המעין

ספר 'סיפורי חסידים' – בין הרב זוין לאדמו"רי חב"ד / הרב אורי רדמן

הורדת קובץ PDF

הרב אורי רדמן

ספר 'סיפורי חסידים' – בין הרב זוין לאדמו"רי חב"ד

פתיחה

חלק א: סיפורי חסידים

א. אמינות הסיפור החסידי – שיטת אדמו"ר חב"ד

ב. אמינות הסיפור החסידי – שיטת הרב זוין

ג. הסיפור החסידי וההלכה

חלק ב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה

א. מציאות היסטורית בדברי הרבי

ב. מאסר הרבי הריי"צ – בין תיאור היסטורי להגיוגרפי

ג. גניזת חרסון

חלק ג: סיפורי חסידים מאדמו"רי קאפוסט

סיכום

פתיחה

יחיד בדורו היה הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל. כישרון ניתוח, בהירות מחשבה, היקף ידיעות, חדירה לעומק הנושא הנידון, יחד עם קולמוסו השנון וסגנונו המיוחד הם שמבטאים את יצירתו הכתובה רבת הגוונים, יצירה שהצליחה להגדיר באופן ממצה את הערכים התלמודיים, את הבנת שיטות אישי התורה, את עולמו של הספר, ועוד. בספריו הצליח להנגיש לפני מגוון הלומדים, תלמידי חכמים וציבור עממי, את עומק העיון התורני.

בין יתר יצירותיו כתב הרב זוין גם את 'סיפורי חסידים'. המושג 'סיפורי חסידים' מחולק לסוגות שונות, שנכתבו ונאמרו למטרות שונות. סוג אחד הם סיפורים שמטרתם ללמד עקרונות דתיים בדרך של משלים, כמו סיפורי המעשיות לר' נחמן מברסלב, וסוג שני הם סיפורים הגיוגרפיים המהווים אוצר עשיר שעניינן אגדות, ביוגרפיות וסיפורים על נפלאות הצדיקים, וכן ילקוט אמרות. סוג סיפורים זה, המהווה את רוב סיפורי החסידים, הוא בעל מטרות שונות, וכדברי הרב זוין:

יש והמטרה היא לראות את יד השם המתגלה ע"י הצדיקים באותות ומופתים... ויש והם מכוונים למסור כוחם הגדול של הצדיקים... ויש מגמה מוסרית גלומה בהם... ויש וערך חינוכי להם, בעיקר באותם הסיפורים המוסרים את צדקתם וקדושתם של הצדיקים... ויש ונקודה לימודית מתגלה באורח ישר או בעקיפין... ויש ואנו מתרשמים בסיפורים מהמוטיבים הנפשיים של הצדיק או חסידיו ומהמניעים הפסיכולוגיים להמעשים והפעולות שהוזכרו בהם....

וכותב הרב זוין:

בעולמה של חסידות חב"ד [וכן בחסידיות המשתלשלות מהגותו של היהודי הקדוש מפשיסחה] העדיפו דווקא סיפורים שאינם יוצאים מגדרי הטבע אלא שהצדיק או חסידיו פועלים בתוך העולם המעשי כמות שהוא, וכדבריהם בדרך המליצה: "אותות ומופתים - באדמת בני חם". ובתורת חב"ד אמרו... כי "הניסים שבהתלבשות בטבע הם ממקום עליון הרבה יותר. להקשיב בקול ה' המתהלך בתוך הגן של החיים הפשוטים והעולם הטבעי הרי זו מדרגה גבוהה יותר מלראות ניסים שמחוץ לטבע".

על פי זה כתב הרב שלמה מייזלס ('המעין' הקודם, גיל' 255 [תשרי תשפ"ו], עמ' 118 ואילך):

הסיפור – יותר מה'תורה' או הווארט החסידי – מועיל לקשר את הרעיונות החסידיות עם החיים, ומאפשר לחשוף את הערכים המרכזיים בחסידות, כמו: אמונה פשוטה, שמחה בעבודת ה', ענווה, וחוויית "בכל דרכיך דעהו" ברמה העמוקה והכנה ביותר. דרך הסיפורים ניתן להבין את התפיסה החסידית לגבי היחסים בין האדם לקב"ה, הצדיק, ומשמעות החיים. גישה זו מאפשרת הבנה עמוקה ומקיפה של החסידות, לא רק כתנועה היסטורית - אלא כהשקפת עולם חיה ונושמת. היא מאפשרת לחשוף את הרבדים העמוקים של החשיבה החסידית דרך הנרטיבים והדמויות שעיצבו אותה, שכן הסיפורים מהווים מעין "תורה שבעל פה" של החסידות.

קורות חייו של הרב זוין קשורים עם שני אדמו"רי חב"ד האחרונים, הריי"צ וחתנו הרבי מליובביץ'. עוד בהיותו ברוסיה היה הרב זוין שותף לפעילותו הענפה של האדמו"ר הריי"צ להצלת היהדות והיהודים, ולאחר עלייתו לארץ ישראל בשנת תרצ"ד (עליה שהתרחשה גם בעזרת האדמו"ר הריי"צ) המשיך בפעילותו זו. לאחר פטירת הריי"צ היה מהראשונים שהתקשרו עם חתנו הרבי מליובביץ' כאדמו"ר ממשיך הדרך. בשנת תשל"ו מינה אותו הרבי לעמוד בראש ועדת רבני חב"ד בארץ ישראל. בראיון עיתונאי[1] מעיד הרב זוין עצמו:

בענייני חסידות השפיעו עלי אדמו"רי חב"ד האחרונים – הריי"צ והרבי הנוכחי הרב מנחם מנדל שניאורסון (שליט"א) [זצ"ל].

מאמר זה מחולק לשני חלקים עיקריים, שעל פניהם אינם קשורים זה לזה. החלק הראשון עוסק בהבדלי הגישות שבין הרב זוין לאדמו"ר מחב"ד לגבי דרך כתיבת סיפורי חסידים - הרבי סבר שהסיפור צריך להיות מדויק ככל הניתן מבחינה היסטורית, מצד אמינות הטקסט, דקדוק בפרטי ההלכה וכד', ואילו הרב זוין סבר שעל סיפורי חסידים לא חלים מגבלות הביקורת שקיימת בספרות התורנית. חלקו השני של המאמר עוסק בהבדלי הגישות שבין אדמור"י חב"ד לרב זוין בעניין תיאור וכתיבה היסטורית. כדוגמא להבדלים ביניהם יוצגו התיאורים השונים של פרשת מאסר הרבי הריי"צ בלנינגרד בשנת תרפ"ז. התבוננות בשני חלקי המאמר חושפת שהרב זוין היה עקבי בשיטתו שיש לבדל בין סיפורי חסידים העוסקים בעולם אוטופי המנותק מהעולם המעשי, לבין תיאורים היסטוריים העוסקים בהתרחשויות ממשיות. לאדמו"רי חב"ד הייתה שיטה אחרת בשני הנושאים.

