המעין

תיאור חג שמחת תורה בעיר מרציג בשנת תרמ"ב / ר' חיים גרשון שנרב ז"ל

הורדת קובץ PDF

מילדותי זוכר אני את אבי מורי, הרב גרשון ישי שיח' ב"ר שמעון אריה הלוי ז"ל מאיר, מתפלל בימים הנוראים ובמועדים במחזורים שקיבל בירושה מדודו^[1], מחזורי רעדלהיים ישנים ומצהיבים, שבשוליהם נמצאות הרבה הערות בכתב יד. כאשר גדלתי גיליתי שמדובר באוצר של ממש. מחזורים אלו היו שייכים לחזן חיים גרשון שנֶרב, סבא רבה של אבי, שהיה ש"ץ ושוחט במֵרציג שבמערב גרמניה לפני כמאה וחמישים שנה, ונפטר בחודש מנחם אב תרנ"ב. היה תלמידו וחתנו של ר' משה הלוי מרציג. הוא שימש כחזן בקהילה 38 שנה, מגיל 26 ועד לפטירתו. במחזורים אלו כתב הערות וחידושים על התפילות ועל הפיוטים השונים, והגדיל לעשות במחזור לשמיני עצרת שאליו צירף כמה עשרות עמודים של חידושים ורעיונות, כתובים בעברית בכתב יד צפוף ומקסים. בתוך הקובץ הזה נמצאים כחמישה עמודים שבהם תיאור מופלא של שמיני עצרת ושמחת תורה כפי שנחוגו יומיים אלו בקהילה באחת השנים, כשבמרכז ה'עלילה' מעלת החזנות והניגונים, והשאלה מדוע נוהגים לערב את ניגוני כל המועדים בקדיש תתקבל של מנחה של שמיני עצרת. בתוך הדברים נמצאים דברי תורה נפלאים ומחודדים, וגם דברים שֶׁבַּת שְׂחוֹק פרושה מעליהם. הדברים נכתבו בחודש תמוז תרמ"ה בתנאים לא נוחים אמנם אך ברהיטות רבה ובחן, ובכתב מקסים (שחלקו גם מנוקד), ולעיתים בחרוזים מתוקים. וזה לשונו בפתיחת דבריו:

...ומחמת שהעליתי על הנייר מה שעלה על רַעֲיוֹנַי כשהייתי פנוי מן עסקי וגם בתוך הטרדאות, לא שמרתי סדר מוקדם ומאוחר, רק הבא בידי דף מן הדפים כתבתי, פעם בביתי ופעמים רבות בבית שרי הטבחים, יהודים וגם נוכרים, והיה תמיד באמתחתי הספר וקולמוס גם דיו. ולפעמים הוצרכתי לקחת דיו מבתיהם שחורה ולא נָאוָה, ולפעמים נשפך על הכתב מי גשמים באשר היה הספר על בסיס החלון הפתוח ואני הייתי עסוק בבדיקת הרֵאָה בירכתיים, ובשובי מצאתי טיפות מי גשמים בהרות כהות לבנות, מעֻוָּת לא יוכל לתקון על ידי גרידה, כי תרתי לריעותא - שגם הנייר גרוע מאוד בתכלית השפלות. ולכן אל יֻתַּן עָלַי אָשָׁם על שהוצאתי מתחת ידי דבר שאינו מתוקן...

כאן הבאתי חלק מתיאורו של המחבר את שמחת תורה, אחר שהוא מבאר את הפסוק "שמע ה' קול יהודה" כקולות תפילה ותורה, ואף קולות ניגוני התפילות והמועדים המסורים לנו כתורה שבעל-פה מדור דור. מפאת אריכות הדברים השמטתי את חידושי התורה הרבים השזורים בתוך התיאור הנ"ל, ועוד חזון למועד.

חיים שלמה הלוי מאיר

בן הרב גרשון ישי שליט"א, בן רבקה ע"ה, בת יעקב ז"ל, בן חיים גרשון ז"ל

* * *

...ביום השמיני כעלות המנחה יברכו את המלך שוכן מעונה,

ואומרים קדיש שלם בניגונים של כל השנה...

