המעין

איסור הדלקת נרות חנוכה ריחניים או משמיעים קול / הרב משה פרנס

הורדת קובץ PDF

הרב משה פרנס

איסור הדלקת נרות חנוכה ריחניים או משמיעים קול

הסוגיא

מחלוקת בעל המאור והרמב"ן

ביאור דברי רבא 'צריך נר אחרת להשתמש לאורה'

האם דברי רבא נאמרו רק במדליק בשעת הסכנה על שולחנו?

שיטת המאירי

ביאור דעת הר"ן

שימוש והנאה מוכרחים ושאינם מוכרחים

דעת הריטב"א

הסיבה שרש"י לא פירש כהסבר הריטב"א

שיטת הרמב"ם

מסקנה

הסוגיא*

נאמר במסכת שבת כב, א:

אמר רב יהודה אמר רב אסי, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה. מתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו, דתניא ושפך וכסה, במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצוות בזויות עליו. הכא נמי שלא יהו מצוות בזויות עליו.

שם לעיל (כא, א) נאמר: 'אסור להשתמש לאורה'. הראשונים תהו מה בא רב אסי להוסיף באומרו 'אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה', והלא דין זה נלמד כבר מהאמור ש'אסור להשתמש לאורה'?

תוספות הרא"ש (כב, א ד"ה אסור) ביאר בתירוצו הראשון, שאכן רב אסי נחלק על דברי הגמרא לעיל, וסבר שמותר להשתמש לאורה, ודוקא הרצאת מעות אסורה משום שיש בכך ביזוי גדול[1].

הרא"ש בפסקיו (פ"ב סי' ו) כתב כך:

אמר רב יהודה אמר רב אסי, אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה. ואף על גב דאיפסיק לעיל דכל תשמיש אסור לאורה צריכינן לההיא דהרצאת מעות, דהא דאמרינן לעיל דאסור להשתמש לאורה היינו דוקא תשמיש קבוע, דהרואה אומר לשם תשמיש זה הדליקה ולא לשם מצוה, אבל תשמיש עראי לזה לא הדליקה, ואשמעינן רב אסי דאף תשמיש עראי של גנאי כגון הרצאת מעות אסור, לפי שידיו סמוכות לנר לעיין בהן יפה. וכן משמע לישנא דקאמר 'כנגד נר חנוכה', ולא קאמר 'אסור להרצות מעות לאורה'.

נמצא שלדעת הרא"ש התחדש בדברי רב אסי, שגם תשמיש ארעי אסור. אך רק אם יתקיימו בו שני תנאים: א. שיהיה תשמיש של גנאי. ב. שיהיה סמוך וכנגד הנר, ולא מרחוק.

המאירי (כא, א ד"ה זה שביארנו) כתב:

ומה שאמרו למטה 'אסור להרצות מעות לאורה של נר חנוכה', לא הוצרכה אלא מתוך שהוא עיון קל ונעשה מרחוק, והייתי סבור להתיר, ובא ולמד שאף בזה יש ביזוי מצוה.

כך כתב גם בחידושי הרמב"ן (כא, ב ד"ה ודאמרינן):

ורב אסי לקמן הוסיף אפילו הרצאת מעות שהוא עיון קל ואינו נראה כנהנה, שמרחוק הוא מרצה אותן, אפ"ה אסור.

וכן כתב הרשב"א (שם ד"ה והלכתא) שגם שימוש מרחוק אסור, והוסיף לדחות את דקדוק הרא"ש הנ"ל מלשון רב אסי שאמר 'כנגד', ממנו למד הרא"ש שהיינו סמוך, דאדרבה משמעו מרחוק. וכך כתב הרשב"א:

ורב אסי נמי הוסיף בה לקמן אפילו תשמיש כל דהו שאינו נראה כנהנה, דאמר 'אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה', כלומר אפילו מרחוק כנגדה שאינו נראה כנהנה ממנה.

מבואר בדברי המאירי, הרמב"ן והרשב"א, שגם עיון קל שנעשה מרחוק אסור משום ביזוי מצוה, כנגד דעת הרא"ש.

מדברי הרמב"ן במלחמות (ט, א מדפי הרי"ף, והובא בסמוך) עולה לכאורה יישוב נוסף, שישנו 'שימוש' וישנה 'הנאה'. הסובר 'אסור להשתמש לאורה' לא אסר אלא שימוש, אבל הנאה סתמית כמו הרצאת מעות אולי מותר. על כך חידש רב אסי שגם הנאה שאין בה שימוש אסורה, ולכן אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. ועליו נחלק שמואל ואמר שרק תשמיש אסור אבל הנאה מותרת, ולכן לדעתו מותר להרצות מעות[2].

