המעין

מכתבו של הראי"ה קוק זצ"ל להסתדרות הרועים בארץ ישראל "משה" / ד"ר יהורם לשם

הורדת קובץ PDF

 

מכתבו של הראי"ה קוק זצ"ל להסתדרות הרועים בארץ ישראל "משה"*

• הסתדרות הרועים בארץ ישראל "משה"
• הסתדרות "משה" ואגודות רועים נוספות
• מעורבותו של הרב משה צבי סגל
• הערות ביבליוגרפיות
• מכתבו של הראי"ה זצ"ל
• הערות למכתב ויחס הראי"ה לרעיית צאן

סיכום

• הסתדרות הרועים בארץ ישראל "משה"

בין הרעיונות הגדולים שהדהדו בחלל עולמם של חלוצי העלייה השנייה היו "כיבוש העבודה" ו"כיבוש השמירה". בקרב אנשי ארגון "השומר" שפעל לכיבוש השמירה, הדהד גם רעיון "כיבוש הרעייה", שתומכיו התארגנו במסגרת אגודת "הרועה". לכיבוש הרעייה היה יסוד ביטחוני: "חשיבותו של המרעה לכיבוש הקרקע וכיבוש השמירה הייתה ברורה. רועים יהודים יוכלו להשתלט על קרקעות יהודים שמסיבה זו או אחרת לא הגיעו עוד לכלל עיבוד, הם יוכלו לחדור לאזורים שאליהם לא הגיעו גואלי הקרקע ומעבדיה ולרעות את צאנם באדמות ההפקר ובשדות השלף כמנהג הבדווים. הרועה הנודד בשדות יוכל לשמש כעוזרו של השומר, בהביאו לו ידיעות על הנעשה בסביבה"[1]. להתארגנות "הרועה" היו גם יסודות רומנטיים, וחלומות אודות הקמת שבט נוודים של בדווים-יהודים, שינדוד ברחבי החורן ועבר הירדן[2]. מסיבות שונות רעיון "כיבוש הרעייה" נכשל, וקבוצת הרועים שניסתה להתגבש סביבו התפזרה במהלך מלחמת העולם הראשונה. איגודן של קבוצות רועים נוספות בשנים שלאחר סיום במלחמה, נכשל גם הוא, עד שבי"ז באלול תר"ץ נוסד בקבוץ תל-יוסף "ארגון מגדלי הצאן העברים בארץ-ישראל" ששמו הוסב בהמשך ל"אגודת הנוקדים העברים בארץ-ישראל", ששונה שוב לשם הסופי "אגודת הנוקדים העברים בישראל"[3]. חברי אגודת הנוקדים, רובם ככולם חלוצי ההתיישבות העובדת – השיתופית, ראו את עצמם כממשיכים ישירים של רעיון "קבוצת הרועה" שהוזכרה לעיל. והנה מתברר כי מספר שנים קודם להקמת אגודת הנוקדים כבר התקיים ניסיון לא מוכר להקים התאגדות של חקלאים-רועים דתיים. מאמר יחיד נכתב עד כה על "הסתדרות הרועים בא"י משה", על ידי הרועה, המשורר המלחין והמחנך מתתיהו שלם1904)  זמושץ' פולין – 1975 רמת-יוחנן) שהיה ממייסדי אגודת הנוקדים, שפתח כך את מאמרו[4]: "רק למעטים ודאי ידועה העובדה שעוד לפני קום אגודת הנוקדים התעוררו יהודים חרדים לכיבוש ענף הצאן".

תמונה מספר 1 –עמוד השער האומנותי של תזכיר הסתדרות הרועים. הציור בחתימת "עיר שי", הוא האומן פסח עיר-שי (1896 בודפשט – 1968 תל אביב. מעצב הגופן "חיים", מניצולי רכבת קסטנר).

תזכיר[5] הסתדרות הרועים בארץ ישראל "משה"[6], פותח בהצהרה דרמטית:

מטרתנו. הרעיון היסודי המלוה את יצירת המפעל של "הסתדרות הרועים בא"י משה" הוא השאיפה להעביר יהודים בעלי הון מצער או מחוסרי-אמצעים מחיי-עיר גלותיים, מספסרות וחנוונות, אל חיים בריאים ויוצרים בחיק הטבע, על הקרקע ועל העבודה.

התצהיר מסתיים ברוח דומה:

אלה הם הבירורים הקצרים על המטרות של הסתדרות הרועים בא"י "משה" ועל הדרכים שהתווינו לנו להגשמת המפעל הזה, ואנו מאמינים שבדרך זו נצליח להעביר אל חיי-הכפר מספר גדול של עולים ותושבים, אשר במקום רודפי רוח יעסקו בעבודת שרירים, במקום חנוונות וספסרות ויתר העסקים התלויים באוויר יעמדו על בסיס מוצק של עבודה, יצירה, תחייה ותקומה.

מכל מקום, גופו של התזכיר פחות מליצי:

הגורם הדוחף לתנועה זו הוא המשבר האוכל אותנו בפה מלא... המשבר בארץ פקח את עיני ההמונים הרחבים בארץ לראות, כי כל צורות ההתיישבות אשר התגשמו פה עד היום הזה בהחלט אינן מתאימות ליכולתם החומרית – הם נאלצים לחפש דרכים חדשים להתבסס בארץ.

