המעין

קבלת מצוות בפועל כתנאי לחלות הגיור: הערות על הספר 'מסורת הגיור' / הרב ירוחם ארלנגר

הורדת קובץ PDF

הרב ירוחם ארלנגר

קבלת מצוות בפועל כתנאי לחלות הגיור

הערות על הספר 'מסורת הגיור'

הקדמה

קבלת המצוות מעכבת בחלות הגיור

דברים שבלב

הוכחות מדברי המחמירים

ביאור דברי האחרונים המקילים בראי התקופה

שיטת הרמב"ם בעניין הכרח קבלת מצוות בגירות

מסקנה

הקדמה

קבלת המצוות על מנת לשמור לעשות ולקיים את כל דברי התורה, קלים כבחמורים, הייתה מאז ומתמיד יסוד ומהות עניין הגיור. בספרי השו"ת ראשונים ואחרונים נקטו באופן פשוט על פי סוגיות הגמרא השונות, שגר שאינו מקבל עליו את שמירת המצוות בלב שלם, אף שקיים את כל הליך הגיור במילה וטבילה בפני בית דין, דינו כנוכרי לכל דבר ועניין. וכן שנינו (בכורות ל, ב): "גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו, רבי יוסי ב"ר יהודה אומר אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים".

דא עקא, בשנים האחרונות מחמת המצוקה הקשה של פסולי החיתון במדינת ישראל, הנובעת בין השאר מהעלייה ההמונית ממדינות ברה"מ לשעבר ומקומות נוספים על פי חוק השבות וסעיף הנכד וכו', עלה על דעתם של יחידים שכביכול קבלת המצוות עיקרה בהצטרפות לאומית לעם ישראל, וכיום שיש מדינה וצבא וכו' עצם השותפות בחיי האומה דינה כקבלת מצוות. ויש שאמרו כי די בקבלת מצוות ברמה 'מסורתית', ואין צורך בשמירת כל המצוות בפועל. טענות אלו אין להן בסיס הלכתי כלל, כפי שיבואר.

לאחרונה יצא לאור הספר 'מסורת הגיור' ע"י הרב אליעזר מלמד שליט"א ראש ישיבת הר ברכה ובסיוע חברי המכון דשם, שבא לבסס את הטענה כי קבלת המצוות אינה צריכה להיות בלב שלם – גיור על מנת לשמור את המצוות כולן ולקיימן בפועל, וככל שהגר מבין ומקבל שעל פי דת ישראל חלים עליו חיובים אלו, אף שניכר וברור שאין דעתו לקיימם, גירותו חלה. לפלפול זה לכשעצמו לא היינו נדרשים, מחמת התימה הרבה שיש בעצם הטיעון, כביכול קבלת המצוות אמנם נדרשת אף שאין כוונה לנהוג על פיה בפועל בחיי המעשה, שהלא זהו דבר והיפוכו, ובהכרח המקבל מצוות באופן זה אינו מאמין באמיתות הדברים ובהכרחם. אלא שבספר זה קבצו ואספו תשובות שונות של פוסקי הלכה בדורות האחרונים, מהן נראה לדבריהם של מחבריו, שכביכול מחברי אותן התשובות לא הקפידו לדקדק עם הגרים הבאים לפתחם שאכן יקיימו את שמירת המצוות בפועל. ומכאן באו לטעון כי הזעקה העולה בדור האחרון במכתביהם הידועים של גדולי ישראל כנגד גיור ללא קבלת מצוות בפועל[1] היא "חומרא של הדור האחרון", והוראה שהתקבלה "על פי פוסקי הלכה מחמירים", אך לא כך היה מנהג רבים מפוסקי ההלכה שקדמו להם בתפוצות ישראל השונות. טיעון זה שומה עלינו לברר היטב, ומכאן נברר גם מדברי הקדמונים שקבלת המצוות על מנת לקיימן בפועל היא תנאי יסודי לחלות הגיור.

מטבע הדברים לא נוכל במאמר קצר זה להקיף את העניין בשלמות, אך ננסה לנגוע בכמה יסודות עיקריים ובראיותיהם המרכזיות [שהן גם גם דוגמא לאחרות שכמותן], כדי להוכיח שלא כך הם פני הדברים, ואדרבה - מרוב ככל תשובות האחרונים שצוינו בספר הנ"ל עצמו ניתן להוכיח כי קבלת המצוות על מנת לקיימן בפועל מעכבת בחלות הגיור, והן בגדר ראיה לסתור[2].

