המעין

המהפך היהודי-ציוני של הרצל – האירוע, תוכנו וזמנו / ד"ר יצחק וייס

הורדת קובץ PDF

ד"ר יצחק וייס

המהפך היהודי-ציוני של הרצל – האירוע, תוכנו וזמנו

הקשר בין הרצל והציונות מעלה שתי שאלות יסוד, שמשום מה גם הממסד האקדמאי וגם הציבור הישראלי לכל גווניו מתחמקים מלהתמודד איתן.

באוקטובר 1894 (ראשית שנת תרנ"ה) הרצל שולח לעיתונו, ה-NFP, מאמר הקשור ליהודים, ובתוך דבריו שם הוא מצהיר: "אין לנו דבר וחצי דבר עם המולדת העתיקה, וחוץ מזה חַדלנו מזמן להיות עם"[1]. נראה שבאותה תקופה דעתו של הרצל הייתה שעם ישראל עצמו, ומתוך כך גם הקשר שלו לארצו, כבר לא קיימים למעשה. ואולם כחצי שנה לאחר מכן הרצל כותב לעצמו את הטיוטה של מה שעתיד להיות ספרו "מדינת היהודים"[2], ובה הוא מצהיר דברים הפוכים: היהודים הם עם אחד[3], והמודעוּת לזהות היהודית היא תנאי בל יעבור לחזרת היהודים[4] ל"ארץ הטובה של אבותינו, הארץ שציווה לנו אלוהים ברוב חסדו"[5]. מה קרה להרצל במהלך חצי השנה הזו, ומתי בדיוק קרה המהפך הזה?

יש להזכיר שבאותה תקופה חיו ב'פלסטינה' שהייתה אז חלק נידח מהאימפריה העות'מאנית כ-50.000 יהודים, ובעולם כולו חיו כ-11 מיליון יהודים, כך שהסיכוי לחזרת העם היהודי לארץ ישראל נראה היה קלוש. אפילו היסטוריון רציני ואוהב ישראל כמו דובנוב שלל לגמרי את תוכניתו של הרצל. גם המנהיג והוגה הדעות אחד העם[6], שהרצל הזמין אותו אישית לקונגרס הציוני הראשון, קבע ש"רק הזיה הקרובה לשיגעון תוכל להאמין כי מיד בהִיווַסֵד המדינה היהודית יבואו אליה מיליונים מבני ישראל. מַרה היא האמת, אך בכל מרירותה טובה היא מן ההזיה. עלינו להודות לעצמנו כי קיבוץ גלויות הוא דבר שלמעלה מן הטבע"[7]. ההמלצה שלו ליהודים הייתה להגר ממזרח אירופה, אך לא לכיוון פלסטינה - אלא לאמריקה. גם פינסקר בספרו Auto Emancipation[8], שהרצל קרא רק שנתיים אחרי פרסום "מדינת היהודים", התייחס לחזרה לארץ ישראל כאל אשליה (מאוחר יותר שינה את השקפותיו). איך יכול היה הרצל עצמו להעלות על דעתו לפתע רעיון שנראה באותה עת בלתי נתפס, מעבר לכל דמיון ולכל אפשרות מציאותית? וכיצד יתכן שרעיון מטורף של אדם יחיד הצליח כה מהר להדביק אלפי אנשים, וביניהן אינטלקטואלים ידועים בזמנם כמו הרופא והסופר ד"ר מקס נורדאו והמתמטיקאי פרופסור הרמן שפירא, ותלמידי חכמים גדולי ישראל כמו רבי שלמה הכהן מווילנה ורבים אחרים?