הנה כי כן, לא החזון הגדול של כיבוש הרעייה הניע את חברי הסתדרות הרועים החדשה, אלא המציאות העגומה של דוחק המחיה והקושי להתפרנס בארץ. ואכן, בשנים 1926-1927 שרר בארץ משבר כלכלי מן החמורים שידע היישוב העברי בתקופת המנדט[7]. המשבר היווה גורם מרכזי לעזיבת חלק גדול מעולי העלייה הרביעית (ועליות אחרות), שלא הצליחו להתקיים כלכלית בארץ חמדה.

גוף התזכיר מציע תוכנית כלכלית למשק זעיר המבוסס על קבוצות רועים בנות עשר משפחות לפחות, המתגוררות "קרוב אל השווקים למכירת התוצרת, על יד הערים והמושבות, בעלות עדר קטן וענפי עזר"... "הניסיון בארץ הוכיח שכבשה אחת או עז טובה יכולים להכניס מדי שנה רווח נקי בערך מאה גרוש. לפיכך הקצבנו לכל משפחה עדר של 40 גולגלות, אשר יגדל משנה לשנה". חברי ההסתדרות נדרשו לשלם מיסים: "תרומת כבש" חד פעמית בשלב ההצטרפות לאגודה, וכן "מעשר מדי שנה בשנה... מריבוי הוולדות של הכבשים והעזים" לכיסוי הלוואות. ההסתדרות החדשה הייתה מודעת לנזקים אפשריים של הצאן, ועל כן הדגישה ש"ההסתדרות תטיל על הקבוצות את החובות העיקריים המתאימים לתקנותיה, כגון זהירות במרעה הצאן רק על שדות ההפקר או ברישיון ולא לגרום לחשש גזל וקלקול בנטיעות וכדומה". היוזמה כמובן תיעשה בתיאום, ופתרון "שאלת הקרקע עם המים... אנו תולים בהשתתפות המוסדות".

 

 

גב הכריכה החגיגית של התזכיר כולל מידע נוסף חשוב אודות הדמויות שהובילו את יוזמת "הסתדרות הרועים":

 

ההנהלה הראשית

נשיא הכבוד הרב הגאון ראש רבני ארץ ישראל רבנו אברהם יצחק הכהן קוק.

יושב ראש: הרב משה רבלסקי (אבינרי)[8].

חברי ההנהלה: יעקב פרמן[9], הרב שלמה אלטשולר[10], ד"ר יוחנין, משה סגל[11], שלמה בריטן[12].

המועצה מורכבת מ 20 חברים.

 

הועדה הכספית

האדונים: א.ל. אסתרמן[13], יוסף פטטר[14], ישראל קימבול.

ב"כ ועדת המומחים

האגרונום ב. בסין[15]

משרד ההנהלה

תל-אביב, רחוב אלנבי מספר 120

(פתוח בכל יום מלבד שבתות ויו"ט בשעות 3-7 אחה"צ)

 

מעיתונות התקופה ניתן ללמוד מידע חשוב נוסף אודות חברי ההסתדרות ופעילותה. כך לדוגמא בעיתון "דאר היום" בתאריך י"ב אדר א תרפ"ז, (עמוד 3) התפרסמה ידיעה בשם: "הסתדרות הרועים בא"י משה" ובה נתונים מעניינים אודות חברי האגודה:

הועד המסדר את ההסתדרות הזו מודיע שעד ר"ח אדר"א נרשמו בתור חברים בפועל, ז"א חברים שמוכנים בכל רגע לצאת אל העדרים ולחיות חיי רועים, מספר של 251, רובם ככולם בעלי משפחות שמספר נפשותיהם עולות ל-771, רובם תושבי יפו ותל-אביב. עפ"י המקצוע והאומנות מתחלקים החברים ככה: פועלים לכל מיני עבודות 43, חקלאים 25, עגלונים 11, סנדלרים 7, חלבנים 7, חייטים 7, בנאים 5, נגרים 18, מסגרים 6, חנוונים 11, זגגים, נפחים, פחחים, צבעים, אגרונומים, מרצפים, כובסים, כובענים, כ"א 3. מורים, שרברבאים, אופים, אחד אחד. חברים שעסקו במדינות שונות ובארץ בעבודת האדמה מספרם 125, בגידול צאן ובקר 39, בגידול עופות 50, בגידול ירקות 48, ובגידול דבורים 7. עפ"י הארצות הם מתחלקים: מארץ ישראל 4, מפולניה 68, מרוסיה ומאוקראינה 28, מבולגריה 32, מליטא 10, מתורקיה 7, מבסרביה 6, מאמריקה מהונגריה ומגליציה מכ"א 3, מרומניא העתיקה מבוקאוינא ומטרנסילבניה מכ"א 1. מספר אלה מראשי המשפחה שעבדו בצבא במדינות שונות 115, מספר אלה מראשי המשפחה היודעים את הלשון העברית 132.

נתקבלו מכתבים מירושלם ומפתח תקוה המביעים את רצונם לסדר סניפים של קבוצות רועים ולהתחבר להסתדרות רועי "משה".

ההסתדרות הנ"ל התחילה בימים האחרונים לעסוק בסידור וארגון הקבוצה הראשונה של רועים בקרבת תל אביב. הקבוצה הזאת מסתדרת מהרועים שיש להם יכולת להטיל לכהפ"ח חמישים אחוז מהתקציב שנתאשר ע"י מומחים שיספיק כדי קיום משפחה של רועה ועדרו.

