המעין
תקיעה בשופר וקביעת תענית בזמן מלחמה / הרב דניאל סגרון
הורדת קובץ PDFתקיעה בחצוצרות וקביעת תענית בזמן מלחמה
- מבוא
- מצות התקיעה בחצוצרות
- תקנת חכמים להוסיף על החצוצרות גם תענית
- שיטת הריטב"א
- חילוק בין המלחמה בזמן חז"ל למערכות מול ארגוני טרור
- גדר תענית יחיד על צרה המזדמנת לו
- האם בדורנו אפשר להקל יותר בתעניות?
- קושיית המגן אברהם על תקיעות בימינו
סיכום
- מבוא
למרבה הצער, עם ישראל נאלץ בשנים האחרונות לצאת מדי פעם למערכה מול רצועת עזה. המוכרות שבין המערכות הן 'צוק איתן', 'עופרת יצוקה' ו'עמוד ענן', והאחרון הכביד – מלחמת 'חרבות ברזל' שנכפתה עלינו בשמחת תורה תשפ"ד. מציאות זו מעוררת שאלה לאור דברי הגמרא והרמב"ם בתחילת הלכות תעניות שכאשר ישנה מלחמה צריך לצום כל שני וחמישי, האם היה על כל יושבי הארץ לצום בזמן מלחמת חרבות ברזל?
- מצות התקיעה בחצוצרות
התורה בפרשת בהעלותך אומרת:
וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם. וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹ֣לֹתֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם.
מפסוקי התורה עולה שישנם שלושה תפקידים לחצוצרות: תפקיד אחד זמני במדבר 'למקרא העדה ולמסע את המחנות'. תפקיד שני כשצריך תשועה מהאויבים ואז מריעים בחצוצרה כדי להיזכר לפני ה'. ותפקיד שלישי הוא לתקוע בחצוצרות על העולה והשלמים במועדים שבמקדש. בפשטות אלו הם תפקידים שונים לחלוטין, אך הרמב"ם בסה"מ מ"ע נט כתב:
המצוה הנ"ט היא שציוונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדים, והוא אומרו ית' וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות, ובביאור אמרו (ר"ה כו, ב) שמצות היום בחצוצרות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בספרי, וראש השנה (כו, ב, כז, א, כט, א) ותענית. וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעיתות הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה, והוא אומרו וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו'.
הרמב"ם מונה כמצוה אחת לתקוע בחצוצרה במקדש ובשעת צרה. והקשה המגיד משנה שהרי מדובר בשני עניינים נפרדים ובשני פסוקים נפרדים!
ונראה ליישב שהרמב"ם מבין שמטרת התקיעה בחצוצרות במלחמה היא להצהיר ולהזכיר שעם ישראל לא נלחם עבור עצמו בלבד, אלא עם ישראל הוא נושא שם ה' בעולם, ומלחמתו היא למען הגדלת מלכות ה' בעולם ולמען ביעור הרע מן העולם. לכן אות הפתיחה לקרב הוא תקיעה בחצוצרות שמובאות מבית המקדש אל שדה הקרב, ובהן דווקא תוקעים כי כך זוכרים את מטרת המלחמה. כך גם זוכרים שהמלחמה לא נבעה מדרכי הטבע, אלא ממעשינו והשגחת הבורא עלינו. לכן הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פ"ג ה"ה כותב שהכהנים הם התוקעים בחצוצרות, כי הכהנים כנציגי בית המקדש הם אלו שניגשים אל העם בזמן המלחמה ומזכירים לו את מטרת המלחמה.
- תקנת חכמים להוסיף על החצוצרות גם תענית
מלבד דין התורה לתקוע בחצוצרות, חז"ל הוסיפו גם חובת תענית כמבואר בסוגיא במסכת תענית טו-כב, וכך כותב הרמב"ם בהלכות תעניות פ"א ה"ד:
ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור עד שירוחמו מן השמים, ובימי התעניות האלו זועקין בתפילות ומתחננים, ומריעין בחצוצרות בלבד.
