המעין

החיד"א בספריית ישיבת הר עציון / הרב דוד ארונובסקי

הורדת קובץ PDF

הרב דוד ארונובסקי

החיד"א בספריית ישיבת הר עציון

הספר והשיר

הביאור

רקע היסטורי

גלגולי הספר עד ימינו

הספר והשיר

לאחרונה הגיעו אלינו לספריית ישיבת הר עציון כמה ספרים מעיזבונו של ראש הישיבה מורנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. אחד מן הספרים הוא כרך הכולל ארבעה ספרי ראשונים על הלכות נידה: בעל הנפש לראב"ד, השגות הרז"ה על בעל הנפש, הלכות נידה לרמב"ן, וחידושי הר"ן על מסכת נידה. הספר נדפס בברלין תקכ"ב, וזוהי ההדפסה השנייה של 'בעל הנפש', שנדפס לראשונה יחד עם 'עבודת הקודש' לרשב"א בוונציה שס"ב. דפוס ברלין לא היה ברשותנו, וכמובן ששמחנו להעשיר בה את ספרייתנו.

אולם ההפתעה הגדולה הייתה רישום בעלות בכתב חצי קולמוס יפהפה על שער הספר. הרישום היה קשה לקריאה, ונעזרנו במומחים לפיענוחו[1].

וזה פתרונו:

חדא"י נפשא"י אשר כריתי לי בעלי הנפש בעיר המהוללה תונס

תפילתי על חיכ"י הצליחה נא, ויצליחני אלדים אין אונס

ושבתי לשלום בקרית ארבע מרֹב כל כנשוֹא נס

ומתחת מתנוססת חתימתו הידועה של רבי חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א[2]!

 

 

הרישום, שהוא בעצם שיר של ממש, מורכב כולו כדרכם של גדולי ישראל בכלל והחיד"א בפרט משברי פסוקים מליצות ורמיזות, וננסה לפענחם כמידת יכולתנו.

 

הביאור

חדא"י נפשא"י – בארמית: תשמח נפשי. במליצה זו השתמש החיד"א פעמים רבות בכתביו, כאשר בד"כ הוא סימן גרשיים מעל המילה חדא"י כרמז לר"ת שמו חיים יוסף דוד אזולאי. בהערת הבעלות שלפנינו החיד"א סימן גרשיים גם מעל המילה נפשא"י, כנראה כרמיזה לספר 'בעלי נפש'.

אשר כריתי לי – משמעותו אשר קניתי לי, ע"פ הפסוק בבראשית נ, ה "אבי השביעני לאמר הנה אנכי מת בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני", ובגמרא ר"ה כו, א "אמר רבי, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה, למאי נפקא מינה, לפרושי אשר כריתי לי".

בעלי הנפש – שם הספר הראשון שבכרך לפנינו הוא בעלי הנפש (השם המדויק הוא 'בעל הנפש'). זהו ספרו של הראב"ד על הל' נידה, נדפס לראשונה בוונציה שס"ב יחד עם ספר 'עבודת הקודש' להרשב"א. המהדורה שלנו היא ההדפסה השניה שלו, שנדפסה בברלין תקכ"ב.

בעיר המהוללה – ע"פ יחזקאל כו, יז בנבואה על צור "ונשאו עליך קינה ואמרו לך איך אבדת נושבת מימים העיר ההֹללה אשר היתה חזקה בים היא וישביה אשר נתנו חתיתם לכל יושביה". הרד"ק מסביר שהמילה ההללה משמעותה 'אשר הוללה'. הנוסח 'העיר המהוללה' נמצא בכתבי ראשונים ואחרונים פעמים רבות.

תונס – בירת תוניסיה. מהחריזה עם המילים 'אונס' ו'נס' ברור שהחיד"א הגה את השם בצירה תחת הנו"ן כפי ההגייה הערבית של השם, ולא תוניס בחיריק.

תפילתי על חיכ"י – מליצה על פי הפסוק (תהילים לג, יג) "ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב" – כאן החיד"א כותב "תפילתי על חיכי" כנראה במובן של החיך שבפה. ויתכן שיש כאן גם רמיזה למובן של 'חיכיון' בקשר לתקוותו לשוב לא"י כמבואר לקמן.

הצליחה נא – ע"פ תהילים קיח פס' כה "אנא ה' הצליחה נא".

ויצליחני אלדים – על משקל הפסוק "וישלחני אלקים לפניכם" (בראשית מה, ז).