התקשרותו של הרב זוין לאדמו"רי חב"ד-ליובביץ' החלה, כעדותו באותו ראיון עיתונאי, לאחר פטירת האדמו"ר שמריהו נח מבוברויסק – אחרון אדמו"רי חב"ד-קאפוסט. בחלקו השלישי של המאמר אנתח את שלושת הסיפורים היחידים המופעים ב'סיפורי חסידים' על אדמו"רי קאפוסט, להבנתי שלושת הסיפורים מבטאים נקודה אחת בתהליך התנוונותה של שושלת חסידית זו.

 

חלק א: סיפורי חסידים

א. אמינות הסיפור החסידי – שיטת אדמו"ר חב"ד

שאלת אמינות הסיפור החסידי מתחלקת לשני נושאים: ראשית - אמינות הסיפור מבחינה היסטורית - האם ההתרחשות המסופרת באמת קרתה בעולם המוחשי, או שמספרי הסיפור לדורותיהם "המציאו" מציאות בדויה באופן מלא או חלקי. שנית - במידה ואין חשיבות לשאלת האמינות ההיסטורית עדיין נשאלת השאלה האם הסיפור העכשווי הוא אותו הסיפור העובר מדור לדור - או שהוא עבר עיבודים שונים ע"י סופרים או מלקטים. במכתבו של הרבי מליובביץ' לרב זוין (שיחות קודש כרך כד עמ' 560[2]) הוא כותב

בדורנו מבולבל זה, הנה ככל שיש להבהיר העניינים ולהוסיף דיוק מועיל הוא ביותר. ואם על אתר ובהווה אינה ניכרת כ"כ הנחיצות בזה, הרי אפשר שבמקום אחר, ועכ"פ בעתיד הקרוב, יתברר ההכרח. וה"ה בהנוגע לאיסוף הסיפורים על דבר נשיאי ישראל שבכל הזמנים ובכל המקומות, יש להעיר, אם בשולי הגיליון או עכ"פ בסוף הספר, מקורו של כל סיפור, והעיקר הסמכות שלו. ואם בהנוגע לכל נשיאי ישראל הדברים אמורים, עאכו"כ לנשיאי תנועת החסידות, אשר ידיעות שאינן מדויקות, ולפעמים עניינים מזויפים במטרה בלתי רצויה, הביאו נזק רב להפצת תורת החסידות והחדרת הדרכותיה ומנהגיה לחוגים יותר רחבים.

טענתו העקרונית של הרבי היא כי מחשש לזיופים ושִכתובים לא מדויקים ביסוס הסיפורים על מקורות אמינים הוא רב חשיבות. כידוע, חלק ממלקטי 'סיפורי חסידים' שאפו לחילון הדת, ואת שאיפתם זו הם ביססו על סיפורים משובשים, שהשתבשו במזיד או בשוגג. מכיוון שכך, ברור כי יש לבסס את הסיפור על מקורות נאמנים, ולחשוף את המקורות לפני החסידים.

הרב זוין לא קיבל במלואה את עצת הרבי. אמנם במהדורות מאוחרות הוא כתב בסוף הספר רשימת ספרים מהם נלקחו הסיפורים, אך רשימה כללית זו אינה זהה לעמדת הרבי שהיה מעוניין שיהיה ציון מקור לכל סיפור וסיפור. דווקא הוספת הרשימה הכללית הבהירה לרבי שהרב זוין מודע למקור הסיפורים, ומכיוון שכך - הוא שב וכותב לו שיש לציין את המקור לכל סיפור (ליקוטי שיחות שם), ומוסיף נקודה נוספת:

ומה טוב אם אפשר לצרף לזה גם שורות אחדות על דבר ערך הסמכות של קובצי הסיפורים השונים וכן המְספרים השונים, שכידוע יש בזה שני קצוות. מובן שאפשר להוציא קובץ סיפורים כנ"ל אפילו אין יודעים סמכות הסיפורים, כיוון שעכ"פ משקף מהלך הרוח של חסידים או יו"ח, וכידוע המאמר 'גם אם המעשה אינו אמת הוא יכול להיות אמת'. אבל לפי מצבו של כת"ר בתוככי אנ"ש קרוב לוודאי שיסמכו על סיפוריו כאילו בדקם ומצאם נאמנים, ובפרט כשנדפסים בספר, ולכן נחוצה בזה מסירת מודעה מפורשת.

נראה שדברי הרבי הללו מכוונים כנגד הסתמכות הרב זוין על ספרים שרמת אמינותם מפוקפקת, כמו למשל ספר 'תפארת מהרא"ל', ספר דמיוני שנכתב על הסבא משפולי. הרבי סבור שדווקא מעמדו של הרב זוין, כמי שבקי בספרות הרבנית בכללותה וכמי שאמון על דיוק הבאת המקורות במכלול ספריו, עלולה להטעות בכך שיחשבו שסיפוריו אמינים, ולכן יש להבהיר מראש את סמכות הספרים והמחברים שהם מקור הסיפורים.

 

ב. אמינות הסיפור החסידי – שיטת הרב זוין

הרב זוין המשיך בגישתו הראשונית, ונמנע מלציין את מקור הסיפורים עצמם ואת סמכות הספרים. עמדתו זו מתחדדת דווקא בהנגדה שבין כתיבת ספרו זה לכתיבת ספריו ההלכתיים. בספריו ההלכתיים היה הרב זוין אמון על דיוק בציון המקורות ודייקנות בבדיקת אמיתותן ונוסחתן של השיטות, ואילו ב'סיפורי חסידים' נראה שהוא מזלזל בכל הנ"ל. שיטה זו הביאה, לעיתים, לטעויות היסטורית גסות, שחלקן אף זכו להערות האדמו"ר מחב"ד. כך למשל באיגרת ה'תשעב מציין הרבי שב'סיפורי חסידים' מסופר שבר הפלוגתא של האדמו"ר הזקן בעניין מלחמת נפוליון היה הר"ש מקרלין, אך לאמיתו של דבר זה היה המגיד מקוזניץ, שהרי הר"ש מקרלין נהרג על קידוש השם קודם המלחמה עצמה. גם הרב זוין מעיר על טעות היסטורית בראש המהדורה השנייה לספר על התורה:

בסיפור 128 כתוב על הרמ"מ מוויטבסק שנזדמן פעם שהיה בירושלים. העירוני כי הרמ"מ לא היה אף פעם בירושלים. בסיפור במקורו הראשון כתוב שקול המעשה הגיע אליו להר הזיתים, והכוונה שהגיע אליו לטבריה. אמנם אין לסיפורים שבהספר פריטיזיות [=כוונות, מגמות] היסטוריות, אבל יש לדייק כמה שאפשר בזמן ובמקום.