 

מחלוקת בעל המאור והרמב"ן

בעל המאור (ט, א מדפי הרי"ף) מסביר שישנן שלש שיטות בדבר: א. הסובר 'אסור להשתמש לאורה' סובר שדין הנרות כאיסורי הנאה, כמו המנורה במקדש, ולכן כל שימוש שהוא אסור, ואפילו שימוש של מצוה ושל קדושה. ב. רב אסי דאמר 'אסור להרצות מעות' נחלק על הסובר 'אסור להשתמש לאורה', וסבור שאין על הנרות איסור הנאה אלא רק דין של ביזוי מצוה, ולכן תשמיש של מצוה או של קדושה מותר, ולא אסרו אלא רק תשמיש של רשות כמו הרצאת מעות, ומשום ביזוי מצוה. ג. דעת שמואל מסכימה מחד עם רב אסי שאין איסור הנאה אלא ביזוי מצוה, אך נחלק עליו וסבור שהרצאת מעות לא נחשבת לביזוי מצוה, שביזוי מצוה הוא רק באופן שהוא משתמש בגוף הנר [ושימוש לדבר מצוה מותר אף בגוף הנר, שאין בזה ביזוי מצוה]. ומסיק בעל המאור להלכה כדעת רב אסי שאסור להרצות מעות, דחיישינן לביזוי מצוה אפילו אם אינו משתמש בגוף הנר אלא באורה. אבל כל זה בדבר הרשות, אבל תשמיש של מצוה וקדושה מותר.

הרמב"ן במלחמות (שם) חולק על בעה"מ, והעמיד את אותן הדעות באופן אחר: א. לדעתו רב אסי לא נחלק על הסובר 'אסור להשתמש לאורה', אלא בא להוסיף שגם תשמיש קל כמו הרצאת מעות, שלא נדרש לו אלא עיון קל, אסור. ב. שמואל אוסר כל שימוש אפילו אם אינו מגוף הנר, אלא ששמואל מחלק בין תשמיש להנאה, תשמיש אסור והנאה מותרת, והרצאת מעות נחשבת להנאה ולא תשמיש, ולכן התירה שמואל. אף הוסיף הרמב"ן שטעמו של שמואל אינו מצד איסור הנאה, וגם אינו משום ביזוי מצוה, אלא הוא כדי שלא יאמר הרואה לצורכו אדלקה.

 

ביאור דברי רבא 'צריך נר אחרת להשתמש לאורה'

עוד נחלקו בעל המאור והרמב"ן בטעמה של תקנת רבא לתת נר נוסף להשתמש לאורה, דהנה איתא בגמרא (כא, ב):

תנו רבנן, נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו. אמר רבא, צריך נר אחרת להשתמש לאורה.

ופירש רש"י (שם ד"ה נר אחרת, וד"ה אי, וד"ה צריך), שהוא לעשות היכר שהנר שהדליק נר של מצוה הוא. ולכאורה העניין בזה הוא כדי שלא יאמר הרואה לצורכו הדליק. וכן כתב בעה"מ הנ"ל: "שצריך נר אחרת שלא יהא הרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה". אולם הרמב"ן טען על כך שלא יועיל נר נוסף לעשות היכר זה, וז"ל: "ואע"פ שיש לו נר אחר, פעמים אדם מדליק כמה נרות בביתו".

נמצא שנחלקו בעה"מ והרמב"ן האם תקנת נר נוסף נאמרה דווקא במקום שהוא משתמש או גם במקום שאינו משתמש, שלבעל המאור הוא דווקא במקום שמשתמש, שאז הרואה יאמר לצורכו הדליק, ומדליק נר נוסף כדי לעשות היכר, וזהו שכתב: "ולעולם צריך נר אחרת עמו בבית קבוע לכל תשמישיו כדרבא". ולפי זה רק במשתמש צריך נר נוסף, אך אם אינו משתמש בבית אפשר ואינו צריך נר נוסף. ולפי זה תקנה זו היא גם לסובר שמותר להשתמש לאורה, וכפי שכתב בעה"מ במפורש. אך להרמב"ן תקנת נר נוסף היא לכאורה רק במקום שאינו משתמש, שבמקום שהוא משתמש אפשר שלא מועיל נר נוסף, שלעולם יאמר הרואה לצורכו הדליק כי לפעמים שאדם מדליק כמה נרות לצורכו. ורק כשאינו משתמש מועיל נר נוסף לעשות היכר. אבל לשמואל שאסר רק בהנאה ולא בשימוש, בזה י"ל שמודה הרמב"ן שמספיק נר אחד כדי שלא יאמר הרואה לצורכו הדליק[3].

