדה" שאף זה מדין דאורייתא, ואין בזה איסור פדיון להאכילה לכלבים. לפי זה, צריך עיון מחדש מה אילץ את הרמב"ם לסבור שהברייתא מדברת על שחטה לשם חולין ולא לשם פסול אחר, הרי סוף סוף גם בשחטה בפסול אחר, כגון ששחטה שלא לשמה, אע"פ שאסורה באכילה מ"מ מדאורייתא מותר לפדותה להאכילה לכלבים, כמו שמצינו בדין "מתה תפדה" שאף היא אסורה ומ"מ תפדה!

ניתן ליישב, שאם הברייתא נקטה את שתי הדוגמאות יחדיו: "מתה תפדה, נשחטה תפדה", אם שניהם על דין דאורייתא מה לי מתה מעצמה ומה לי מתה בשחיטה לומר שאסורים באכילה ויפדו לכלבים, אין ב"נשחטה תפדה" שום חידוש. אלא על כורחך שמדובר במקרה חדש, שבו מותר באכילה, ועל כן פירש שהוא בשחטו לשם חולין.

 

יסוד המחלוקת בין הרמב"ם לרש"י

הנה, כתב מו"ר שלגבי דין נשחטה לשם חולין אף רש"י יודה לרמב"ם שתיפדה. יסוד מחלוקתם הוא בעניין אחר, לגבי דין שחיטה שלא במקומה פסולה, אם הוא דין מיוחד בפרה אדומה, או שהוא כדין של חטאת. לרש"י הוי דינה דין מיוחד בפרה אדומה, שכן אם היה מצד חטאת הרי אין לה פדיון, ואם היא כדין קדשי במה הנשחטין מחוץ למקדש הייתה צריכה להיות כשרה לגמרי. על כורחך שזהו דין מיוחד בפרה אדומה, שנפסלה אך תיפדה. לעומת זאת, הרמב"ם סובר שדין נשחטה חוץ למקומה פסולה הוא דין מצד חטאת שבה. שחטאת נפסלת מדין "יוצא" (זבחים פב, ב), וכן פרה (פרה ד, ח). על כן אין לה פדיון ככל פסולי המוקדשין. זו הסיבה שלא יכל הרמב"ם לפרש כרש"י ש"נשחטה תפדה" היא בנשחטה חוץ למקומה, שכן לרמב"ם אין לה פדיון.

ויש לעיין בדברי מו"ר, שאמנם ביאר מדוע הרמב"ם לא פירש "נשחטה תפדה" כרש"י, אך עדיין יש להבין גם הפוך, מדוע רש"י לא פירש את הברייתא כרמב"ם, במיוחד אם הוא גם מודה לו בדין נשחטה לשם חולין שתיפדה.

ויש ליישב כמבואר בשו"ת דברי יציב (חלק חושן משפט, סימן ק):

ובתוספתא שלפנינו (פרה פ"ב ה"ד) מתה תפדה שחטה תפדה... וי"ל שהרמב"ם דייק שינוי לשון הברייתא בש"ס דילן דלא גריס שחטה אלא נשחטה, שמשמעותו דנשחטה בלי כוונה, אבל הלשון שחטה משמע יותר ששחטה לשם פרה רק שלא במקומה.

בשונה מביאורו של מו"ר, לפי שו"ת דברי יציב אין מחלוקת בין רמב"ם לרש"י אף בדין שחטה חוץ למקומה שתיפדה, אלא המחלוקת היא בפרשנות הגמרא ב"נשחטה תפדה". מ"מ יסוד תירוצו נראה שיועיל ליישב את שיטת רש"י: לרמב"ם, כיון שהגמרא שינתה מנוסח התוספתא מ"שחטה" ל"נשחטה", שהיא לשון המורה על שחיטה ללא כוונה, מובן שיש לפרש את הגמרא בנשחטה לשם חולין. לעומת זאת לרש"י יש לומר שכיון שבאותה תוספתא יש גם לשון "שחטה", "שחטה על גבי מערכתה אינה נפדית עולמית", והגמרא בשבועות (יא, ב) לא שינתה בהלכה זו את גרסתה, יש לבאר הפוך: דווקא לשון "שחטה" מורה על שחיטה במקום, כמקרה של "שחטה על גבי מערכתה", ומשמעותה ששחטה כראוי, על כורחך שינוי הגמרא ללשון "נשחטה", שמשמעותה שנשחטה שלא כראוי, תורה דווקא על שחיטה חוץ למקומה, להבדיל מלשון "שחטה" שנכתבה באותה הלכה בתוספתא על שחיטה במקומה.

 

תירוץ הרמב"ם

מו"ר הקשה מדוע הרמב"ם הביא את דין שחטה לשם חולין בפרק א העוסק בפסולי הגוף של הפרה, ולא בפרק ד העוסק בפסולי עבודות בפרה. ואין לתרץ שזה כדי להבדיל בין דין שחטה לשם חולין, שהינו פסול מחשבה מיוחד בפרה אדומה, לבין פסולי מחשבה של קדשים, כפי שהבאנו מדברי מו"ר לעיל. שכן בפרק ד הביא הרמב"ם את פסול שחטה עם מלאכה אחרת (ד, יז), שזה פסול מחשבה מיוחד בפרה אדומה, משום הסח הדעת, שאינו קיים בקדשים, ואעפ"כ לא הביאו בפרק א כדי להבדילו מיתר סוגי פסולי מחשבה הפסולים רק בקדשים.

ונראה ליישב על פי שיטתו של הגר"ח שהובאה לעיל בריש המאמר (ע"פ פרשנותו של הרב גרבוז), שקדושת חטאת חלה בפרה אדומה רק בעת שחיטתה, על כן בנשחטה לשם חולין כיון שלא נשחטה לשם קרבן לא חלה בשחיטתה קדושת הגוף של חטאת. לפי שיטה זו אתי שפיר מדוע דין נשחטה לשם חולין לא נכללה בפסולי עבודה של פרק ד, כי שם מדובר בסוגי פסול בעת שהפרה כבר התקדשה בקדושת הגוף של חטאת. מה שאין כן בנשחטה לשם חולין, שכלל לא התקדשה בקדושת הגוף, זה יותר דומה לפסולי הגוף, כגון שנפל בה מום וכיוצ"ב (א, ז), שנמצאו אינם ראויים לפרה אדומה עוד טרם שנתקדשה בחטאת.