מדבריו נראה כי למרות שאין צורך להתאים בין הסיפור למציאות אותה הוא מתאר, ולכן הוא לא ניסה לברר את המציאות האמיתית בתחילה. מכל מקום לאחר שהעירו לו מתברר לו שחוסר ההתאמה למציאות מפריע לקבלת הסיפור, ולכן יש לדייק ככל שניתן.

כותב ד"ר זאב קיציס בספרו חמישים קריאות בסיפורי חסידים (עמ' 52):

כל סיפור חסידי מתאר את גדולתו של צדיק מן העבר. הוא ה"מזבח" שאיננו עוד, ושאנו נותרנו קטנים ויתומים בלעדיו. ואולם הסתלקות זו עצמה היא שיצרה את הסיפור. הסיפור, שהוא מכשיר רב-עוצמה, אינו נוצר אלא בפרספקטיבה של הגעגוע. בזמן הווה, בעת ההתרחשות עצמה, היו הדברים "נורמליים", פרוזאיים וחסרי "סיפור". לאחר זמן ולאחר ההשתנות וההתרחקות, נוצר געגוע המעצב את הזיכרון. מכאן עולה כי מעצם הגעגוע אל העבר הנשגב אנו מקבלים כוח אדיר - הגעגוע מכונן סיפור, והסיפור הופך את המציאות ה"נמוכה" והקרובה אלינו למציאות קדושה...

בדברים אלו מתברר שדווקא הנתק שבין הסיפור להתרחשות הריאלית הוא זה שיוצר את איכות הסיפור, מבטא את האידיאה המושלמת שלא יכולה להתרחש באופן מושלם במציאות. דברים אלו תואמים לדברי הרב זוין (בפתיחה לספרו):

אפילו כולנו חכמים, אמר הרבי בעל הצמח צדק מליובביץ', כולנו נבונים וכולנו יודעים את התורה, חב"די גמור, מצווה עלינו לספר, יש צורך לספר סיפורי חסידות, ובסיפור יוצאים ממצרים (התמים קובץ ח). אף הוא אמר: 'כששומעים סיפור מעשה מהרב מתקשרים אל כוח המעשה של הרב. כששומעים תורה, מתקשרים אל כוח הדיבור. באמירת ניגון מתקשרים אל המחשבה. והם נפש רוח נשמה'.

הסיפור, כמו הניגון, אינו מיועד להעביר אינפורמציה ביוגרפית או היסטורית. "אפילו כולנו חכמים... יודעים את התורה מצוה עלינו לספר". גם את הידוע צריך לספר, כי עצם הסיפור הוא עבודת השם. הסיפור הוא התחברות לחלק המושלם של הדמות והנהגתה, ולא לחלק הריאלי. כמו שיש הבדל בין ציור לצילום, בציור מבוטא הטוהר, התמימות, האוטופי, האידיאל שאינו יכול להתקיים באופן מלא במציאות עצמה, כמו כן קיים נתק מובנה בין האמת ההיסטורית לבין הסיפור החסידי. שילוב המציאות ההיסטורי הוא רק כדי שהסיפור יתקבל על לב הקוראים, ולכן אין הוא יכול לסתור באופן מוחלט את המציאות הידועה.

ואולי הסתמכותו על ספר 'תפארת מהרא"ל' מבטאת פן נוסף. להבנתו, חלק ממלקטי הסיפורים עצמם לא ידעו את מקורות הסיפורים, את נכונותם ואת מעמדם, והם גם לא היו ברי סמכא להחליט בנושאים אלו, ורק ליקטו לפי הבנתם. מכיוון שכך, למרות שצודק האדמו"ר מחב"ד בטענתו העקרונית כי בספרי סיפורי-חסידים קיימות "ידיעות שאינן מדויקות ולפעמים עניינים מזוייפים" והם נעשו "במטרה בלתי רצויה", מכל מקום הפתרון להתמודד עם תופעה זו היא בהסתמכות על עוצמת אישיותו התורנית של המלקט. מלקט המבין את מסר החסידות הנכון ספרו בר חשיבות. בעוד שהרבי חשב שההסתמכות על הרב זוין תהיה בגלל מעמדו הדייקני בספרות התורנית וממילא יחשבו שהוא בירר את המקורות לאשורן, הרב זוין ציפה שיסמכו על סיפוריו בגלל שהוא ידע לבדוק שהסיפור אינו מעביר מסרים "מזויפים במטרה בלתי רצויה" אלא מסרים נכונים.

 

ג. הסיפור החסידי וההלכה

הוויכוח בשאלת הדייקנות בסיפור חסידי בא לידי ביטוי גם לגבי דייקנות הלכתית. באגרת הרבי לרב זוין (כרך יא ג, תרנז עמ' רסז), הוא כותב:

בהמשך להנ"ל, בוודאי ישנם סיפורי חסידים המעוררים תימהון, ומסקנת חלק מהשומעים הוא שבוודאי איש פלוני, שאודותיו הסיפור, עשה היפך הדין או עכ"פ היפך לפנים משורת הדין... בה בשעה שע"י שינוי קטן באיזה ביטויים אשר בסיפור סרה כל תמיהה. וכיוון דרובא דרובא של הסיפורים עברו דרך כמה צינורות, ודאי הוא אשר הביטויים אינם מדויקים כל כך, ובפרט העתק מלשון ללשון.

וכדי להמחיש את דבריו הוא מביא שתי דוגמאות, והנה אחת מהן:

סיפור שי"ג. אשר הרה"צ ר' משולם זוסיא ציווה לחפור הקבר ולחפש שם כו'. שקשה להצדיק הוראה זו ע"פ שו"ע. משא"כ בשינוי קטן, שהדברים לאו דווקא בהקבר אלא בסביבות שלו או בד' אמות שלו, סרה כל התמיהה. ובוודאי בהשתלשלות כל הסיפורים לא דייקו כ"כ שזה הקבר ממש, וכפי שיפרשו הקורא.

הדברים מתייחסים לסיפור (פרשת ויצא), בדבר איש שבא לר' זושא ולדבריו אביו מגיע אליו בחלום מדי לילה ואומר לו ללכת להתנצר. "אמר לו הצדיק שבוודאי נמצא בקבר של אביו שתי וערב או דבר מה של עבודה זרה, ועל כן יחפור בקבר ויסיר השתי וערב משם, ואז ישכב אביו במנוחה. וכך הווה". הסיפור ממשיך: שהדברים הגיעו לפני הגר"א מווילנא ז"ל. והגאון אמר: "שבעצם הדבר אין זה מופת כלל כי כן יש בירושלמי", אלא שהוא תמה "מהיכן יודע רב של חסידים את דברי הירושלמי". ועל כך ענה ר' זושא: "את הירושלמי באמת לא ראיתי, אלא שראיתי במקום ההוא עצמו שהירושלמי ראה שם".

