המעין

תגובות והערות

הורדת קובץ PDF

תגובות והערות

 

'הסירו מכשול מדרך עמי'! – עוד בעניין גירות ללא קבלת מצוות מחייבת

‎לעורך שלו'.

קראתי בעיון את מאמרו של הרב ירוחם ארלנגר שליט"א בגיליון הקודם של 'המעין', המבקר את הספר 'מסורת הגיור' של הרב אליעזר מלמד שליט"א. ואף כי קוטנו עבה ממותניי, ניערתי חוצני ואשיבה דבר.

הרב ארלנגר כתב שכל חכמי הדורות, ראשונים ואחרונים, תמימי דעים עמו, בלא חולק, שאין גירות ללא קבלת מצוות אמיתית. עוד טען טענה מציאותית כדי ליישב דברי גדולים שמשמע מדבריהם שהם גיירו גם כאלו שהמשיכו לעבור עבירות בפומבי: "בהחלט היה מצוי אדם שיהיה קל דעת, וחי עם נוכרית מחד גיסא ומאידך ישתייך לקהילת שומרי מצוות בכל הידוע לו כאנשי מקומו, ובאופן זה אמורים דבריהם".

‎ולי אני עבדך נראה כי שתיים עשה: ראשית, ביטל את דברי החולקים עליו והחשיבם כלא היו; ושנית, סבר כי לב המתגיירים הראשונים רחב מלב אחרונים, מעין אידאליזציה של העבר. כך בהע' 5 דחה בכמה מילים את דברי הראש"ל רבי בצמ"ח עוזיאל זצ"ל בטענה שסתר את דברי עצמו, כאשר אין ספק שאם היה חפץ ליישב את דבריו היה עושה כן בפשטות, כי החילוק מבואר. זאת ועוד, רבים מגדולי האחרונים אשר נטו להקל בסוגיה זו הביאו את דברי הרב עוזיאל זצ"ל וסמכו על פסקו, וכדברי רבה האחרון של אלג'יר רבי דוד אשכנזי זצ"ל: "והלא גם הגאון רבי עוזיאל זצ"ל היה בכלל המתירים, האם היה קטל קנה באגמא ופסק נגד התורה והמצוה? אתמהה!" (עי' בספר מסורת הגיור עמ' 669). וכאן הבן שואל, כיצד כתב הרב ארלנגר יצ"ו שכל גדולי הדורות כולם עמדו בשיטתו, כאשר רבים וטובים חולקים עליה במפורש? לך נא ראה באיזו ענוות חן חלק רבי רחמים נאהורי זצ"ל רבה של העיר בון (ענאבה) שבאלג'יריה על דברי הראש"ל הנזכר: 'ואף דאין משיבין לארי אחר מותו, ומה גם ליתוש כמוני שאפילו לפשטן של דברים לא הגיע, אחר המח"ר אומר אני לא זו הדרך להוציא נגע התערובת מכרם ישראל... ולא הגענו למצב הגרוע והמסוכן הזה כי אם מאפס איחוד הכוחות בין הרבנים החרדים, ואם נרצה להילחם יחד בשילוב יד עוד יש תקוה להרים ניסה של היהדות'. עכ"ל בשו"ת רחמיך רבים (סי' יד).

הרב ארלנגר יצ"ו סבור שכל מי שגוייר בימים עברו צורף לקהילת שומרי מצוות. הדברים רחוקים מהאמת כמבואר בארוכה בפרק יז בספר מסורת הגיור, ושם נזכרו דברי רבותינו שהעידו בין השאר כי רוב המתגיירים לא נקטו אלא "באחיזת איזה מצוות ובאיזה מנהגי יהדות" (שו"ת איש מצליח ח"ב יו"ד סי' מב) ולמרות זאת גויירו.

‎והאמת אומר, שאחר שהתכתבתי ארוכות עם הרב ארלנגר והשיבני בטובו, כאב לבי על שת"ח שבא"י הראויים להנעים זה לזה פוסלים ומאיינים דעות חולקות. אי אפשר להתכחש לעובדה שפוסקים רבים מאוד התירו לגייר גר שיגור בסביבה שאינה דתית וישמור רק חלק מהמצוות. נראה לי שגם בדברים שנוגעים ליסודי היהדות ראוי שנתחשב ונזכיר את דעות החולקים בכבוד הראוי, ונחשוב אם ניחא למרייהו דאמרת להו הכי (עי' סנהדרין קיא, א).

עמנואל גדג', מבוא חורון

תגובה לתגובה:

יישר כח להרב עמנואל גדג' שליט"א שהתכתבתי איתו ארוכות והתרשמתי עד מאוד מלבו הרחב הבוער באהבת ישראל, ומלא וגדוש בתורה. הרב עמנואל הצביע על שלושה מקורות בהם לדבריו נראה שהסכימו לקבל גרים ללא קבלת מצוות בפועל: א. דברי הרב פרחי כהונה סי' י שהתייחסתי לדבריו במאמרי בקצרה. הוא דן בבני זוג הנשואים נישואי תערובת אם ניתן לקבל את האשה לגיור, והשיב שכיון שהם חיים יחד שנים רבות בשובה ובנחת בהכרח מה שבאה עתה להתגייר אינו לשם אישות, וניכר בה שכוונתה לשם שמים לדבוק בדת האמת. נקל לנבון להבין שאשה שניכר בה שליבה לשם שמים לדבוק בדת האמת, כוונתה לקיים מצוות כראוי. ב. דברי הרב צוף דבש סי' נו, שנוסח שאלתו הוא: "מומר שנשא נוצרית ונכנסה רוח טהרה בקרבם לחזור לדת האמת" וכו'. זהו המקרה עליו מדובר! הוא דן האם יש בעיה של נטען על הגויה, אבל לא היה שם ספק לגבי שמירת המצוות בעתיד. ג. הרב יוסף משאש בשו"ת מים חיים סי' קח כתב שכאשר הגר מתגייר בכוונה לשמור מצוות כפי מה שהוא רואה בקהילה סביבו, אף שהם אינם מדקדקים בכל המצוות כראוי מחמת בורותם וכפריותם הפשוטה, לא נחשב הדבר כקבלת מצוות חוץ מדבר אחד. והסברתי שהגר אינו צריך להיות תלמיד חכם, וברגע שהוא מקבל על עצמו לשמור את המצוות כפי שמחייבת היהדות לפי ידיעותיו אי ידיעת הלכות רבות אינה מבטלת את גיורו. אמנם הרב עמנואל טען שמצב יהדות אלג'יריה מוכר לו, ורובם שם לא היו דתיים ולא שמרו מצוות כלל וכו'. ואני שב וטוען שאסור לנו לנתח את המקרים המובאים בתשובות על פי דעתנו ומזה להסיק מסקנות אלא לדייק היטב בנימוקי הרבנים המשיבים. נימוקו של הרב יוסף משאש להקל הוא שהגר קיבל על עצמו לשמור מצוות באופן מלא, והוא עושה זאת ככל היהודים בני הקהילה הדתית שסביבו. אינני מכיר תשובות של פוסקים שהתירו לקבל גרים לסביבה חילונית על דעת שלא ישמרו מצוות, וגם הרב עמנואל לא הראני כזאת. כל נדוננו היה בתשובות הנ"ל.