ולפי מה שביארנו ביישוב שאלת המגיד משנה, שהתקיעה בחצוצרה נועדה גם להזכיר את מטרת המלחמה, נראה שקיים הבדל בין התקיעה לתענית. לתקיעה יש שתי מטרות, האחת לזכור שהצרה הגיעה בגלל המעשים כפי שכותב הרמב"ם בהל' ב:
ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
השנייה היא לקשר בין מלחמה למקדש, ובכך לתת משמעות של קדושה למלחמה. כך עם ישראל נלחם ביוונים שבאו להשכיחם תורתך, ואת הניצחון תיקנו חז"ל לחגוג במה שמסמל את שמירת טהרת המקדש, כי המקדש הוא מטרת המאבק ומטרת הניצחון. אבל לתענית אין מטרה של זיכרון המלחמה. הלוחמים עצמם לא מתענים, העם מתענה כדי לשוב בתשובה. לכן בתענית מצינו חילוק בין צרה נקודתית לצרה של כלל ישראל, כפי שכותב הרמב"ם בפ"ב:
אלו הן הצרות של ציבור שמתענין ומתריעין עליהם: על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השידפון, ועל הירקון, ועל המפולת, ועל החולאים, ועל המזונות, ועל המטר. כל עיר שיש בה צרה מכל אלו, אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה, וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות אבל מבקשים עליהם רחמים. ובכל מקום אין צועקין ולא מתריעין בשבת כמו שאמרנו, חוץ מצרת המזונות שצועקין עליה אפילו בשבת, אבל אין מתריעין עליה בחצוצרות בשבת.
אבל בחצוצרות אין הבדל אם זו מערכה מקומית או כללית. כל יציאה לקרב זוקקת תקיעה בחצוצרות, אך חובת התענית מוטלת רק על מי שנמצא בצרה בפועל, מי שכעת בסכנה.
- שיטת הריטב"א
לפי זה יוצא שבעת מלחמה של עם ישראל ברצועת עזה חלה חובה על רבני ישראל לתקן תענית. אלא שכתב הריטב"א בתענית יב, א בביאור דברי הגמרא שאין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד:
והנכון כי מה שאמר שמואל שאין תענית ציבור בבבל - כל חוץ לארץ קרי בבל, והכי טובא בתלמודא כדאמרינן אין דנין דיני קנסות בבבל ופירושו בחוצה לארץ. ורצה לומר שכל תענית שגוזרין חוץ לארץ על הארץ אינו תענית ציבור גמור לנהוג בחומרי תעניות, אלא תענית יחידים הוא שכל אחד מקבל על עצמו. וטעם הדבר לפי שאין עמנו נשיא ואב בי"ד מומחה שיהא לובש חלוקן של ישראל ויהא לו רשות לגזור על הציבור תענית שיתחייבו בו על כל פנים, כי כל בתי דינין שלנו הדיוטים הם, אבל בא"י היה להם נשיא שיגזור עליהם תענית בעל כורחם וחל על כולם כאחת, והתענית הסכמה אחת לכל.
מבואר מדברי הריטב''א שאין לצום היום בזמן מלחמה כי אין לנו נשיא ואב''ד, ועל דברי הריטב''א הללו רבים מסתמכים כדי לא לצום בעת מלחמה.
אך לכאורה מדברי הרמב"ם לא נראה כן, כי הרמב"ם לא התנה כלל שצריך סמוכין. וכן נראה מדברי תשובת הגאונים שהביא בעל המאור בראש השנה (ו, א מדפי הרי"ף) ש'נהגו לתקוע בתענית בשופר, ולפי משנה זו נראה לנו שאין לנו לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות', ותירצו שם הראב"ד והרמב"ן והר"ן שבשעת מלחמה תוקעים רק בחצוצרה, אך בתענית מוסיפים גם שופר. ולפי הריטב"א הרי כלל לא שייכת חובת תענית בזמן הגאונים כי אין לנו סמוכין, ואם כן מדברי רוב הראשונים, הגאונים והרמב''ם ובעה"מ והראב"ד והרמב"ן והר"ן, נראה שלא סבירא להו כמו הריטב"א.
ובטעם הדבר שלא צריך סמוכין נראה שמצינו כעין זה בתוספתא בסנהדרין פ"ג שכהן גדול ופרה אדומה טעונים סנהדרין של שבעים ואחד, ואת שני הדינים הללו הרמב"ם השמיט, ולא הזכיר שצריך סנהדרין לכהן גדול, ובפרה אדומה נקט, כלשון המשנה, שדי בזקני ישראל.