תוכנו של הסיפור עוסק בהבנות שונות שבין החסידים למתנגדים לידיעת התורה, האם ידיעת התורה צריכה להתבסס על המקורות הכתובים, או שניתן להגיע לאותם תובנות גם בלי לדעת את כל פרטי הספרות התורנית הכתובה. מכל מקום מעיר הרבי לרב זוין, שזה שר' זושא אמר לחפור בקבר הם דברים "המעוררים תימהון", הרי זה כנגד ההלכה בשו"ע שלא פותחים את הקבר. ולכן לפי דעתו צריך לשנות ולכתוב "סביבות הקבר". הרב זוין סבר שמכיוון ש"מצוה לקיים דברי חכמים", כלומר את דברי ר' זושא, והוא אמר "בקבר", אז כדאי להשאיר את הדברים כפי נוסח הסיפור, ולתרצם באופנים שונים. על כך עונה לו הרבי (אגרת ג, תשלא עמ' שמו):

במ"ש אודות הערתי בהנוגע להסיפורים הנה מסכים אני אתו, וכמרז"ל שמצוה לקיים דברי חכמים ובפרט דברי נשיאים. אבל בד"א כשעכ"פ קרוב לומר שנמסרו הדברים בדיוק, אבל במקום שספק גדול בדבר, כיון שבוודאי נשתלשלו הדברים ממספֵר למספֵר ומפה לפה שאי אפשר שלא יהי' שינוי בניסוח, ובפרט בפרטים דלא רמיא עליה דאינשי, הרי תחת לבקש ולחפש תירוצים בדוחק וכו' קרוב יותר אל השכל לאמר שמילה אחת או שתים אינן בדיוק, וקושיא מעיקרא ליתא.

כבר ציין הרב ד"ר קיציס שהרב זוין לקח את הסיפור מספר 'בוצינא קדישא' שנכתב ע"י ר' נתן נטע דונר ונדפס בשנת תרע"ב בפיוטרקוב, ושם באמת צוין שהחפירה הייתה "בקבר". מאידך צודק הרבי כי במקורות קודמים כמו ספר 'שבחי צדיקים' שהודפס בתרמ"ג בוורשה כתוב שהרבי ר' זושא ציווה לחפור סביבות הקבר[3]. למרות הערותיו של הרבי, הרב זוין לא שינה את הנוסח במהדורות מאוחרות.

נראה לי שגם מחלוקתם בעניין זה נובעת מכך שהרב זוין סבר כי קיים פער בין עולם הסיפורים לעולם הריאלי או ההיסטורי, ומכיוון שכך לדעתו לא ניתן ללמוד מהוראת ר' זושא פרט הלכתי כלשהו. עיקרו של הסיפור בא לטעון שקרבה כל שהיא לצלם ושתי וערב מפריעה לשוכני עפר ולבניהם, ותוכן זה מגמד את הצורך לדקדק בפרטי ההלכה שבסיפור. הסיפור אינו צריך להיות מדויק היסטורית, ריאלית או לשונית, וגם לא בדקדוקי ההלכה התלויים בו. נראה שגם פה יסבור הרב זוין שאין הסיפור יכול לסתור לחלוטין הלכות מפורסמות, כמו שסבר גבי התרחשויות היסטוריות. מאידך, הרבי שאף לדייקנות בפרטי הסיפור בכל הנושאים – בעולם הריאלי, ההיסטורי ובוודאי בעולם ההלכתי. לדעתו עוצמת הסיפור נמצאת גם בפרטים, ולא רק בתוכן העקרוני.

 

חלק ב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה

א. מציאות היסטורית בדברי הרבי

בספר 'בדרכי החסידים' (ח"ב פי"א עמ' 379) כותב "החוזר" הרב יואל כהן:

באחת ההתוועדויות הרבי דיבר על הסבא משפולי ועל ר' לייב שרה'ס, והיה משמע מהדברים שהרבי סובר ששניהם הם בעצם אדם אחד. אחרי ההתוועדות, אחד מצאצאי הסבא משפולי כתב מכתב לרבי ובו הוא הקשה על דבר זה מכך שמפורסם הדבר, ששמות אמותיהם של שני צדיקים אלו היו שונים... בהתוועדות הבאה הרבי התייחס לשאלה זו, ואמר שייתכן שנפלה טעות בנוגע לשם אימו של הסבא משפולי. אנשים נוספים שאלו על כך עוד, והביאו כמה הוכחות וראיות נוספות מהם נראה שהם היו שני אנשים, ועל הכל הרבי ענה כל מיני תירוצים שנראו דחוקים. הרבי אמר באותה התוועדות, שמתוכנם של התורות שהתפרסמו בשמם ומדרכי העבודה שמספרים על שניהם, נראה שזה היה אותו אדם. והרבי סיים, שעד שלא יביאו תמונות של שתי מצבות שונות, שמראות בבירור שהם היו שני אנשים, ניתן לומר שמדובר באותו אדם.

בהסבר הדברים כותב הרב יואל כהן ש"לא תמיד הצורה החיצונית בעולם הגשמי משקפת לגמרי את המהות הפנימית הרוחנית". ההסתכלות האנושית שלנו היא על ההיבטים החיצונים שנחשפים לנו, ובמציאות התגלו לנו שני אנשים. אבל לרבי יש תפיסה אחרת במובנים הרוחניים, הוא רואה את המהות של האנשים, וזה אדם אחד. כל המישור המציאותי, היינו הוכחות ה'טכניות' מהרובד הגשמי של העניין, טפל, ואינו תופס מקום לגביו... ועל כן, כל עוד ניתן לתרץ את השאלות המתעוררות מחמת הביטויים החיצונים של האישים בתירוץ כל שהוא נעדיף לקבל תירוצים אלו". למעשה, לפי תפיסה זו לא קיימת מציאות נבדלת מהתפיסה הרוחנית העליונה. או לחילופין, לדעת האדמו"ר מחב"ד המציאות הריאלית אינה חשובה כלל.

דברי הרב יואל כהן תואמים גם למקובל במחקר האקדמאי העכשווי בדבר ספרות התיעוד החב"דית. כבר ציינו ההיסטוריוניים שלמרות שהאדמו"ר הריי"צ כתב ספרות תיעוד מגוונת: יומנים, רשימות, סיפורים, מאמרים פופולריים וכיו"ב, והוא אף ניסה לכתוב את תולדות החסידות באור חדש, ולמרות שלכאורה דבריו נעוצים במסמכים מקוריים ובשמועות שונות, חלק ניכר מכתביו אינן ספרות תיעוד אלא הגיוגרפיה[4].