רבי רחמים נאהו  רי זצ"ל מתייחס במלוא הכבוד לראשון לציון הגרב"צ עוזיאל זצוק"ל אך חלק עליו לדינא בחריפות, וגם אני איני נוהג אחרת. ציינתי כי הגרב"צ זצוק"ל יחיד בהוראתו בין כל הפוסקים ראשונים ואחרונים בעניין זה, ואף ציינתי כי סתר דבריו בתשובה אחרת. ואף ששערי תירוצים לא ננעלו, עדיין יש לכך משמעות רבה בדיון עד כמה ניתן להסתמך על דבריו הראשונים.

גם לא הבנתי מה מתכוון הרב עמנואל בדבריו על "אידיאליזציה של הראשונים כנגד אחרונים", הרי הבאתי מדברי כל גדולי הדורות בנידון דידן. אני עומד על דעתי שבספר מסורת הגיור מובאות עשרות תשובות באופן שגוי וכפי שהסברתי במאמר הנ"ל, מה שיוצר מצג שוא כביכול הלכה פשוטה ורווחת היא לגייר גרים בלי קבלת מצוות בפועל, ולא היא! לכן גם אם יימצא כנגד כל אותם עשרות אחרונים מכל הדורות רב או שנים שיש לדון בביאור תשובתם לא ישתנה המצב ההלכתי למבקש האמת.

ירוחם ארלנגר, ירושלים

* * *

עוד בעניין 'מסורת הגיור'

בגיליון 'המעין' האחרון הופיע מאמרו של הרב ירוחם ארלנגר, בו הוא משיג על הספר 'מסורת הגיור' של מו"ר הרב אליעזר מלמד (הספר זמין באתר של ישיבת הר ברכה). כמי שהיה שותף במחקר ההלכתי לקראת כתיבתו של ספר מקיף זה, ברצוני להגיב לעיקרי טענותיו[1]. בפתח דבריי ברצוני להביע את שמחתי על תגובתו העניינית והרצינית של הרב ארלנגר. ראויה סוגיה זו שתתברר לא רק באמצעי התקשורת, אלא מתוך עיון רציני ומעמיק כדרכה של תורה. תודתי למערכת 'המעין' על כך, ועל זכות התגובה.

בישראל מצויים כיום כ-800 אלף יהודים יוצאי ברית המועצות, ולצידם כ-500 אלף יוצאי ברית המועצות שהם קרובי יהודים (בנים, נכדים או בני זוג של יהודים) אך אינם יהודים על פי ההלכה. רובה המוחלט של אוכלוסייה זו מזהה את עצמו כישראלי, מאמץ את התרבות הישראלית, ואף שותף לשירות הצבאי ולכלכלה, לתרבות, לתקשורת ולחברה. בני הדור השני והשלישי של לא-יהודים אלו נקראים בשמות ישראליים והם חלק טבעי מהסביבה שלהם. במסגרת היטמעות זו, רבים מאמצים לעצמם גם את התרבות היהודית המסורתית, שהיא תרבות הרוב בישראל, הכוללת תפיסות אמוניות ברמות שונות, ואף קיום מבחר של מצוות ומנהגים יהודים שמקובלים בחברה המסורתית בישראל. חשוב לציין שעל פי מחקר שנערך בשנים האחרונות, הרוב הגדול מקרב אלו שאינם יהודים הלכתית טען שהוא רואה את עצמו כיהודי[2]. מלבד התחושות הקשות שנוצרות אצל אלו שזוהו בגולה כיהודים, ואחר שהגיעו למקום אותו ראו כמקום שבו יהיו שווים הם נדחים על ידי אלו שהם רואים אותם כאחיהם, האומרים להם "לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה" מה שמביא רבים מהם באופן טבעי לסלידה מהיהדות, המציאות של חיים משותפים יוצרת תופעה של נישואים רבים בין יהודים ללא יהודים. על פי ניתוח של הלמ"ס אצל קרוב ל-10% מאלו שנרשמים לנישואין בישראל אחד מבני הזוג אינו יהודי[3]. מצב זה מעלה את השאלה האם יש דרך בה אפשר לקבל את עולי בריה"מ שאינם יהודים לחברה בישראל לא רק כישראלים אלא גם כיהודים.

המכשול לכאורה בפני גיור אותם עולים שאינם יהודים, אבל הם מזרע ישראל או נשואים ליהודים[4], היא טענתו של הרב יצחק שמלקיש בשו"ת 'בית יצחק' (ח"ב סי' ק) ופוסקים נכבדים שבאו בעקבותיו, שכל גיור חייב להיות כרוך בקבלת מצוות, ומי שאינו צפוי לשמור מצוות אחר הגיור הרי שאינו מקבל עליו את המצוות גם אם הוא טוען לפני בי"ד שהוא מקבל עליו את המצוות. ואע"פ שבד"כ אנו טוענים 'דברים שבלב אינם דברים', ואם כן היה עלינו לכאורה להסתפק בהצהרתו הפורמלית של הגר שהוא מקבל עליו את עול המצוות, מקרה כזה – סוברים המחמירים – נחשב 'אומדנא דמוכח' ו'דברים שבליבו ובלב כל אדם', שכיוון שהגר מגיע מסביבה שאינה שומרת מצוות, וסביר שגם לאחר הגיור לא יקיים אורח חיים דתי, הרי שאין ממש בהצהרתו כאילו הוא מקבל מצוות.

בשנים האחרונות הולכת ורווחת העמדה כאילו דעה זו היא הדעה היחידה ואין בלתה, וכפי שנכתב במכתב של גדולי הרבנים הליטאים בשנת תשע"א: "גיור אשר בדעת המתגייר לקיים מצוות באופן חלקי או כמסורתי... אין שום צד בהלכה שיועיל גיור כזה, והינו גוי גמור לכל דבריו... והכותב או אומר שכביכול יש בזה מקום לדון הינו מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ואינו בר הוראה כלל"[5]. פסיקה זו היוותה את התשתית לפסק הדין של הדיין הרב שרמן לפיו אלפי גיוריו של הרב חיים דרוקמן זצ"ל אינם תקפים, שכן המגייר בשיטתיות גיורים כאלו עובר על ההלכה במזיד ונחשב 'רשע', ולכן הוא אינו כשר לדון וכל גיוריו פסולים. מטרת הספר 'מסורת הגיור' היא להוכיח שרבים מאוד מבין גדולי ישראל במאתיים השנים האחרונות לא סברו כדעת ה'בית יצחק', אלא סברו שניתן לגייר גם אנשים שמסתבר שלא יקיימו אורח חיים דתי. רוב המקילים לא התייחסו במפורש לשאלתו של ה'בית יצחק', וניתן להציע שני הסברים עיקריים לגישתם: הראשון - משמעותה של קבלת המצוות לדעתם היא קבלה של הברית של עם ישראל עם הקב"ה, תוך הבנה שמעתה ואילך הגר ייענש על עבירות שיעשה ויקבל שכר על המצוות שיקיים, והקבלה הזו מתקיימת אף אם בפועל לא יקיים מצוות רבות, תוך תקווה שהכניסה לעול היהדות תגרום לשיפור מצבו הרוחני במשך הזמן (דעה זו התבארה בהרחבה במסורת הגיור פרק ז). השני - הפוסקים המקילים סברו שדין 'אומדנא דמוכח' אינו נוהג בגיור שהוא מעשה בית דין, או לחילופין נתנו למושג זה פירוש מאוד מצומצם שמתקיים רק אצל מי שאין לו שום אפשרות טכנית לקיים את המצוות (דעה זו התבארה במסורת הגיור ז, כז; ח, כא)[6]. כך למשל גיירו בתי הדין בזמנו אנשים שחיו בקיבוצים חילוניים, ואף אנטי-דתיים, ובלבד שהקיבוץ התחייב לאפשר למתגייר לאכול אוכל כשר, ואף גוירה תושבת קיבוץ חילוני שהייתה 'נשואה' לכהן מפני שאין הכרח שהיא תמשיך לחיות איתו אחרי הנישואין[7]. ניתן להציע גם הסברים נוספים[8], אך העיקר הוא שבפועל רבים מרבני הדורות האחרונים גיירו אנשים שמצבם הרוחני היה גרוע מהמתגייר המסורתי המצוי העומד לפנינו היום, הן מצד מצב שמירת המצוות והקשר לקהילה במעמד הגיור, והן מצד הציפייה הריאלית לשמירת המצוות אחרי הגיור ובעתיד היותר רחוק. לאור זאת המסקנה בספר 'מסורת הגיור' שאין למנוע מהרוצים ללכת בדרכם של רבנים אלו לגייר באופן זה גם היום.