וטעם הדבר, שהרמב"ם הבין שהצורך בסנהדרין הוא בתור נציגות של עם ישראל. לכן כשיש סנהדרין הם הנציגים, אך כשאין סנהדרין די בכל נציגות ציבורית. ומעתה נראה שאם כאשר כתוב במפורש בתוספתא שצריך סנהדרין הרמב"ם סובר שדי בכל נציגות ציבורית, כל שכן בקביעת תענית, שלא מפורש בחז"ל שצריך דיינים סמוכים, שבוודאי אין צריך אלא נציגות ציבורית, ולכן הרמב"ם לא התנה תנאי של דיינים סמוכים כמו שכתב הריטב"א.
- חילוק בין המלחמה בזמן חז"ל למערכות מול ארגוני טרור
לפי זה היה עלינו לצום בימינו, לדעת הרמב"ם והגאונים וסיעתם. אך נראה לי שיש מקום לחלק חילוק מהותי בין המלחמות שהיו בזמן התנ"ך ועליהם דיברו חז"ל והרמב"ם, לבין המערכות הקבועות מול ארגוני טרור בימינו.
במלחמה מול עם ישנו חשש שאם הצבא של עם ישראל יפסיד כל הארץ תהיה בסכנה, והאויב ינצח ויכבוש עוד ועוד. אבל מלחמה מול ארגון טרור, שאין לו יכולת לכבוש חלקים מן הארץ ולהתקדם לתוך שטחי הארץ, וכל יכולתו וכוחו היא לפגוע בעם ובארץ ולצער אותנו, כואב ככל שזה יהיה, אין זה דומה למלחמות עליהם ישנה חובת תענית לכלל ישראל. אובייקטיבית אין סכנה שנשקפת מארגון טרור לרובו של עם ישראל. גם תחושת הסכנה קיימת רק כשיש חשש שלאותו ארגון יצטרפו כוחות נוספים, אך סכנה ותחושת סכנה קיומית כתוצאה מארגון הטרור ומעשיו הנלוזים איננה קיימת. לכן נראה שלא על כך דיברו חז"ל והרמב"ם. החובה של תענית כלל ישראלית מותנית בסכנה או לפחות בתחושת סכנה של רוב העם. אם רוב העם מוגן, כי סכנת הטילים פחותה מנזקי תאונות הדרכים למשל, וחדירת ארגוני הטרור בזמן מלחמה כאשר הצבא מגויס ונמצא על הגבולות איננה אפשרית, אז אי אפשר לחייב מדינא את כל העם להתענות.
- גדר תענית יחיד על צרה המזדמנת לו
לפי זה יוצא שאין חובת תענית על כלל ישראל במהלך מערכה נקודתית באזור מסוים בארץ מול ארגון טרור שלא מסוגל להתקדם ולכבוש ולאיים על רוב יושבי הארץ, ורק אם יש אזור מסוים שנמצא בסכנה על אנשיו לצום כדין העיר וסביבותיה שנמצאים בסכנה, כפי שכתב הרמב"ם. אלא שבימינו בדרך כלל האזורים שנמצאים בסכנה מפונים מבתיהם, כך שבזמן המלחמה הם לא שרויים בסכנה.
אלא שאף שאין חובה על כלל ישראל לצום, לכאורה יחידים הנמצאים, הם או קרוביהם, בסכנה, עליהם לצום, כפי שכתב הרמב"ם בפ"א ה"ט:
כשם שהציבור מתענים על צרתן - כך היחיד מתענה על צרתו, כיצד הרי שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפילתו, ואומר עננו וכו' בכל תפילה שמתפלל.