 

קבלת המצוות מעכבת בחלות הגיור

מדברי הראשונים נראה שקבלת המצוות היא עיקר מעשה הגיור, ולכן, אף שמילת הגר וטבילתו כשרים בדיעבד אף שלא בפני בית דין, קבלת המצוות צריך שתיעשה בפני בית דין ודין זהו לעיכובא, ראה תוס' קידושין (סב, ב ד"ה גר) ויבמות (מה, ב ד"ה מי), וכ"ה ברמב"ן וברא"ש (יבמות שם), הרשב"א והר"ן (קידושין שם) ועוד ראשונים. וכן פסק בשו"ע (יו"ד סי' רסח סע' ג), וראה ש"ך ודגול מרבבה שם. ומבואר, כי מה שאמרו בגמרא "גר משפט כתיב ביה" שתהיה קבלתו בפני בית דין דווקא נאמר בעיקר לעניין קבלת המצוות, שהיא עיקר ויסוד מעשה הגיור.

נקל להבין, כי כאשר קבלת המצוות מעכבת בחלות הגיור אין כוונת הדברים להצהרה הנאמרת מן השפה ולחוץ שלא על מנת לקיים, או בלא אמונה באמיתת הדברים ובערכם, אלא בכוונה גמורה לשמור לעשות ולקיים. וכך מבואר בריטב"א ובר"ן (יבמות כד, ב) שהקשו היאך תועיל גירות הנעשית לשם אישות בדיעבד, הרי מן הסתם לא קיבל עליו הגר את שמירת המצוות בלב שלם. ותירצו, ד'אגב אונסיה גמר ומקבל'. כלומר, אף שרצונו של הגר להסתפח לעדת ישראל נובע מטובת הנאה כל שהיא, מדובר בגר המכיר באמיתות התורה, והוא מבין שהדבר כרוך בקבלת שמירת המצוות בפועל וכך יעשה. כדברים אלו כתבו התוס' (חולין ג, ב ד"ה קסבר), שהטעם שהכותים גרי אריות הן ולא חלה גירותם, משום ש'את אלוהיהם היו עובדים' ולא קיבלו עליהם תורה ומצוות בלב שלם. הרי שאף שקיימו את כל הליך הגיור במילה וטבילה, כיון שהיו חסרים קבלת מצוות בלב שלם אין תוקף לגירותם.

עניין זה, שקבלת המצוות על מנת לקיימן בפועל מעכבת בחלות הגיור, מבואר בדברי אחרונים רבים, ולא נמנה כאן אלא את מקצתם: ראה שו"ת הראנ"ח (סי' צב [השני]), בית מאיר (סו"ס רסח), שו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קעו), שו"ת אבני צדק (פאנעט, אה"ע סי' כז, לח), שו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ק), ספר דבר אברהם (ח"ג סי' כח), שו"ת משנה שכיר (ח"א סי' נג), שו"ת חבלים בנעימים (ח"ד סו"ס נד), שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קנז, קנט-קס, קצד, ח"ג סי' קי, ובח"ה סי' מ), שו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' קכא, ח"ו סי' קז), קובץ תשובות להגרי"ש אלישיב (ח"א סי' קד), שו"ת עמק יהושע (מאמאן, ח"ג סי' יז), ועוד רבים, וכך הייתה ההנחה המוסכמת והפשוטה בכל ספרי השו"ת לדורותיהם כפי שעוד נבאר.

בספר מסורת הגיור נעשה ניסיון מרומז לטעון שכביכול המחמירים בכך שייכים לפלג קנאי יותר בסגנונם ההשקפתי, ומכאן ההתייחסות ההלכתית המחמירה. אף זה אינו נכון, הנחה הלכתית יסודית זו היתה נחלתם של כל פוסקי הדורות מכל החוגים והמגזרים.

בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (סי' רלד) הורה שלא להקל בעניין קבלת גר בלא קבלת מצוות גם אם כתוצאה מכך ילך לגיור רפורמי, וסיים: "ואנו את נפשנו הצלנו ולא מסרנו בת ישראל לגוי גדול בגירותו כמו בגויותו". כלומר, אין טעם לחשוש מכך שמחמת הימנעותנו מלגיירו יתגייר אצל רפורמים, משום שבלאו הכי אינו נעשה יהודי בלא קבלת מצוות, ואיך נוכל לבוא בעצמנו ולמסור בת ישראל ביד גוי זה.