הרב ארלנגר טוען שההסבר הראשון לא סביר: "לפלפול זה לכשעצמו לא היינו נדרשים, מחמת התימה הרבה שיש בעצם הטיעון. כביכול קבלת המצוות אמנם נדרשת, אף שאין כוונה לנהוג על פיה בפועל בחיי המעשה, שהלא זהו דבר והיפוכו, ובהכרח המקבל מצוות באופן זה אינו מאמין באמיתות הדברים ובהכרחם". הרב ארלנגר מניח שאם אדם מאמין באמת בה' ובתורתו, הרי שבהכרח הוא מקיים תרי"ג מצוות. דא עקא, כל המכיר את החברה הישראלית יודע שחלוקה זו אינה נכונה מבחינה מציאותית. בישראל חיים מיליוני יהודים שמאמינים בה' ובתורתו, מקיימים מצוות רבות ואף מגדירים עצמם כמאמינים ב'תורה מן השמים', אך אינם שומרים מצוות כהלכה. איצטדיונים שלמים יכולים לשאוג 'הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך', רבבות ממלאים את הכותל המערבי בתפילת סליחות מכל הלב, בד בבד עם נסיעה בשבת או אי הקפדה על צניעות הלבוש. סקרים מצביעים על כך ש-80% מהיהודים בארץ מאמינים באלוהים ובשכר ועונש, וכ-65% מאמינים בתורה מן השמים. אמונות אלו אינן נשארות רק במישור התאורטי. כ-40% מהנשים המגדירות עצמן כ'מסורתיות' או 'מסורתיות-דתיות' מקפידות לטבול לנידתן בקביעות ועוד כ-20% טובלות 'מפעם לפעם', כ-46% מכלל היהודים בארץ מקפידים על אכילת מזון כשר ועוד 23% מקפידים על הלכות כשרות באופן חלקי (למשל: נמנעים מאכילת 'דבר אחר' ו'פירות ים' או בשר וחלב יחד). אין צורך לדבר על מצוות רווחות כמו קיום ברית מילה, צום ביום כיפור ועריכת ליל הסדר, שאותן מקיימים גם רוב המגדירים עצמם 'חילונים'. מה גורם לאדם המאמין בה' ובתורתו שלא לקיים את כל המצוות כהלכה? ייתכן שהוא אומר 'קשה לי', 'כולם עושים ככה' או 'ככה התרגלתי', או מגוון סיבות אחרות. סוף דבר, הקביעה לפיה מי שמאמין בה' ובתורתו בהכרח יקיים אורח חיים דתי מלא מופרכת מן המציאות. אחדד: ניתן לקבל תפיסה האומרת שאי קיום 'מסה קריטית' של מצוות אכן מבטא פגם באמונה שמעכב את הגיור[9], אבל אי אפשר להחיל את הקביעה הזו רק כלפי מתגיירים בני ימינו, ואילו את העבריינים של שנות ראשית המדינה, או של פולין שבין המלחמות, או של מערב אירופה בימי ר' שלמה קלוגר – לדון כ'מקבלי מצוות'.

חלק גדול ממאמרו של הרב ארלנגר מוקדש לדיון הלכתי לגבי מהותה של 'קבלת המצוות'. ואולם חשיבותה של קבלת מצוות להליך הגיור אינה שנויה במחלוקת בין המקילים למחמירים - שתי הסיעות סוברות שקבלת מצוות היא חלק מהותי מהגיור[10], והוויכוח נסוב רק על אופייה של קבלה זו. לחיזוק דבריו מביא הרב ארלנגר רשימה ארוכה של אחרונים שהבינו שקבלת מצוות יכולה להיחשב רק ככזו שהמתגייר צפוי לשמור בעקבותיה את כל המצוות, אלא שרשימה מכובדת זו אינה סותרת כלל את הנאמר ב'מסורת הגיור'. רובם של הפוסקים המוזכרים על ידי הרב ארלנגר אכן נמנו במסורת הגיור בצד של המחמירים, ומעטים מתוכם הוזכרו כרבנים שיש מורכבות בדעתם מפני שיש בהם מובאות לקולא ולחומרא (והרב ארלנגר התמקד רק בצד המחמיר שבדבריהם). הרב ארלנגר מנסה להוכיח את טענתו גם מדברי הגמרות והראשונים כדעת המחמירים, אלא שראיות אלו, שאמנם הובאו על ידי המחמירים, כבר נידונו ותורצו על ידי המקילים[11].

הרב ארלנגר מקשה על המקילים מפוסקים שהכשירו גיורים, אך ביארו שטעם ההיתר הוא משום 'דברים שבלב אינם דברים'. לדבריו, העובדה שנצרכו להתיר מטעם זה מוכיחה שאת קבלת המצוות הם הבינו באופן המחמיר, היינו שהמתגייר צריך לכוון לקיים בפועל את המצוות כולן, ולא רק לקבלן עקרונית. לעניין זה, אין לי אלא להסכים עם דבריו. אכן יש מפוסקים אלו שפירשו את קבלת המצוות באופן המחמיר[12]. אך מכיוון שלדעתם יש לפרש את 'דברים שבליבו ובלב כל אדם' בצורה מצומצמת מאוד, הרי שלמעשה עמדתם ההלכתית שווה - ניתן לגייר גם את מי שמסתבר שלא ישמור מצוות כאדם דתי אם הוא מצהיר בבית דין על כוונתו לשמור מצוות, וכלשונו של הרב שלמה דוד כהנא, 'אבי העגונות' וראב"ד ורשה, שהתיר לגייר גם את "הבאים להתגייר שיודעים בבירור שאין מקבלים עליהם עול מצוות כלל וכלל... אם אומרים בפה או בכתב שמקבלין מצוות", כפי שהיו מגיירים בוורשה לפני השואה את נשיהם של אותם שהיו כפסע מהתבוללות[13]. מצבם הרוחני של המתגיירים בימי קום המדינה לא היה טוב יותר, וקבלת המצוות שלהם לא הייתה כנה יותר, מהמתגיירים בני ימינו.