בימים הקרובים מסדרים שיעורים במקצוע מרעה וגידול צאן לשם התמחות במקצוע זה, השיעורים יהיו בכל ערב במשרד הסתדרות רועי "משה" ברחוב אלנבי מספר 120...

 

כחודש אח"כ הופיעה בעיתון "דבר", בתאריך י"ב אדר ב תרפ"ז עמ' 4, ידיעה קצרה על קריאת מגילה במשרדי הסתדרות הרועים "משה", שלפניה תתקיים "שיחת חברים על סידור קבוצת רועים א'". ידיעה דומה התפרסמה גם בעיתון "הארץ" בתאריך י"ג אדר ב תרפ"ז.

 

בגוף התזכיר נכתב:

ההסתדרות של הרועים תיכנס במו"מ עם ההנהלה הציונית ועם מוסדות קה"ק[16] וקה"י[17], עם פיק"א[18], קהילת-ציון[19] ועם מוסדות הממשלה וכו', על מנת לקבל מהם את העזרה הראויה בסידור של הקרקע, וביתר השאלות הקשורות עם הגשמת מפעלנו הנעלה.

ואכן, בארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ)[20] השתמר חומר רב ומרתק בנוגע לפנייה של הסתדרות "משה" לתנועה הציונית. מדובר בתכתובת ענפה בין נציגי הסתדרות "משה" (בעיקר יעקב פרמן והרב אבינרי) ובין נציגי ההנהלה הציונית (בעיקר דוד שטרן[21]). במסגרת זו לא נוכל להציג את המכתבים הרבים שנשתמרו באצ"מ בנושא הזה, אך נביא את עיקרי הדברים.

בעקבות הפניה של הסתדרות "משה", הקימה המחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית וועדה מייעצת מקצועית לשם בחינת ההצעה החקלאית-כלכלית של הסתדרות "משה".  בתאריך ה 24 לפברואר 1927 (כ"ב אדר א תרפ"ז) התכנסה ישיבה של הוועדה המייעצת במשרד תחנת הניסיון החקלאית של המכון לחקלאות ולמדע הטבע בתל אביב, לימים מכון וולקני למחקר חקלאי. הישיבה נערכה בנוכחות "אטינגר י'[22], בסין, זגורודסקי[23], נריה[24], פליישר[25], פרמן, צימרמן[26], הרב רבלסקי, שוחמן, שטרן. ישב ראש מר י. אטינגר (פרמן, הרב רבלסקי ושוחמן ב"כ הסתדרות "משה")". בתיק שצויין השתמר פרוטוקול ('פרטיכל') הישיבה[27], מסמך בן תשעה עמודים. הדיון היה בעיקרו מקצועי, ועסק בהיתכנות הכלכלית של המיזם. נציגי ההנה"צ סברו שהתחשיב שפורט בתזכיר היה אופטימי מדי. בין השאר עלתה שם ביקורת נוספת: "זגורודסקי: התפלאתי על הפומביות שנתנו לדבר, מאות חברים, סניפים בערים וכו', בזמן שאין לא רועים, לא צאן, לא כסף ולא אדמה. רועים אין לנו, כי הרבה יותר קל להיות לפקיד, למנהל וכו' מאשר להיות רועה צאן העסוק יומם ולילה בכבשים...". היו"ר שטרן הוסיף: "...הרי מקודם ביקשתם רק עצה, וכעת אנו שומעים כבר דרישות לכסף". פרמן מצידו הסביר את דחיפות העניין: "לאנשים החברים יש שלושה דרכים: לשוב לחו"ל, להיטבע בים או להסתדר איך שהוא בהתישבות. אנו בחרנו באחרונה". הוא הוסיף שהסתדרות "משה" התייעצה עם גורמים מקצועיים כמו האגרונום בסין ואברמסון מומחה לצאן מתל יוסף. פרמן הוסיף: "לנו הבטיחו את עזרתם הרב קוק שנתן לנו גם מכתב שנדפיס אותו, וגם אחרים הבטיחו את נדבתם לתרומת הכבשה יותר מאחת... וגם מוסדים הבטיחו. גם אדמה השגנו כבר, אחד הבטיח לנו בהרטוב 650 ד', יש גם חברה (מכבים, קדמונים) הרוצה לתת לנו 2000 ד' באבו שישה[28]"...

היו"ר שטרן סיכם את הישיבה בבקשה מחברי הוועדה "להגיש למחלקה את חוות דעתם בהקדם האפשרי, ומהסתדרות "משה" להגיש לנו תיכף את המספרים המתוקנים והמחזור המשקי".

ואכן, הסתדרות "משה" הגישה תזכיר מתוקן, וחברי הוועדה הגישו את חוות דעתם, הביקורתית. בא' סיוון (1 ליוני) שלח אטינגר את חוות דעתו[29] שנפתחה בהערכה חיובית: "אין ספק שלגידול צאן על ידי יהודים ישנו עתיד בארץ, כמו שיש לו עבר בימי קדם שלנו והווה לשכנינו. הרעיון הוא חשוב וראוי לעידוד, אבל לא באופן המוצע בתוכנית שלפנינו...". אטינגר מנה כשש בעיות מרכזיות שמובילות למסקנה ש"אי אפשר, לפי דעתי, במצב הנוכחי, להציע להנהלה הציונית לקבל עליה התחייבויות חדשות בקשר עם הצעת התיישבות הרועים "משה". מאידך, הוא ממליץ להסתדרות "משה" לערוך ניסוי זהיר ומצומצם, שאם "יראה תוצאות חיוביות, ההסתדרות אז תפנה למוסדות המיישבים בהצעת השתתפות במפעלה".