לשאלה מה קרה להרצל לא ניתנו עד עתה תשובות שעומדות במבחן העובדות. לפי הנרטיב המקובל עד היום בציבור ואף באקדמיה, הטראומה שהרצל חַווה בעקבות משפט דרייפוס, האנטישמיות שהתפרצה סביב לקצין היהודי שהואשם בבגידה בצרפת, היא שגרמה בצורה ישירה ועקיפה למודעותו של הרצל לזהותו היהודית, ובמיוחד לציונות שלו. אלא שכבר כתבתי בעבר שההסבר הזה אינו עומד במבחן. בספרי "הרצל קריאה חדשה"[9] הוכחתי על ידי הצגת עובדות כרונולוגיות מוצקות, וקריאה מדויקת של יומניו ובמיוחד של התכתבויותיו, שפרשת דרייפוס לא קשורה בשום אופן למהפך שהתחולל אצל הרצל. פרופ' שלמה אבינרי, בהקדמתו ליומניו של הרצל, מסכים גם כן ש"בניגוד לדעה המקובלת שהִכתה שורשים בתודעה הכללית ובהיסטוריוגרפיה, אין ביומנים שום עדות שפרשת דרייפוס היא שהביאה אותו לרעיון הציוני"[10].

אולם מנגד נראה שהרצל עצמו נשמע כמי שמאשש את התיזה שעל פיה פרשת דרייפוס היא העומדת בבסיס התגייסותו לציונות: במאמר שכתב ב-1898, "ציונות" שמו, ואשר נועד לכתב-העת האמריקני North American Review, כותב הרצל: "בשביל היהודים אין שום עזרה והצלה אחרת, אלא השיבה אל אומתם שלהם וההתיישבות על אדמת מולדת משלהם. זאת כתבתי בספרי 'מדינת היהודים' בשנת 1895, תחת הרושם המזעזע של משפט דרייפוס הראשון"[11]. לכאורה דברים מפורשים מאת הרצל עצמו שהזעזוע מהמשפט הנ"ל גרם לו למהפך רעיוני. אבל דברים אלו, שנכתבו בשנת 1898, שלוש שנים אחרי משפט דרייפוס, עומדים בסתירה גמורה לעובדות. העובדה היא שבכל מאות המכתבים שכתב הרצל לאישים שונים בין ה-31 לאוקטובר 1894 ועד גזר הדין במשפט דרייפוס ב-5 לינואר 1895, הרצל לא מזכיר אפילו פעם אחת את שם הקצין היהודי, וכך הוא גם ב"מדינת היהודים" שנכתב באותה תקופה. כל המאמרים של הרצל הקשורים לאותה פרשה נכתבו רק אחרי הקונגרס הראשון ב-1897. צריך כנראה לומר שבמאמר ההוא, שנועד לקהל האמריקני במטרה מוצהרת "למכור" לו את רעיון הציונות, העריך הרצל שכדי לשכנע את קהל היעד מוטב לקשור את המהפך הציוני שלו עם מאורע מתוקשר כפרשת דרייפוס, והוא הִרשה לעצמו 'לשחזר' את העבר[12].

גם הרצל עצמו לעצמו לא נותן לשאלות האלו, מהו הגורם ומהו העיתוי של המהפך שקרה לו, תשובה כנה. בתחילת היומן שלו הרצל כותב שהוא אינו יודע מה קרה לו, זו חידה בעיניו[13]. האם זו התחמקות? ממה וממי יש לו להתחמק? אמנם התשובה האמיתית נמצאת במכתבים שלו. כאמור, באוקטובר 1894 חתם הרצל כביכול על 'תעודת פטירה' של העם היהודי, אך מיד לאחר מכן, בתוך 17 ימים בלבד ובפרץ של רגשות, הוא כתב את המחזה "הגיטו החדש"[14], שבו ביקש להעלות על הבמה בפעם הראשונה את בעיית האנטישמיות. אחד הגיבורים במחזה, העו"ד יעקב סמואל, קובע שצריך להרוס את חומות הגיטו, אבל בדרך אחרת: "הגדֵרות החיצוניות הישנות דרשו פירוק מבחוץ, את הפנימיות עלינו לפרק בעצמנו. אנחנו בעצמנו. מתוכנו". הרצל אינו מציין באלו אמצעים הוא ממליץ להשתמש לצורך פירוק החומות הפנימיות של יהודי העולם, וכמו בכל כתביו המוקדמים אין בדבריו אפילו רמז קל שבקלים לרעיון טריטוריאלי. המחזה הזה מבטא באופן ברור את הדיכאוניות הרדומה של מחברו, ואולי אף את דחפיו האובדניים.