הרב ארלנגר מסכים שיש פוסקים שגיירו אנשים שלא היה סביר שישמרו אורח חיים דתי, אך לדעתו אין לסמוך עליהם כיוון שדעתם דעת יחיד. כך הוא מתייחס לדברי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל[14]. באופן דומה נדחית בספר 'משנת הגר' דעת הרב משה דריהם ה'והשיב משה'[15], הרב יעקב מסקין ה'אבן יעקב'[16], ואחרים[17]. אמנם דעה זו של הרב עוזיאל ודעימיה רחוקה מלהיות דעת יחיד. כפי שעולה מתשובותיו הוא למעשה מצדיק את המנהג שנהג בקהילות שונות בארצות המזרח וברוב תפוצות ישראל, כפי שניתן לראות בהרחבה מרובה בספר 'מסורת הגיור'[18], וכדברי הרב אהרן פרייס בעל 'משנת אברהם': "בכאן, במדינות ארצות הברית וקנדה, מעשים בכל יום שמתגיירים... ואין בדעתם כלל לקיים את מצוות התורה לאחר שיעברו את ה'פארמאליא' של גיור... הבית דין המגייר אותם יודע בבירור שמעולם אלו הנשים לא יקיימו את המצוות אפילו את הכי חמורות"[19]. דבר זה מוכח גם מדברי המחמירים שֶמחו כנגד המנהג, מכאן שהמנהג בבתי הדין היה להקל. כך למשל כתב ה'בית יצחק': "גרי דידן אשר בעוונותינו הרבים מגיירים במדינת אשכנז, ויודעים שגם אחר כך לא ינהגו כמנהג ישראל הכשרים אלא יהיו בועלי נידה ואוכלי טריפות" וכו', וכן כתב הרב משה פיינשטיין לגבי מצב הגיורים באמריקה "כי יש הרבה רבנים בניו יורק שמקבלין גרים כאלו, וממילא אין לי לומר בזה איסורין"[20].

בספר 'מסורת הגיור' נטען לגבי רבנים מסויימים שהעובדה שקיבלו גרים שלא ישמרו מצוות מוכחת בבירור מתיאור הנסיבות בשאלה, בתשובה או בשתיהן. כך למשל דן הרב שלמה קלוגר בשו"ת 'טוב טעם ודעת' (מהדו"ק סי' רל) בחייל משוחרר מצרפת או אשכנז ש'דעתו קלה', הוא זנה עם בת נכר ועתה הוא רוצה לגיירה כדי להמשיך לחיות איתה כיהודיה. הפונה אל הרב הוא אביו, שמבהיר שאם לא יגיירו את הנוכרית בנו יחזור למדינתה, ו'קרוב להשתמד' (!). האם סביר שמדובר כאן במי ששומר מצוות כהלכה? האם יעלה על הדעת שהוא מקפיד על מצוות שקשה לקיימן? איזה בית יהודי הוא יקים? מדוע לא מזכיר המהרש"ק אפילו במילה אחת שחובה על הרב המגייר להבהיר לאותה נוכריה שקבלת המצוות שלה צריכה להיות רצינית, ולא כמו של בעלה קל הדעת? משיב הרב ארלנגר שבזמנו של ר' שלמה קלוגר (סביב שנת תר"י - 1850) אמנם היו מתבוללים ש'חצו את הגדר', אבל מי שבחר להשתייך לקהילה היהודית היה מחויב לכלליה: "היה מצוי אז אדם שיהיה קל דעת וחי עם נוכרית מחד גיסא, ומאידך ישתייך לקהילת שומרי מצוות בכל הידוע לו כאנשי מקומו... אין לכל זה עניין עם שומרי מסורת בזמננו המצהירים על עצמם כמי שאינם דתיים". אולם דבריו של הרב ארלנגר תמוהים ביותר. ר' שלמה קלוגר כותב את המכתב לצרפת או לאשכנז, בארצות אלו בתקופה זו יהודים רבים מאוד, ואולי רובם, לא שמרו על אורח חיים דתי. גם העיר ברודי, מקום מושבו של הרב קלוגר, הייתה מרכז של סוחרים עשירים והושפעה מאוד מתהליכי המודרנה. היא שימשה כמרכז של חכמים וסופרים מחד, אך הכילה גם פורקי עול לתאבון או מתוך אידיאולוגיה עשרות שנים לפני זמן פרסומו של 'טוב טעם ודעת', כשבין הקבוצות היה מתח מתמיד. כבר בשנת תקמ"ח (1818) הוקמה בעיר גימנסיה יהודית שהתנגדו לה הרבנים ושומרי התורה[21]. יתרה מזו, תמוה במיוחד שהרב ארלנגר מסביר על פי היסוד הזה גם תשובות מאוחרות הרבה יותר, בתקופות שבהן החילוניות אכלה בכל פה, כך לגבי תשובת הרב אריה ליב ברודא בשו"ת 'מצפה אריה' (תניינא יו"ד מא, תשובה לרומניה, נדפס בשנת תרע"ב) ולגבי שו"ת הרב דוד פיפאנו אבני האפוד (מהדו"ת אה"ע יג, ח, תשובה לרוסיה משנת תרע"ה), ובוודאי שאין מקום לטענות כאלו לגבי רבני ארץ ישראל או צפון אמריקה.

טענה נוספת של הרב ארלנגר היא שפוסקים כדוגמת הרב מרדכי הורוויץ ה'מטה לוי', שתיארו שכוונתו של המתגייר 'לשם שמים', בוודאי סברו שהוא מכוון לקיים אורח חיים דתי[22], שהרי לדעתו לא ייתכן מצב שבו אדם מכוון לשם שמים ובמקביל לא מקיים את כל המצוות. אך זו הנחה שגויה, הפוסקים הכירו מצב שבו אדם רוצה בכנות להיות יהודי אך לא מתכוון לשמור את כל המצוות והגדירו אדם כזה כמתגייר 'לשם שמים', זאת בשונה ממי שאינו מעוניין כלל ביהדות ומעוניין רק להשיג בן זוג מסוים או תועלת אחרת. לכן חלק מהפוסקים כתבו שאם אדם היה יכול להתבולל בקלות ולהינשא לבת זוגו כנוצרי, או לחילופין כבר חי איתה כיהודי ולהליך הגיור אין משמעות לגבי חייו הזוגיים, הרי שכוונתו בגיור היא 'לשם שמים'. חשוב לציין שמצב זה נכון גם היום. הגיור אינו מקנה למתגייר שום הטבה חומרית. המתגיירים הם אזרחי ישראל מכח חוק השבות והם זכאים לכל הזכויות החומריות שהמדינה נותנת. הם גם אינם זקוקים לרבנות על מנת להיחשב כנשואים - חיים כ'ידועים בציבור', או טיסה קצרה לקפריסין, או מפגש 'זום' עם השלטונות ביוטה, ארה"ב, יאפשרו להם להיות מוכרים בארץ כנשואים על כל המשמעויות הכלכליות והחוקיות שבכך. הבחירה שלהם להתגייר נובעת בדרך כלל מתוך הרגש היהודי שלהם ושל סביבתם, רגש אותו הגדירו פוסקים אלו כרצון 'לשם שמים'[23]

לסיכום, רבים מגדולי ישראל לאורך מאתיים השנים האחרונות גיירו אנשים שהיה מסתבר מאוד שאינם מתעתדים לשמור מצוות, משום שסברו שקבלת מצוות כזו מספיקה עבור גיור, או מחמת העיקרון של 'דברים שבלב אינם דברים', או מסיבות אחרות. אמנם היו גם רבים שהחמירו, והרוצה להחמיר – הרשות בידו, אך אין לו סמכות מוסרית והלכתית לכפות את עמדתו על החפץ ללכת בדעת המקילים[24].