אין אונס – מליצה ע"פ הפסוק במגילת אסתר א, ח "והשתיה כדת אין אונס". כאן הכוונה שלא יפגע בי אדם 'אנס' - אדם אלים. לחילופין יתכן שהמילים מחוברות לשורה הבאה - החיד"א מתפלל שלא יקרה לו מקרה אונס שבגללו לא יוכל לשוב לארץ ישראל.

ושבתי לשלום – ע"פ הפסוק "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים". החיד"א כותב 'לשלום' בלמ"ד עפ"י הגמרא ברכות סד, א "ואמר רבי אבין הלוי: הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי יתרו שאמר לו למשה 'לך לשלום' עלה והצליח, דוד שאמר לו לאבשלום 'לך בשלום' הלך ונתלה".

בקרית ארבע – היא חברון. עיר מגורי החיד"א שממנה יצא לשליחותו. המשפט השלם "ושבתי לשלום בקרית ארבע" רומז לפסוק (תהילים כג, ו) "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לארך ימים".

מרֹב כל – גם הוא ביטוי שכיח בכתבי החיד"א, ע"פ הפסוק (דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל".

כנשוא נס – ע"פ הפסוק בישעיהו יח, ג "כל ישבי תבל ושכני ארץ כנשא נס הרים תראו וכתקע שופר תשמעו".

 

רקע היסטורי

לאחר שפענחנו ופירשנו את רישום הבעלות הפיוטי של החיד"א. נרחיב מעט על הרקע ההיסטורי של הגעת החיד"א לתוניס. החיד"א נולד בירושלים בשנת תפ"ד (1724). אביו רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי היה נינו של רבי אברהם אזולאי בעל ה'חסד לאברהם' שעלה מפאס שבמרוקו, ואמו הייתה בתו של המקובל יוסף ביאלר מעולי עליית רבי יהודה החסיד. הוא למד בישיבותיה של ירושלים אצל רבותיו רבי יונה נבון (מחבר "נחפה בכסף"), רבי חיים בן עטר - 'אור החיים' הק', רבי יצחק הכהן רפפורט (מחבר "בתי כהונה") ורבי שלום שרעבי (הרש"ש). נוסף לגדלותו בתורה בנגלה ונסתר היה איש מעשה ובעל כריזמה, וככזה נבחר ע"י קהילות יהודי ירושלים וחברון לשמש כשד"ר עבורם. הוא יצא למסעו הראשון בין השנים תקי"ג-תקי"ט (1752-1758), ובו הגיע למצרים, איטליה, אשכנז, צרפת, הולנד ואנגליה. כששב לירושלים כיהן בה כדיין. בין השנים תקכ"ד-תקכ"ט (1764-1769) כיהן כרב ואב"ד באלכסנדריה, וכשחזר לארץ התיישב בחברון. בער"ח מרחשון תקל"ג (1722) יצא למסעו השני כשד"ר של קהילת חברון, ובידו כתב השליחות שמסרו בידו רבני חברון[3], ממנו עולה כי היעד העיקרי למסעו היה קושטא, אולם מסיבה שאינה ברורה החל החיד"א את מסעו דווקא באלכסנדריה אשר במצרים, שם ישב בביתו של גביר אחד במשך כמה חודשים, ומשם תכנן להפליג לאיטליה, כפי שהוא מספר ביומנו 'מעגל טוב'[4], בסיון תקל"ג:

וביני ביני אני מצטער, לא ידעתי אכנה, אנה אפנה. אם אשאר עדיין אין בי כח לסבול, וכבר אני מתבייש לשבת כמה חודשים אצל הגביר הנזכר. ואם אמרתי ללכת לליוורנו ירא אנוכי משום סכנת שביה, כי המוסקוף בנה ויקף ראש, והים מלא מקורסאליס מוסקוביטאס [=ספינות מלחמה רוסיות], וגם יְוָנִים רשעים ואיזבאנדרטי, ונמס לבי בקרבי והיה למים, ולא ישוער זה הצער תדירי יום ולילה.