הדיוֹ שעל דפי כתב היד של ה"גיטו החדש" עוד לא יבש, וכבר באותו יום, 8 בנובמבר 1894, הרצל שולח אותו לסופר האוסטרי הידוע ארתור שניצלר, חבר נעורים, בבקשה להשתדל לשכנע את מנהלי התיאטרון בווינה להעלות אותו על הבמה. מאותו רגע חל שינוי ניכר בהתכתבות ביניהם. התדירות גברה בכמין קרשנדו: הרצל שלח לשניצלר כשלושים מכתבים בתוך שמונה חודשים, יותר ממכתב בכל שבוע. כל המכתבים האלו עוסקים רק בנושא אחד ויחיד: בניסיונות הכושלים של שניצלר להשפיע על כמה מנהלי תיאטראות להעלות על הבמה את המחזה "הגיטו החדש". לקראת סוף חודש אפריל משתררת שתיקה מוזרה, ומכתבים לא הוחלפו בין השניים במשך כמה שבועות. והנה ב-23 ביוני 1895 הרצל שולח לשניצלר מכתב מפתיע ביותר. הוא כותב לו כי גורלו של המחזה "הגיטו החדש" אינו מעסיק אותו יותר, והוא מוסיף: "בשבועות מאז לא כתבתי אליך, הגיח מתוכי משהו אחר, חדש, גדול בהרבה, הנראה לי עתה כהר בזלת, אולי משום שעודי מזועזע כל כך, ומה שמתהווה עדיין הוא לוהט להט-אימים כזה. [עברו עליי] שבועות של התרגשות, יצירה נוראה ביותר, בה חששתי לפעמים שמא תיטרף דעתי עליי"[15].

הרצל לא מפרט לשניצלר אפילו ברמז מהו ה"משהו האחר", ובמיוחד מהי ה"יצירה הנוראה ביותר" שבה הוא שקוע. בתשובה שלו להרצל משער שניצלר שמדובר על רמז למחזה או רומן חדש. אבל עיון מקביל ביומנו של הרצל ובמכתביו מאפשר לקבוע כמעט בוודאות מתי בדיוק התרחשה החוויה המטלטלת הזו, ובעיקר מה תוכנה. בתחילת יומנו, ב-2 או 3 לחודש יוני 1895, הרצל מתוודה שהמהפך שקרה בחייו הוא "חידה" בעיניו, אבל הוא נזכר שחודש קודם, ב-1 או 2 לחודש מאי 1895: "יום אחד כתבתי לפתע מכתב אל הברון הירש הפילנתרופ היהודי הנודע" כדי לשוחח איתו "שיחה פוליטית-יהודית"[16] בעניין הקמתה של מדינת יהודית בפלסטינה. המילה "לפתע" (בגרמנית plötzlich) מעידה על מין התנתקות מן ההיגיון החשיבתי, מעין התפרצות של הלא-מודע אל תוך המציאות. נדמה שהרצל עצמו המום מן המכתב שלו, והוא 'ישן עליו' שבועיים תמימים לפני שהוא שולח אותו לברון הירש. בשורות הראשונות של יומנו הרצל מדווח על תוכן הפגישה בינו לבין הברון הירש, ובין השאר הוא כותב ש"זה כמה זמן שאני שוקד על יצירה שאין שיעור לגדולתה... השם: הארץ המובטחת"[17].