אפרים שחור, הר ברכה

 

תגובה לתגובה:

יישר כח גדול למערכת 'המעין' המקדישה במה חשובה זו לליבון הסוגיה כבדת המשקל של טהרת הייחוס בישראל, ותודתי לרב אפרים שחור על תגובתו הארוכה והמושקעת.

בראשית דבריו מתאר הרב המגיב את המשבר העצום בו נתונים מאות אלפים מאזרחי ישראל שאינם יהודים על פי הלכה, ואינם יכולים לבוא בקהל ישראל על אף זהותם הכל כך ישראלית, ועל אף תרומתם המיוחדת בצבא ובתעשייה ועוד. אין ספק כי מדובר בבעיה כואבת עד מאוד, שבמרכזה עליית נכרים לארה"ק במסה אדירה בשנות ה-90 שגרמה למשבר חברתי שלא ידענו כדוגמתו. אולם הדיון שלפנינו מתמקד במישור ההלכתי בלבד, ועל פי אמות מידה הלכתיות הנהוגות בנושאים הלכתיים כואבים כמו היתר עגונות ועוד.

א. הרב המגיב כותב "המכשול לכאורה בפני גיור אותם עולים שאינם יהודים היא דעתו של הרב יצחק שמלקיש בשו"ת בית יצחק (סי' ק) ופוסקים נכבדים שבאו בעקבותיו, שכל גיור חייב להיות כרוך בקבלת מצוות, ומי שאינו צפוי לשמור מצוות לאחר הגיור הרי שאינו מקבל עליו את המצוות...". וכאן הוא מתרעם על כך שבשנים האחרונות התקבל בין פוסקי הלכה "ליטאיים" שכביכול דעה זו היא העמדה היחידה ואין בלתה.

כפי שהוכחתי במאמרי, לא מדובר ב"דעתו של הרב יצחק שמלקיש והפוסקים שבעקבותיו", אין זו דעתו של יחיד שתלמידיו נהו אחריו משום מה... פסיקה זו מבוארת כמושכל ראשון בראשונים ביבמות (כד, ב) הריטב"א והר"ן, שהקשו היאך לא נחשוש בכל גיור לשם אישות [המועיל בדיעבד] שמא המתגייר לא מקבל מצוות בלב שלם וכל קבלתו היא מהשפה לחוץ, והשיבו ד"אגב אונסיה גמר ומקבל", כלומר מדובר בגר המכיר בכך שכאשר הוא יתגייר הוא מחוייב לשמור מצוות בפועל ואין לנו ספק שכך יעשה, אף שלולי רצונו להתחתן לא היה מקבל עול זה עליו. הבאתי שורה ארוכה מאוד של פוסקים שנקטו שקבלת המצוות על מנת לשמור ולקיים בפועל מעכבת, בהם הראנ"ח, אבני צדק, בית מאיר ועוד רבים. אינני יודע במה זכה הרב שמלקיש בתגובה לכבוד כביכול מדובר בחידוש המיוחד לו, בעוד שמדובר בהלכה פסוקה לאורך כל הדורות.

ב. בתגובתו מתריע הרב שחור כנגד המאבק שהובילו גדולי תורה ליטאיים כנגד גיורים כאלו ואחרים כאן בארץ, תוך התעלמות מדברי המקילים. דברים אלו באים בהמשך לנטען בספר 'מסורת הגיור' כביכול מדובר ב'מחלוקת סקטוריאלית' כזו או אחרת, וכך צויינה בספר הנ"ל לפני ציטוט דברי המחמירים 'סקירה אובייקטיבית' אודות השקפותיו של הרב הפוסק בנושא שיבת ציון וכדומה. אולם דברים אלו אינם ממין העניין לחלוטין, ומסיטים את הדיון לאפיקים שאינם רלוונטיים.

כדי להתמודד עם טיעון זה ציטטתי במאמרי מלשונותיהם של גדולי חכמי ארה"ק רבותינו שבדור האחרון, שדחו בחריפות רבה גיור שאין בו קבלת מצוות על מנת לשמור ולקיים בפועל ופסקו באופן חד משמעי שהוא חסר תוקף לחלוטין, מהם מרן הראי"ה קוק זצ"ל בספרו דעת כהן, מרנן הגרצ"פ פרנק בספרו הר צבי, הגרי"א הרצוג בספרו היכל יצחק, הגר"מ ראטה בספרו קול מבשר, הגרא"י אונטרמן בספרו שבט מיהודה, הגרא"י וולדנברג בספרו ציץ אליעזר ועוד אחרים, ורק על פיהם ניתנה הוראה זו בבתי הדין לגיור בארה"ק. כדברים אלו הובא לדינא בכל ספרי גדולי הדור האחרון, שו"ת אגרות משה, שו"ת עמק יהושע לר"י מאמאן, קובץ תשובות להגרי"ש אלישיב, וכך הייתה דעתם של הגר"ש משאש, הגר"מ אליהו ועוד רבים.

ג. טענתי במאמרי כי לאחר שנתבאר בכל הראשונים והאחרונים ונפסק להלכה בשולחן ערוך שקבלת המצוות מעכבת בחלות הגיור [ועל כך אין ויכוח!], ופסק זה ניתן בשו"ע ללא כל הסתייגות פלפולית, הטענה לפיה קבלת המצוות עניינה הזדהות עם היהדות ומסורת ישראל, ודי בהצהרה בלבד ללא כוונה לשמור בפועל, הוא דבר שאין הדעת סובלתו. כל בר דעת מבין כי קבלה שאין עמה כוונת קיום בפועל אינה כלום. כאשר המקבל אינו מאמין באמיתות הדברים שהוא אומר, וניכר שהצהרתו היא מן השפה ולחוץ, דבריו חסרי משמעות, כך בכל תחומי החיים וגם בגיור.

כנגד זאת טען הרב שחור, שהמציאות  מוכיחה שאין קשר בין אמונה בתורה לבין קיומה בפועל, וכאן ציין להמוני בית ישראל המאמינים בה' ובתורתו אף שאינם שומרי מצוות בפועל, או שהם מקיימים מצוותיה באופן חלקי מאוד, וממילא די בכך לקבלת מצוות בגיור.

טענה זו שוגה בעצם ההבנה המילולית של המושג "קבלת מצוות". אין הכוונה לאמונה בה' ואף לא לאמונה באמיתות התורה, ובוודאי לא להזדהות לאומית כזו או אחרת, אלא כפשוטם של דברים - "קבלת מצוות". הדברים מפורשים בגמרא (בכורות ל, א), שם אמרו שגר המקבל עליו את כל מצוות התורה למעט "דקדוק אחד מדברי סופרים" אין תוקף לגיורו. ללא ספק מדובר באדם מאמין שמקיים את כל מצוות התורה בדקדוק רב, ואעפ"כ הואיל והוא מצהיר בכנות שאינו מקבל עליו לקיים עניין אחד מדברי סופרים די בכך כדי לפסול את גרותו משום שהגיור מותנה בקבלת מצוות מלאה. מכאן שלא האמונה הכללית, ולא תחושת השייכות, יועילו כדי לקבלו לעדת ישראל, ואף לא קיום חלקי של המצוות גם אם מדובר ב"מסה קריטית מאוד" של מצוות אותן הוא מקיים.