החיד"א מפחד להפליג ישירות מאלכסנדריה לליוורנו מפני ה"מוסקוף", כך כונו הרוסים ע"ש בירתם מוסקבה. בשנים 1768-1774 התחוללה מלחמה בין האימפריה העות'מנית לרוסיה, הרוסים שלטו בים האגאי, וספינות המלחמה שלהם היו משייטות לעיתים גם בחלקו המזרחי של הים התיכון ותוקפות ספינות עות'מאניות, מטביעות או שודדות אותן, ולעיתים הם היו תופסים את אנשיהן בשבי. לבסוף נמצא פיתרון:

עד ששמעתי שמצד תונס ליכא מוסקוף, והייתה ספינה הולכת לתונס ומשם לליוורנו, גמרתי בדעתי ליסע בה, ולשבת בתוכה יום או יומים עד אשר יוציאו הפרקמטיא לתונס, ואלך לליוורנו. ועשיתי המצאות ליקח עדות קונסול אינפירייאל שאני תושב ליוורנו, וזה שילכו שני יאודים ויעידו שבתי נשואה בליוורנו, ובא לידי. אך כל זה איננו שווה, כי המלבוש והלשון הן הן עדיי שאני ליוואנטינו (=תושב המזרח), ומכל מקום אפשר שיועיל.

כלומר החיד"א מחליט להפליג מאלכסנדריה לתוניס ומשם להמשיך לליוורנו, ולצורך כך הוא מנסה להשיג בעורמה אישור כניסה לליוורנו ע"י שכירת עדים שיעידו שהוא תושב ליוורנו בזכות בתו שאכן גרה שם. הוא שוכר מקום בספינת מסע המפליגה לתוניס, אולם המסע מסתבך, כפי שהוא כותב בכ"ג תמוז:

אך רב החובל היה רשע גדול, פראנסיז [=צרפתי] גאה ושוטה, ועשה בי משפטים, וציווה שלא יתנו לי מים, וכשארצה אשאל לו. וביום השישי שהיינו עושין שני תבשילין לשבת עינו רעה, והיה אומר כי אין אני שר לאכול כל כך ולפזר המים כאשר בהיותי בעיר, וכבר הבאתי שני באריליס [=חביות] מים והמלחים כילום בשתי שבועות. ועשיתי לו תקרובת טאבאקו חשוב וכמה צלוחיות שארופי, ולא שווה לו, הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו. וכל השבוע לא הייתי אוכל שיעור ברכת המזון מפני מים של נטילה, וכמה צער היה לי על זה בסעודות שבת קודש. והרשע רב החובל היה לו שנאה פרטית עמי, עד שלא היה רוצה שידברו המלחים עמי. והייתי נותן להם שכר ופירות כדי שידברו איזה דבר, שהייתי קץ מכמה צרות, ובהחבא היו מדברים קצת ואומרים שיראים מהגדול. וצר לי מאוד מכמה צדדין. א', שלא היה לי עם מי לדבר. ב', שהמקום שאני בו היה חשוך ביום וצר מאוד בלילה. ג', צרת המוסקוף התדירית, וכל ספינה שרואים מרחוק אני מצטער עד שאדע שאינה ממוסקוף. ד', מסער הים שתמיד היה זמן נגדי ממש, והיה הולך כמה מילין בעל כורחו בדרך עקום, והיה רוצה לילך לקאנדיא [=כרתים] אשר שם המוסקוף, והיה רוצה הרשע רב החובל שלא ללכת בדרך ברבריא"ה [=צפון אפריקה] שהרוח נגדי. ה', שהספינה היה בה נקב, וכל היום וכל הלילה או רובם היו המלחים מוציאים המים, ונלאו לירד לעשות קאלאפאט ולא הכירו בנקב, ויחתרו המלחים ולא יכולו. והיה לנו לעבור מקום שמו קאו דוקר"א, ולא היה מציאות לעבור מפני הרוח, באופן שהיינו בצער גדול מטירוף ובלבול ופחד וצער ואין מים. וכמעט בכל שבת היה זעף גל"י עמיקתא עלו זה שמים לרום. וביום ראשון היה הים נח. ומכל מקום הרוח היה נגדי, באופן שהיינו בצרה גדולה. ונוסף על מכאובינו רשעות רב החובל. ובכל צערי הייתי לומד לפי העת, וקריתי [ספר] פרשת דרכים כולו, וכתבתי איזה חידושים פשטים ועניינים ודרושים מפרשת ויקרא עד פרשת אמור.