וכאן בן חכם שואל מה יום מיומיים?

מה נשתנה קדיש זה בנגינות שונות בכפלי כפליים,

מראשית השנה ועד אחרית?

הנעשה זה לבלי תכלית?

ויען אביו לעיני כל העדה:

בעניין חזנות הנני בער ולא אדע.

בן כופתו לאב,

וילכו שניהם יחדיו

אל הרב ר' יוֹם טוֹב[2]

ויברכו אותו באמירת "גוט יום טוב".

שאלה עצומה באנו לפניך ב'הלכות עבודה',

קלקלו הלויים בשיר מן המנחה ולמעלה,

צחוק עשה ר' יצחק סג"ל חזן העלָ"ה,

עובר לפני התיבה כפיו פרושות השמים,

בתפילת מוסף היום עצרָנו עד צהריים,

הִרבה והפציר בתפילה 'עֲלֵי מָיִם',

תמים דרך הוא ואיש עניו,

הגון ושלם ומלאך פניו -

אך לפנות ערב יצא לשוח בשדה זרוע כלאיים,

והיה כלובש שעטנז הראוי לידחות בשתי ידיים,

ביד חזקה אחת ובזרוע נטויה שתים:

א - לפי שהוציא עצמו מן הכלל 'לקצר אינו רשאי להאריך'

ובפרט משום שמחת יום טוב במקום שאין צריך.

ב - הרים קולו בניגונים של כל ימות השנים,

והרכיב מין ושאינו מינו,

וחמץ ומצה שלא כדינו,

כזורע כלאיים במפולת יד,

כלובש צמר ופשתים בד בבד.

הכי יקרֵא לזאת מנחה בלולה?

אין זה כי אם חוכא וטלולא!

ואתה חכם ונבון כבצלאל בן אורי,

ילמדנו רבנו אם מותר לבלבל,

כבעיר קרא שמה בבל,

ניגוני ימי שמחה שבתות ומועדים

לפני קהל ועדה הנועדים,

ואם לאו –

תמחול על כבודך הרב,

מי שיש בידו למחות יבוא וימחה,

'אין מערבין שמחה בשמחה'!

 

ויען הרב, ויבחר לשון ערומים:

הנני מודה באמת ובתמים,

לא אבוש ולא אכלם - בלי להיחפז,

כי לא מצאתי מזה בשום ספר.

הרבה למדתי מרבותיי מקרא משנה וגמרא,

גם חכמת הקבלה הופיעה עלי נהרה,

לא יזכר ולא יפקד שָם שֵם חזנות, גם שם חַזָּן במקרא אין לו רֵעַ,

ואין מביאין ראיה מן השוטים, מאדם שאין בו דֵיעַ,

לא מן השם הוא זה כי אם מיושבי קרנות,

וכל יודעי דת דין ודברים, זקנים ונערים המורים כהלכה,

וכל המחמיר תבוא עליו ברכה,

לא ירים איש את ידו ואת רגלו ללחום את החזנים

אשר בדאו מליבם את הניגונים.

אמנם בנדון דידן לכף זכות אותו אֶדָּן,

כי על פי הקבלה, על פי הסוד,

יש למנהג הזה יסוד...

 

אחרי לכת אב ובנו שראו את החִדֻשׁ,

אשר פתר הרב על הקדיש,

מצא ר' יום טוב מרגוע,

כי היה עיף ויגע,

כי היום כבדה הטורח,

ויהי כעובר אורח.

ויסעו מסוכות (הוא וביתו) ויחנו באיתן מושבו

ושכר ההליכה יקבל לעתיד לבוא.