ונראה שעל פי דברי הרמב"ם הללו יוצא נימוק נוסף מדוע אי אפשר להסתמך על שיטת הריטב"א כדי להימנע מן הצום. לפי הרמב"ם כל יחיד שנמצא בצרה צריך לצום על צרתו, ואם כן כל מי שנמצא בצרה, כגון שקרוב משפחתו נמצא באזור המלחמה, עליו לצום. בתענית יחיד בוודאי לא צריך סימוכין, כי אין זו תקנה ציבורית. ואם כן כיום עלינו לצום מדין תענית יחיד ממה נפשך – אם רוב היחידים שבעם לא בסכנה או בתחושת סכנה אז אין זו סכנה ציבורית אלא פרטית ולא כל העם צריך להתענות, ואם אצל רוב היחידים שבעם קיימת תחושת סכנה עליהם לצום מדין תענית יחיד.
לכן מוכרח שדברי הריטב"א אינם יכולים להיות הנימוק להימנע מתענית, כי עכ"פ היחידים צריכים לצום אף ללא סמוכין.
ובטעם דברי הרמב"ם כתב המגיד משנה:
מלשון רבינו נראה שהוא סבור שהיחיד חייב להתענות על צרתו כשם שהציבור חייבין להתענות על צרתן. ודבר נכון הוא, אף על פי שאין לו הכרח מן הגמרא, שיש לפרש כל מה שהזכיר בגמרא בתענית יחיד שהוא כשקיבל עליו מדעתו, לא שיהיה מחוייב להתענות. אבל דברים נראים הם שכיון שהתענית הוא מדרכי התשובה והכניעה כל יחיד ויחיד מחוייב לחפש בדרכיו בעת צרתו ולשוב אל ה'".
ולפי זה ישנה חובה על היחידים שהם או קרוביהם בצרה, לצום. אמנם נראה שמנהג עם ישראל הוא שלא כדעת המגיד משנה, כי לא שמענו ולא ראינו מעולם שמי שיש לו חולה בקרב משפחתו צם ומתענה. גם מדברי שאר הראשונים שלא הזכירו חידוש מופלג שכזה משמע שלשיטתם אין חובה שכזו. גם חז"ל שהזכירו כל מיני תעניות לא הזכירו חובת תענית על דבר כה מצוי כמו מי שיש לו חולה בתוך ביתו.
בספרים ישועות מלכו ובני בנימין וקריית מלך כתבו שהמקור של הרמב"ם הוא מתענית חלום, אך לכאורה אדרבה מחז"ל משמע שרק על חלום מתענה ולא בכל צרה, שהרי דין כה מצוי היה לחז"ל להשמיענו, ולא לסמוך על כך שנבין זאת מדין תענית חלום. עוד ציין בספר בני בנימין לגמרא בדף י', וכנראה כוונתו שאמרו שם מי שהתענה על חולה והתרפא, אך אין מכאן ראיה שחייבים אלא שלעיתים אדם עושה כן כדי להרבות בתפילה ובתחנונים. עוד כתב שם 'מקרא מפורש הוא בדהמע"ה שהתענה על הילד שלו שחלה', אך גם מזה אין ראיה שיש חיוב, כי דוד רצה להתענות ולא שהוא היה חייב.
עוד ציינו הישועות מלכו והקריית מלך לתענית כ"ב 'אחד ספינה המיטרפת בים, ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים או מפני לסטין, ומפני רוח רעה - על כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית', והוסיף בישועות מלכו 'ועי' בכורות כ"ח וערכין כ"ח דרשאי חייב משמע'. אך נראה שכאן משמע שרשאי היינו כפשוטו, כי רבי יוסי שם חולק ואומר 'אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו', וא"כ משמע שלת"ק יש היתר אך אין חיוב.
ובקריית מלך ציין עוד לספרי בפרשת בהעלותך שמונה ברשימת הצרות שמריעים בחצוצרות גם אישה המקשה לילד, אך נראה שיש לחלק בין חצוצרה שזהו עניין קל לביצוע לבין גזירת תענית, וגם לא נראה שהכוונה שיש חיוב לתקוע בחצוצרה על כל אישה המקשה לילד כי אין לדבר סוף, ולא שמענו כן מעולם, אלא דוגמה בעלמא נקט הספרי לצרות שמריעים עליהם.
נמצא שדברי המגיד משנה הם חידוש גדול, שהרי מעשים בכל עיר שיש אחד מבני העיר שיש לו צרה ולא רמזו זאת חז"ל ולא שאר הראשונים, ועל הראיות שהביאו האחרונים לדבריו יש לדון.
