שולחן השבת של ר' יונה ז"ל - הרב יעקב קאפל רייניץ

על ספרים וסופריהם

 

הרב יעקב קאפל רייניץ

שולחן השבת של ר' יונה ז"ל

על הספר 'המעין המתגבר' מאת ר' יונה עמנואל זצ"ל*

לא זכור לי ספר, מתוך שיפעת הספרים על פרשות השבוע, כספר הזה, המאגד בתוכו דברי תורה שנאמרו בשולחן השבת המשפחתי (וגם דברים שהושמעו לרגל שמחות משפחתיות) כאשר המסובים מטעימים ומתבלים בדבריהם את ההגיגים, הדיוקים והחידושים של היושב בראש השולחן, עד שהקורא חש כאילו גם אותו הם מושיבים ביניהם ומשתפים בחוויה זו. על האווירה הראויה בשולחן השבת כתב ר' יונה עמנואל ז"ל (הקדמה לחומש ויקרא עמ' 6): 'יש באפשרות ההורים להפוך את סעודות שבת ל"זה השלחן אשר לפני ה'", לצאת מן השיגרה ולדבר על נושאים חדשים שהילדים לא שמעו עליהם עד כה... ובודאי לא נהפוך את השבת ליום בחינות על מה שלמדו במשך השבוע'[1]. ואכן, הספר כולל קשת רחבה של נושאים, בהלכה, במחשבה ובהליכות חיי היום-יום, כפי שהם משתקפים מתוך פסוקי פרשת השבוע, כאשר חן אומרם נסוך עליהם. גם שבט הביקורת, אם בגלוי ואם ברמז, מונף בו על תופעות שונות בחיי הציבור ומנהיגיו, תוכחה מתוך אהבה ומתוך רצון לתקן. הספר, שנערך ע"י בני המשפחה מתוך דברים שכתב המחבר לבני משפחתו, לא נמסר לתפוצה מסחרית, וכך נשאר באינטימיותו רק בידם של ידידיו של ר' יונה ז"ל ומוקירי זכרו, נוסף כמובן על בני משפחתו.

בשורות הבאות בחרתי מתוך שלל הנושאים כמה המשקפים ביותר את אורח חייו והשקפת עולמו של ר' יונה ז"ל, כמלקט פירורים מן השולחן העמוס בכל מילי דמיטב. הדברים מוקדשים לזכרו ולעילוי נשמתו של המחבר ז"ל, לקראת יום השנה השישי לפטירתו בכ"ה שבט תשס"ב. תנצב"ה.

בין אדם לחברו: כמה פסקים מביא רי"ע ז"ל בעניינים שבין אדם לחברו משל רבו המובהק ר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל[2], היוצאים ללמד עד כמה חמורה הפגיעה בכבודו של הזולת ובמנוחתו, ומשקפים נאמנה את דרכו של המצטט אותם. למשל (פרשת וישב עמ' 98): "שמעתי מהרב חנן כהן שליט"א שמו"ר זצ"ל הורה שמותר לעשות איסור דרבנן בשבת ולהוריד מודעה שיש בה הלבנת פני אדם ברבים", ולא לחוש לא לקריעה ולא למחיקה! ובענין פגיעה בממון חברו (פרשת משפטים עמ' 202): "כמה אנשים מדקדקים בכל המצוות, אבל כאשר – ללא שום כוונה – הם גרמו נזק, הם מתקשים לומר בפה מלא: אשלם ללא ערעור את הנזק שגרמתי. כמה בעלי רכב גורמים נזק למכונית אחרת – ללא כוונה – ובורחים כגנבים בלילה, בלי להודיע לבעל הרכב שכמובן ישלמו את כל הנזק שגרמו"[3].