מדהים שבתנאים הקשים הנ"ל למד החיד"א את ספר פרשת דרכים לבעל ה'משנה למלך', עליו הוא כותב בשם הגדולים "ספר נפלא מדרושים נוראים בחריפות אמיתי", וגם כתב דרשות לכמה פרשות. לא פלא שלאחר חוויות קשות כאלה כשהגיע החיד"א לתוניסיה בו' אלול שינה את תוכניתו להמשיך משם ישירות לליוורנו, והחליט להישאר בתוניס לתקופת החגים, כפי שהוא מסביר בעצמו בהמשך (כסלו תקל"ד):

מה שבאתי לתונס היה בעל כורחי מפני סיב"ה מהספן הרשע, שהיה ראש השנה ונתיראתי שלא יניחני לתקוע שופר וכיוצא, וגם בשביל כיפור והחג, ומפני הספינה שהיתה רעועה.

החיד"א היה מעונין לצאת שוב מיד לאחר החג, אבל תושבי העיר שהתכבדו מאוד בנוכחותו עכבוהו (כסלו תקל"ד):

ואחר החג התחלתי להכין עצמי שרצוני ליסע תיכף לליוורנו, והגביר ובנו היו דוחים אותי יום יום ויעכבנ"י זה זמן רב. וכמה פעמים הייתי ממש על פרק הנסיעה, והיה בן הגביר נשבע שבועה חמורה שאשב. והנמל הוא רחוק י"ב שעות, וצריך רשות מהמלך, והיה נשבע שישתדל לעכבני. והייתה לי צרה גדולה, ולא יכול יוסף להתאפק, אבל גברו חסדם עלי, הן בנדבות שעשו בכבוד בלי דרוש ושום דבר ובלי שאלה, שאני לא הייתי יוצא מהבית. אבל היו מתנהגים בכבודי, והיו רוצים לראות כל כתיבותיי וספריי, ובכלל לחקור אם יש לי ספרי קבלה.

החיד"א נשאר אפוא בתוניס, והוא מתאר באריכות את קורותיו בעיר ויחסיו המורכבים עם תושביה היהודים, שמצד אחד כבדוהו מאוד וחשקו בנוכחותו, ומאידך היו בהם גם שקינאו בו והתנכלו לו. הוא מספר על נוהגם של תלמידי החכמים בעיר להקשות על הדרשן באמצע דרשתו ולבלבלו, עובדה שגרמה אפילו לת"ח גדול כמוהו להרגיש אי נוחות בכל פעם שנאלץ לדרוש בציבור. הרצון העז של בני העיר שהחיד"א יישאר בעירם עומד אולי מאחורי הסיפור המדהים הבא, שהוא כותב ביומנו בכ"ג אדר תקל"ד:

יום ש"ק באו לי פליגו כתבים מליוורנו חתומות. אחר הבדלה הלכתי לחדרי ופתחתים, וראיתי שבעוונותי הרבים נאמרה פקיד"ה באשה, אשת נעורים, החסידה בעלת שכל, אשה יראת ה', בעלת צדקות, הצנועה, מחמד עיני, נוות ביתי, מרת רחל נ"ע, ועולם חשך בעדי. אבל תכף בא לדעתי שאם אגיד הדבר בעל כורחי יתנו לי אשה, ואין מידם מציל, להיות שהם היו אדוקים מאוד מאוד בי אשר לא ישוער, ואין טענות מועילות עמהם, וממש על פי המלך היו מכריחים אותי. וברוך שם כבודו אשר הפליא חסדו לי ברגע של הצרה הגדולה לבוא זה לדעתי, ותכף לקחתי נר והלכתי לבה"כ ושם בכיתי כשעה אחת, ויצאתי ורחצתי פניי ומצאתי בחדרי ר' משה ור' יאודה תרי גיסי, והבחור ר' משה בן מאיר שהיה שם אצל הקאייד, וכן אנשים אחרים, והייתי בצער עמהם עד חצות. וכשהלכו ישבתי על הקרקע לומר תיקון חצות, וחלצתי מנעליי ובתי שוקיי ועשיתי אבלות כדין שמועה רחוקה, שבעוה"ר נפטרה כ' סיון תקל"ג יום השישי, תנצב"ה. והכל בלחש ובסתר. והוחליתי משמועה רעה זו. וכל לילה כך הייתי עושה. ושלושה ימים נתתי צדקה ושמן למאור למנוחתה. והייתי צר וסופד על אבידת מרגלית כזו, שכמעט הייתה יחידה בדור לפי המשוער בדעתי מחכמה, ומכבוד, ושכל עצום ונורא, וחן, ויופי, וצניעות גדול אשר לא ישוער, ונקיות עצום, באופן שהייתי סר וזעף. וזה גרם לי שהוחליתי בחולי השחורה, שלא הייתי יכול להשיח [=לספר על פטירת אשתו], ולא האמנתי לשום אדם. והייתי ימים רבים בצער זה. ואף אחר שרכבתי בספינה לא האמנתי להגיד לאברהם [=משרתו של החיד"א], שמא תישבר הספינה ונחזור והוא יוציא הדברים, עד שהגענו לליוורנו, שם סיפרתי לאברהם.