הפוסקים דנו האם צריך להעמיד את הנר הנוסף בריחוק מקום מנרות חנוכה, או שצריך להעמידם ביחד. יש אומרים שצריך להעמידם דווקא ביחד עם נרות חנוכה, כי על ידי זה אם יבוא להשתמש באורם של נרות חנוכה יהנה מאותו נר של חול, וכלשון המרדכי (שבת רמז רסט). וכן משמע קצת מלשון הרמ"א (סי' תרעג סע' א), ולא ייחשב שהשתמש בנרות חנוכה. אך יש אומרים לאידך גיסא, שאם יתן את הנר הנוסף אצל נרות חנוכה לא אהני מידי, דסוף סוף הוא נהנה גם מנרות חנוכה, ולכן יתנם בריחוק מקום, שעל ידי זה אם יצטרך להשתמש בנרות יעשה אותו לאור הנר הנוסף, ולא ישתמש לאור נרות החנוכה (ועיין בביאור הגר"א סי' רסד ס"ק א).

 

האם דברי רבא נאמרו רק במדליק בשעת הסכנה על שולחנו?

לכאורה מפשטות דברי רבא נראה שדבריו נאמרו רק בשעת סכנה שמניחה על שולחנו ודיו, ולכאורה לטעמם של רש"י ובעה"מ והסבורים כמותם שהוא כדי לעשות היכר זה אכן שייך רק במניחה על שולחנו שאז הרואה אומר שלצורכו הוא הדליק, משא"כ במניחה בפתח ביתו או בחלון שאין הדרך להדליק שם נרות לצורכו ובוודאי נועדו הנרות לנרות חנוכה ואין צורך בהיכר נוסף. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' לט). וכן מפורש בכל בו (סי' מד):

ויש נותנין טעם להדליק נר אחרת משום היכרא, ואפילו למ"ד מותר להשתמש לאורה צריך נר אחרת משום היכרא. ועכשו שנהגו להניח נר חנוכה מבפנים בטפח הסמוך לפתח די לנו בזה ההיכרא, שהרי מניחין אותה במקום שאין אנו רגילין להניח נר בשאר הימים, וגם אינו מקום ראוי לתשמיש.

מבואר כנ"ל, שאם כוונת רבא להצריך נר נוסף היא משום היכר - בהדלקה בפתח לא צריך היכר, ואפילו אם הדליק נרות בפנים אם הדליק בפתח הסמוך לפתח מספיק בכך, ורק במדליק על שולחנו בשעת הסכנה צריך נר נוסף להיכר.

 

שיטת המאירי

בדברי המאירי מבואר שמעיקר הדין הצורך בנר נוסף אינו אלא בשעת הסכנה שאז מניחה על שולחנו, ולא במדליקו בביתו[4]. נראה בביאור דבריו ע"פ המבואר לעיל בשיטת בעה"מ, שרק במקום שמשתמש יש דין נר נוסף כדי לעשות היכר שלא יאמר הרואה לצורכו הדליק, ולא במקום שאינו משתמש. וכן מפורש בהמשך דברי המאירי [שכתב את דבריו שלא מכח הסוגיא כנ"ל אלא מכח מנהג העולם] דהוי מדין היכר, שכתב וז"ל:

אפילו לא היה צריך לתשמיש, שלא יאמרו לצורכו הדליק. ולא סוף דבר בלילה ראשונה, אלא אף באחרות [פירוש גם בשאר הלילות שבהם מדליק כמה נרות למהדרין ומהדרין מן המהדרין צריך להדליק עוד נר נוסף, ואל תאמר הא בלא"ה יש היכר שהדליק את הנרות למצות חנוכה ולא לצורכו, דהא לצורכו סגי נר אחד], שאין התוספת היכר, שהרי לפעמים אדם מדליק שנים ושלושה סמוכות זו לזו.