בג' סיוון תרפ"ז שלח יו"ר הוועדה המייעצת דוד שטרן להסתדרות הרועים "משה" את חוות הדעת המקצועיות, בצירוף מכתב קצר[30] שבו ציין: "הננו להסב את תשומת לבכם ביחוד לחוות דעתו של מר אטינגר, שיכולה להיחשב למסכמת. אנו מצטרפים לחוות דעתו של מר אטינגר, ואין אנו רואים שום אפשרות לעצמנו להיכנס לעניין הזה".

 

לקראת סוף תרפ"ז, בב' באלול, עיתון "הארץ" פרסם ידיעה קצרה:

בהסתדרות הרועים "משה". בימים אלו יצא לאמריקה לשם ביסוס הסתדרות הרועים "משה" בתל אביב הרב משה רבלסקי, הידוע כאחד הרבנים העסקנים הציונים זה כמה שנים. המפעל "משה" צעיר עודנו מאוד וגם חסר יסוד כלכלי בריא, אבל לפי דעת מומחים לענייני התיישבות עלול הוא להתפתח אם יבססוהו מלכתחילה על יסודות איתנים...

 

לא ידוע כיצד עלה מסעו של הרב רבלסקי באמריקה, אבל נראה כי היוזמה של הסדרות "משה" לא הצליחה להתבסס כלכלית, ועל רקע זה כנראה נמוגה פעילותה.

 

• הסתדרות "משה" ואגודות רועים נוספות

מעניין לציין שבאותו הזמן ממש (שבט-אד"א תרפ"ז) התארגנה בתל אביב אגודת רועים נוספת בשם "הסתדרות הרועים למשק ולנטיעות בא"י בני-יעקב", שבדומה להסתדרות "משה" התכוונה לארגן קבוצות של משקי רועי צאן ביחד עם משק בית זעיר. הסתדרות זו פרסמה בחודש שבט תרפ"ז "תזכיר הועד הגדול של הסתדרות הרועים למשק ונטיעות בארץ ישראל בני יעקב"[31]. השוואת נוסח תזכיר זה עם הנוסח המקדמי של "תזכיר הסתדרות הרועים בא"י משה" (ראו להלן בפרק ד) מעלה כי מדובר בטקסטים די דומים. שני התזכירים מסתיימים בציון שם: "המייסד האחראי ארי' גלינסקי" (תזכיר הסתדרות "משה") או" "המיסד ארי' בן ישראל דוב גלינסקי" (תזכיר הסתדרות "בני יעקב"). באופן מפתיע, אריה גלינסקי מזוהה עם אגודת רועים שלישית שהוקמה באותו הזמן – "בית הרכבים" (ראו אודותיו להלן בפרק ג). "א' בן ישראל דוב" (הוא אריה גלינסקי) נזכר בידיעה קצרה ב"הארץ" (גליון ז' בשבט תרפ"ז) כחבר בוועד הפועל של הסתדרות הרועים בא"י משה, אולם מתברר שהוא לא נבחר להנהלה הראשית של הסתדרות "משה", ושמו הושמט מהמהדורה המאוחרת וה"אומנותית" של תזכיר הסתדרות "משה" שסקרנו. ומכאן נראה להציע שבתחילה התאגדה אגודה אחת סביב החזון שהוצג כאן, ובהמשך התפצלה האגודה, אולי על רקע אישי, ואריה גלינסקי המשיך לפעול למען רעיון דומה דרך הסתדרות אחרת - "בני יעקב". ואכן בעיתונות התקופה, פעילות הסתדרות "בני יעקב" מוזכרת בקצרה. כך לדוגמא בסמוך לידיעה אודות פעילות הסתדרות "משה" הופיעה ב"דבר" (גליון י"ב אדר ב תרפ"ז) ידיעה בשם "הפגנת עדר" בעלת גוון פולמוסי, הרומזת לתחרות בין אגודות הרעייה[32]: "הסתדרות רועים בני יעקב מפגינה היום את קיומה ברעות עדרה הראשון על מגרשים דושאים בפנים העיר, בעדר - עזים וגדיים, כבשים וטלאים, בסה"כ 80 ראש".

 

• מעורבותו של הרב משה סגל

בפרק א הזכרנו שמשה סגל נמנה על חברי הנהלה הראשית של "הסתדרות הרועים משה". משה הלוי סגל (1904 אוקראינה – ירושלים 1985), בן למשפחה חב"דית עימה עלה לארץ במרחשון תרפ"ה, היה איש רב פעלים, שלימים התפרסם כתוקע הראשון בכותל המערבי במוצאי יום הכיפורים תרצ"א, בזמן ההגבלות והאיסורים שהטילו הבריטים על המתפללים היהודים במקום[33]. בהמשך היה ממייסדי ומנהיגי ברית החשמונאים, לוחם באצ"ל ובלח"י, יו"ר ועד כפר חב"ד, וממחדשי היישוב היהודי בעיר העתיקה בירושלים. בערוב ימיו פרסם ספר אוטוביוגרפי בשם "דור ודור", שם הזכיר בהרחבה את פעילותו ב"הסתדרות הרועים" שיו"ר ההנהלה שלה היה הרב משה אבינרי (רבלסקי) והראי"ה קוק היה מתומכיה. אלא שבפרטי העניין מתברר במפתיע שמדובר באגודת רועים אחרת. נביא כאן את דבריו:

בחורף תרפ"ז נפגשתי עם רופא העיניים ד"ר ל. רוטשטיין[34] ור' אריה גלינסקי[35] והגינו בהקמת שבט בדואי-יהודי בשם 'בית הרכבים'[36] אשר יעבור אל החלק המזרחי של ארץ-ישראל. למטרה זאת הקמנו אגודה רשומה כחוק והחילונו בקבלת חברים. ביום ו' בטבת תרפ"ז כינסנו את ישיבת המועצה הראשונה. ד"ר ל. רוטשטין נבחר בה נשיא, אהרון כהן – סגן, משה סגל ואריה גלינסקי – מזכירים, משה אדמוביץ, אברהם מנשיוב, שלום פבריקנט ואהרון שאולוב – חברי הנהלה. בישיבה נוספת מינינו את הרב משה אבינרי (רבלסקי) ליושב-ראש. ניסחנו תקנון וטופסי-בקשה לקבלת חברים ופתחנו בהרשמה. חלמנו על התנחלות בדואית-יהודית בשטחי עבר הירדן מזרחה, במאהלים, בלבוש בדואי ובאורח חיים טבעי, להשליך מאחורינו את הרגלי התרבות המערבית ולהיות כאבותינו בימי קדם. בהתנחלות זו ראינו גם דרך קצרה לירושת כל חלקי הארץ בלי חסדי המדינאים ובלי קרנות ותקציבים, כי אם בגידול צאן וירק בצנע ובפשטות טבעית.

זה היה נוסח ההצהרה בראש טופס הבקשה: "לכבוד זקני המועצה לבית הרכבים הקם לתחיה, הנני מבקש כי תואילו להביאני בבריתו, ואני מקבל עלי להיות נאמן לשאיפותיו, ולמלאות אחרי כל התנאים המוטלים על כל בני בית הרכבים. והנני למסור פה הפרטים על אודותי...'.

ראינו את ד"ר רוטשטין כראש השבט, ואנו אנשיו כבני רכב בן יתרו המדייני. מגודלי זקנים לבושי עבאיות (גלימות) פשוטות ולראשינו כפיות ועקאלים. טליתות עם גדיליהן (ציציות) בארבע כנפותיהן מקשטות את תלבושתנו. באנו במשא ומתן עם מחלקת החקלאות של ממשלת המנדט; 'אוצר הישוב' שליד הוועד הלאומי ליהודי ארץ-ישראל; ג'וינט; קרן הקיימת לישראל; ועם האישים: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, פרופ' יוסף קלויזנר, ד"ר טיכו, ד"ר פסמן, ה' מאירסון ומחברת פיק"א ועוד.

קצב ההתקדמות היה איטי, אני לא יכולתי להמתין וחיפשתי דרכם אחרות להתערותי בארץ. מסרתי את הטפסים והפרוטוקולים לידי ד"ר ל. רוטשטין. פניתי לכיוון אחר. לפי הידוע לי, עם פטירתו של ד"ר רוטשטין נתפרדה החבילה. כמה מהחברים נקלטו בהתיישבות החקלאית על אדמת קרן הקיימת. יתרם פנו איש לדרכו. כך נגוז באיבו החלום הבדואי של 'הסתדרות הרועים'. (משה הלוי סגל, דור ודור, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, ירושלים, תשמ"ו. עמ' 61)

 

הנה כי כן, מתברר שבמקביל להתארגנות "הסתדרות הרועים משה" (והסתדרות "בני יעקב") התארגנה אגודת רועים נוספת בשם "בית הרכבים". ואכן בגיליון דואר היום מתאריך י"ב באדר א תרפ"ז שהוזכר לעיל, בצמוד לידיעה אודות הסתדרות "משה", הופיעה ידיעה קצרה בשם: "בית הרכבים הקם לתחיה", שתוכנה דומה בחלקו למידע שמשה סגל כתב בספרו. לאור אישיותו הפעילה והנמרצת של משה סגל מסתבר שהיה מעורב בשתי אגודות הרועים, וכנראה שבערוב ימיו הן התמזגו לאחת בזיכרונותיו. כך או כך, למדנו מדבריו על חברי "בית הרכבים" וחזונם שמזכיר מאוד את הפן הרומנטי בחזונם של חברי קבוצת "הרועה".

איזכור נוסף ומפתיע ל"בית הרכבים" מופיע בפרוטוקול הישיבה המייעצת של ההנהלה הציונית שסקרנו בסוף פרק א, שם רושם הפרוטוקול מביא באופן קצת מליצי את דברי פרמן והרב אבינרי:

התנועה [=הסתדרות "משה"] באמת התחילה בכיוון אחר: התחילו מהמדבר ומאלפי[37] משפחות (בית הרכבים), ומסידור בכוחות אחרים בלי לפנות להנהלה הציונית, כי אם יפנו ישר אל העם. ויהי היום ויבוא הוא – פרמן והרב רבלסקי - אל אסיפת בית הרכבים, וישמעו ויחליטו להציל את המצב ולשנות את המגמה בשביל ההנהלה הציונית, וילכו ויסדרו את "משה". נשאר רק חלק בבית הרכבים ובבני יעקב. אל לשכוח זה, שאנו באנו להציל את ההנה"צ מהתנפלויות חדשות". (אצ"מ, (S15-22862-41