החיד"א הסתיר מבני העיר את פטירת אשת נעוריו האהובה מפחד שהם יכפו עליו לשאת אשה מקומית נגד רצונו כשהוא עדיין באבלו, ואולי חשש גם שנישואין לבת המקום יגרמו לו להתעכב בתוניס (הוא נשא אשה שנייה רק אחרי ארבע שנים כשהיה בליוורנו). האבל העמוק והצורך להסתירו גרמו לו לחלות בדיכאון, שהוא סבל ממנו לסירוגין שנים רבות.

בכל מקום שהחיד"א היה מגיע אליו במסעותיו הוא היה מחפש ורוכש כתבי יד וספרים חדשים. כך נהג גם בתוניס, כפי שהוא מספר בטבת תקל"ד:

והייתה לי אהבה רבה עם החכם ר' יוסף זרקא ועם קצת תלמידיו, ובפרט עם ר' אברהם קטן, ומגדולי אהובי החכמים היה חכם ר' יוסף בושמו"ט ת"ח חריף וירא שמים, והִרבה להראות לי אהבה, ועושה לי תועלת. גם הארוס ר' יאודה הכהן טנוג'י הפליג לעשות לי אהבה רבה, ונתן לי כמה ספרים במתנה ותיבת כסף, וקנה שם הגדולים[5] (וכולי) [וברכי] יוסף[6] עד שלא נתחברו כמעט.

יתכן שאחד הספרים אותו קיבל החיד"א במתנה מאותו ר' יהודה כהן היה הספר 'בעלי הנפש' שלנו, אם כי כאמור המילים 'אשר כריתי לי' שכתב החיד"א ברישום הבעלות מתפרשים בפשטות כקניה ולא כקבלה במתנה.

לעיתים לא היה יכול החיד"א לרכוש או לקבל ספרים וכתבי יד מסוימים, אולם הוא היה לפחות בוחן ומזהה אותם, וכך הוא מספר בכ"ג ניסן תקל"ד:

וראיתי בתונס חידושי הר"ן לשבת, חידושי רבינו יונה לסנהדרין, תוס' הרא"ש מגילה כתיבת יד. גם ראיתי אצל הגביר ספר קבלה מעשית מהרב אליא שפירא זלה"ה שנפטר בתונס בתענית, והיה אומר מנחה בטלית ותפילין והתפלל עמידה והאריך וסיים עושה שלום ונפל ונח נפשיה, והייתה אשתו ובתו שם. והגביר לקח זה הספר, והיה הספר בידו[7] כמשלוש חודשים, ולא רציתי להעתיק ממנו אלא שתי כוונות לבד.

גם את הספרים וכתבי היד שאותם ראה רק פעם אחת ולא רכש רשם לימים בספרו הגדול 'שם הגדולים'.

לכל מקום שהחיד"א היה הולך היה הולך עם 'תיבת ספרים' שבה אכסן ספרים שלמד בהם ושרכש בדרכו, וגם את כתביו שלו עצמו. בתונס הוא נאלץ להשגיח היטב על אותה תיבה:

ואני היה לי תיבת ספרים, וכשאמרתי שלא ידעתי קבלה הוצאתי הספר הזה ונתתיו בצנעא בין בגדיי, ויהי לנס שבאו ופשפשו הספרים ולא מצאו בתוכם זה הספר, שוודאי היה נאבד, כאשר עשה משה שלקח ספר השני של תכונה בעל כורחי, כי שם אינו מועיל שום טענה, וכל אשר התחננתי שיחזירנו לא אבה שמוע, ונאבד ממני. ותמיד היו רוצים לפתוח התיבה קטנה שהיו בה כתיבותיי, ואני שומר המפתחות. ופעם אחת אנסוני ולקחו המפתחות והיו רוצים ליקח ספר כתיבותיי שיהיה להם לזיכרון, והתחלתי לצעוק בחרמות, עד אשר החזירו לי המפתחות. ויום אחד שכחתי חלק ברכי יוסף שהייתי כותב, והיו שם הרבה ת"ח (הרבה) ובעוד שהייתי מדבר עמהם נטלו ספרי, ואח"כ בקשתיו ולא מצאתיו ושאלתים ואין עונה. והיה לי צער גדול. ואמרתי הדבר לקאייד [=ראש הקהל], וגער בהם והביאוהו. אבל כל זה היה מחמת אהבה, ושהיו טועים בי שאני אדם גדול בכל.