ולכן היה נראה, לולי דברי המגיד משנה, שהרמב"ם נקט לשון הגמרא בדף כ"ב וכתב שיש לו היינו שהוא יכול, וכוונתו לפסוק שלא כדעת רבי יוסי שסובר שאין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית. על כך כתב הרמב"ם שיש לו, היינו שמותר לו. אך לעולם גם הרמב"ם מודה שאין חיוב מדינא לצום על כל צרה. הרמב"ם ראה מחלוקת תנאים האם מותר ליחיד לצום ופסק כדעת ת"ק שמותר, והלשון 'יש לו' היינו שמותר לו בעקבות דברי ת"ק וכלל לא בא הרמב"ם לחדש חידוש מופלג שלא הוזכר בתלמוד שיש חובה על כל יחיד שיש לו חולה וכיו"ב להתענות.
- האם בדורנו אפשר להקל יותר בתעניות?
על כך יש להוסיף שבדורנו לקבוע צום כל שני וחמישי באופן קבוע, שבוע אחר שבוע, יכביד מאוד על עם ישראל, שבלאו הכי נמי נמצא במצב מאתגר ומורכב. רצוי לערוך עצרות תפילה קבועות ברוב עם, לשוב בתשובה ולזכור שהאסון בא עלינו בשל חטאינו, כפי שכתב הרמב"ם, אך חובת תענית גורפת היא דבר שקשה ליישם. ראה בשו"ת יביע אומר ח"א סימן כז לגבי תענית בכורות:
בספר יפה ללב ח"ב בשם הארחות יושר דמה שנהגו שגדול הבית מתענה בע"פ ראוי לבטל המנהג, שבזה"ז ירדה חולשה לעולם, אף שלשעה נראה לו שיכול להתענות מ"מ בלילה לא יוכל לעשות הסדר ככל חוקת הפסח ולספר ביצי"מ וכו'. עיי"ש. וכיו"ב כתב הרב נהר מצרים, שלכן נהגו להקל בתענית זה לילך לסעודת מצוה להפקיע התענית. עיי"ש. והמחמיר בזה לפע"ד יוצא שכרו בהפסדו. והמקל בזה הוא נשכר לדבר מצוה.
ושם בסימן יד לגבי כפרת חטאים על ידי תעניות כתב הרב עובדיה:
ובצירוף שהדורות חלושים בזה"ז, ובפרט בדורות הללו, כנודע, יש להקל בתענית יום אחד (ושאר התעניות יפדה בצדקה), וכמ"ש בכיו"ב הרמ"ץ שם. ואף על פי שמצאתי חבר להגאון רב פעלים הוא הגאון מהרש"ק... לפע"ד אין להחמיר בזה כ"כ, בפרט בדורות הללו, והרי אין לתעניות וסיגופים שורש בש"ס... ומי יתן והיה לבב כל חכמי דורנו שלא להטריח על בעלי תשובה יותר מדאי בסיגופים ובתעניות, אשר לרגלי החולשה האיומה כשל כח הסבל, ולא יוכלו מלט מחולאים וסכנות ח"ו, ודילמא ממנעי ולא עבדי תשובה.
ובח"ד סימן כד לגבי מקרה שנפל ס"ת בשגגה כתב הרב עובדיה 'אודות גזרת תענית על הציבור, נראה שאין בזה חיוב מן הדין, ובפרט בזה"ז שירדה חולשה לעולם'.
ובח"ה סימן מ כתב הרב עובדיה:
ולדידן דאזלינן בתר שפולי גלימיה דמרן ז"ל כל מעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בג' צומות אפילו אינן מצטערות, ומכ"ש האידנא שירדה חולשה לעולם, לפיכך גם בתשעה באב דחוי רשאות לאכול. והרי זה כמבואר.
ובח"ט סימן סז כתב הרב עובדיה להתיר לשתות קפה במוצאי תענית אסתר קודם קריאת המגילה 'בפרט בדורותינו שירדה חולשה לעולם, וקשה להישאר בתענית עד אחר קריאת המגילה'.