בשו"ת דעת כהן (יו"ד סי' קנד) כתב הראי"ה:

הרי מפורש אמרו חז"ל (בכורות ל, ב) נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, רבי יוסי בן רבי יהודה אומר אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים, ואיך אפשר לקבל גרים באופן כזה שיודעים ברור שאחר גירותם יעברו על דברי תורה... ואע"ג דקיי"ל כמאן דאמר כולם גרים הם ביבמות (כד, ב), ונכלל בזה גם כן איש שנתגייר לשום אשה ואשה שנתגיירה לשום איש, נראה מדברי התוס' חולין (ג, ב ד"ה קסבר) דהיינו דוקא כשהגירות היתה שלמה בקיום המצוות, אבל כשלא נתגיירו לגמרי, דהיינו בלא קיום המצוות ושמירתן, וגם הכוונה הייתה בלתי הוגנת, אז הם גרועים מסתם גרי אריות... אלא כל שלא מקיימים מצוות, וגם המחשבה הייתה שלא כראוי, אז אין כאן גירות כלל.

בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' רכב) כתב:

ובאמת צריכין לדקדק הרבה בהנהגת הבעל, דקרוב לשמוע שהוא אינו שומר דת כלל, ואם כן הגירות של האשה הוא דבר בטל, שבוודאי אין בדעתה לקבל על עצמה עול מצוות התורה, שהיא לא עדיפא מיניה דידיה, ובלי קבלת המצוות באמת אין כאן גירות כלל.

ומבואר שכל שיש לנו סיבה לחוש שהאשה לא קיבלה מצוות בלב שלם אין גירותה כלום.

בשו"ת היכל יצחק (סי' כ) כתב הרב הרצוג:

אמנם הלכה כדברי האומר כולם גרים הם, אעפי"כ חוכך אני בגירות כזו בימינו. דבימי חז"ל ובימי הפוסקים ז"ל כמעט לא היה מקום בתוך עדת ישראל ליהודי עבריין, והנכרי שהתגייר, אעפ"י שהיתה לו פנייה חומרית, היינו יכולים לקבל לרצינית את הסכמתו לשמור את המצוות, כי אחרת כמעט שחייו לא היו חיים. אבל בימינו לדאבוננו, שהמצב כ"כ פרוע שיהודים שעפ"י הדין הם בכלל פושעי ישראל הרבה מהם הם מנהיגים של הקהילות ואף מנהיגי האומה, מה נחשב זה לנכרי זה לאמור בפיו שהוא מקבל יהדות, ולמה ישמרו את המצוות כשכל כך הרבה יהודים אינם שומרים, באופן שיש אומדנא שהקבלה מסופקת כשסיבת הגירות היא חיצונית. ומכיון שיש לדון שגרים כאלה הם גירי ספק הרי משתנה הדין, שאם יבואו לפנינו לגיירם יש לנו להימנע, שהרי אנו מכניסים את הנפש הזאת באיסורים חמורים, ואנו נותנים מקום לתערובת זרע ספק נכרי בישראל.

כלומר, לדבריו לא רק שכאשר אנו יודעים בו שלא קיבל מצוות בלב שלם אין הגיור כלום, אלא גם חובה עלינו להימנע מכל גיור לשם אישות [למרות שהוא חל בדיעבד] מחשש שמא לא יקבל את המצוות בלב שלם.

בספר שבט מיהודה (עמ' שעח-שעט) כתב הרב אונטרמן:

קבלת המצוות בסתם מעכב, דזה עיקר הגירות כמ"ש הרמב"ם דבעי קבלת המצוות בשלושה וכו'. אם שכיחים הזדמנויות כאלה בכל אורח חייו, וחושב שלא יוכל להתגבר עליהם בכלל וזה יאלצהו לעבור עבירות, אין קבלת עול מצוות שלימה אצלו, וזה מעכב.