לבסוף לאחר שהות של שמונה חודשים בתוניס, הצליח החיד"א לצאת מתוניס לליוורנו, וכך הוא מספר:

ו' אייר. קדושים א'. נסענו בכבוד גדול בבארקו אחד מלא אנשים כל ק"ק בינזארת וכל הבאים מתונס, ושם תוף וחליל וצלוחיות שושנים, והנשים בחלונות עושות זאגלוטאס [=יללות שמחה], ופייטנים בבארקו הם מזמרים ומשוררים קול המולה גדולה, והספינה אינגליזה [=אנגלית], והקאפיטאנו מיסיר סאמואל, והיא ספינה מהגורנאדה של תוניס, והולכת לחתני ואחיו, לליוורנו היא שלוחה מר' שמואל סדבון. והיקר יאודה סדבון הוא בא עמנו, והוא מירקאנט של הספינה, ובאו שני אנשים מתונס ג"כ, ואני כמו שר אחד. והיה לנו סער בים, וברוך ה' נח מזעפו אחר איזה שעות. גם נגדנו באה ספינת מוסקוף, והייתי מתפלל ועושה נדרים ונדבות, ותשוב אחור. והגענו לשלום לאיספייאג'א של ליוורנו, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.

החיד"א החליט להפליג למרות שהאיום הרוסי בים התיכון עדין היה בתוקפו, ובתפילה וצדקה הוא הצליח להשיב אחור את הספינה הרוסית שאיימה על ספינתו. אם היה ממתין עוד כחודשיים וחצי בתוניס הוא היה יכול להפליג בבטחה, מפני שב-21 ביולי 1774 נחתם בעיר קוצ'וק קאינרג'ה שבבולגריה הסכם שלום בין הרוסים לטורקים הידוע בשם הסכם קוצ'וק קאינרג'ה, והמלחמה בת שש השנים הסתיימה.

בתקופה שעברה מאז יציאתו של החיד"א קרו מאורעות קשים בחברון. בחודש תשרי תקל"ה, כשנתיים לאחר יציאת החיד"א לשליחותו, הרגישו פקידי העיר חברון אשר בקושטא, שהיו מעין שדולה למען יהודי חברון, שיש צורך לחדש ולעדכן את כתב השליחות, והם פרסמו אגרת שליחות חדשה שבה הם כתבו:

זה ימים במספר שנים שלחו מתם מע"הק חברון תוב"ב לאחד המיוחד שפר יוחסין הרב המובהק המאיר כברק כמה"רר חיים יוסף דוד אזולאי נר"ו, לסובב נתיבות פתחי נדיבי ושועי ערי האיורופא יע"א, הלוך ילך בשליחותייהו דרבנן קדישי מפני חמת המציק צרי אלפים, כי הקיפום בלהות צרות תכופות תמידין כסדרן ומוספין, ומפני שיבוש גייסות ותרועת מלחמה בים וביבשה נטה מן הדרך וילך לו אל ארצותם במקומותם, ולא זכינו לאורו כמנהג שלוחי ערי הקודש ת"ו, דין גרמא עכ"ב הייתה כתב ידינו זה להודיע במרום קודשם תוקף הצרות, וכמה הרפתקי דעדו עלייהו עתקו גם גברו לא יכילון מגילות. ואף כי היום אלו שתי שנים הוכפלו הצרות ותהיין צרו"רות, ושתו ולעו אשכלות מרורות, מרשעת הגוים השופכים בקרבה דם צדיקים על ער"בים בתוכה בעלילות ברשע, ויאכלו את ישראל בכל פה. עוד זאת יתירה מחוץ תשכל חרב תוקף המלחמות אשר היו בכל ערי ישראל, ישא גוי אל גוי חרב, ותבוא העיר במצור ובמצוק אשר לא הייתה כזאת מיום גלות הארץ, ובאו בנים עד משבר הולכים ודלים עד מדרך כף רגל מדלית איסר, והנוגשים אצים חלקם שאלו הב הב באין חמלה, ועול החובות עד צוואר הגיע לסך עצום עד אשר לא יוכלון שאת. והני עכברי רשיעי אלי הארץ לשונם תהלך בא"רש לשלול שלל ולבוז בז ולהכרית מארץ כל אשר בשם ישראל יכונה. אי לזאת אליכם אישים, במטותא מנייכו מלכי, קומו השרים ונתחזק בעד עמינו ובעד ערי אלהינו להציל לקוחים למות, ולא תיכרת הארץ מקום קברות אבותינו הקדושים, ולא תהיה הארץ נטולה מן היהודים, כי חובה עלינו ועליהם להעמיד מקום קדוש כזה, מקום שמגדלין בו תורה, כי כבר עשינו יותר מכדי יכולתנו, אבל מה נעשה כי צרות האחרונות משכחות את הראשונות ואין הקומץ משביע את הארי. בה' מחסינו, עיניהם ישיתו לרפא את מזבח ה' ההרוס, להפריש מממונם נדבה ולפדות כמה נפשות מישראל, כי אין לנו פדיון שבויים גדול מזה. ובכל מקום אשר תדרוך כף רגל מעלת הרב השליח הנ"ל, ובפרט מחנה קודשם, יצא צדיק שש ושמח ומלא ברכת ה' מצדקתם הטהורה. ונאמן הוא בעל מלאכתם לשלם להם שכר פעולתם, כי ירבה כבוד ביתם, בנים על אבותם, יהיו במלואותם, בחצריהם ובטירותם, בכל אוות נפשם הרמה ונפש נאמני בברית אהבתם פקידי ומשגיחי עה"ק הנזכרת[8], החותמים פה קושטאנדינא יע"א.

גם רבני העיר חברון פרסמו אגרת שליחות משלהם כחודש לאחר מכן, ובה פירטו יותר את הצרה הנוראה שבה היו שרויים בעקבות אסון שסיבך קשות את קהילת חברון:

קול נהי נשמע, כל השומע דמוע ידמע, וכל בית ישראל יבכו, ספדו ספדניא בצווח המגע ביא ביא, על מקרה רע ומר, מלאו מותנינו חלחלה על צרות צרורות. אחינו בית ישראל שמעו, אוי מה היה לנו, כי לשעבר מתוקף צרות נפשנו צרי אלפים פרשת נחלות נזיקין וחבלות כתבנו מגילת קינות מצרותנו ושלחנו ציר אמונים, גזע האיתנים, בישראל גדול שמו, הרב המובהק קדוש יאמר לו כמהר"ר חיים יוסף דוד אזולאי נר"ו, ועמהם צרות אחרונות משכחות הראשונות, כי תוגר אחד בן מושל העיר לדרכו היה מהלך בחוץ, נתקל ונפל לתוך בית הכסא של היהודים, אשר פתחו היה סתום בשדה והן בעוון נתגלה, ונפל התוגר הנזכר ונטבע ומת. וימצאוהו התוגרים שם, והיו רוצים לבלע ולהשחית נער וזקן, טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז, ולעשות כליה בשונאי ישראל. וגזרנו צום. ישבנו גם בכינו, ותעל שוועתנו אל האלהים להציל ממות נפשנו, שנתרצה המושל בסך עצום. ומשכננו כל ספרינו ומטלטלינו ובתינו בתי מדרשות ובית הכנסת, ושעבדנו כל מאי דקנינו ונקנה עד אשר נגדל פרע [=עד אשר ייפרע החוב], ואנחנו בסכנות נפשות ממש, נוסף על כל הרעות דהווינן בהן. לכן בוכים ומבכים, קרועי בגדים, עניים ומדולדלים, כל גבר ידיו על חלציו, כל עם הקהל אנו מתחננים למעלתם, יוציאו מצרה נפשנו להריק ברכה ביד שלוחנו הרב המובהק כמהר"ר חיים יוסף דוד הנזכר. אולי יתעשת האלהים לנו ולא נאבד, כי אין לנו פה לדבר ולעורר קינות על אבל כבד זה. נא לשון בקשה יהמו רחמכם עלינו, וזהו פדיון שבויים והצלת נפשות. והחלש יאמר גיבור אני, ובימיכם לא תחרב עיר קברות אבותינו אברהם יצחק ויעקב. יחוסו על יותר משלוש מאות נפשות וכמה תלמידי חכמים וזקנים שהם בצרת מות...[9]