ובח"י סימן נה כתב:
וכן בקודש חזיתיה להגאון הרמ"ץ בתשובה (חאו"ח ס"ס מו) בנידון מי שהיה סיבה לגרום מיתה לאחד מישראל, שבזמן הזה שהגופות חלושים נהגו הרבנים הצדיקים להקל על בעלי תשובה בעניין התעניות והסיגופים, ודרכם ישרה בעינינו כדי שלא יתבטלו מתורה ותפילה ע"י ריבוי התעניות, שהרי עיקר התשובה היא במחשבת טהרת הלב. והתעניות והסיגופים טפלים לתשובה וכו'. עיי"ש. ובפרט בדורות אלו שירדה חולשה לעולם.
ויש לחדד ולבאר, שהחולשה גורמת לכך שהצום כיום לא ישיג את מטרתו. מטרת הצום כמבואר בחז"ל וברמב"ם היא להתפלל רוב היום ולהתחנן ולקרוא לה'. כיום הקושי הפיזי לצום תופס את רוב המיקוד, ורבים מהעם עסוקים ב'להעביר את הצום', וגם אין אפשרות טכנית פעמיים בשבוע להשבית את שוק העבודה מן הצהריים, כך שהצום כלל לא ישיג את מטרתו בשל החולשה שירדה לעולם. ובפרט שחלקים נרחבים לא חשים סכנה, וממילא טעם הצום, שהוא לתלות את הסכנה שהאדם נמצא בחטאיו ולא בדרך הטבע כפי שכתב הרמב"ם, לא שייך היום למעשה.
אמנם נראה שאף שלחייב את כל עם ישראל לצום כל שני וחמישי בזמן מלחמה הוא דבר קשה ביותר, ויש ללמד זכות על המקילים שסומכים על שיטת הריטב"א, וגם לפי הרמב"ם סבורים שזו לא מלחמה מול עם אלא מול ארגון טרור, ובצירוף הטעם שירדה חולשה לעולם וממילא כל מטרת הצום תתפספס כיום, בכל זאת מן הראוי לתקן כפעם בפעם תענית, ולו תענית של חצי יום, כדי לשוב ולהתעורר ולחזק את הרעיון של התענית שתיקנו חז"ל, ולחוש את הערבות ההדדית עם חיילנו שמחרפים את נפשם בשדה הקרב. ועל מי שנשאר בעורף לשאת תפילה להצלחתם, ולהתחנן לה' שירחם עליהם וישמור ויגן עליהם שישובו כולם לביתם בשלום, בריאים ושלמים בגוף ובנפש. אכי"ר.
- קושיית המגן אברהם על תקיעה בימינו
בשולי הדברים, יש לדון לגבי תקיעה בימינו.
הקשה המגן אברהם בסימן תקעו ס"ק א:
כתב הרמב"ם מ"ע מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא שנאמר והרעותם בחצוצרות וגו', ומד"ס להתענות וכו' ומריעים בחצוצרות בלבד בגבולין. וכתב המ"מ והמחוור כדברי הרשב"א או שופר או חצוצרות. עכ"ל. ואני תמה למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה ואף על פי שאין ת"צ בבבל מ"מ הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית.
לקושיית המגן אברהם מצינו כמה תירוצים.
א. ערוך השולחן א: ונראה לי דלא קשיא כלל, דאנן סוברים כרש"י והטור דהתקיעות הם בסוף כל ברכה וברכה מהשש ברכות הנוספות כמו שיתבאר בסי' תקעט, וכיון דאין תענית ציבור בחו"ל ממילא דליכא הני שש ברכות הנוספות ואין מקום לתקוע. ואע"ג דהברכות ודאי הם מדרבנן והתרעה הוה דאורייתא, מכל מקום כיון דתיקן רבנן באיזה מקום לתקוע, ממילא דכשאין זה המקום אי אפשר לתקוע דבשב ואל תעשה יכולין לעשות בכה"ג כידוע".