נראה שהרב זוין סבר שתיאורים היסטוריים חייבים להישאר במסגרת העובדתית ואינם יכולים להשתעבד לתפיסה האידיאית. על הפער שבין הרב זוין והאדמו"ר הריי"צ ניתן ללמוד מתיאור פרשת המאסר של הרבי הריי"צ בשנת תרפ"ז.

 

ב. מאסר הרבי הריי"צ – בין תיאור היסטורי להגיוגרפי

השתלשלות האירועים בסיפור מאסרו ושחרורו של האדמו"ר הריי"צ, וכן עמידתו העוצמתית מול מנגנון שלטון הרשע הסובייטי, תוארה במקורות שונים, והיא מתבססת על דברי הרבי עצמו. גם הרב זוין פרסם את השתלשלות המאורעות, דבריו הובאו בעיתון 'ההד' בשנת תרצ"ז (שנה יב גיליון י-יא עמ' כ-כא). למעשה, הרב זוין היה מהראשונים שפרסם בכתב את השתלשלות המאורעות (תיאור האדמו"ר הריי"צ לאירועים נכתב אמנם במהלך השנים שלאחר התרחשותם, אבל התפרסם רק לאחר זמן רב[5]). חשיבות תיאור הרב זוין להבנת המאורעות נובעת מכך שהוא שמע את הדברים מפי הריי"צ עצמו בביקורו אצלו כחודש לאחר השחרור - בט' באב. על פי דברי נכדי הרב זוין[6] "רצה הרבי שסבא יעלה את הדברים על הכתב". ומכיוון שכך פגישתם נמשכה כשש שעות שבמהלכם הרבי תיאר את המאורעות בדיוק ובפרטנות. מכל מקום כותבים הנכדים "לבסוף לא יצא הדבר לפועל". השאלה המתבקשת היא האם הדבר לא "יצא לפועל" בגלל שהתגלו חילוקי דעות בצורת סיפור הדברים, או מסיבה טכנית כלשהי?

התבוננות בסיפור המאורעות של שני האישים חושפת מספר הבדלים שמבטאים את הפער שבין סיפור עובדתי-היסטורי (=הרב זוין) לסיפור חסידי המשלב אירועים היסטוריים עם אידיאה חסידית. אדמו"רי חב"ד בסיפורם מדגישים שהמאסר בשנת תרפ"ז אינו אירוע נקודתי. להבנתם, המאסר הוא חלק ממאבקה של תנועת חב"ד מימי האדמו"ר הזקן ואילך. במכתב הרבי הריי"צ (מובא במבוא ל'רשימות מהמאסר') הוא כותב:

במענה על שאלתך אודות ימי מאסרי... המאסר בשנת תרפ"ז הוא המאסר השביעי, כי חמש פעמים נאסרתי בימי [ה]שלטון הישן, ושתי פעמים בימי [ה]שלטון החדש... אמנם כולם היו מאסרי שעות, רק זה השביעי הוא הנכבד מכולם... לא אכחד כי המאסר השביעי הנה לעיתים גורם לי הנאה מיוחדת, והאות כי זה שבע שנים אחרי המאורע הרי מזמן לזמן הנני לוקח לי מועד להתבודד ולצייר לעצמי אותן השמועות והדיבורים המחזות והחלומות אשר שמעתי ראיתי וחלמתי בימים ההם. 

ההדגשה כי שבע פעמים נאסר הרבי מבליטה שהמאסר אינו נמדד כמאורע העומד בפני עצמו. הרי עילות המאסר הראשונות בימי השלטון הישן (=שלטון הצאר) לא היו כעילת המאסר של השלטון החדש (=הקומוניסטי), האידיאולוגיה של השלטונות הללו היו הפוכות זו לזו, ומכל מקום שניהם נלחמו באדמו"ר מחב"ד. חתנו האדמו"ר האחרון מליובביץ' מרחיב וטוען כי המאסר בשנת תרפ"ז היה חלק מתהליך שעברו כל אדמו"רי חב"ד. כדבריו בשיחה לפרשת שמות תשכ"ב (תרגום מאידיש):

מה שאירע ליעקב אירע ליוסף. עניין המאסר... היה לאדמו"ר הזקן, היה לאדמו"ר האמצעי[7], היה עם הצמח צדק[8], אצל הרבי מהר"ש החליפו באחר[9], היה אצל הרבי מהרש"ב כשהיה בפטרבורג, והיה עם הנשיא (=הריי"צ) שהוא היה בסכנת מוות ממש. זה היה עם האדמו"ר הזקן שהיה בסכנת מוות וזה היה עם הרבי הנשיא.

המאסר בשנת תרפ"ז אינו שייך רק לתקופתו ולא נובע מסוג השלטון שהיה קיים אז, אלא הוא חלק ממלחמה גדולה על תנועת חב"ד, מלחמה שלובשת צורות שונות אבל עיקרה הוא אחד.

גם השאלה מדוע אסרו השלטונות את הרבי דווקא בסיוון תרפ"ז, מה עילה מצאו דווקא באותה תקופה, מוסברת בהגות החב"דית במובן הפנים-יהודי, ולא במכלול האירועים הפנים-ארציים ברוסיה. בספר התולדות כותב הרב חנוך גליצנשטיין (למעשה דבריו מציגים את דעת הרבי הריי"צ) שהמאסר נבע מהתנגדותו החריפה והמתמשכת של הרבי לוועידת לנינגרד, שהייתה אמורה להיערך באותה תקופה. להבנת הרבי הריי"צ היוזמה לעריכת הוועידה יצאה מהיבסקצ'יה, ומטרתם הייתה להכניס שינויים בדת. כותב בספר התולדות (עמ' 89): "דבר שנתברר כמדויק בשעת חקירותיו של הרבי בשעת מאסרו". וממשיך וכותב:

כוונתה ועניינה של היבסקצ'יה בוועידה הלנינגרדית הייתה להכניס רפורמה בדת ישראל. אך [היא] יראה לגלות מחשבתה זו, ביודעה שהרבנים עדיין רחוקים מאוד מלהסכים לכך. עוד זאת פחדה היבסקצי'ה לפרסם שהיא היא העומדת מאחורי הוועידה, מתוך חשש מבוסס שעצם הפרסום ירחיק את הרבנים מלקחת חבל בוועידה. מאידך בטוחה הייתה היבסקצ'יה שאם תצליח להעביר את הרבי מן הדרך כי אז יוכלו להפיק את זממם והוועידה תתקיים, ועל נקודה זו נתנו את דעתם להוציאה לפועל.

בספר התולדות מתאר את הפעולות שעשה הרבי נגד הוועידה. מאסרו של הרבי התרחש כאשר החליט לפרסם מכתב חריף נוסף על התנגדותו לוועידה. לכל אורך פרקי הספר משתמע שהמאסר נבע מרצון השלטונות להסיר את התנגדות הרבי לוועידה[10].