 

ולמחר נתכבד להיות "חתן תורה" ועשה סעודה,

ויבואו אליו לומדים חכמי תעודה,

גם החזנים מן הסביבה ממגרשי העיירה,

באו עם חזן העליון לו להחבירה,

וגם הלויים משוררים בניו,

באו בית ר' יום טוב להיראות את פניו,

ויבואו כל החכמים בעיניהם

הפרנסים, המנהיגים, וכל ישראל אחיהם אחריהם

ילכו במועצותיהם,

ונשיהם (וטף למה בא? לתן שכר טוב למביאיהן),

הלכו אל הרבנית החדרה,

כי האנשים ישבו על האכסדרה,

לא היה שם אויל ולא איולת,

כי שניהם מקרא אחד דרשו לתועלת,

מענייני דיומא במגילת קהלת,

"בּיוֹם טוֹבָה היה בְּטוֹב" לשון זכר ולשון נקבה,

משמעו גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה,

ומי כהחכם, 'מורנו' או 'חבר',

יודע פשר דבר, במה כתוב מדבר?

ברב ששמו ר' יוֹם טוֹב, וממילא אשתו נקראת ר' יוֹם טוֹבָה,

ולפיכך עלינו מוטל חובה,

כהיום יום טוב שלו הוא, ויום טובה שלה,

לכבוד הרגל ולכבוד התורה לשמה,

כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה,

ילכו הגברים אליו ונשים תבואנה אליה.

ועל אותו אופן הִרבו לדבר מילי דבדיחותא, והוציאו כוונת הכתובים ממשמעותם, ואמרו על רבי יום טוב שהוא דומה למֹשֶׁה שנקרא טוֹב, ולאור שנקרא גם כן טוב, והרבנית (מרת אסתר) "טוֹבָה" על שם הכתוב וטובה אני בעיניו, ולא יצאו ידי חובתם בכי טוב...

אחר הדברים האלה, הבל הבלים שאין בהם ממש,

אמר ר' שמחה השמש:

גם אני בחלומי והנה גפן לפניי,

ובגפן שלושה שריגים

(וישחקו עליו המלעיגים)

מאי דכתיב: לך אכול בשמחה לחמך ושתה בטוב יינך כי כבר רצה את מעשיך? לחמך זו תורה, יינך זו עבודה (יין לנסך בסיום עבודה שבמקדש), מעשיך זו גמילות חסדים, מעשים טובים...

ויען הרב ויאמר, עליך הכתוב אומר 'ושבח אני את השמחה'!

ואחרי כן שבחו אהובים את הדרשות

אשר דרש הרב, ודיבר חדשות

בימים נוראים בחגים ובשבתות,

גם תשבחות ישמיעו על הניגונים היפים,

חדשים גם ישנים,

אשר שָר הש"ץ, קולו כלביא

(ובניו בסיעתו נלווים אליו) על כן קרא שמו לוי,

קולו ערב בתפילה,

ומראהו נאוה בקריאת תורה ומגילה,

ינועו אמות הספים מקול הקורא.

יבורכו הש"ץ והרב מאת הבורא!

 

ויישארו שני אנשים הולכי תמים,

בשתיקה אוחזים, כי גודלו בין חכמים

ר' אליה הזקן ור' אליה הבחור

שם אחד להם כשם הגדולים

והינם כמלאכי אלוקים שלום במחנותם,

ואם (לפעמים) יתפרדו למחלקותם,

היא מחלוקת לשם שמים,

ואלו ואלו דברי אלוקים חיים,

ותנח עליהם רוח אֵלִיָה פי שניים.

הזקן, זה קנה חכמה במקרא משנה וגמרא,

והבחור בחר לו אגדה, דרכי הלשון ומסורה.

הצד השווה שבהן - טוב לקח וסברה ישרה,

כל אחד עומד על משמרתו

וילט פניו בְּאַדַּרְתּ"וֹ

(גימטרי' בַּתּוֹרָה, וגימטרי' תרי"ג).

ויגש אליהו בן שבעים שנה כֻּלו הפך לבן,

טהור הוא חכם ונבון,

ויאמר בקול רם אל העם אשר היו שם:

'מרשות האל הגיבור והנורא,

ומרשות זקנים יושבי שורה,

ומרשות כל הנערים אשר בחבורה...