ב. ערוך השולחן ב: ועוד נלע"ד דהתרעה לא הוי מן התורה רק בזמן הבית. ותדע לך שכן הוא, שהרי לפי הירושלמי שהבאנו אין חצוצרות רק במקדש, וא"כ קרא דכתיב והרעותם בחצוצרות בע"כ דרק אזמן הבית קאי, ועוד כיון דבהך קרא כתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם ואין זה אלא בזמן הבית, וכל קראי דשם אינן אלא בזמן הקרבנות כדכתיב וביום שמחתכם וגו' ותקעתם בחצוצרות על עולתיכם וגו'. ובוודאי תפילה וזעקה הוי מן התורה גם בחו"ל כדכתיב בצר לך וגו' ובקשתם משם את וגו' וכמה מקראות יש על זה, אבל לא התרעה. ויראה לי דלכן אמרו בגמרא במה מתריעין בשופרות, ובאמת קשה דהא בתורה חצוצרות כתיב, אלא ודאי דאחוץ לארץ בזמן הגלות קאי, או אפילו בארץ ישראל בזמן הזה, דהתורה ציוותה רק בזמן הבית, ובזמן החורבן הוי רק מדרבנן ולכן תקנו בשופר כמו בר"ה. כנלע"ד.
ג. עמק הנצי"ב בפרשת בהעלותך: מאחר ובלשון הכתוב נאמר "והרעתם בחצוצרות וגו' ונזכרתם לפני ה' אלקיכם", והיינו מחנה הארון שהלך במלחמה עם ישראל, ועמו היו החצוצרות – לכן לאחר החורבן שהכל נגנז ואין מציאות של קיום לפני ה' הרי שאין את עיקר המצוה הכתובה בתורה שהיא בחצוצרות לפני ה' אלא רק מצוה מדרבנן ובשופר, ותקנה זו היא רק בשעת תענית.
ד. אגרות משה ח"א סימן קסט: מה שהקשה כתר"ה על מה שכתב הריטב"א שלפי הסברא שצריך חצוצרות בתענית נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית ציבור כיון שאין לנו חצוצרות, וכי אין אנו יכולים לעשות חצוצרות של כסף, הנה לע"ד משמע שלהסוברים שהתקיעה היא בחצוצרות צריך דוקא באלו החצוצרות שנעשו לתקוע בהם במקדש דוקא. דלכן ניחא מה שכלל הרמב"ם למצוה אחת התקיעות שבשעת הקרבנות והתקיעות שבעתות הצרות בספר המצוות מ"ע נ"ט ובמנין המצוות בתחילת החיבור של היד החזקה. והמ"מ בריש הלכות תעניות הקשה עליו עיין שם. אבל הוא משום דצריך דוקא חצוצרות שבמקדש, לכן מפרש שהויא המצוה מה לעשות בחצוצרות שציותה תורה לעשות שהוא ממילא מצוה אחת כל מה שתוקעין בהן. וזהו אולי כוונת המ"מ בתירוצו, שהמצוה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין, ואין ראוי למנותן בשתי מצוות, עיין שם. ושייך זה רק כשצריך לתקוע באותן החצוצרות דמקדש דוקא, אבל אם היה הדין בכל חצוצרות שאין שייך שתהיה המצוה מה לעשות בחצוצרות אלא שהוא על מעשה התקיעה ודאי הי"ל לחושבם לשתי מצוות, כמו שחושב תקיעת שופר דר"ה ותקיעת שופר דיוה"כ דיובל בשתי מצוות במצוה קל"ז ובמצוה ק"ע. וזה סובר הריטב"א אליבא דמנהג צרפת שסברי שהתקיעה בתעניות היא בחצוצרות כדעת הרמב"ם, א"כ הוא דווקא בחצוצרות דמקדש, לכן לא נהגו לתקוע לעולם דהרי אין לנו החצוצרות.
אך לכאורה כל ארבעת התירוצים הללו לא משתמעים מדברי הרמב"ם, שלא הזכיר כלל שצריך מקדש עבור התקיעה הזו, וכן מכל דברי הגאונים וקושיית בעל המאור ותשובת הרמב"ן והראב"ד משמע שגם כשאין מקדש שייכת תקיעה.