מתברר איפה ש"בית הרכבים" קדם להסתדרות "משה", שניסתה לתעל את יוזמת בית הרכבים לאפיק ממוסד, שיפעל בצורה ממלכתית כלפי המוסדות המיישבים (שכנראה לא אהבו יוזמות פרטיות-מתחרות). לאור דברים אלו, ולאור מה שכתבנו בפרק ב, ניתן לשער שסדר המאורעות היה כפי שמופיע בתמונה 2:

תמונה מספר 2 - 1) התאגדות ראשונית-לא ממוסדת של "בית הרכבים" (על בסיס חזון הדומה לפן הרומנטי של קבוצת "הרועה"). 2) ייסוד הסתדרות "משה" שתשמש כאפיק ממוסד עבור מימוש חזון הרעיה של בית הרכבים בשילוב עם משק זעיר במסגרת ממלכתית. חלק מקבוצת בית הרכבים אינו מתמזג ב"משה" וממשיך בדרך עצמאית. 3) פיצול בהסתדרות "משה" על רקע לא ידוע (אולי אישי) ופרישת חלק מחברי "משה" שהקימו את הסתדרות "בני יעקב", שפעלה במקביל ל"משה" ול"בית הרכבים". מסתבר שפיצולים אלו הובילו לתחרות לא בריאה בין האגודות, והיוו סיבה נוספת לכשלונן.

 

• הערות ביבליוגרפיות

קטעים ממכתבו של הראי"ה המובא להלן כבר פורסמו בעבר, אולם ככל שידוע לי, למעט פרסומו המקורי, המכתב בשלמותו טרם פורסם. מתתיהו שלם במאמרו שהוזכר (בהערה מס' 5) פרסם את סופו של מכתב הראי"ה (להלן פרק ה תמונה 3 שורות 17-23). קטע נוסף של המכתב (חלק משורה מספר 14) פורסם ע"י מיכל סדן, בהערת שוליים בעבודת הדוקטורט שלה[38]. סדן ציינה שם, כי "תזכיר הסתדרות הרועים בארץ-ישראל "משה" שבתוכו נדפס מכתב של הרב קוק, נמצא בתיקי מתתיהו שלם, קלסר 11, במכון הווי ומועד שבקיבוץ רמת יוחנן[39]. בשנת 2008 הועברו ארכיון "אגודת הנוקדים" וחלקים מהארכיון האמנותי של "מכון הווי ומועד" לידי "יד יערי" – ארכיון "השומר הצעיר" שבגבעת חביבה. במהלך 2014-2015 ביקרתי מספר פעמים ביד יערי בניסיון לאתר את קלסר מספר 11 ואת "תזכיר אגודת הרועים משה" שבתוכו נדפס מכתבו של הרב קוק, ולמרות המאמץ ועזרתם האדיבה של  אנשי המקום, המסמך לא נמצא! את התזכיר המבוקש מצאתי בשנת 2018 ברשת האינטרנט בעזרתו הנדיבה של האספן הדי אור (אליו הגעתי דרך "פורום תפוז"), שאיתר את המסמך בין אוספיו, וברוב טובו שלח לי סריקה בצבע של המסמך המקורי. מכתבו של הרב קוק מופיע על צידו הפנימי של עמוד השער האומנותי (שמוצג בתמונה מספר 1) שכרך את "תזכיר אגודת הרועים משה". גישה מקוונת לעמוד השער נמצאת באתר הספריה הלאומית, ב"אוסף ישראליאנה של הדי אור"'[40]. 

נציין כי גירסה מקדמית[41] דומה אך לא זהה של התזכיר הנ"ל, עם כריכה פשוטה לא אומנותית, וללא מכתבו של הראי"ה, נמצאת בספריה הלאומית, ומספרה S 34 A 3958[42], וגם היא נגישה באופן מקוון[43]. עותק נוסף של התזכיר הנ"ל בגרסתו הסופית כולל מכתבו של הראי"ה (אך ללא עמוד השער האומנותי) נמצא בארכיון הציוני המרכזי ומספרו אצ"מ L41\157\1-1t.

 

• מכתבו של הראי"ה זצ"ל

                         מכתב

ב"ה.

מהרב הגאון ראש רבני ארץ-ישראל מרן רבי

אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א

                                                                                                               אל הנהלת הסתדרות

                                                                                                                       הרועים _"משה"

                                                                                       בארץ-ישראל, תל-אביב

הקץ המגולה של הרי ישראל, אשר יתנו פריָם לשבי הגולה הבונים את שוממות ארצנו, התבטא עד כה ביחוד באיכרות. אבל נגד עיני כל צופה לישועה ניצב הוא המקרא אשר חזה ירמי' הנביא: עוד יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו בשובי את שבותה[44], יברכך ד' נוה צדק הר הקדש. וישבו בה יהודה וכל עריו, יחדו אכרים ונסעו בעדר (ירמי' ל"א כב-כג). וכאשר הודות לד' עינינו רואות צמחי ישועה שיש לנו בארץ-ישראל, על כל פנים התחלה משמחת של איכרים, כמה  כמה נפשנו לראות גם כן התחלה מצלחת למקצוע הישוב השני,  שהוא  משלים את החזון הגדול הזה שעליו אמר הנביא שם _"על זאת היקצתי ואראה ושנתי ערבה לי", זה הוא חלק הישוב של מרעה, שיהיה לנו יחד עם איכרים  גם  כן רועים נוסעים בעדר.  על  כן  הנני  מקדם  בשמחה  ובתקוה  רבה  את  הצעד היקר  והמקודש  של  חברת  הרועים  והסתדרותה  שנוסדה  כעת  בשם  _"משה" על יסוד התורה והמצוה, ברעיון תמים לשוב לחיינו הקדמונים בעדינות טהרתם.