אולם בניגוד לתיאורים הללו, תיאורו של הרב זוין שונה. ברור לכולם כי הרבי הריי"צ היה המנהיג הדתי המרכזי של יהדות רוסיה בתקופה שלאחר המהפכה. הפעילות הדתית כולה, לימוד תורה, חדרים, ישיבות, קיום מצוות וכו', הכל נבע מהשפעתו של הרבי. כותב הרב זוין (שם 'ההד'):

ומהיכן היו כל אלה ניזונים ומתפרנסים? לאסוף כסף מיהודי ססס"ר עצמם אי אפשר היה בין מחמת 'יראה תתאה' מפני הייבסקים ובין מחמת המצב החומרי המדוכא מאוד של יהודי רוסיה... לפנות לחו"ל - אם לימודי דת כשהם לעצמם הם בבחינת טריפה ברוסיה, הרי הדת שיש לה גם איזה קשר ויחס עם חוץ, הרי זו היא בבחינת 'קונטר-ריבלוציה' גמורה... אבל האדמו"ר מליובביץ' עשה את שלו, התקשר ביחסים עם מוסדות שבחו"ל, והיה מקבל מהם תקציב שנתי להפצת תורה ברוסיה... אבל לא רק כמרכז חומרי היה משמש הרבי מליובביץ', לא פחות מזה היה משמש גם למרכז רוחני. בית הרבי שבלנינגרד היה לתל תלפיות לכל יהודי רוסיה, מכתבים למאות ולאלפים היו נשלחים מכאן בכל שבוע... ובמכתבים בלבד לא הסתפק, 'משולחים' חשאיים היו נוסעים מטעם הרבי למקומות שונים לעורר את הקהל ולזרזו בדברי חיזוק...

כמובן שפעילות זו לא מצאה חן בעיני השלטונות ובעיני היבסקצ'יה, אך היבסקיים לא היו יכולים לעשות כלום, כי עיקר כוחם היה במה שהיה לפנים 'תחום המושב' ולא בערים לנינגרד ומוסקבה. מכיוון שכך מערכות השלטון חיפשו עילה לעצור את הרבי, מתוך תקווה שבכך הם יפסיקו את הפעילות הענפה הזאת.  

לדעת הרב זוין העילה נמצאה בקיץ תרפ"ז בעקבות רצח הציר הסובייטי בפולין – פיוטר וייקוב. מתוך שלא יכלו לשפוך את חמתם על הרוצחים בפולין החליטו להתנקם ב'קונטר-רבולוציונים' שברוסיה. הם הרגו עשרים איש 'מפורסמים' בפקודת הג.פ.או. (=המשטרה החשאית), ומוסיף הרב זוין שעשרים היו "ביודעים" אבל היו רבים שנהרגו "בלא יודעים". ויחד עימם החל מסע טיהור של מאות ואלפים שנאסרו בכל המדינה ובייחוד במוסקבה ובלנינגרד. כמו כן נאסרו ראשי הכמורה הפרבוסלבית. במכלול המאסרים וההוצאות להורג מצאו הייבסקים מקום לאסור גם את הרבי הריי"צ. לפי דברים אלו מאסר הרבי היה חלק ממסע טיהור כללי בו נאסרו והוצאו להורג מאות אנשים. מאסר הרבי לא היה ייחודי דווקא אליו ולא קשור לאירוע מסוים אלא למכלול פעולותיו במהלך השנים[11]. מבחינת הרב זוין תיאור הרובד ההיסטורי בסיפוריו מחייב דייקנות ריאלית המבוססת על דברים מוחשיים ולא על השערות. הרב זוין ידע שמאסר הרבי היה חלק מטיהור כללי של השלטון, והוא גם ידע שהרבי "נבחר" כי הוא היה הדמות הרבנית שעמדה בעוז כנגד כל רודפי היהדות, אבל מצד שני לא הייתה לו הוכחה שהמאסר נבע מהתנגדות דווקא לוועידת הרבנים ומנהיגי היהדות המתוכננת בלנינגרד, הוא גם לא ידע שיש קשר ברור בין ראשי הקהילה יוזמי הוועידה לבין היבסקצ'יה (למרות שניתן להעריך על קיום קשר כזה)[12], ואולי מטעם זה נמנע הרב זוין לקחת על עצמו את סיפור הגאולה - הרב זוין נמנע מלהכניס בספר 'סיפורי חסידים' את חג הגאולה של הרבי הריי"צ, למרות שהוא כתב סיפורים לחגי הגאולה של האדמו"ר הזקן והאדמו"ר האמצעי. ניתן לומר שגם הימנעותו זאת נובעת מכך שהוא לא ראה את המאסר כחלק ממלחמה על החסידות בכלל ועל חב"ד בנפרד.

 

ג. גניזת חרסון

במקום נוסף באו לידי ביטוי תפיסות העולם השונות בין אדמו"רי חב"ד לרב זוין – והוא נושא גניזת חרסון. בספרו 'אגרות בעל התניא ובני דורו' מוכיח הרב דוד צבי הילמן שכל הכתבים שנפוצו והתפרסמו ומקורם כאילו בגניזה שנמצאה בעיר חרסון הם מזוייפים. מאמרים רבים נכתבו על הגניזה הזו, ושלילת מהימנות הגניזה מקובלת היום על כל החוקרים. במאמרו של פרופ' שלמה זלמן הבלין (ישורון כג עמ' ??? תקי"ד) מוזכרים אף מגדולי החסידות שסברו שהמכתבים אינם נאמנים:

בקרב החוקרים וההיסטוריונים מכל החוגים כולל חסידים ואפילו מקרב חסידי חב"ד עצמם כגון הביבליוגראף המובהק ר' חיים ליברמן מזכירו של האדמו"ר הריי"צ ויד ימינו במשך שנים רבות והרד"צ הילמן (שליט"א) [ז"ל] אין מי שנתן ביטוי פומבי לצדד במהימנות כתבי הגניזה הזו, וסימנים יש שגם האחרון שהחזיק במהימנותם, האדמו"ר מליובביץ', חזר בו ולא החשיבם כמכתבים אוטנטיים[13].

בתוך דברי הרבי מליובביץ' (מכתב לד"ר צבי הרכבי) המצדד במהימנות כתבי הגניזה, הוא כותב:

אפילו אם היו באים אליו שני חברהמאנים[14]... ומעידים שהם בעצמם כתבו (ויש עדות מדעית יותר מזו של חברהמן) וגם עדות זו להוכחה מוחלטת החשוב בדורנו זה, וסומכים עלי' ומדפיסים אותה במכ"ע מדעי, בתור תיובתא על חוו"ד ו"מסקנת מומחים בקבלה"...