החיד"א המשיך בשליחותו ארבע שנים נוספות, שבהן ביקר בקהילות צרפת והולנד. בכ"ח אלול תקל"ח חזר לליוורנו, שם ביקשו ממנו להתמנות לרב הקהילה, והחיד"א הסכים לכך תמורת הבטחה שיוכל להקדיש חלק ניכר מזמנו לסידור כתביו והוצאתם לאור. ואכן ב-28 השנים עד לפטירתו הצליח להוציא לאור כחמישים מחיבוריו, מתוך 122 חיבורים שכתב. החיד"א לא זכה שתפילתו לשוב לשלום לקרית ארבע תתגשם, והוא נפטר בליוורנו בי"א באדר תקס"ו (1806) ונקבר שם, והשנה ימלאו מאתיים ועשרים שנה לפטירתו. מאה וחמישים וארבע שנים אחרי שנקבר בליוורנו שלח הרשל"צ הרב יצחק ניסים את עוזרו ולימים רשל"צ בעצמו הרב מרדכי אליהו להעלות את עצמותיו לעיר הולדתו ירושלים, שם נקבר ב'אוהל' מיוחד בהר המנוחות, וסמוך לו נקבר לימים הר"מ אליהו עצמו.

 

גלגולי הספר עד ימינו

נותרה לנו החידה כיצד הגיע ספרו של החיד"א למורנו הרב ליכטנשטיין. לפי בירור שערכתי מתברר כי בשנים תשי"א-תשי"ב בהיותו כבן ח"י שנים השתתף הרא"ל בשיעורים שמסר רבו ולימים חותנו הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל לתלמידי הכולל של ישיבת רבנו יצחק אלחנן ('ישיבה אוניברסיטה') בבניו יורק במסכת נידה. לימים סיפר למשפחתו כי לצורך הלימוד הלך למוכרי ספרים לקנות ספרים על המסכת, ונדחה ע"י אחד מהם במילים "ילד, זה לא לגילך...". בחנות אחרת הוא קנה את הספר הישן שבו נדפסו כאמור ארבעה חיבורי ראשונים על נידה, ומסתבר שהן המוכר והן הקונה הצעיר לא ידעו לפענח את רישום הבעלות ולא ידעו למי הוא היה שייך, וגם בשנים הבאות לא שם לב הרא"ל זצ"ל לפנינה הספרותית וההיסטורית שנמצאת תחת ידיו. מעניין לציין שבשנת תשי"ב יצא הגיליון הראשון של כתב העת 'בית יצחק', ובו מאמר חריף של הבחור אהרן ליכטנשטיין בעניין "צחצוחי זיבה" מתוך מסכת נידה (המאמר נדפס שוב בלקט מאמרי הרא"ל 'מנחת אביב' – חידושים ועיונים בש"ס. שיצא בהוצאת 'מגיד' וישיבת הר עציון בתשע"ד).

נמצא כי הספר 'בעל הנפש' שאותו חיבר הראב"ד בפרובנס נדפס בברלין, התגלגל לתוניס, בתוניס נרכש ע"י החיד"א שלקח אותו אתו לאירופה, לימים התגלגל הספר לארה"ב, שם נרכש ע"י הרב אהרן ליכטנשטיין בהיותו בחור צעיר. הספר "עלה" לירושלים עם הרב, ומשם עבר לאלון שבות ולספריית ישיבת הר עציון. גם אם תפילת החיד"א לשוב לקרית ארבע היא חברון לא התקיימה לגביו עצמו, הרי שהספר עליו נרשמה אותה תפילה זכה לבסוף להגיע למקומו בהרי חברון.

ונחתום ונסיים בעקבות רבנו החיד"א:

חדא"י נפשנ"ו בקבלנו 'בעלי הנפש' לספרית ישיבת הר עציון

הספר שבו למד רבנו הרא"ל לפני מרן הגרי"ד בשוֹם לב והיגיון

שמח ויגל לבנו כפל כפליים כאשר גילינו למי החותמת הכתב והלשון

זכות רבותינו החיד"א הגרי"ד והרא"ל תעמוד לנו לפני ה' לזיכרון

ונשמח ונעלוז בדברי תורתם באלון שבות אשר בהרי חברון

 

* * *