הרי כתב להדיא דהוי מדין היכר, אלא דמצד עיקר הדין, חובת נר נוסף הוא רק במקום שמשתמש, אך מצד המנהג יש להדליק בכל מקום, גם במקום שאינו משתמש, אבל יסודו הוא רק משום דין היכר.

השולחן ערוך מביא הלכה זו בשני מקומות, הראשון בסימן תרעא סע' ה:

נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים וכו', ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים המצוה, מניחו על שולחנו ודיו, וצריך נר אחר להשתמש לאורו.

והוא ממש לשונו של רבא. האיזכור השני בשולחן ערוך הוא בסימן תרעג סע' א בדין של אסור להשתמש לאורה:

ונוהגים להדליק נר נוסף, כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף שהוא אותו שהודלק אחרון.

נראה מדברי השו"ע שיש בכך שני דינים. א. מצד דין היכר, והוא האמור בסי' תרעא. ב. מצד איסור ההשתמשות, והוא האמור בסי' תרעג, והוא אינו אלא מנהג ולא דין. ואמנם הוא להיפך מהמבואר בדברי המאירי, הסובר שעיקר הדין הוא מצד האיסור השתמשות, והמנהג הוא מצד ההיכר.

והנה מדברי המאירי יש להוכיח שעליו להניח את הנר האחר במרחק ממקום נרות החנוכה, שכתב ש'לפעמים אדם מדליק שנים ושלושה סמוכות זו לזו', א"כ מה מועיל זה שמדליק עוד נר אחר לעשות היכר, הרי סוף סוף יאמר הרואה שכל הנרות האלו הדליקם לצורכו, שהרי לפעמים אדם מדליק שנים ושלושה נרות סמוכים זה לזה. אלא מוכח שהמאירי סבור שאת הנר האחר צריך להניח דווקא במרחק מה מנרות החנוכה, ודרך האדם להדליק לצורכו שנים ושלושה נרות הסמוכים זה לזה, ולא כשאחד כאן והשני שם, ולכן ישנו היכר[5].

 

ביאור דעת הר"ן

כתב הר"ן (ט, ב מדפי הרי"ף ד"ה אמר רבא):

נראה לי, דנהי דרבא מודה דאסור להשתמש לאורה, וכיון שכן פשיטא דצריך נר אחרת, הכא ה"ק, דאף על גב דבשעת הסכנה כיון דמניחו על שולחנו על כורחו משתמש לאורה, אפילו הכי צריך נר אחרת לעשות היכרא בדבר.

מפשטות דברי הר"ן נראה שסבר ששני הדינים נכללו יחד, האחד משום שאסור להשתמש לאורה, ולכן להסובר ש'אסור להשתמש לאורה' פשוט שצריך נר נוסף כדי שיהיה לו אור להשתמש בו, אך רבא חידש שגם באופן שלכאורה הוא משתמש בעל כורחו לאור נרות חנוכה, היינו בשעת הסכנה כשמניחה על שולחנו, ואין לזה תקנה כמו שיבואר, ג"כ צריך להעמיד נר נוסף, אך בגלל טעם אחר - משום היכר. וכן ביאר בשער הציון (סי' תרעח אות ה) בשם האליה רבא בדעת המגן אברהם שם.

המאמר מרדכי (סי' תרעא ס"ק ז) כתב על דברי הר"ן כך:

ואף על פי שהדבר נראה דחוק מצד עצמו, דמהיכי תיתי למימר דהכא אין צריך נר נוסף משום דמשתמש לאור נר חנוכה על כורחו, אדרבה היא הנותנת, ונהי דעל כורחו ישתמש לאור נר של מצוה, מכל מקום אין בזה שום איסור ושום הקפדה כיון שבלתי נר של מצוה איכא שם נר של חול שיכול לעשות חפציו לאורו.

לכאורה נראה שהר"ן סובר כאותם הפוסקים הסבורים שאסור להשתמש לאורם של נרות חנוכה - גם אם יש ביניהם נר נוסף של חול, ולא נאמר שבמקרה זה לא נחשב נהנה ומשתמש בנרות חנוכה כיון שישנו אור מהנר הנוסף, כיון שסוף סוף הוא נהנה גם מנרות חנוכה. וההיתר להשתמש לאורה על ידי העמדת נר נוסף הוא רק כאשר הרחיק את הנר מנרות החנוכה, שעל ידי כך אם יצטרך לאורה יהנה מאור הנר הנוסף ולא יהנה כלל מנרות חנוכה. אך אם הוא מוסיף נר נוסף ליד נרות החנוכה לא יועיל לו כדי להשתמש לאורו כיון שסוף סוף הוא נהנה גם מנרות חנוכה, ולכן אין שום תקנה לשעת הסכנה בה מדליק על שולחנו, גם אם ידליק נר נוסף, משום שבעל כורחו הוא משתמש לאורם של נרות חנוכה המונחים על שולחנו. וכן פירשו הב"ח (סי' תרעג סע' ד) והפרי חדש (סי' תרעג ס"ק א). ועיין בביאור הגר"א בהלכות הדלקת נרות שבת (סי' רסד).