נאמנות הכתבים שכאילו יצאו מהגניזה הזו מוכחת לדעת הרבי מתוך תוכנם, ולא מתוך עדויות היסטוריות. אפילו יעידו האנשים שזייפו את הכתבים שהם אלו שזייפו, הדבר לא יתקבל, כי את המהות התוכנית שלה אי אפשר לזייף, ובוודאי יש לדברים רקע.

הרב זוין לא קיבל את הגישה הנ"ל. לפי המצוין שם בהערה 83, למרות שהרבי ביקש ממנו שידבר עם הרב הילמן כדי לרכך את דעתו הנחרצת שכל הכתבים האלו מזויפים, מעיר פרופ' הבלין: "מפי הגרד"צ הילמן שליט"א שמעתי כי הגרש"י זוין לא אמר לו דבר, ואדרבה הסכים עמו במסקנותיו. וכן שמעתי מבני משפחתו של הגרש"י זוין שהיה אומר כי כל הוכחותיו של הרדצ"ה (=הרב הילמן) חזקות ומוכחות לגמרי".

 

חלק ג: סיפורי חסידים מאדמו"רי קאפוסט

כנזכר, בצעירותו היה הרב זוין מחסידי חב"ד-קאפוסט. וכעדותו: "כל עוד הרבי מבויברסק רבינו שמריה נח שניאורסון היה בחיים הייתי מחסידיו, השתדלתי להדפיס את ספרו שמן למאור"[15]. בין חסידיות חב"ד-קאפוסט וחב"ד-ליובביץ' היו מחלוקות חריפות בעניינים תיאולוגיים, אידיאולוגיים וחברתיים. במהלך שנים רבות העסיקה ההתפלגות בין בניו של הצמח צדק את רבני חב"ד. גם הרב זוין התעניין בכך. במכתב ששלח אליו ר' חיים ליברמן מזכיר האדמו"ר הריי"צ ביום כ"ד מנ"א תשכ"ו הוא כותב[16]:

מכיון שכת"ר שליט"א התעניין בעניין צוואת אדמו"ר הצ"צ זי"ע[17] ובמה שאירע אחרי הסתלקותו, הריני שולח לו בזה העתקה ממה שמצאתי בארכיוני מה שהעתקתי פעם מביכל מאמרי דא"ח של קאפוסט, עד עכשיו לא הראיתים כאן לשום איש. לענ"ד דברים אלו אין הפרסום יפה להם ומוטב שיישארו בגניזה, אבל לא הייתי חפץ שיאבדו, ואם יפלו בידי אנ"ש משלנו אני חושש שידונו אותם לשריפה.

בספרו 'סיפורי חסידים' מביא הרב זוין שלושה סיפורים על אדמו"רי קאפוסט, וזאת לעומת סיפורים רבים על אדמו"רי ליובביץ': המהר"ש, הרש"ב והריי"צ. קשה לתלות את הפער הזה באי התעניינותו בחסידות זו, הרי כפי שמובא במכתב הנ"ל התפלגות החסידות העסיקה אותו. גם קשה לתלות את אי הבאת סיפורים מאדמו"רי קאפוסט בגלל "זהותו" החדשה כחסיד ליובביץ', הרי כעדותו זיקתו לאדמו"רי קאפוסט נשארה בעינה, ובאחרית ימיו דאג להוציא לאור את ספרו של האדמו"ר מבויבריסק. נוסף על כך בתקופת עריכת הספר של הרב זוין כבר שככה המחלוקת.

ניתן לומר על פי דברי ד"ר זאב קיציס כי סיפור חסידי הוא יצירה הנוצרת בפרספקטיבה של זמן כגעגוע לדמותו של מושא הסיפור, ממילא דווקא קרבתו לאדמו"רי קאפוסט היא זו שמנעה ממנו מלהביא סיפורים "אגדתיים" עליהם, וזו גם הסיבה שאין אף סיפור על רבו האדמו"ר שמריהו נח[18].

התבוננות בשלושת הסיפורים שאותם בחר הרב זוין לספר על אדמו"רי קאפוסט חושפת שבשלושתם שזור מוטיב אחד - נתק בין עולמם של אדמו"רי קאפוסט לציבור החסידים. ואולי דרך 'סיפורי חסידים' בחר הרב זוין לספר נקודה מסוימת בסיפור התנוונותה של חסידות זאת. וכך מספר הרב זוין ב'סיפורי חסידים' מועדים (10):

האדמו"ר רש"ז מקופוסט ז"ל... דרש פעם בליל ראש השנה דרוש חסידות עמוק מאוד. דיבר באותו דרוש על מדרגות גבוהות מאוד למעלה, גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהן... דרושי החסידות היה נוהג הרבי להגיד לפני תפילת מעריב, ואחרי כן היו החסידים וכל הקהל מתפללים מעריב בבית הכנסת, והוא, הרבי, היה נכנס להתפלל ל"חדר השני". באותו ראש השנה כשהחסידים שמעו את מאמר החסידות הגבוה גבוה באו לידי התפעלות והתלהבות גדולה, והתחילו מיד אחרי גמר הדרוש לנגן הרבה יותר מכפי הרגיל ניגונים חבדיי"ם חדורים דביקות עילאה והשתפכות הנפש. וחסיד גדול אחד בשם הרב ר' אהרן מליוזניא היה אז בקופוסט, משגמר ר' אהרן את תפילתו עמד על יד החדר שהרבי התפלל בו והמתין עד שהרבי יסיים את תפילתו בכדי לברכו ולהתברך ממנו ב"לשנה טובה תכתב ותחתם". כשהרבי גמר תפילתו ויצא מחדרו פגש בר' אהרן, פנה אליו הרבי ואמר: "ר' אהרן כמה יקר הוא העולם הזה, בעולם הבא אפשר לדבר רק באותה מדריגה ובאותו המקום שעומדים בו ולא למעלה מזה, ואילו בעולם הזה אפשר לדבר בכל המדרגות הגבוהות שרוצים". והוסיף: "אלא שצריך גם לבלי להיות שוטה".

ומסביר הרב זוין: "עם כל ההשגות הגבוהות חייב אדם להיות מכיר את מקומו".

סיפור זה ממחיש לא רק את הפער בין האדמו"ר לחסידיו, אלא גם את העובדה שהאדמו"ר דאג לשמר את הפער הזה. הוא מדבר גבוה מעל גבוה ומן הסתם לא כל החסידים מבינים את תוכן דבריו, ולמרות שהם ממשיכים להתדבק באורו ע"י הניגון והשירה הוא פורש מהם לחדרו השני, וגם כאשר אחד מחסידיו עושה השתדלות כנה נוספת להתקרב אליו האדמו"ר אומר לו שהתקרבות הזאת היא זמנית, כי זה מעבר לדרגתו, ואין להיות שוטה.