הנני חותם בברכה:

תחזקנה ידיכם[45]! והייתם לברכת דורים בארץ חמדה.

                                                              הק' אברהם יצחק הכהן קוק.

                    ירושלים עיה"ק אור ליום י"ד אדר א' תרפ"ז

 

• הערות למכתב ויחסו של הראי"ה לרעיית צאן

מן המפורסמות הוא שהראי"ה, היה מאוהדיה ותומכיה המובהקים של החקלאות העברית ההולכת ומתפתחת בארץ, לה ייחס קדושה. יחסו המיוחד של הראי"ה לחקלאות ולחקלאים כבר נסקר בארוכה במאמרו היסודי של הרב זאב נוימן ז"ל[46] ובמספר במות נוספות[47], ומפורסמים דבריו:

בנין הארץ, היסוד הראשי, החקלאות, הלא היא אצל כל העמים רק גורם כלכלי חיוני פשוט, אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קדש קדשים, וארצו, ושפתו, וכל ערכיו כולם קודש הם... הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קודש... (מאמרי הראי"ה, ח"א, עמ' 179, ירושלים תשד"ם, מתוך מאמר: "יום הבכורים - זמן מתן תורתנו").

וכן:

קול הכורם והיוגב על אדמת ישראל וקול התורה והתפילה באהלי יעקב עד קול הזמרה הנאצלה אשר בהיכל ד', קול אחד הוא... (שם, עמ' 181, מתוך מאמר: "החדש במדינה ובמקדש").

 

 

 

 

תמונה מספר 3 – צילום צידו הפנימי של עמוד השער האומנותי של תזכיר הסתדרות הרועים. (הקו בשורות 16-17 מודפס במקור ואינו תוספת מאוחרת).

 

את המכתב המתפרסם כאן פתח הראי"ה בייחוס סימני הקץ המגולה ל"איכרות" שהיא עבודת האדמה[48], או חקלאות המבוססת על גידול צמחים: "הקץ המגולה של הרי ישראל[49], אשר יתנו פרים לשבי הגולה הבונים את שוממות ארצנו, התבטא עד כה ביחוד באיכרות". מה ערכה של חקלאות בעלי החיים[50] בעיני הרב? ברשימתנו לא נוכל לענות על שאלה זו. אולם במכתב שמתפרסם כאן קיימת התייחסות של הרב לערכו הסגולי של "מקצוע הישוב השני", כך מכנה הרב את מקצוע רעיית הצאן. הרב בדבריו מביע יחס חיובי ביותר עד כדי כמיהת הנפש להצלחת מקצוע זה, "שהוא משלים את החזון הגדול הזה שעליו אמר הנביא שם: _"על זאת היקצתי ואראה ושנתי ערבה לי, זה הוא חלק הישוב של מרעה שיהיה לנו יחד עם איכרים גם כן רועים נוסעים בעדר", ועל-כן מקדם הראי"ה "בשמחה ובתקוה רבה את הצעד היקר והמקודש של חברת הרועים".

והנה מצאנו במקום אחר התייחסות אחרת שונה וביקורתית של הרב למקצוע הרעייה, באגרת משנת  תרס"ו (אגרות הראי"ה חלק א, אגרת לג)[51]:

לכבוד ועד המושבה רחובות ת"ו.

באה לפני קובלנא על בהמות דקות שמגדלים במושבה, והן מפסידות את הנטיעות, ביחוד את השקדים.

הנני בזה להעיר את כבוד הועד, שיתרה בבעלי הבהמות הנ"ל, שיזהרו מאד בשמירת בהמותיהם שלא יזיקו. ואם אחרי ההתראה הראויה ב' וג' פעמים לא יסירו הבעלים את המאורעות של הנזקים, החובה על כבוד הועד לקנוס את בעלי הבהמות הנ"ל כפי ראות עיניו. ומה טוב הי' אם ישימו לב לתקן את כלל המעוות שבגידול בהמה דקה בא"י [הדגשה שלי, י"ל] כ"א ע"פ אופן המותר.

ברגשי כבוד וברכה,

אברהם יצחק ה"ק

 

מקור הוראת הראי"ה לוועד המושבה היא גזרת חז"ל שמוזכרת במשנה במסכת בבא קמא (פ"ז מ"ז) "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל". ופירש רש"י שם (עט, ב): "משום ישוב א"י, שמבעיר את השדות, וכל שדות ארץ ישראל סתמן דישראל". ובשולחן ערוך פסק: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל מפני שדרכם לרעות בשדות של אחרים והיזקם מצוי, אבל מגדלים בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל. והאידנא, שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות, נראה דשרי" (חו"מ סי' תט סע' א). ונחלקו האחרונים בשאלה מה הדין בימינו כאשר עם ישראל חזר לארצו ומחזיק ברוב קרקעות הארץ, האם חוזר האיסור למקורו, או מכיוון שכבר הותרה הגזרה הותרה גם לימינו. וכבר נסקרה סוגיא זו לעומק ולרוחב ב"בירור הלכה" על אתר (בב"ק עט, ב)[52] ובעוד מקומות[53]. וב"הלכה ברורה" על אתר ציטט הראי"ה את לשון השו"ע הנ"ל, והוסיף בסוגריים: "ובימינו שב"ה התחיל ישוב ישראל בא"י נראה פשוט שאסור בכל מרחב מקום הישוב, כדין המשנה". וב"בירור הלכה" שם ציינו את האגרת הנ"ל לוועד המושבה רחובות, והסיקו ממנה: "...נמצא שלדעתו הדבר אסור היום. גם בהלכה ברורה בסוגייתנו הוא כותב שבזמן חידוש הישוב היהודי בארץ ישראל שוב אסור לגדל בהמה דקה".