 

שימוש והנאה מוכרחים ושאינם מוכרחים

לפי זה לכאורה נמצא שמכיון דבעל כורחו הוא משתמש לאור נרות חנוכה על שולחנו לכן לא אסרו כלל להשתמש לאורה במדליק על שולחנו בשעת הסכנה, שאם נאמר שרק מה שהוא מוכרח הותר ולא תשמישים אחרים, א"כ מדוע הוצרכו לטעם ההיכר, הרי בכל מקרה צריך להעמיד נר נוסף כדי שיוכל להשתמש לאורו לשאר תשמישים.

אמנם עדיין צריך להבין, הרי האיסור להשתמש לאורה הוא דין כללי שנאמר על כלל נרות חנוכה. א"כ מובן שהדבר הותר לשימוש נחוץ, אך מדוע הותר בו השימוש לצרכים שאינם מוכרחים וחשובים?

נראה להסביר זאת כך: הגרי"ז מבריסק זצ"ל והגר"מ פינשטיין זצ"ל נחלקו ביסוד דין הדלקת נרות בשעת הסכנה על שולחנו. הגרי"ז מבריסק (קונטרס חנוכה ומגילה סי' ג אות ג) מסביר שהיא תקנה מיוחדת ודין הדלקה מיוחד שנתקן רק בשעת הסכנה [וגם יחידים שאינם מסתכנים בשעה זו מדליקים אז על שולחנם. ומאידך אם הסכנה בטלה - חוזר ומדליק בחוץ], וכן כתב השפת אמת (שבת כא, ב בתוס' ד"ה דאי), שכל שאינו שעת סכנה אם הדליק בפנים לא יצא ידי חובתו. אך דעת האגרות משה (ח"ד או"ח סי' קה אות ז ד"ה ולפ"ז) היא שדין פרסומי ניסא אינו מעכב, ולכן בשעת הדחק, כגון בשעת הסכנה, מדליק בפנים, וגם שלא בשעת סכנה מקיים את המצוה בדיעבד בהדלקת הנרות על שולחנו.

מעתה לפי דעת הגרי"ז שהדלקה בשעת הסכנה הוא דין הדלקה מחודש א"כ אינו בכלל הדין הכללי שאסרו להשתמש לאורם של נרות חנוכה, ולכן כיון שבעל כורחו הוא משתמש בנרות חנוכה יש לומר שמתחילה לא תיקנו בהדלקה זו דין איסור השתמשות והנאה, ולכן גם שימוש והנאה שאינם מוכרחים הותרו.

ויש להטעים את הדברים, דיש ללמוד מדברי המגן אברהם (סי' תרעג ס"ק ב) דבר חידוש, שאדם שיכול להדליק נרות חנוכה רק באופן שיהיה משתמש לאורם לא ידליק נרות חנוכה, והיינו שאיסור ההשתמשות דוחה מצות נר חנוכה. דהנה מקשה המגן אברהם על ההלכה של מי שאין ידו משגת לקנות נר חנוכה ונר שבת - יקנה נר שבת מפני שלום ביתו (סי' תרעח סע' א), ומקור הדברים מהגמרא בשבת (כג, ב), מדוע אין אומרים לו שיקנה נרות חנוכה וידליקם בתוך ביתו, ואז יקיים את מצות הדלקת נר חנוכה וגם יהיה לו שלום בית. ומתרץ משום שנמצא נהנה מנרות חנוכה, כי גם תשמיש זו לאכול אצל הנרות אסור. נראה שסובר שמצד הדין יכול להדליק בביתו כיון שאינו יכול להדליק בחוץ [משום ששלום בית עדיף וקודם], אבל מפני דבהדלקה בביתו יעבור בעל כורחו על איסור ההשתמשות נדחית היא לגמרי מצות הדלקת נרות חנוכה.

