המעין

הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה / הרב משה גנץ

הורדת קובץ PDF

הרב משה גנץ

הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה

גדר הנהנה בלא ברכה

האם מי שעובד במקום מטונף רשאי לאכול בלא ברכה?

האם מי שאינו מאמין בה' רשאי לאכול בלא ברכה?

 

גדר הנהנה בלא ברכה

אמרו בגמרא, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם בלא ברכה. וכל הנהנה מן העולם בלא ברכה – מעל[1]. ויש לברר, האם באמת מדובר כאן באיסור אכילה שהברכה מתירה אותו, או שמא אין זאת אלא לשון לבטא בה את חשיבותה של המצוה דרבנן לברך את ברכות הנהנין. ויש בין שתי הדרכים האלו נפקא מינות חשובות, כמבואר לקמן.

הגמרא בברכות יב, א הסתפקה בדין 'פתח בדחמרא וסיים בדשכרא', והספק לא נפשט. בה"ג כתב על זה שספק ברכות להקל, אבל ר"י בתוס' שם פסק לחומרא, והזכיר שיטה זאת גם המאירי בברכות לה, א. ר' עקיבא איגר[2] מסביר את הפסק של ר"י, שאמנם בספק בברכת המצוות אין מברכים מפני שאין הברכה מעכבת את המצוה, אבל בברכת הנהנין סובר ר"י שמכיון שאסור לו לאדם שיהנה מן העולם בלא ברכה הרי בכל ספק בברכת הנהנין אסור לו לאכול[3], ואם כן סוף החשבון הוא שספק ברכת הנהנין לחומרא[4]. העולה מדברי רע"א הוא, שאם נפסוק שמי שמסופק אם ברך לא יברך – יהיה אסור לו לאכול את המאכל, כי אין מה שיתיר לו את איסור האכילה. וזה כמו הצד הראשון של חקירתנו.

אבל יש להקשות על הצד הזה של החקירה: הרי אמרו במשנה[5] שבעל קרי מברך על המזון לאחריו אבל אינו מברך לפניו. הרי מפורש כאן שאף על פי שלא בירך לפניו הוא רשאי לאכול! והרי זו ראיה שאין איסור באכילה ללא ברכה אלא רק יש חיוב לברך, או לכל הפחות שאין איסור באכילה אלא כשהוא חייב ויכול לברך. אמנם אם נאמר שהברכה אינה אלא מצות עשה מדרבנן (הצד השני לעיל) הדבר מובן, כי יש לומר שמי שפטור מן המצוה או אנוס אינו צריך להימנע מלאכול כדי שלא יכנס לחיוב המצוה שאינו יכול לקיימה.

אמנם לעניין מצוה דאורייתא הביא המרדכי שתי דעות[6]. הנדון שם הוא אדם שנפסלה לו ציצית בשבת, ולכן אינו יכול לקשור לעצמו ציצית חדשה. ר' שלמה מדרוויש אומר שחייב לפשוט את הבגד כדי שלא ילבש בגד שאין בו ציצית[7], ור"י חולק וסובר שמכיון שלא אמרה התורה לא תלבש בגד בלי ציצית, אלא רק ציוותה על מצות עשה של ציצית, הרי מי שהוא אנוס ואינו יכול להטיל ציצית בגלל השבת רשאי ללבוש בגד ללא ציצית. וכנראה הכרעת האחרונים במחלוקת הזאת היא שחייב לפשוט את הבגד אם אין בעיה של כבוד הבריות. אבל גם החולק על הר"י בציצית יודה על כורחו שבברכה, שהיא מדרבנן, רשאי להכניס את עצמו לאי קיום מצות ברכה באונס. שהרי כך מוכח במשנת בעל קרי שהזכרנו.

אבל אם נאמר כדברי רע"א, שמי שלא ברך יש עליו איסור לאכול – מדוע בעל קרי רשאי לאכול? וממש כיוצא בזה יש לשאול גם על אונן. אונן אינו מברך מפני שהוא פטור מכל מצוות עשה, אבל פשוט שהוא רשאי לאכול. וקשה, הרי גם האונן מוזהר שלא לעבור על איסורים, ואיך מותר לו לאכול?