עיקר ראיית הרב מלמד ועוזריו בספר הנ"ל נסמכת על כך שמצינו באחרונים שקיבלו גרים הבאים לשם אישות, אף שלכאורה ניכר היה מהנהגתם של הגרים הבאים לפניהם שלא ישמרו מצוות בפועל לאחר הגיור. שהרי כאשר באים לפנינו בני זוג - הבעל יהודי והאשה נכריה או להיפך, והם מבקשים לגייר את הנכרי שביניהם, והיא שעת הדחק עד שנראה לדיין שאם יסרב למעשה הגיור יוסיפו לחיות יחד בחטא, בהכרח לא מדובר באנשים יראי ה' המבקשים לקיים כל המצוות כראוי, שאם כן היה להם להיפרד זה מזו מיד, ואם בכל זאת הקלו לקבלם כדי שלא יצא היהודי בן זוגם לתרבות רעה, בהכרח סברו אותם אחרונים שקבלת המצוות בפועל על מנת לקיימן אינה מעכבת בחלות הגירות.

קודם שנעסוק בגוף הטענה הנ"ל, חובה עלינו לדון בעיקר הראיה מתוך עיון בנימוקיהם של אותם מתירים עצמם. לא יתכן לגבש מסקנה כעין זו על סמך השערה בעלמא, ועל פי ניתוח סיפור המעשה שבא לפני אותו פוסק הלכה לפני 150 שנה, תוך התעלמות מנימוקי הרב המתיר עצמו! בספר הנ"ל קיבצו והביאו תשובות רבות, ואנו נשתדל להתמקד בעיקריות שבהן, ומהן ילמד המעיין לכל אחת מהדומות להן, שכן אין טעם לכפול הדברים.

 

דברים שבלב

בשו"ת נחלי אפרסמון (סי' לד) דן, לגבי גר שקידש אשה, ובא לאחר זמן בטענה שאינו חייב לגרשה כיון שלא הייתה דעתו שלמה בקבלת המצוות בשעת הגיור, והרי הוא נכרי. וכתב שאין להתירה בלא גט, כיון שהיה נראה לדיין שהוא מקבל עליו עול מצוות, ודברים שבלב אינם דברים. בספר הנ"ל הוכיחו מדבריו שכביכול סבר שקבלת המצוות אינה מעכבת, שהרי אותו גר עצמו מעיד בפנינו שמעולם לא הייתה דעתו שלמה בקבלת המצוות, ואעפ"כ הוא מוחזק בעינינו כישראל ואשתו נחשבת אשת איש.

כמובן שזו ראיה לסתור! שהרי אדרבה, מבואר בדבריו שם שקבלת המצוות מעכבת בחלות הגירות, אלא שהואיל ולא הייתה כוונתו הרעה ניכרת לדיין בשעת הגירות הרי כוונתו זו היא בגדר דברים שבלב, וקבלתו היא קבלת מצוות גמורה. ואה"נ אם הייתה אומדנא ברורה, כדברים שבלבו ובלב כל אדם, שאין כוונתו לשמור את המצוות לאחר הגירות, דינו כנכרי לכל דבר ועניין[3].

מלבד זאת פשיטא, שכאשר אנו באים להתיר אשת איש לעלמא לאחר זמן רב מהגיור יש לחוש טובא ולדקדק הרבה שמא הייתה כוונתו בגיור שלמה, ואינו דומה כלל לנדון דידן שהוא לקבל גר שאין כוונתו לשמור את המצוות לאחר שיתגייר, והוא דבר פשוט שאין צריך לאומרו.

ברוח זו הביאו מדברי אחרונים נוספים, כפי שציינו שם לשו"ת משפטים ישרים (בירדוגו, ח"א סי' קיא), ולשו"ת הלכה למשה (ניימאן, ח"א סי' ש), עיי"ש בדבריהם, וכאמור, אדרבה היא ראיה לסתור.

כך גם הביאו משו"ת פרחי כהונה (סי' י) שדן בארוכה בענין גיור בת זוג נוכריה בגדרי דין גירות לשם אישות, ובסוף דבריו העלה את החשש שמא אין כוונתה שלמה בקבלת המצוות ותחזור לסורה מיד, וכתב שהואיל והחשש אינו ודאי, ואפשר שכוונתה גם לשם שמים, שהרי הייתה נשואה עמו בנוכריותה זה מכבר ומי מעכב על ידה להישאר תחתיו כך, גם אם תחזור לסורה אין דינה אלא כישראל מומר. ע"כ. ואף מדבריו מבואר טעמו שאינם אלא דברים שבלב, ואה"נ באופן שידוע בבירור שאינה מקבלת עליה עול מצוות לא מצינו למי שיאמר שיש תוקף לגיור שכזה.