ולכאורה דבריו נסתרים מדברי הר"ן הנ"ל, שהותרה ההדלקה בשעת הסכנה על שולחנו למרות שבעל כורחו הוא משתמש לאורם, מבואר שכשאין לו אפשרות להדליק אלא במקום שבעל כורחו הוא משתמש לאור נרות חנוכה בכל זאת ידליק. אבל לפי ביאורינו הדברים מוסברים היטב, שכל דברי הר"ן הם רק בשעת הסכנה, שאז יש דין הדלקה מחודש בביתו על שולחנו וכדעת הגרי"ז, ולא נאמר בדין הדלקה זה שום איסור השתמשות. אך המגן אברהם עוסק בזמן שהיו מדליקין בחוץ, כפי שמדוייק בדבריו שכתב 'וידליקנה בביתו', ועל זה הוא רוצה ליתן עצה שידליק בביתו, ואז הכשר הדלקתו הוי רק מצד הדין הדלקה דעלמא שבדיעבד כשרה בפנים [ולא מדין סכנה, וכמו שיבואר להלן], ובה ישנו איסור השתמשות.

ואמנם מדברי הט"ז (סי' תרעא סק"ד) נראה שביאר את דברי הר"ן באופן אחר, שגם בשעת הסכנה, הדלקת הנר הנוסף נועד כדי שיוכל להשתמש לאורה, שלא הותר רק הנאה בעל כרחו, ולא שאר שימושים והנאות שאינם מוכרחים. שכתב הט"ז:

אף על גב דבלא סכנה נמי צריך נר נוסף דהא אסור להשתמש לאורן, קמ"ל כאן, דלא תימא כיון דעל כרחו נהנה מהם כיון שהם מונחים על השלחן, ממילא הותרה לגמרי, אלא עכ"פ צריך נוסף להכירא, כ"פ הר"ן.

נראה מרהיטת דבריו, שלהר"ן באמת לא הותר במדליק על שולחנו בשעת הסכנה אלא הנאה המוכרחת ולא הנאה שאינה מוכרחת, ולכן צריך נר נוסף.

אך לפי זה אינו מדוקדק לשון הר"ן והט"ז 'לעשות היכרא בדבר', דהא לאו משום דין הכירא אתינן לה אלא כדי להשתמש לאורן, ודו"ק. ונראה דלהר"ן והט"ז ביאור דין היכר בדבריהם אינו כדברי בעל המאור שלא יאמרו לצורכו הדליק, אלא הוא דין היכר כדי שלא ישתמש בטעות בנרות חנוכה, דהלא נתבאר ששיטת הר"ן היא שגם אם יש נר נוסף אין היתר להשתמש באורם של נרות חנוכה עצמם אלא צריך להשתמש דוקא באור של הנר הנוסף, וא"כ זה גופא הוא דין היכר, שיש לו נר נוסף כדי שישתמש בו ולא בנרות חנוכה. ועכשיו עולה יפה פירוש הט"ז בר"ן. נמצא לפי זה שאין בדברי הר"ן שני דינים כמו שביארנו בתחילה, אלא דין אחד, כדי שלא יבוא להשתמש לאורה, אלא שנקרא הוא 'דין היכר', כיון שעל ידו יכיר בעה"ב להשתמש באור נר הנוסף ולא בנרות חנוכה.

 

דעת הריטב"א

הריטב"א (כא, ב ד"ה אמר רבא) כתב:

אמר רבא וצריך נר נוספת להשתמש לאורה. פי' כדי שלא ישתמש לאור נר חנוכה כלל ואפילו לשוח, מדאמרינן ואי איכא מדורה לא צריך אלא היכא דהוי אדם חשוב, והא ודאי אפילו מי שאינו חשוב אינו אוכל לאור מדורה, ואינו עושה כן אלא העני, אלא ודאי כדאמרן. וכן היה אוסר מורי הרב ז"ל לשום אדם לדבר עם חברו בפתח לאור הנר חנוכה.

מדברי הריטב"א נראה שעיקר התקנה של נר נוסף הוא כדי להתיר את השיחה ולא כדי להתיר את השימוש, כי אם המטרה היתה להתיר גם את השימוש לאור הנרות, כמו למשל לאכול לאור הנרות, מדוע אם ישנה מדורה לא צריך נר נוסף, והלא אפילו מי שאינו חשוב אינו אוכל לאור המדורה כמש"כ הריטב"א, אם כן יאכל ליד נרות החנוכה! אלא מוכח שהתקנה הייתה רק כדי שיוכל לשוח.