להשלמת התמונה נציין כאן גם את דין פסול הרועים לעדות (סנהדרין כה, ב)[54] ואת דברי הראי"ה בהלכה ברורה שם שציטט את לשון השו"ע: "...וכן הרועים, אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה של עצמם – הרי הם פסולים לעדות, שחזקתן פושטים ידיהם בגזל ומניחים בהמתן לרעות בשדות ופרדסים של אחרים" (חושן משפט לד, יג).

הנה כי כן, נראה בבירור שהראי"ה ממשיך את הקו של חז"ל, שהסתייגו מאוד מרעיית צאן ומרועי צאן[55].

והנה, בעוד שבאגרתו לועד המושבה רחובות הרב מבליט את צידו השלילי של מקצוע הרעייה ("המעוות שבגידול בהמה דקה בא"י"), הרי שבאגרתו ל"הסתדרות הרועים משה" הרב עושה את ההיפך, ודווקא מבליט את ערכה החיובי של הרעייה. ואף מסכים לשמש כנשיא הכבוד של הסתדרות חדשה של רועי צאן בארץ ישראל. אך מדובר באיגרות בעלות אופי שונה. הרב נותר ללא ספק עקבי בדעתו ההלכתית המחמירה כלפי איסור הרעייה בא"י בימינו שלא על פי כללי ההלכה, אלא שאופייה ההלכתי-החלטי של האגרת לוועד רחובות הצריך להבליט את צידה השלילי של הרעייה כאשר היא נעשית באיסור, בעוד שאופייה הרעיוני-חגיגי של האגרת להסתדרות הרועים "משה" הבליט את צדדיה החיוביים כאשר היא נעשית על פי ההלכה – באיזור שאין בו קרקעות של ישראל, ב'מדבריות' וכד'.

גם בדבריו ב"עין איה" תיאר הראי"ה את מעלת הרועים:

חיי הרועים הם החיים המביאים את האדם לידי התבוננות שכלית בריאה, התבוננות פנימית, לא חקרנית, עשויה ומלאכותית. חיים שהשיתוף עם הטבע גדול מאוד, ואין עבודה רבה, המפרכת את הגוף ומטביעה את כל הכח במעמקי החומריות כתוכניתה של עבודת האדמה הרגילה, נמצאת בעבודת המרעה. על כן היו אבותינו, החושבים הגדולים של משפחת האדם, רועי צאן". (עין איה, כרך רביעי, שבת ב, עמ' 144, מכון הרצי"ה, ירושלים, תש"ס, בפירוש שאלת רבי זירא לרבי יהודה בדף עז, ב "מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אמרי?"). 

לא ברור מתי בדיוק נכתבו דברים אלו[56], אבל ברור שהם מביטים בעין טובה על הרעייה והרועים. אומנם יש לציין כי הדברים נכתבו מתוך הנגדה בין אופיין של מקצועות הרעייה ועבודת האדמה. ואילו באיגרתנו מתווסף מימד חדש של השלמה בין מקצועות הרעייה והאיכרות.

נסיים בסופה של אגרת הראי"ה בה פתחנו, שם מציין הרב שחברת הרועים "...נוסדה... על יסוד התורה והמצוה". יתכן שדבריו אלו מכוונים אל דברי התזכיר ש"ההסתדרות תטיל על הקבוצות את החובות העיקריים המתאימים לתקנותיה, כגון זהירות במרעה הצאן רק על שדות ההפקר או ברשיון, ולא לגרום לחשש גזל וקלקול בנטיעות וכדומה". מסתבר שחברי הסתדרות הרועים היו מודעים לבעיה ההלכתית שעשויה להיווצר מרעיית צאן, ואולי אף לדעתו ההלכתית המחמירה של הראי"ה בסוגיא זו, ולכן הדגישו שגידול הצאן יעשה באופן המותר ע"פ ההלכה רק תחת המגבלות הנ"ל.

 

סיכום

בחורף תרפ"ז התארגנו בתל אביב הקטנה בו-זמנית שלוש אגודות רועים, שחבריהן נמנו ברובם על חוגי הציבור הדתי-חרדי-עירוני. מדובר בתופעה מפתיעה וכמעט שלא ידועה, שגם במאמר זה לא הוסברה עד תום. מאמרנו התמקד בהסתדרות הרועים "משה", שבתזכיר החגיגי-אומנותי שהוציאה שולב מכתב תמיכה של הראי"ה קוק, שעד כה לא פורסם במלואו. במכתב זה נחשף פן לא-ידוע של יחס הראי"ה לערך הסגולי של מקצוע רעיית צאן, שמשלים את הידוע לנו על דעתו המחמירה בסוגית גידול בהמה דקה בא"י בזמן הזה באופן האסור.