נמצא אם כן שהחזיון שחווה הרצל התרחש בימים האחרונים של אפריל 1895, בין 27 ל-30[18]. בימים הבודדים האלו אירע האירוע ה"פתאומי" של הכתיבה לברון הירש, שתואם לתיאור במכתבו לשניצלר: "הגיח מתוכי משהו אחר, חדש, גדול בהרבה". אחרי כמעט חודשיים של הפסקה בקשר ביניהם החליט הרצל לספר לשניצלר – וגם אז ברמז בלבד – על החוויה ה“מיסטית” שעבר. המכתב הזה שׂם סוף להתכתבות הארוכה ביניהם. מכאן ואילך לא נותר עוד טעם בקשר בין השניים, שהתבסס כולו על נושאים ספרותיים. באותם ימים בהם הרצל נתפס למין שיגעון יצירתי, וחשש שהוא מאבד את שפיותו, הוא שם לב שהוא נתון בתוך תהליך שפשוט חזק ממנו, והוא שואל את עצמו ביומנו במין פליאה: "האם אני הוא שעמל על זה? לא! זה הוא שעובד עליי"[19], והוא מוסיף ומדייק: "נסיבות מסוג זה נהגו לכנות לפנים 'השראה'" )במקור בגרמנית: Inspiration). זהו הרמז היחיד ביומניו לחוויה המיסטית שהוא עבר. לאחר כשבועיים הרצל רומז על מקור ההשראה: "אלוהים לא היה מקיים את עמֵנו זמן רב כל כך, לולא נועד לנו ייעוד כלשהו בתולדות האנושות"[20]. מאוחר יותר הרצל יתייחס בפירוש לתפקידה של ההשגחה האלוקית במשימה שלו - ערב פגישתו ההיסטורית עם הקיסר הגרמני הוא שולח לו מכתב, ומסיים אותו בסגנון מאוד מפתיע ולא דיפלומטי: "סוד אלוהים פרוס עלינו בשעות הרות-עולם אלה. אין עלינו מורא כשאלוהים עמנו"[21]. זו הוכחה ברורה למודעות העמוקה של הרצל שהמהלך שלו הוא ביטוי של רצון ההשגחה העליונה.

יש כאן שלוש אמירות שמְתַמצְתות את המהפך שעובר הרצל:

1. ההישרדות של העם היהודי היא נתון שאינו תלוי במעשינו.
2. להישרדות העם היהודי יש משמעות, מיועד לו תפקיד לטובת האנושות.
3. ההישרדות של עם ישראל ונוכחותו בארץ האבות נובעות מאותו מקור - אלוהים, והרצל מדייק ביומן: "אלוהים זו מילה שמצביעה על הדבר שאינו ניתן להסבר".

וכך, אחרי שצַפה, בדייקנות מפחידה, את ההשלכות הבלתי נמנעות של האנטישמיות באירופה, הזדעק הרצל ושאל: "האם אין הצלה? אכן יש, רבותיי, יש אחת שכבר הייתה פעם בעבר. עכשיו הזמן לחזור על עניין עתיק מאוד, ידוע מאוד, בדוק מאוד... יציאת מצרים"[22]. הרצל לא כותב בגרמנית Der Auszuge aus Aegypten אלא ,Der Auszuge aus Mizraim שהיא לדבריו אירוע מיוחד "שאין לו תקדים בהיסטוריה"[23]. הבחירה של הרצל במילה העברית המקראית "מצרים" אינה מקרית. היא מהדהדת כפזמון חוזר בספרו מדינת היהודים, באסופת הכתבים הציוניים שלו, ויותר מכל ברומן היחיד שלו, אלטנוילנד. בעיני הרצל יציאת מצרים היא היציאה מן ה-"Golous", גלות בהגיה היידישאית, עוד מונח מסורתי שהרצל הירבה להשתמש בו, המציין תפיסה דטרמיניסטית של הזהות האנושית שעם ישראל נחלץ ממנה לבלי שוב. ברור אם כן שמראשית המיזם שלו הרצל קושר באופן טבעי את תוכניתו וביצועה עם האינטואיציה המושרשת בזהות הקולקטיבית היהודית, ולא באידיאולוגיה של התנועות הלאומיות שרווחו אז באירופה.