מעתה, נותרנו שוב אך ורק עם הפלפול הקובע כי די באמירה מן השפה ולחוץ אף שברור שאין כוונת המתגייר לכלום... בשונה מסוגיית הגמרא שם מצהיר הגר בכנות שלא יקיים אחת מן המצוות ולכן גיורו בטל. סברא זו כאמור אינה מתקבלת על הדעת, ובכל מקרה אין לה עם העובדות ולא כלום.

ד. הרב שחור כותב שאותם פוסקים שציינתי כמחמירים בשאלת קבלת מצוות כבר הובאו ככאלו גם בספר מסורת הגיור, ולא הוספתי בדבריי כלום. אולם תמהני. מאמרי מחולק לשנים, בתחילה ציינתי לרבים מגדולי הפוסקים שכותבים באופן מובהק שקבלת המצוות על מנת לקיים מעכבת בחלות הגיור, כדי לחדד שהטענה העיקרית של הספר מסורת הגיור לפיה הגישה המקובלת היא לגייר ללא קבלת מצוות בפועל אינה נכונה [ופוסקים אלו אגב הושמטו מתגובת הרב שחור, שייחס דעה זו לרב שמלקיש ותלמידיו]. אך לאחר מכן, והוא עיקר מאמרי, ערכתי סקירה נרחבת ומדוקדקת של תשובות אחרונים רבים שהובאו בספר מסורת הגיור כמקילים בעניין זה [על פי ניתוח שעשו עורכי הספר לגבי המקרים הנידונים בספרים הנ"ל], בעוד שכפי שהוכחתי מנימוקיהם הם סוברים היפך הדברים ממש – מדובר על שו"ת נחלי אפרסמון, מטה לוי, הלכה למשה ועוד, ומהם אבן פינה לרשימה ארוכה נוספת של פוסקים שכתבו דברים זהים ממש כמובא בספר מסורת הגיור ועיינתי בדבריהם הדק היטב אחד לאחד. מבחינת עורכי הספר מסורת הגיור, כאשר פוסק הלכה מביע את חששו שהגר שלפניו לא יקיים מצוות בהמשך, ומנמק בכל זאת את פסיקתו המקילה בכך שאלו הם "דברים שבלב", כוונתו שאף אם ניכר הדבר שאין כוונתו לשמירת מצוות עדיין הצהרת הגר היא דברים שבלב "לפי פרשנות מצומצמת מאוד" [הגדרה שאינה מובנת לי...]. אך דברים אלו הם טעות בדבר משנה! דברים שבליבו ובלב כל אדם בכל מקום אינם דברים שבלב כמובא בגמרא. לעניות דעתי לפרש את דעתם של פוסקים רבים בדרך שהיא טעות בדבר משנה אך ורק בגלל שנראה לעינינו היום שבמעשה הבא לפניהם לא הייתה כוונת המתגייר לשמור מצוות. זו פרשנות שאינה עומדת בשום אמת מידה הלכתית ולוגית.

יש לשים לב, וזו עיקר טענתי ולאחר שבועות ארוכים בהם בדקתי את מקורות הספר מסורת הגיור אחת לאחת: הרבנים המשיבים המובאים בספר מכל הדורות נימקו את פסקיהם בצורה הלכתית למדנית תקפה, אך עורכי הספר בעצם טוענים כי לפי ניתוח המעשה שבא לפניהם בהכרח נימוקים אלו אינם עיקר העניין, ובעצם "הסאב טקסט" הוא שגם כאשר ניכר שהגר לא מתכוון לשמור מצוות אין בכך כלום. בעיניי הוא דבר שאי אפשר לאומרו מתודולוגית, והוא אינו לכבוד חכמי התורה שכתבו פסקי הלכה אלו.

כך גם צויין כי לדעת חלק מהפוסקים דעתו של המתגייר אינה חשובה עקרונית, כיון שהגיור הוא 'מעשה בית דין' וחל על פי החלטתם. דברים אלו אינם מדויקים כלל, סברא זו מופיעה, ובאופן חלקי ביותר, אצל חלק מהאחרונים בנוגע לגיור קטנים בלבד [וגם שם יש שנקטו בה רק לחומרא, להצריך בית דין בכל הליך הגיור לעיכובא, ויש שחלקו עליה מכל וכל. נושא גיור קטנים הוא מקום לדיון רחב בפני עצמו].

ה. לאחר מכן שב הרב שחור ומביא ראיה לכך שקבלת גרים ללא שמירת מצוות היא מנהג מקובל, מכך שאותם שחלקו על פוסקי הלכה שקיבלו גרים בארה"ב וכו' טענו כנגדם שהם מקילים ראש בנושא זה, ומתוך הטענה כלפיהם ברור שכך נהגו. טיעון כזה לטעמי אינו תקף כלל, לא ניתן לקבוע את סברתם של המגיירים על סמך טענותיהם של החולקים עליהם, שהרי להם מן הסתם היו תשובות תקפות לטענות שעלו כנגד מעשיהם.

ו. בנוגע לעובדות ההיסטוריות לגבי הקהילות השונות, כבר הוסבר בגוף המאמר שהתשובות הראשונות נידונו בראשית תנועת ההשכלה ממש, כאשר במקומות רבים עדיין הקהילה כולה הייתה דתית, והמתגיירים התקבלו לקהילה שומרת מצוות. טענה זו כבר כתב בהרחבה הגרא"ד כהנא שפירא רבה של קובנא בספרו 'דבר אברהם' ביחס לאותם ימים. וגם אם במקומות מסויימים כבר החל הנגף בעם, עדיין אין זו סיבה לפרש תשובות של גדולי עולם שנימקו את דבריהם בטיעונים הלכתיים שכביכול אין כוונתם כנה בנימוקים שכתבו, ובעצם הם קיבלו גרים גם באופן שדברים שבליבו ובלב כל אדם הוא שלא ישמרו מצוות.

ז. בדעת המטה לוי שהעיד על הגר הבא לפניו שכוונתו לשם שמים, ולכן ניתן לקבלו לכתחילה בלא חשש גיור לשם אישות שאינו לכתחילה, מפרש הרב שחור שאין הכוונה לשמירת מצוות, אלא היה זה גיור על מנת לקבל זהות יהודית חילונית. בכך בעצם מוסבר שגיור לשם זהות לאומית עדיף על גיור הנעשה לשם אישות תוך קבלת מצוות מלאה כאחד היראים - שאותו אסור לבצע לכתחילה. הסבר זה אין הדעת סובלתו לענ"ד, ואך למותר להכביר מילין. נכון שהנכרים הללו יכלו במקום להתגייר להינשא בקפריסין וכו' כפי שציין הרב שחור, אבל הם רוצים להרגיש חלק מהעם ולהיות יהודים וזה טבעי, אך כאשר ניכר שהגר אינו רוצה לברור לו יהדות דתית, אין כאן גיור.