ולכאורה היה מקום לומר תירוץ חמישי, שבמשך הגלות עם ישראל הפך מציבור ועם לאוסף של פרטים. אין סמכות ריכוזית, והתקיעה היא רק כשיש גוף ציבורי מאורגן שאחראי על עם ישראל בתור עם. וכך כתב בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן קנז:
וטעם הדבר, שלא נקראים ישראל בתואר "ציבור" אלא בארץ ישראל וכמבואר בהוריות (ו, א), ולכן רק שמה החיוב. ולפי זה בארץ ישראל החיוב הוא מדינא, וכן נהגו בא"י לתקוע בשופר בעת צרה, אבל לא שמענו שידקדקו כל אחד ואחד לשמוע התקיעות כמו בר"ה. ונראה הטעם שעיקר החיוב מוטל על הציבור, ובי"ד הם שקובעים החיוב, וי"ל שלדידן שאין לנו סמוכין אין לנו דין בי"ד ולא חל החיוב כלל שבי"ד הם שלוחי הציבור, והם שקובעים שחל חיוב תקיעה. ונראה שבי"ד קובעים גם את זמן החיוב, דהיינו אם לתקוע כל יום ויום או רק פעם אחת בהתאספות כולם, שהחיוב חל על הציבור ולא כל יחיד ויחיד קובע לעצמו... ונראה שהמצוה עם תפילה דווקא לזעוק ולהריע, אבל בלי לזעוק אין המצוה להריע לבד כמו בראש השנה, ובזמן הזה אף אם אין חיוב מ"מ התפילות נשמעים יותר שקובעים שעת צרה היא ומתפללין עם תקיעות דווקא, ותימה שהפוסקים לא ביארו מצוה זאת כפי הצורך. ובירושלים עיה"ק נוהגין כשהציבור מתאסף בעת צרה וזועקין באמירת סליחות, תוקעין בשופרות, ונראה דמקיימין בזה האי מ"ע.
לפי זה, כיום בעת צרה, ובפרט כשעם ישראל יוצא למלחמה, עליו לתקוע בחצוצרות כדי לזכור את מטרת המלחמה למען חיזוק הקודש בעולם, וכדי להבין שהמלחמה לא נבעה מדרך הטבע אלא בגלל מעשינו הרעים.
במשך כל הגלות עם ישראל לא יצא למלחמה מול אויביו, לכן התקיעה נעלמה אט אט. אך כשחזרנו לארצנו ושוב עם ישראל ממש כמו בימי התנ"ך נאבק באויביו הקמים עליו לכלותו, נלחמים בו בשל שם ה' הנקרא עליו, יש להחזיר עטרה ליושנה ולתקוע בחצוצרות לפני כל יציאה לקרב, שכפי שפתחנו זו המצוה מן התורה לתקוע בחצוצרות בעת המלחמה, גם אם זו מלחמה נקודתית.
סיכום
התורה אומרת לתקוע בחצוצרות בשעת מלחמה כדי שנזכור שאנו לא נלחמים רק כדי לחיות, אלא בעיקר כדי שתופיע מלכות הקב''ה בעולם, וכדי לבער את הרע ולהשליט את הטוב האלוקי. מצוה זו לא התקיימה בגלות כי היינו יותר אוסף של פרטים מאשר עם, אך כעת כשחזרנו לארצנו ואנו נאבקים עם אויבינו בשם ה' עלינו לחדש את מצות התקיעה בחצוצרות.
מלבד מצות התקיעה חכמים תיקנו גם חובת תענית, אך במאמר זה העלינו סברא שהתענית נובעת מתחושת הפחד מהשמדה, ולכן במלחמה מול ארגון טרור שאין תחושת סכנה לרוב העם אין חובת תענית גמורה לכלל עם ישראל, ובפרט כיום שירדה חולשה לעולם, אם נחייב את כל מי שנמצא בעורף לצום פעמיים בשבוע במשך כל המלחמה יפגע הדבר מאוד בחוזק ובחוסן של העורף שנצרך גם לחיילים שבשדה הקרב, אך יחידים מן הראוי שיתענו, וכן מן הראוי לתקן בעת מלחמה חצי יום תענית ביום כיפור קטן בערב ר''ח כדי לזכור שהקב''ה הוא הנלחם לנו ועבורו ובשמו אנו נלחמים, כפי שהחצוצרות מזכירות לנו.
ויהי רעוא מן שמיא ששאלות אלו יישארו בבית המדרש, ועם ישראל יזכה לשבת בשלווה ובביטחון איש תחת גפנו ותאנתו, ולהתעסק בידיעת ה' ובעונג המושכלות עד קץ הימין, אכי''ר.