אבל יותר מכל, האירוע שקרה להרצל, שהיה יכול להיראות כאפיזודה חולפת, לא רק שכיוון את פעילתו הפוליטית בהמשך, אלא גם גרם למהפך של ממש באישיותו. וכך הוא כותב לעורך שבועון ידוע: "אתה לא מכיר אותי, אך אפילו הכרת אותי קודם שוב לא היית מכירני היום"[24]. ולפני אחד מהתומכים הראשונים הוא מודה: "הייתי יהודי לגלגן, אבל תמורה התחוללה בי"[25]. יש כאן נקודה מהותית ואולי ייחודית שאף אחד מהביוגרפים של הרצל לא התייחס אליה ולא הדגיש אותה. למיטב ידיעתי לא היה מנהיג שהתגייסותו הפוליטית למהלך מסוים שינתה אותו פתאומית גם פסיכולוגית וגם מוסרית. אבל הרצל יוצא בעקבות ה'הארה' שהייתה לו מן המצב הדיכאוני והאובדני שלו, והוא מתוודה בפני שניצלר, באיגרת הנזכרת מ־23 ביוני 1895: "מעודי לא הייתי שרוי בהלך־רוח מאושר ומרומם כזה. איני הוגה במיתה אלא בחיים מלאים מעללי־גבר, אשר ימחו וימחקו את כל השפל המבולבל, המסוכסך, שאולי היה בי בזמן מן הזמנים". ובאותו מכתב לשניצלר הרצל חרד מאוד שמוות פתאומי יעלים את התוכנית שלו, לכן הוא מגלה לו את הקוד הסודי של הכספת בבנק שבה הוא השאיר ערמות דפים בהם מתוארת תוכניתו. ואכן, עד התקופה ההיא הרצל היה מוכר בעיקר כעיתונאי וכמחבר של מחזות בעלי אופי קל. המהפך באישיותו בא לביטוי בכתביו לא רק בתוכן אלא גם בסגנון. בהתכתבויות שלו הרצל נוטש את הנימה האירונית, הכמעט צינית, של כתיבתו, ועובר לסגנון דרמטי ונלהב. שבועיים קודם לכן, במכתב נרגש אל היינריך טֶוֶולס, במאי תיאטרון יהודי מפראג, הרצל בא אליו בטענות: "אתה אומר כי עניין היהודים אינו ממלא אותך. אותי הוא ממלא מכבר לגמרי, לגמרי, לגמרי!"[26]. ובהשאלה לריטואל אבירות של ימי הביניים, הוא מכריז "הברק היכני ונעשיתי אביר אלוהים[27]... אין להם לחיי מטרה גדולה יותר מלעמוד לימין ענייני היהודים, אך בדרך אחרת מכפי שנעשה עד עתה, בדרך מיוחדת יותר"[28]. במילון של הרצל מופיעים עתה בפעם הראשונה ביטויים ממקור תורני כתובים באותיות לטיניות, כמו "ארץ ישראל" ((Erez Isroel[29], "מארבע כנפות הארץ", "ערב ראש השנה", "באנדדה (כנופיית) קורח", "לשנה הבאה בירושלים"[30] ועוד הרבה. משה רבנו (Mosche Rebenu) כבר אינו דמות תנ"כית מופשטת אצל הרצל, הוא הפך למקור השראה[31].

במכתבים לחברים קרובים הרצל חותם לראשונה בשמו העברי בנימין [32]((Benjamin ואת מאמריו הוא חותם בשם בנימין זאב (Benjamin Seef), והוא גם מסיים הרבה פעמים את מכתביו ב"דרישה מציון" (Zionsgruss) או ב"דרישת שלום יהודית". ימים ספורים לפני ההוצאה לאור של העיתוןDie Welt שהרצל יסד, הוא מבקש עבורו מאחד מתומכיו הראשונים, האדריכל אוסקר מרמורק, סדרה של מאמרים העוסקים בבניין הארץ, והוא מציע לו לכתוב לגיליון הראשון על תכנון בית המקדש[33].

למרבה התמיהה, החוקרים התעלמו ומתעלמים מכל אלה, ובמיוחד מהמכתב המפתיע כל כך והלגמרי לא צפוי מה-23 ליוני מהרצל לשניצלר. הם עוצמים את עיניהם מההתכתבויות מאותם הימים, ומתעלמים מהנרטיבים הדתיים והחילוניים כאחד שבדבריו, למרות שכזכור זהו בדיוק השלב שבו מופיע לראשונה אצל הרצל הרעיון הטריטוריאלי. המהפך שעובר הרצל אינו אם כן תולדה של התפתחות איטית, אלא תוצאה של התגלות פתאומית, ללא קשר עם אירוע חיצוני כל שהוא. אין הסבר רציונלי לשינוי הפתאומי שחל בהרצל אלא אם כן מקבלים את הודאתו עצמו: הייתה זו חוויה נפשית מיוחדת ששינתה אותו מכל הבחינות, והייתה ראשיתו של תהליך שיוביל אותו לקונגרס הציוני הראשון, שהוביל בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל.