וכמה הערות בספר מדגישות את חשיבות הזמן. למשל (פרשת אמור עמ' 95): "לא כתוב בשום ספר הלכה שיש להקדיש עשר שעות ומעלה לבחירת ארבעה מינים"! רק מי שמודע לערך הזמן יעיז לכתוב משפט זה, וראויה הערה זו לאומרה. גם בשולי הפסוק "החודש הזה לכם" (פרשת בא, יב, ב) חוזר ומדגיש המחבר ז"ל את ערך הזמן וחשיבותו: ..."לא רק בזבוז זמן מעיד על שעבוד רוחני; איחור כרוני גם הוא מעיד על תלות ביצר העצלות. איחור כרוני בבואנו לבית הכנסת, לישיבה או לעבודה – סימן מובהק שלא הצלחנו לשלוט על המתנה הראשונה שקיבלנו ביציאת מצרים – שליטה על הזמן. איחור כרוני – הוכחה שהבלבול והיצר מכתיבים את חיי האדם". ומכאן – בקו ישר – שלוח חץ הבקורת לעבר "הדיינים המאחרים לבוא לבית הדין. ע"י האיחור גורמים לכעס ולרוגז של המוזמנים לדין ולנזק כספי להם או למעבידיהם – דבר שיש בו חשש גזל" (פרשת וילך עמ' 307)[4]. ועל אחת כמה וכמה מוטלת החובה על שכיר המשועבד למעבידו להקפיד שלא יכשל בגזל הזמן, כקביעתו של בעל מסילת ישרים (פי"א בפרטי מידת הנקיות): "כי הרי גזל חפץ – גזל, וגזל זמן – גזל". ועל כך מוסיף רי"ע ז"ל (פרשת ויצא עמ' 76): "שומרי מצוות רבים עובדים כשכירים ואינם יודעים שביטול לא מוצדק של העבודה הופך אותם ח"ו לעוברים על "לא תגזול"[5]. כמו שאסור לגזול כסף, כך אסור לגזול זמן מבעל הבית". וכפי שהוא כתב כך הוא חי. בדידי הוה עובדא. החנות של הוריי היתה ממול אופטיקה "אולמן", שם עבד כשכיר, ולימים כשותף. פעם ניגשתי למקום עבודתו, כדי למסור לו מאמר ל"המעין". הוא ז"ל ביקשני לחזור בשעת הפסקת האוכל, והוסיף בחיוך, כמתנצל: "הרי בשבילך אין זו טירחא גדולה"...

ודברים על מנהיגי העם: אזהרות רבות יש בתורה לכוהנים שלא לחלל ח"ו את שם ה' (פרשת אמור עמ' 86). כאשר נבחרי העם חושבים רק על האינטרס האישי שלהם, עם ישראל מגיע לנקודה מסוכנת (פרשת קרח עמ' 169). רי"ע ז"ל מביא גם מ"ש האלשיך הקדוש, שיש ללמוד מן העובדה שמשה רבינו הזכיר ברמז בלבד את המקומות שהכעיסו בני ישראל לפני המקום מפני כבודן של ישראל (ראה פירש"י דברים א, א ד"ה אלה הדברים) - "שלפעמים אין למנהיג לדבר בגלוי על חטאי הקהל. לפעמים רצוי לומר את הדברים ברמזים, והשפעת התוכחה המאופקת עולה על גינוי פומבי" (פרשת דברים עמ' 235).

דברי ההגות של רי"ע ז"ל יוצאים ללמדנו גם אורחות בחיי היום-יום. לדעתו (פרשת בראשית עמ' 18) "יתכן שאף אמירת תודה לנהג אוטובוס, ושמירה על נקיון הרחוב, כלולים בפרשה זו. התורה באה לקדש את החיים של היהודי. איך אפשר לקדש ולטהר את החיים ע"י מצוות התורה, אם תשתית החיים עוד לא מסודרת ומתוקנת?".

וכדרכה של תורה, בכמה מקומות יש גם מה לדון על דבריו:

א. בפרשת משפטים (עמ' 202) מחדש המחבר, כדבר פשוט, שלמרות שבספק אם שורי הרג אדם הדין הוא שבעל השור פטור מלשלם את הנזק משום שהמוציא מחבירו עליו הראיה, "אבל בודאי מידת חסידות לשלם הנזק שאולי [ההדגשה במקור] שורי גרם". דומה, כי לחידוש זה יש להביא סימוכין, או לאששו לפחות בראיה כלשהיא.

ב. בדונו באיסור בל תלין ובמצות "ביומו תתן שכרו" (פרשת תצא עמ' 283) מעיר הכותב: "רבים נוהגים לרשום את ההוצאות אצל בעל המכולת ולשלם בסוף החודש... יתכן שאם משלמים כל יום את החוב היומי מקיימים כל יום מצות עשה מן התורה. למה רבים כל כך אדישים בקיום מצות "ביומו תתן שכרו"?". אמנם הדברים תמוהים: בעל המכולת אינו שכירו של הקונה כי אם מוכר בהקפה, ומה לזה ולמצות "ביומו תתן שכרו"?!

ג. בין הלכות רבות במסחר מונה המחבר (שם עמ' 284) "לא למשוך ילדים לקנות בחנות מסויימת ע"י חלוקת ממתקים". אולם המעיין בחו"מ סי' רכח סע' כ יראה שתחרות זו מותרת, כשיטת חכמים שההלכה כמותם (ב"מ ס, א).

* * * * * *

בספר 'המעין המתגבר' העמידה המשפחה מצבה מפוארת על קברו של ראשה ר' יונה עמנואל זצ"ל, בבחינת: "קיים זה מה שכתוב בזה" (ב"ק יז, א). דמות מופת זו תהא מֶסֶר ומוסר לכולנו, כיצד ניתן להגשים את סיסמת "תורה עם דרך ארץ" בכל יופיה והדרה.