אפתח פי לכבוד חתן התורה...

ועוד דרש וידבר על העצים ועל האבנים,

עץ הדעת ועץ החיים,

ולוחות אבן שהנחיל האב לבנים.

ויסף עוד לדבר מן חובות האיברים וחובות הלבבות,

מעשה עֲבות נחלת אבות^[3]...

ויקח בידו כוס מלא יין,

ויתן עיניו בכוס עין בעין,

ופניו מזרחה הסיב ויפן,

ויברך את בורא פרי הגפן.

ויענו כל העם קול אחד: אָמֵן!

 

אחרי ככלות הזקן לדבר, וקמו כל העם וישתחוו, עשו הפסקה שקורין 'פויזע', למצוא עונג באויר הצח ובפרדס, ואל גינת אגוז הלכו ואל כרם חמד של הפרנס ווינבערג, ורבים העלו במעלה עשן כל שהוא. והרבנים והחזנים התענגו בטיול, סובב סובב הולך הרו"ח ואל מקומו שב הרו"ח.

אחר שמצאו מנוחה,

כי הגיע זמן מנחה –

וזרח השֶמֶש ובא השַּמָש ר' שמחה ונפוצות ישראל יקבץ, וכל העם על מקומו יבֹוא בשלום.

ויאמר הרב שהוא מכבד את ר' שמחה

להיות ש"ץ לתפילת מנחה,

והוא כחזן יצא מחובתו,

ישמח וישיש כגיבור לרוץ לעבודתו,

ויעש כאשר ציווה אותו.

אחר אמירת 'אשרי' ו'תהלָּה לדוד' דרש הרב במילי דשמעתא^[4]...

וקיבלו את דבריו בנחת ומנוחה, ושמחה השמָש אמר קדיש והתפלל תפילת מנחה לעת מנוחת השמש, ושוררו איתו החזנים את קדיש שלם בניגון המורכב מן חזנות לכל השנה כדאתמול, לשמחת נפש כל הקהל וצירופי אליה[5].

והאב (שזכרנו לעיל) כופתו לבנו האהוב,

ויאמָר לפני זקני שער את שאלתו הכבדה,

לפני כל העדה.

ולא אחר הנער לעשות רצון אביו,

וגם את התשובה מפי הרב, מילה במילה,

הגיד לפני הקהילה,

כי נכנס יין יצא סוד.

ויתמהו האנשים ויחרדו מאוד.

ויתעצבו המשוררים,

וגם ערבה שמחה מן השוערים,

ורבי יצחק לתשובת הרב תצילנה אוזניו,

ויהי כמצחק בעיני חזניו

(ר"ל הרב עצמו היה בעיני חזניו כמצחק

לא לקרֵב כי אם לרחֵק).

וגם רבי אליה הזקן באדרתו לט את פניו על השגגה שיצאה מתחת השליט, וברוב חילו לא ימלט, ואנשים התלחשו וקול דממה יישמע 'איש לביתו ישראל'.

ויהי כעלות המנחה ויגש אליה הבחור ויאמר: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? צעיר אנוכי לימים, ואין אליה בא אלא לעשות שלום בעולם - לכן תנו לי רשות והטו אוזנכם לי, שמעו אִמרתי, דבריי יהיו מעטים,

אמנם פי המדבר אליכם כלבבי,

הגם שאינני נביא,

יודע אני מה שהיה בלב מוריכם,

יהי מוראו עליכם,

כמורא שמים על פניכם!

וכי יכול הוא לומר שאין ממש בהחזנות והניגונים?... ואם אמר שלא נמצא במקרא השם 'חַזָּן', יורה לנו איה איפה נמצא שם 'רַב' במקרא המורה על 'מורה צדק לעדתו'? וכי היו 'רַב בֵּיתוֹ' דאחשוורוש תלמידי חכמים? לכן ידוע תדעון שר' יום טוב רצה לדחות את השואל בכַּ"ש כל שהו, ולא בשתי ידיים רק שמאל דוחה וימין מקרבת - להיות השואל מרגיש שלא יהיה עוד מתעסק בתפל ולהניח את העיקר, כמו שעושים היום רובי דעלמא, הולכים לבית הכנסת לשמוע לקול זמירות, ולא לשמוע בקול ה' ובתורתו ולעובדו בכל לבבם זו תפילה, רק לשמוע אל הרינה ולא אל התפילה, ועשו את בית הכנסת לבית הנשים,

והחזן הוא הקנתור

קטגור תחת סנגור.