ח. בנוגע לשיטתו של הראשל"צ הגרב"צ עוזיאל זצ"ל שהוזכר בתגובה, ציינו בגוף המאמר כי מלבד היות דבריו שיטה יחידה בנושא זה, דבריו נסתרים לכאורה מתשובה אחרת שלו, ולכן קשה להסיק מסקנה הלכתית מתשובתו המקילה, וכך כתב בציץ אליעזר בכמה מקומות. ומה שכתבתם בהערת שוליים 14 לא הבנתי כלל, וכי מדובר שהמתגייר הזה יצא מן המקווה באמירה מפורשת שאינו מקבל מצוות? ודאי לא זו הכוונה לכל מעיין שם, וכי בשופטני עסקינן?! בשתי התשובות מדובר בפירוש במי שניכר היה מראש שאין כוונתו לשמור מצוות, והדברים ברורים לכל מעיין.

ט. לגבי המעשה דהלל שהזכרתם בהערה 11, כבר הסבירו אותו כהלכה האחרונים, ראה שו"ת עצי הלבנון סי' סג, שו"ת בית שערים סי' שסב בשני אופנים שונים, ובעוד אחרונים, כפי שהובא בספר משנת הגר.

אחתום מעין הפתיחה, ברכת יישר כח לכל העוסקים במלאכת הקודש, יתן ה' שנזכה לראות בביאת גואל, אשר כמטהר וכמצרף כסף יבצר את טהרת הייחוס בישראל[25].

ירוחם ארלנגר, ירושלים

* * *

הרב דוד קמנצקי זצ"ל וביקור הגר"א בברלין

הרב דוד קמנצקי זצ"ל היה מגדולי חוקרי תולדות גדולי ישראל שחיו במאות השנים האחרונות באירופה. מחקריו נעשו באחריות ובזהירות רבה, והוא גם שש לשתף לומדים נוספים בתגליותיו. במאסף 'ישורון' כרך כד [ניסן תשע"א, עמ' רלה] הוא פרסם מחקר מקיף על גדולי פרנקפורט דמיין בתקופת רבנותו של הגאון רבי פנחס הורוביץ בעל 'ההפלאה', וב'ישורון' הבא כרך כה [אלול תשע"א עמ' רטז] הוסיף רבי דוד זצ"ל מאמר על תורת חכמי פפד"מ מתוך פסקי בית הדין של ההפלאה, וכן מכתבים שקיבל ושלח ראש הדיינים של פפד"מ רבי נתן מז לרגל הוצאת ספרו 'בנין שלמה' חידושים על מסכת סנהדרין. מאמרים אלו עניינו אותי במיוחד כיון שהוצאתי לאור את חידושי בנין שלמה על מסכתות גיטין וקידושין מכתב יד. באחד המכתבים ששלח רבי נתן מז לרבה של ברלין רבי צבי הירש לוין [שם עמ' רכ] הרב מז מספר 'כי גם באותו פעם שלחתי גם ספר אחד לקצין המפורסם התורני המופלא מוהר"ר אלי' משם על פ"ע וכתבתי גם אליו על דבי דואר, ועד הנה לא קבלתי תשובה ממנו מזה, כנראה שגם מה"ו אלי' הנ"ל לא הגיע כתבי לידו, ומה אעשה ובכל יום קיויתי לתשובה מרום פ"מ, עד כי יום אתמול שהנאני כמוצא שלל רב'... רבי נתן מז מספר ששלח לברלין שניים מספריו, אחד עבור רצ"ה לוין רב העיר והשני עבור אותו רבי אלי', ולא קיבל התייחסות ממנו. רק בתמוז תקמ"ד קיבל מכתב מהרב צ"ה לוין בלבד שמאשר קבלת הספר, אבל ר' אליהו לא ענה. מיהו אותו ר' אליהו שנמצא תקופה קצרה בעיר ברלין בקיץ תקמ"ד, שרבי נתן מז הכירו כשעבר דרך פפד"מ כרב מופלא עד שהרגיש צורך לשלוח לו את ספרו החדש? אולי אותו ר' אליהו האלמוני אינו אלא רבנו אליהו מווילנא, שכידוע ניסה באותה תקופה לעלות לארץ ישראל, ואף הגיע לעיר אמסטרדם במטרה להפליג משם ארצה, ובסופו של דבר לא יצאה העלייה לפועל ורבנו הגר"א חזר לליטא? אולי הגר"א יצא בדרך חזרה לליטא מאמסטרדם ועבר דרך פרנקפורט דמיין וברלין? שיתפתי בהשערתי את הרב דוד ז"ל, אך הוא דחה אותה בשתי ידיים, באומרו שמסתמא היו עוד יהודים בשם ר' אליהו בברלין... בעקבות התייחסות הרב קמנצקי גנזתי את השערתי זו, אך לענ"ד קיימת אפשרות שהכוונה הייתה בכל זאת לגר"א [הגר"א וגם רבי נתן מז היו ילידי שנת ת"פ]. ההערכה הרבה לה זוכה אותו קצין מופלא מורנו הרב הקרוי ר' אליהו מאת רבי נתן מז למרות היכרותם הקצרה מראה על הרושם הגדול שהותיר עליו אותו ר' אליהו, ולכן לא ביטלתי בלבי לגמרי את ההשערה זו.

תהיה נשמת רבי דוד קמנצקי זצ"ל גנוזה בגנזי מרומים, ונזכה להמשיך ולהתבשם ממחקריו המופלאים על גדולי ישראל בחלק הנוסף של ספרו על ר' חיים עוזר ובמחקרים נוספים שטרם פורסמו.

מרדכי עמנואל, ביתר עילית

* * *

עוד בעניין עובי הפתילות במקדש ונס פך השמן

בגיל' 248 [טבת תשפ"ד] עמ' 158 בסקירת הגיליון החדש של 'מעלין בקודש' הקשיתי שאחרי שנמצא פך אחד של שמן טהור שהספיק רק ליום אחד, יכלו החשמונאים להדליק כמה ימים את שבעת נרות המנורה עם פתילות דקות עד שיופק שמן טהור חדש, כך שההדלקה תצרוך רק מעט שמן ולא יצטרכו לסמוך על הנס. בגיליון שאחריו עמ' 130 העיר בני יקירי משה נ"י שהוא מצא ב'בית הלוי' על התורה שהקשה קושיא זו, ותירץ שם שהחשמונאים לא רצו להדליק פתילות דקות כי רצו שהנרות שהם מדליקים 'יהיו יפים כמו שהיו קודם' והנס אכן נעשה לשם המשך קיום הידור המצוה, ו'על כן תיקנו חכמים במצוה זו הידורים יותר מבכל מצוה'. עכ"ד.

והנה מצאתי חיזוק לעיקר הקושיא בסמ"ג עשה קצג (מהדורת הסמ"ג השלם עשין כרך שלישי [שיצאה לאור בימים אלו] עמ' קעח), שם הסמ"ג אומר בפירוש שעובי הפתילות גמיש ונתון לשיקול דעת הכהנים. וז"ל (לפי נוסח מהדורה בתרא, עיי"ש): 'ויש מפרשים (עי' תו"י יומא טו, א ד"ה תן) שמה שאנו אומרים במסכת יומא (כג, א) שבן בכרי (לפנינו בגמרא שם: בן ביבאי) היה ממונה על הפקיע, פירושו שהיה מפקיע פתילות לפי הלילות, כי בלילות קצרות עושין אותן גסות כדי שיכלה כל השמן'... עיי"ש. ואם יש לכהנים שיקול דעת אם להדליק את נרות המנורה בפתילות עבות או דקות לצורך התאמת כמות השמן ללילות ארוכים או קצרים - בוודאי שזה נכון גם לגבי התאמת כמות השמן כאשר ספק אם מחר יהיה שמן טהור במקדש, וכנ"ל. ועל כך ניתן לתרץ את תירוץ בית הלוי הנ"ל, ועוד שערי תירוצים לא ננעלו.