בביאור הדברים נראה לפי המבואר בדברי הרמב"ן הנ"ל, שנאמרו בכך שני עניינים. א. השתמשות כמו אכילה, ב. הנאה כמו שיחה והרצאת מעות. וחלוקים הם ביסוד דינם, שההשתמשות אסורה מצד עצמה, אך ההנאה אינה אסורה אלא כדי שלא יאמרו לצורכו אדלקה. ולפי זה יש לומר שהריטב"א סבר שמעלת נר נוסף אינו אלא לעשות היכר ולסלק את טענת הרואה שלא יאמר לצורכו אדלקה, ולכן לאחר שמדליק גם נר נוסף יכול להנות [בשיחה והרצאת מעות] גם מנר החנוכה. אך להשתמש אסור, כיון שסוף סוף הוא משתמש לאורם של נרות חנוכה והרי זה אסור.

ולפי המתבאר בדעת הריטב"א, שלדעת רבא צריך להוסיף נר נוסף כדי לעשות היכר, וזה מועיל רק לענין איסור ההנאה ולא לענין איסור התשמיש, וכשיטת שמואל לדעת הרמב"ן המתיר הרצאת מעות כיון שאינה תשמיש אלא הנאה, והיינו משום שלהתיר את איסור ההנאה מועיל הוספת נר נוסף, אך לעניין איסור התשמיש לא מועיל. ולפי זה שמואל יודה שבמקרה שאין לו נר נוסף אסור לו להרצות מעות בפניהם, שהרואה יאמר שלצרכו הדליק.

 

הסיבה שרש"י לא פירש כהסבר הריטב"א

בדעת רש"י וסיעתו שפירשו שרבא אמר את דינו משום דין היכר, יש לעיין מדוע לא פירש כהסבר הריטב"א וההולכים בשיטתו משום שאסור להשתמש לאורה. ויש לפרשו בשתי דרכים: א. משום שרצה להעמיד את דברי רבא לכולי עלמא, גם לסובר שמותר להשתמש לאורה [או משום שרבא עצמו סבר שמותר להשתמש לאורה, וכך כתבו הפרי חדש (סי' תרעג ס"ק א) ובביאור הגר"א (סי' רסד ס"ק א), וכן ביאר בעל המאור הנ"ל]. ב. רש"י וסיעתו סברו שלא מועיל להוסיף נר נוסף להתיר להשתמש לאורה, כיון שסוף סוף הוא נהנה מתוספת האורה דאיכא על ידי נרות חנוכה, וא"כ בהכרח כוונתו היא מדין היכר.

בביאור הלכה (סי' תרעא סע' ו ד"ה וצריך) כתב:

וצריך נר נוסף להשתמש לאורה - פירש רש"י משום הכירא, ורצה לומר שאפילו אם לא ירצה כלל להשתמש לאורה מכל מקום צריך נר נוסף שיהיה היכולת בידו להשתמש לאורה, וע"י זה מינכר שהנר הראשון הוא לשם מצוה, דאל"ה כיון שעומד על השולחן יאמרו שלצורכו הדליקה. עכ"ל. לפי דבריו נמצא שרש"י מודה דמשום איסור השתמשות בעינן נר, אלא דהעמיד לה רש"י גם באופן שאינו רוצה כלל להשתמש לאורה, דאעפ"כ צריך ליתן נר נוסף משום היכר.

והנה הרמ"א בהלכות הדלקת נרות שבת (סי' רסד סע' א) דן האם מותר להדליק נרות שבת בנרות שחלקם מותרים בהנאה וחלקם אסורים, וכך הוא כותב:

ואם הדליק בדברים האסורים, אסור להשתמש לאורו (תשובת הרשב"א סי' קעא). ויש אומרים דאם יש נר אחד מדברים המותרים מותר להשתמש לאור האחרים[6].

ולכאורה מסוגייתנו בדברי רבא ישנה ראיה שהדבר מותר, שמה שאמר שמדליק נר נוסף משום היכר יש לומר שאין בכח נר אחד של היתר להתיר להשתמש עימו גם בנר האסור, אלא שהוא בא לצורך היכר ולא כדי להתיר להשתמש לאור נרות החנוכה.

 

שיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם (חנוכה פ"ד ה"ח):

בימי הסכנה מניח אדם נר חנוכה בתוך ביתו מבפנים, ואפילו הניחו על שולחנו דיו, וצריך להיות בתוך הבית נר אחר להשתמש לאורו.