ואכן ברומן אלטנוילנד[34], שהתפרסם שנתיים לפני מותו, הרצל משליך את חזונו אל העתיד – עשרים שנה קדימה - ורואה בדמיונו את התגשמותו. בסוף הספר הדמויות השונות ברומן שואלות את עצמן מי עומד מאחורי הארגון האידיאלי של החברה החדשה הזו, וכל אחת מהן עונה לפי המצב האישי שלה, ואז "הרב הישיש שמואל קם ואומר ברצינות חגיגית: אלוהים". במילה זו מסתיים הרומן. מתגלה לנו איפוא שלהרצל אין ספק שהאלוהים הוא מקור הטלטלה הפנימית שֶחַווה.

כאמור, הרצל אינו מזכיר ביומנו ולא בשום מקום אחר, אפילו ברמז קל, את האפיזודה הדרמטית שחווה בימים האחרונים של אפריל 1895, המאורע שהוא חלק רק עם ארתור שניצלר, אותה 'התפרצות של הר געש'. מצידו של הרצל יש כאן רצון גלוי לצנזר את היסוד המיסטי במסלולו. יותר 'תקין פוליטית' ויותר משכנע היה כנראה לדעתו "להעלים את הנס"[35] ולשוות לו חזות של משהו טבעי. אין להתעלם מכך שכבר מראשית הופעתה נתקלה התנועה הציונית בחשדנות ובלעג עקב הממד "המשיחי" שראו בה. בל נשכח שהשבתאות לא הייתה אז היסטוריה רחוקה. לכן הציע הרצל בכתביו קריאה שכלתנית של הציונות. "הכול תלוי בכוח המניע" כותב הרצל בפתח־הדבר ל'מדינת היהודים', "ומה הוא הכוח הזה? מצוקת היהודים", כלומר האנטישמיות. "כמפעל של יחיד כלשהו יהיה זה מעשה שיגעוני למדי, אבל אם יהודים רבים יסכימו לו בעת ובעונה אחת הרי זה עניין נבון בהחלט". גם כאן הרצל מהדהד את דברי הרב אלקלעי, מורו של סבו שמעון ליבל ואחד ממבשרי הציונות, "היוכל איש אחד לדבר בעניין זה? הלא ישחקו עליו צעירים"[36]. ואכן, לימים שמואל שניצר, אחד מבכירי העיתונאים בארץ, הדגיש את המהות הלא-רציונלית של הציונות: "הציונות לא הייתה מעולם תנועה רציונלית. היא הייתה האבסורד הגדול ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת. היא קמה נגד ההיגיון, התפתחה בניגוד לשכל, והשיגה את מה שהשיגה כנגד כל התחזיות"[37]. אפשר לכלול בכך את הנס של תחיית השפה העברית המהווה עדיין חידה בעיני הבלשנים; אפילו הרצל עצמו לא העלה בדעתו בתחילת דרכו שהעברית  תחזור להיות שפת יום יום.

הרצל ידע שהוא ישמש מטרה ללעג מצד מה שמכונה במסורת היהודית "ליצני הדור"[38]. נדמה שיותר ממאה שנה לאחר מותו, ודווקא במדינת ישראל, הרצל מהווה, למרות מראית העין המכבדת, סוג של קריאת תיגר, אולי אפילו איום, על חוגים שונים בחברה הישראלית. מעטים המנהיגים היהודיים שהיו מושא ללעג, להשמצה וחמור יותר - לסילוף מכוּון, הן של דמותם והן של הגותם, כמו שהיה הרצל[39]. עוד בחייו הרצל ראה איך הפכו את הגותו לקריקטורה, והוא ידע שאחרי מותו ימשיכו לבגוד בו. הרצל מלכד נגדו קואליציה משונה של אויבים, השייכים לקבוצות שתהום אידיאולוגית מפרידה ביניהם, מהחרדים מכאן - ועד הפוסט-ציונים חסידי מדינת-כל-אזרחיה מכאן. מה בכל זאת מאחד אותם? החרדה מפני זיהויה של מדינת ישראל עם הזהות היהודית. אבל כבר בתחילת יומנו הרצל לא משלה את עצמו: "אני מוכן ומזומן גם לכפיות הטובה של אלה שחבים לנו את החוב הגדול ביותר".