יואל קטן, מכון שלמה אומן, שעלבים

* * *

מתי וכיצד הפך רבנו מרדכי ב"ר הלל מישראל לכהן?

מאז שנת תרצ"ט, 640 שנים אחרי פטירת רבנו מרדכי ב"ר הלל, נוסף תואר הכהונה אל שמו של מחבר ספר המרדכי. כך בירר פרופ' שמחה עמנואל לפני שנים אחדות[26]. עמנואל מביא שורת מקורות אשר לפיהם ברור שר' מרדכי לא היה כהן. לדעתו של עמנואל נוסף תואר הכהונה לר' מרדכי לראשונה במאמרו של א"א אורבך על ספר 'ערוגת הבושם' שהופיע בשנת תרצ"ט[27]. במאמר אחר של אורבך שהתפרסם שנתיים לפני כן, ר' מרדכי עדיין איננו כהן.

עמנואל מוסיף כי אחרי אורבך חוזר תואר הכהונה גם אצל אחרים כגון ב'אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל', ושוב בספרו הקלאסי של אורבך 'בעלי התוספות' שהופיע בשנת תשט"ו. והוא מסיים שמשם ואילך קנה לו תואר הכהונה מקום של קבע, הן אצל רבים מן החוקרים והן באנציקלופדיות מכובדות, ואין טעם למנותם כרוכל.

עמנואל מציע השערה מדוע הוסיף אורבך את תואר הכהונה לר' מרדכי רק בשנת תרצ"ט, ולא קודם לכן. ואלו דבריו: 'אורבך עלה לארץ ישראל בראשית שנת תרצ"ט, ושם פרסם את מאמרו הנזכר. מעט קודם לכן, בראשית שנת תרצ"ז, נפטר בירושלים מרדכי בן הלל הכהן, איש ציבור וסופר מפורסם באותם הימים. שמו של איש זה דומה מאוד לשמו של נושא דיוננו ר' מרדכי בן הלל, ורגע אחד של חוסר ריכוז הביא כנראה את אורבך לשאול את התואר 'הכהן' מאת הסופר בן זמנו ולהעבירו לרב הקדום'[28].

ברם נראה להעיר על כך ובשתיים, הן על מקור הראשון בו נהיה ר' מרדכי כהן, והן על הערבוב שגרם לכך.

א. כבר בשנת תרפ"ט, 12 שנים קודם כתיבת אורבך, נהיה ר' מרדכי 'כהן' אצל ר' שבח קנעביל בספרו 'תולדות גדולי ההוראה', שהופיע בשנת תרפ"ז: "רבינו מרדכי ב"ר הלל הכהן היה מחכמי אוסטריא, נולד בתחילת אלף החמישי ומושבו היה בעיר נירנברג"[29].

ב. ר' מרדכי היה גיסו של ר' מאיר ב"ר יקותיאל הכהן בעל 'הגהות מיימוניות', כפי שכותב בעל הגהות מיימוניות בעצמו: "והנה לפני גיסי ה"ר מרדכי בר הילל אירע מעשה כמו כך"[30]. וייתכן שבטעות שאלו ר' שבח קנעביל ואחריו אורבך את תואר הכהונה מהגיס ר' מאיר הכהן והעבירוהו אל ר' מרדכי ב"ר הלל.

אמנם, כפי שתמה עמנואל כיצד השתבש ה'אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל' שהופיע קודם ספרו של אורבך 'בעלי התוספות' לכתוב תואר הכהונה על ר' מרדכי: "אינני יודע היאך השתבש מרדכי מרגליות בדבריו על ר' מרדכי בן הלל, שהרי באותה שעה טרם יצא לאור ספרו הקלאסי של אורבך 'בעלי התוספות'. האם מרגליות טעה בזה באופן עצמאי, ללא קשר עם טעותו של אורבך? או שהוא ראה את הערת שוליים במאמרו של אורבך ונסחף אחריו? ואולי אורבך השתתף בכתיבת הערך על ר' מרדכי בספרו של מרגליות?".

על דרך זו יש לתמוה גם על ר' שבח קנעביל, שמביא את הערתו הנזכרת על המרדכי בהערת שוליים. האם העתיק אורבך ממנו? האם אורבך וקנעביל כל אחד מהם טעה באופן עצמאי, ללא קשר זה לזה? והדבר צריך עיון[31].

יוסף מנחם מנדל טננבוים ואפרים ליב הלוי לואיס, ארה"ב

* * *

כמה הערות בעניין מתן תעודת כשרות למקום כשר המתנהל שלא על פי ההלכה

ייש"כ לר"צ רייזמן על מאמרו ('המעין' גיל' 255 [תשרי תשפ"ו] עמ' 59 ואילך). העובדות ההיסטוריות שהוא מביא חשובות ומעניינות, אולם לדעתי יש מקום להשיג על דימוי מילתא למילתא במאמרו:

א. כל הדיון צריך להיות האם מתן ההכשר מסייע לעוברי העבירה שהם בעלי המסעדה, והאם הוא מכשיל את הבאים לאכול במסעדה. אלו הן שתי הנקודות הצריכות בדיקה. הדיון צריך להיות לפי זה האם ההכשר יגרום שהאורחים יעברו איסורים, או לאו. אם ההכשר למוצרים יגרום לטעות ולאכילת איסור – אז אין לתת הכשר, ואם הוא יציל מאיסורים אז יש לתת הכשר. במצב של הצלה חלקית צריך לדון בחומר האיסורים שהוא מציל מהם ובניצולים מן האיסור. וכן לגבי מסעדה הפתוחה בשבת, כיון שהכשר למוצרים יסייע לעוברי עבירה להפעיל את המסעדה בשבת, נמצא שהנותן תעודת כשרות מסייע לעוברי עבירה, ומכשיל את הרבים באכילה במקום מחלל שבת, כאמור בדברי הגר"ש עמאר (שם עמ' 73 ואילך). ולענ"ד קשה לתת בזה כללים, כי קיימות אפשרויות רבות לטפל באירוע כזה, ובשינוי של פרט אחד, כגון פרסום ברור, יתכן שכבר לא תהיה הטעיה של הלקוחות.

ב. דברי בעל העקדה הנוקבים (שם עמ' 62) אינם שייכים לדעתי כלל לשאלת נתינת הכשר כאשר במקום נעשות עבירות הלכתיות. הרי נותני ההכשר עושים זאת לא על מנת להכשיר את השרץ אלא כדי להציל את באי המקום מאיסור, והם אינם מתירים שום איסור לא בהכשר ולא בהתעלמות מאיסור, ורק מתקנים עד מקום שידם מגעת.

ג. אף הכנסת גדר 'הלעיטהו לרשע וימות' (שם עמ' 68 ואילך) אינו שייך לדעתי לנושא המאמר, שהרי ההכשר בא כדי להציל מעבירה מי שחושש לה, אבל מי שאינו חושש לעבירה זו אין דעת המכשיר עליו כלל.

יעקב אפשטיין, שומריה