עוד תלו סברתם הנ"ל בתשובתו של הגר"א גוטמאכר (אדרת אליהו יו"ד סי' פה-פז) שדן בגיור נשים נכריות הנשואות לישראל, וכתב שאין לדחותן בקל "דלמא כוונתו לטובה, או עכ"פ סופו לטובה, ושמעתי הרבה נשים גיורות שנכנסו לדת רק בשביל להינשא לישראל והיו אחר כך מדקדקין בכל דיני ישראל בדרך הפלא". מכאן רצו מחברי הספר ללמוד כי אדרבה, המציאות הרגילה בנשים אלו שאינן שומרות מצוות, ואעפ"כ התיר לגיירן. אך זהו היפך דבריו ממש, שלא כתב אלא שלא למהר לדחותן בלא בירור היטב, משום שמצינו לכאלו שמקבלות עליהן עול מצוות בשלמות, ואת אלו יש לקבל בחיבה כדי למנוע תרבות רעה מישראל. אין מתשובה זו והדומות לה שום ראיה שהגירות חלה גם אם בוודאי לא קיבלו על עצמן לשמור מצוות אחרי הגיור כראוי.

עוד הגדילו לתלות קולא זו בתשובתו של הגר"ש משאש (שמ"ש ומגן ח"ב חו"מ סי' ג אות ה), בעוד דבריו שם קילורין לעיניים, שלא הכשיר אלא באופן שדרשו וחקרו אחריה היטב ונמצא שרצונה כן לקבל עליה עול מצוות, ומבאר שם באורך כל סדר הדברים, ולא טרח למצוא פתח לקולא בזה מחמת חשש תרבות רעה וכו' אלא רק לעניין שלא חששו לכך שהיא גירות לשם אישות[4]. כך גם לגבי ראייתם משו"ת שיח יצחק (וויס, יו"ד סי' קכט) ועוד מפוסקי הזמן[5].

בשו"ת מטה לוי (סי' נד-נה) דן אם ניתן למול לשם גירות קטן שנולד לאב ישראלי ואם נכריה, ולאחר שמפלפל ומוכיח שלא ניתן לגיירו באופן זה ומשום שאין זו זכות עבורו להתגייר ולגדול בבית הורים שאינם שומרי מצוות, כתב דעל כן לא נוכל לקבלו עד שתתגייר אמו. וכאן הוסיף: "זו הייתה מחשבתי הראשונה לומר לאיש שימתינו עם מילת בנו עד שתתגייר אשתו, אמנם אחרי שובי ניחמתי, שידעתי שאם אפסוק כך לא אוכל למנוע לקבל את אשתו לכשתתגייר, ואם תבוא להתגייר יהיה קשה מאוד לקבלה, דבשלמא אם נמול את בנה ואח"כ תבוא להתגייר יהיה ניכר ממחשבתה שכוונתה לשם שמים, כי למה להתגייר אחר שכבר נתקיים רצונם לגבי בנם ועם בעלה היא יכולה להמשיך ולחיות בגויותה. אבל אם תולים את מילת הבן בגיורה יש לחוש שאין כוונתה לשם שמים".

בספר הנ"ל הובאו דבריו אלו כהוכחה כביכול לכך שניתן לגייר אשה נכריה זו אף שאין קבלתה לשם שמים. אמנם האמת שכוונתו להיפך לגמרי! שהיות ולא יוכל לגיירה בלא קבלת מצוות לשם שמים, לא ניתן להתנות את מילת הבן בגיורה של האם, כי בכך נגרום לה להיות מוכרחת להתגייר, והדבר יצור חשש שאין כוונתה לשמור מצוות. וכל כך חשש לזה, עד שדחק עצמו וצידד להתיר למול את הבן [שלא לשם גירות] ובלבד שלא ייעשה כאן גיור שלא כדין. ואם כן נראה מדבריו שהחמיר טובא, ולא רצה לסמוך גם על סברא זו של דברים שבלב אינם דברים.

 

הוכחות מדברי המחמירים

בספרם שם קיבצו מספרי השו"ת תשובות שונות העוסקות בגיור בן זוג נכרי, שדנו להחמיר רק מצד האיסור לקבל גר הבא לשם אישות, או מצד דין הנטען על הנוכרית אם מותר לשאתה לאשה לאחר הגיור, ולא דנו כלל מצד קבלת המצוות שהיא הנושא המהותי בגיורים כעין אלו [ראה זכרון יהודה (ח"ב סי' קכח), שו"ת אהלי אהרן (ח"ב סי' לה) שו"ת תפארת אדם (ח"א סי' צד)]. ומכאן סברו ללמוד, שלדעת אותם פוסקים קבלת המצוות אינה מעכבת.