בסיפור נוסף מתואר רצון האדמו"ר רש"ז מקאפוסט לייצור נתק בין עמקות המחשבה החב"דית לבין קליטתה ע"י החסידים, (תורה, וישב סיפור 94):

האדמו"ר רבי שלמה זלמן מקאפוסט ז"ל, הנקרא על שם ספריו המגן אבות, נכדו של האדמו"ר בעל צמח צדק מליובביץ' ז"ל, אמר: אין לילה עובר שאינני רואה בו בחלום את זקני בעל צמח צדק, ובכל פעם הוא אומר לפני דרוש חסידות שאני זוכרו גם אחרי כן. אך מעולם לא חזרתי על דברי חסידות אלו לפני החסידים, סוף סוף הרי זה חלום.

על פניו לא מובן מדוע לא להעביר דא"ח שנמסרו בחלום, הרי דרושי החסידות הללו הם אמת אלוקית, ומה הקשר בין אופן השגתם לבין העברתם לחסידים. אולי כוונת האדמו"ר שדברי א"ח הנאמרים באופן ישיר מהצמח צדק לאדמו"ר הם סוג אחר של השגה, שאינו שייך להשגת החסידים. מכל מקום תהיה הסיבה אשר תהיה, בסופו של דבר האדמו"ר עצמו עוצר את המשך העברת תורת הצמח צדק לחסידיו. ואמנם בסיפורים הללו אין הנגדה לשיטת חב"ד-ליובביץ', אבל היא מתבקשת. חסידות חב"ד-קאפוסט לא הצליחה לשלב את עומק העיון של תורות חב"ד עם חסידות עממית, דבר שבו הצליחו אדמו"רי ליובביץ' (הרבי הרש"ב הוא בעל "ההמשכים").

נראה כי בסיפור השלישי הולך הרב זוין צעד נוסף בהבנה שהנתק שבין אדמור"י קאפוסט לחסידים היא שגרמה לשקיעת חסידות זו (פרשת ניצבים 534):

כשנולד הרבי מהר"ש בן הרבי בעל הצמח צדק מליובאויץ'. ואביו בעל הצמח צדק בברכות שאחר המילה קרא את שמו שמואל, לא ידעו על שם מי קרא לו כך. בתוך סעודת מצוה שאחר הברית, שאל הרבי מהרי"ל בן הצמח צדק (שהיה אחרי הסתלקות אביו הרבי מקאפוסט) את אביו על שם מי נתן לילד שם שמואל, דומה שבמשפחתנו אין שם כזה, והוסיף בלחש אולי על שם שמואל הנביא? ענה הצמח צדק על שם שואב מים אחד בעיר פלוצק שנקרא שמואל.

עיקרו של הסיפור הוא ההנגדה בין גישת המהרי"ל מקאפוסט המחפש את משמעות השם באדם נשגב שקרוי "שמואל", ולא מעלה על דעתו שהילד יקרא על שם "שואב מים" מדלת העם. אך בסיפור טמון משהו נוסף: הילד שאביו קורא לו על שם אדם מדלת העם הוא המהר"ש בר הפלוגתא הגדול של המהרי"ל מקאפוסט במחלוקת קאפוסט-ליובביץ'. נראה כאילו הצמח צדק מבקר את גישת בנו המהרי"ל דווקא במעשה קריאת השם לבר הפלוגתא, כאילו הוא מצפה שהמהר"ש בהתאם למקור שמו יישא על שכמו גם את העממיות.

הספר סיפורי חסידים אינו תיעוד היסטורי, אלא ביטוי לעולם אוטופי שמעבר למציאות. בסיפור הזה הרב זוין כאילו טוען שבלי קשר האם במציאות האמיתית הייתה צוואה של הצמח צדק שבנו המהר"ש ימשיך אותו או לא, בעולם האידיאי הרבי המהר"ש זכה שהצמח צדק יעניק לו את היכולת להמשיך את חסידות חב"ד. 

 

סיכום

בחלק הראשון של מאמר זה מבואר כי למרות היות הרב זוין חסיד חב"ד ומקושר לשני אדמו"רי חב"ד האחרונים, לא הייתה הסכמה מוחלטת בינו לבינם באופן כתיבת סיפורי חסידים. בעוד שאדמו"ר האחרון של חב"ד סבר שגם בספר המלקט סיפורי חסידים יש להקפיד ככל הניתן על כללי הביקורת המקובלים בכל הספרות התורנית, כמו למשל דיוק במישור ההיסטורי בעצם קיום הסיפור, בסמכות הספר ממנו נלקטו הסיפורים, בהתאמה להלכה ועוד, הרב זוין סבר שמטרת הסיפור היא להעביר את החיות החסידית ואת האידיאולוגיה החסידית וזה גובר על הדיוק הנ"ל. להבנתו, הסיפור מתחבר לעולם הטהור של מושא הסיפור, עולם טהור שאינו קיים במציאות הריאלית-היסטורית, ואמיתותו כביטוי לעולם זה אינה זוקקת בירור הסמכות של הספרים ממנו נלקטו סיפוריו או התאמה מוחלטת לפרטי ההלכה. לדעת הרב זוין סמכותו התורנית של המלקט היא זו שנותנת את האמינות לכך שהסיפור מייצג את המסר החסידי הנכון.

חלקו השני של המאמר עסק באי ההסכמה שבין אדמו"רי חב"ד לרב זוין בתיאור המאורעות ההיסטוריים. כפי המקובל במחקר האקדמאי ובספרות חסידי חב"ד. למרות שאדמו"רי חב"ד המאוחרים כתבו ספרות תיעוד מגוונת, חלק ניכר מספרות זו לא נכתבה כתיעוד היסטורי אלא כספרות היסטוריוגרפית. הרב זוין נמנע מלקחת חלק בכתיבה היסטורית זו. להבנתי, זה הטעם שהוא נמנע מלקבל את בקשת הרבי הריי"צ לכתוב את קורות פרשת המאסר בתרפ"ז. וזה הטעם שהוא נמנע מלהתערב בפרשת גניזת חרסון. 

חלקו השלישי של המאמר עוסק בניתוח שלושת הסיפורים היחידים שנכתבו בספר 'סיפורי חסידים' על חסידות קאפוסט. להבנתי שלושת הסיפורים שוזרים מסר אחד, והוא שאדמו"רי חסידות זו לא הצליחו לגשר על הפער שבין עומק העיון החב"די לבין חסידות עממית. ונראה שלמרות שסיפור חסידי אינו תיעוד היסטורי, אלא ביטוי לעולם אוטופי שמעבר למציאות, בשלושת הסיפורים הללו הראה הרב זוין מהי נקודת מבטו לגבי תהליך התנוונותה של חסידות זו.