אפילו הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל שהספיד את הרצל בפומבי (אמנם מבלי לנקוב בשמו) פנה ערב הקונגרס הציוני ה־11 שהתקיים ב־1913 לחברי מפלגת המזרחי והזהיר אותם מפני הצטמצמות ב"עוגה הצרה של חלומו של ד"ר הרצל ז"ל", וטען שהציונות שלו חומרנית ומשוללת רוחניות, למרות שהרצל הדגיש כמה פעמים כי הציונות שואפת ל"שלמות מוסרית ורוחנית". גם בנובלה "המנורה" בעלת המאפיינים האוטוביוגרפיים, הרצל מעלה לבמה דמות של אמן שבעקבות משבר קיומי מגלה מחדש את יהדותו, "והוא אוהב אותה בכל לבבו ובכל נפשו". יש להדגיש שבשנת 1913, תאריך המכתב למפלגת המזרחי, הרב קוק לא הכיר את כתבי הרצל שפורסמו לראשונה בגרמנית בשנת 1922 ותורגמו לעברית רק ב־1930. לעומת זאת בנו, הרב צבי יהודה קוק ז"ל, כבר יכול היה לקרוא את הטקסטים של הרצל, ולו כבר לא היה כל ספק בדבר כוונותיו הטובות האמיתיות של המנהיג הציוני, עד שבחדר שלו היה תלוי דיוקן של הרצל לצד אלה של החפץ חיים ושל הגאון מווילנה. גם הרב כלפון משה הכהן, מגדולי רבני ג'רבה, כתב: "הֵחלה רוח ה' לפעם בלב איש גבור חיל ורב פעלים מאחינו בית ישראל, הרצל שמו, בעל מדות נשגבות, ופעל איך ובמה לגאול את ארץ ישראל".

מנקודת הראות של הרצל שיבת העם היהודי לארצו אינה ממצה את הציונות. שנתיים אחרי הקונגרס הראשון הוא מתעקש לומר ש"יש אנשים שאינם מבינים אותנו כראוי, וסבורים כי מטרת מאמצינו היא לשוב אל ארצנו. האידיאל שלנו הולך הלאה מזה[40]". שלושה חודשים לפני מותו הרצל מדגיש בפעם האחרונה את חזונו: "קראתי פעם לציונות אידיאל אין־סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו ארץ ישראל לא תחדל מלהיות אידיאל, כי בציונות כפי שאני מבין אותה כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק... אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית[41]". אך בתקופתו וכך עד היום מעט אנשים הבינו את הרצל. כידוע בין תומכיו היו שנרתעו מהמשמעות הפנימית והרוחנית של כוונותיו, והקימו את 'הפרקציה הדמוקרטית', ששאפה לנתק את הציונות מכל סממני היהדות. 

אין לשכוח שכמה מגדולי ישראל בדורו ידעו להתייחס אליו כראוי לו, ביניהם לדוגמא רבי שלמה הכהן, זקן רבני וילנא, שהחפץ חיים ביקש את הסכמתו לספרו "משנה ברורה", שקיבל את פניו של הרצל בווילנה כשספר תורה בידו ובירך אותו ברכת כהנים; הרב אברהם אליהו קפלן, ראש בית המדרש לרבנים בברלין ופאר ישיבות ליטא, מחבר הספר "בעקבות היראה", שפתח את דברי ההספד עליו במילים: "אדוננו מורנו הרצל[42]"; ובמיוחד הרב משה שמואל גלאזנר, נין ה"חתם סופר", שקבע "שאהבתו של הרצל לעמו הנרדף והמנושל הייתה כה גדולה, שהאל מצא אותו ראוי ששמו ייקרא על גאולת היהודים". וכך הוא סיים את ההספד שנשא אחרי ועידת סן-רמו: "אני תוהה האם כיום, לאחר ההישגים האחרונים, כאשר מעצמות העולם עצמן מעניקות לנו בחזרה את ביתנו, האם יכול להיות ספק בכך שפעולתו של תיאודור הרצל הייתה בהשראה אלוהית, ושהיא נועדה לקרב אותנו אל הגאולה"[43]?...