טיעון זה חסר בסיס מכמה סיבות:

א. לא ניתן ללמוד הלכה משתיקתם של יחידים בדבר שהתפרש בעשרות ספרי גדולי הראשונים והאחרונים לאיסור, ואם חידשו חידוש מופלג זה היה להם לפרש דבריהם. לכן, יותר נכון להניח שבאותם מעשים שבאו לפניהם היה נראה לדיין שכוונת המתגייר כנה בקבלת המצוות, או לכל הפחות סבר שאין הכרח לומר אחרת וממילא הם דברים שבלב, וככל האמור.

ב. טענה זו נסתרת מיניה וביה, שהרי האיסור לקבל גר הבא לשם אישות בוודאי אינו אלא לכתחילה, ולהלכה "כולם גרים הם" כמבואר בסוגיא דיבמות, ואם כדבריהם שהרב המשיב התעלם מדין קבלת מצוות "משום שאינו לעיכובא", מדוע כה האריך לדון בדיני גירות לשם אישות שאף פסול זה אינו מעכב בחלות הגיור. ולומר שסבר ששני דינים אלו נכללים בהגדרה אחת של גירות לשם אישות, וכך הייתה כוונתו לדון בשני העניינים גם יחד הוא דבר שאין בו טעם, שכן הלכות נפרדות הן שדיניהן וגדריהן חלוקים.

ג. כל המצוי בספרי השו"ת יודע שכך היא דרכו של כותב התשובה להשיב על מה שנשאל. ולכן, כאשר השואל הוא דיין הבא בשאלה אם להזדקק לגיור זה לכתחילה, משיב לו המורה שאסור לו לגיירה מצד עצם זה שבאה לשם אישות, וממילא גם אין לו לטרוח לברר אם כוונתה לקבל מצוות או לאו, שכן בלאו הכי ובכל גווני אסר לקבלה. לא ניתן להוכיח קולא מדברי פוסק שבלאו הכי אוסר ופוסל גיור זה.

 

ביאור דברי האחרונים המקילים בראי התקופה

הטענה היסודית שהוצגה בספר מסורת הגיור היא שמתוך עיון בשאלות שהובאו בפני גדולי האחרונים בעניין זה ניתן להניח שבני זוג הנשואים נישואי תערובת ללא מורא שמים בוודאי אינם אנשים שומרי תורה ומצוות, וגם אין כוונתם להיות כאלו לאחר גיור בת הזוג, שהרי חלקם היו חיילים בצבאות נוכריים וכיוצא בזה, דבר המונע שמירת מצוות מלאה, ועוד טיעונים מסוג זה. בכך הם מציינים לשו"ת טוב טעם ודעת (מהדו"ק סי' רל), שו"ת מצפה אריה (מהדו"ת יו"ד סי' מא), אבני האפוד (אבהע"ז סי' יג), ועוד, שקיבלו גרים מפוקפקים שכאלו, ואם כן נראה מדבריהם שקבלת המצוות על מנת לקיימן בפועל אינה לעיכובא.

והנה, מלבד שכאמור לעיל נימוקי המתירים עצמם שם אחרים לגמרי, ואין זו דרכה של תורה להתעלם מדברי הרב הפוסק עצמו ולהכניס בפיו טיעונים אחרים שלא העלה בדעתו, טיעון זה גם מתעלם ממצב קהילות ישראל במקומות אלו ובאותם הימים. ננסה להסביר את נקודת המבט של אותם פוסקים, ומדוע היא שונה מהניתוח הטבעי שלנו לגבי אותם מעשים שבאו לפניהם.

הבורות באותם ימים הייתה רבה, אנשים היו פשוטים מאוד ורבים מהם כפריים, ובהחלט היה מצוי אדם שיהיה קל דעת וחי עם נוכרית מחד גיסא, ומאידך ישתייך לקהילת שומרי מצוות בכל הידוע לו כאנשי מקומו, ובאופן זה אמורים דבריהם. הדברים ידועים אצל כל הבקי בספרי השו"ת. אין לכל זה עניין עם שומרי מסורת בזמננו המצהירים על עצמם כמי שאינם דתיים, והיא מציאות אחרת לגמרי. אדרבה, אם לא כדברינו, יהיו רבות מתשובות האחרונים כחוכא ואיטלולא חלילה, שכן הם עצמם מצרפים בדבריהם כי "אין הכרח שלא ישמרו מצוות", ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" ועוד, אף שגם הם ראו שלנגד עיניהם ניצבים גרים קלי דעת, ומדוע התעלמו ממה שנראה לנו היום כמציאות פשוטה?