שינה הרמב"ם מלשון הגמרא, שהרי לשון הגמרא הוא 'ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו', ואילו הרמב"ם כותב שמניחה בתוך ביתו מבפנים ואפילו הניחו על שולחנו דיו.

עוד דייק הפרי מגדים (סי' תרעא משב"ז ס"ק ד) על דברי הרמב"ם 'מניח וכו' בתוך ביתו מבפנים':

ובר"מ ז"ל (חנוכה פ"ד ה"ח) בסכנה מניחו בפנים ואפילו על שולחנו דיו, וצריך נר אחרת בתוך ביתו להשתמש לאורו. כלומר, אפילו הניחו בפנים אצל הפתח וחלון, דניכר נר חנוכה, אפילו הכי צריך נר אחרת להשתמש לאורה. וזהו שכתב בפנים ואף שלחן, להשוותם.

נראה שעיקר טעם הוספת הנר הנוסף לשיטת הרמב"ם הוא כדי שישתמש לאורו ולא מצד היכר, ולכן גם אם הניחו אצל הפתח והחלון צריך נר אחד להשתמש לאורו. ולפי זה מבואר לשון 'אפילו', שלא רק שיכול להדליק בפנים ליד הפתח או ליד החלון שיש בזה היכר, אלא אפילו על שולחנו, שאין בכך היכר, יכול להדליק.

ולפי זה כתב עוד הפרי מגדים שם:

והנה רבא דאמר 'וצריך נר אחרת', יש לומר אף אדם חשוב שמשתמש על שולחנו תמיד בשני נרות וכדומה, כמו שהשרים עושים, וא"כ אף שני נרות אין היכר בליל ראשון, לכך אמר צריך נר אחרת, שלא ישתמש לאור חנוכה אף שלא יהיה היכר, ודי בנר אחרת.

והוא משום שאין כלל דין היכר.

 

מסקנה

א. דעת בעל המאור היא שאסור להשתמש לאור הנרות כיון שנרות החנוכה הם זכר לנרות המקדש, ואסורים הם בהנאה אפילו לדבר מצוה, ורב אסי בא להוסיף שאסור להשתמש לאור נרות החנוכה רק לשימוש של רשות, משום ביזוי מצוה.

ב. לדעת הרמב"ן כל הנאה מנרות החנוכה אסורה. לדעת שמואל מועיל להדליק נר נוסף כדי ליהנות לאור הנרות באמצעותו, ואילו לדעת רב אסי אסור ליהנות לאור הנרות אפילו כשהוסיף נר נוסף, מחשש ש'לצורכו הוא מדליק'.

ג. לדברי רבא לפירוש רש"י צריך להדליק נר נוסף אם רוצה להשתמש לאור הנרות מחשש ש'לצורכו הוא מדליק', ואילו לדעת הרשב"א והרמב"ם צריך להדליק נר נוסף אם רוצה להשתמש לאור הנרות משום איסור השתמשות.

ד. להלכה חוששים לשתי השיטות, גם לדעת שמואל וגם לדעת רב אסי.

לאור כל האמור נראה שכאשר מדליק נרות חנוכה בנר מפיץ ריח או משמיע מוזיקה וכדומה, לכאורה יש בכך חשש שיאמרו ש'לצורכו הוא מדליק', משום שהנר אינו משמש רק למצות החנוכה אלא יש בו תוספת הנאה לסובבים הנהנים מהריח והקול המופקים מהנר. כל הנאספים ליד נר החנוכה מפיץ הריח או משמיע הקול נהנים מיד מהריח והקול, וחשים שהנר נדלק לצורכי הנאתם ולא רק לקיום מצות הדלקת הנר. אם כן על מדליקי נר זה להוסיף נר נוסף לדעת הרמב"ן שכל הנאה מנרות החנוכה אסורה. אך הוספת נר נוסף יועיל שניתן להדליק נר ריחני או משמיע קול רק לדעת שמואל, הסובר שמועיל להדליק נר נוסף כדי להשתמש לאור הנרות באמצעותו, בעוד שלדעת רב אסי אסור להשתמש לאור הנרות אפילו כשהוסיף נר נוסף, משום ביזוי מצוה. מאחר שנפסק להלכה גם כדעתו של רב אסי, ייאסר להדליק נר ריחני או משמיע קול גם אם נוסיף ונדליק נר נוסף לידו.