לכן אמר תשובתו 'על פי סוד', והיה זה לעשות סייג לתורה ולעבודה, כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ועת לעשות להשם תורתך הפרו... כן ידע מוריכם שיש ממש בדברי הנער, רק גער בו כדי שאם ישאל עוד פעם תהא השאלה אודות מָה הָעֵדוֹת מָה הַחֻקִים וְהַמִּשְׁפָּטִים - וינח החזנות להחזנים, רק שלא שמר הכלל 'חכמים הוו זהירים בדבריכם כדי שלא ישתו התלמידים הבאים אחריכם' וגו'. אכן באמת יש טעם לחזנות המורכב בקדיש מנחה לשמיני עצרת, והנני לבקש את פני הרב לפרסמו ברבים עוד היום, לאות שכוונתו הייתה לטובה כהנ"ל, ותכל התלונה, וחיים ושלום יהיה לנו.

 

דברי הרב: רבותי! כל מה שאמר לכם רבי אליה אמת ויציב הוא, להשיב לב אבות על בנים וגו'. שמעו ואגידה לכם טעם התקנה לניגוני כל השנה ביום שמ"ע לעת מנחת ערב, לריח ניחוח יֵעָרֵב. ובכן אקדים להודיע, שאני שונא את הרבנות, ואוהב אני את החזנות! רוצה לומר שמי שנקרא שמו יום טוב יודע דרכה של תורה, פת במלח יאכל ומים במשורה ישתה ועל הארץ ישן וחיי צער יחיה, ועליו הכתוב אומר אשריך וטוב לך. וכל לשון רבנות שבתלמוד נאמר על מי שאוכל פת כמלך, ויין במשורה ישתה, ועל הערש יישן וחיי שׂר יחיה. ואוהב אני את החזנות, ניגונים ערבים המסורים בידינו מימות עולם...

ואחר הודעתי אתכם את דעתי בזה, אגלה אזניכם ע"פ מה שכתב הרב מופת הדור ככֹחוֹ אז כן כֹחוֹ עתה לצאת ולבֹוא בד"ת מורנו ורבנו שמשון רפאל הירש בק"ק פפד"מ^[6] בפירושו על התורה ויקרא (כג,לו) וכו', ולפי זה תדעו הכוונה של הקדיש שניגן אותו רבי יצחק הלוי בעומדו על משמרתו אתמול כעלות המנחה, קדיש מורכב מכל ניגוני חזנות מן כל השנה, מְעַרְעֵי קַדִישׁ הוא לעורר בנעימת זמירות ישראל ביום שמיני עצרת את הקדושה של הלימודים היקרים מכל המועדים, גם מן הצומות, ולזה נתן לנו השם ב"ה את יום חג העצרת הזה אוצר נחמד. ובזכות זה יפתח לנו את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצנו בעיתו, ולברך את כל מעשי ידינו וכו' כאשר ביקשנו אתמול בתפילת מוסף, וזאת הברכה יתן לנו גם היום ביום שמחת תורה, ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה וכו', זכרו תורת משה וגו', ויבוא אליהו לפני בוא יום הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ובוא יבוא צֶמַח בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה. אמן סלה.

ושמחו כל הקהל, ואמר הש"ץ קַדִישׁ דְרַבָּנָן בניגון של חזנות לכל השנה, ואחר ברכת המזון הלכו לבתיהם לשלום, ונשמע "קוֹל יְהוּדָה".

ח"ג [=חיים גרשון]

א' [יום ראשון] ח' תמוז תרמ"ה