לכאורה יש לפנינו שתי ראיות עצומות נגד רע"א, שמוכח מהן שמי שפטור מברכה רשאי לאכול בלי ברכה. ואם כן, אם בעלמא הכלל הוא שבספק ברכות אפשר לאכול ואין צריך לברך, פשוט שהמסופק אם בירך כדין או לא - רשאי לאכול! וצע"ג[8].

ועל כל פנים גם רע"א לא אמר את דבריו אלא כדי להסביר את שיטת ר"י, אבל להלכה נפסק שספק ברכות הנהנין לקולא[9], ולדרך זו פשוט שמותר לאכול[10], שאם לא כן, אין שום משמעות לקולא שאינו צריך לברך. והיוצא מזה הוא שאין בברכת הנהנין אלא חיוב עשה דרבנן (כצד השני לעיל), ולא איסור אכילה (כצד הראשון). ואמנם חכמים חיזקו חיוב זה בלשונם, ואמרו שמי שחייב לברך – אם אוכל בלי ברכה נחשב כאילו מעל, כאילו יש כאן אכילה אסורה[11]. אבל מי שאינו חייב בברכה, או שאינו יכול לברך – רשאי לאכול בלי ברכה.

 

האם מי שעובד במקום מטונף רשאי לאכול בלא ברכה?

ולכאורה יש ללמוד מכאן תשובה לשאלה – רפתן העובד כל היום ברפת, מקום מלוכלך, והוא ובגדיו מדיפים ריח רע – מה יעשה כשיצמא?

בביאור הלכה[12] דן בכעין זה. הוא כותב שם שאין אדם רשאי לשתות במרחץ ללא ברכה או בהרהור, משני טעמים: ראשית, שאין לפנינו רק מצוה לברך אלא גם איסור לשתות בלי ברכה – שהרי האוכל בלי ברכה כאילו מעל. ועוד, הרי הוא יכול לצאת מהמרחץ ולשתות בחוץ[13].

טעמו השני של הביאור הלכה אין לו מקום בשאלה שלנו, כי טורח גדול הוא לרפתן לפשוט בגדיו ולהתקלח לפני כל שתיה. ולעניין הטעם הראשון – כבר הוכחנו מבעל קרי, שמכיון שאינו יכול לברך – פטור, ורשאי לשתות בלי ברכה, והרי זה דומה ממש בעניין זה לבעל קרי. על כן, אם נדון את הרפת כמקום שמותר על כל פנים להרהר בו, יהרהר בברכה, ואם לאו ישתה בלי ברכה.

ועוד יש ללמוד מכאן, שבכל מקום בהלכה שנמצא כתוב שלא יאכל אלא מעט כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, אך לא יאכל יותר, אין זה אלא ממידת חסידות, כי מעיקר הדין מי שאינו רשאי לברך רשאי לאכול בלי ברכה.

 

האם מי שאינו מאמין בה' רשאי לאכול בלא ברכה?

ואולי תצא מכן עוד מסקנה הלכתית חדשה:

אחרונים דנו בשאלה, האם מותר לתת אוכל למי שאינו מברך. גם רש"ז כתב על כך[14].

ונראה שיש לומר, שאדם שאינו מאמין בה' – גם אם יברך מתוך נימוס או כדי לקבל את האוכל – אין ברכתו ברכה, והיא פחות מצפצוף הזרזיר. ועל כן צריך לראות את האיש הזה כאדם שהוא אנוס, שאינו יכול לברך. ואף על פי שהוא צריך כמובן להשתדל לצאת מאונסו, מכל מקום כל זמן שאינו מאמין הרי הוא אנוס על הברכה. ומעתה, אילו אמרנו שמי שלא בירך אכילתו היא באיסור – היה לנו לומר שאמנם הוא אנוס על הברכה, אבל סוף סוף כל זמן שלא בירך לא התיר את אכילתו, ועל כן אסור לתת לו לאכול. אבל מכיון שדעתנו שמי שאינו יכול לברך אינו אסור באכילה, הרי אדם זה שהוא אנוס על הברכה מותר לו לאכול בלי ברכה, ממש כמו אונן. ועל כן מי שאינו מאמין – מותר לתת לו אוכל גם אם אינו מברך[15].