להבנת העניין ביתר עומק נראה לציין, כי שו"ת טוב טעם ודעת [הכולל את תשובתו הנ"ל של הגאון רבי שלמה קלוגר] יצא לאור עולם בשנת תרי"ב, כאשר לפי כל העדויות ההיסטוריות עד שנת תר"י [1850] למנינם שבה הכירו רשויות החוק ברוב מדינות מערב אירופה בזכויותיהם השוות של היהודים, מה שהביא בהמשך להקמת התנועה הרפורמית ולחילון שפשה בקהילות השונות, ולהיתר חוקי לנישואי תערובת וכו', רוב ככל יהודי אירופה, ואולי כל יהודי גליציה עליהם נמנה הגרש"ק, היו שומרי תורה ומצוות כפי ידיעתם. כך, שהגם שאותו איש צבא היה קל דעת וכו', כאשר הוא בא לגייר את אשתו ולהיות חלק מהקהילה ברור שכוונתו להקים בית שומר מצוות לפי ידיעותיו ולפי המקובל בין חבריו, משום שאחרת יהיה נכרי לאחיו ומחוץ למחנה מושבו, ולא יהיה לו שיג ושיח עם קהל העדה. האפשרויות החברתיות שהיו אז לאותם קלי דעת היו או להשתמד או לשמור מצוות, לא הייתה אפשרות קהילתית לחיות כיהודי שאינו שומר מצוות באופן מוצהר. לכן, התפיסה הקובעת כביכול שמי שחוששים שישתמד אם לא יגיירו את אשתו בהכרח לא יקיים בית יהודי שומר מצוות אם יגיירו אותה, אינה נכונה, ושוגה בהבנת מצב היהודים באותה תקופה[6].

כך גם לגבי תשובת הדברי חיים (ח"ב אה"ע סי' לו) שהתיר לגייר איש מלחמה אחד שבא על אשה ישראלית, כתבו מחברי הספר מסורת הגיור שפשיטא שלא הייתה כוונתם לשמור מצוות, כידוע בעניין הנהגת אותם אנשי צבא לשעבר וכו', ולכן אף שכתב בד"ח שם שנתגייר כהלכה וכדת של תורה - בהכרח אין כוונתו לשמירת מצוות. עכ"ד. טענה זו שוגה בהבנת התקופה. היא נכתבה באותם ימים ממש, כאשר לא הייתה קיימת במקומו תופעה של יהודי חילוני באופן רשמי. בין גדולי אותה תקופה הייתה נטושה מחלוקת עזה לגבי קבלת גרים שיש חשש שלא ילמדו את שמירת המצוות כהלכה, שהרי מטרת הגיור שלהם היא לשם אישות, והם קלי דעת, ויהיו בכלל קשים גרים לישראל כספחת וכו', אבל עצם קבלת המצוות ביסודה כחלק מהליך הגיור בדרך כלל נעשתה כראוי, מחמת המחויבות הקהילתית שעדיין הייתה קיימת ברוב המקומות.

 

שיטת הרמב"ם בעניין הכרח קבלת מצוות בגירות

להשלמת העניין נראה לבאר בקצרה את שיטת הרמב"ם בעניין קבלת המצוות על מנת לקיימן בפועל כחלק מהליך הגיור.

פשטות לשון הרמב"ם מורה כי קבלת המצוות היא תנאי ראשוני ויסודי בעניין הגירות, וככל האמור, וכמו שכתב (איסורי ביאה פי"ב הל' יז): "כל הגוים כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות שבתורה וכו' הרי הם כישראל לכל דבר". ואף שניתן לדקדק מדבריו ששני עניינים נפרדים הם, וקבלת המצוות אינה חלק מהליך הגירות בפועל, מכל מקום הא מיהא מוכח מדבריו שקבלת המצוות היא תנאי יסודי ומעכב בחלות הגירות. וכ"כ להלן שם (פי"ג הל' א): "וכן לדורות, כשירצה הגוי להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן".

אמנם, להלן שם (פי"ג הל' יז) כתב הרמב"ם: "גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני שלוש הדיוטות, הרי זה גר אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגוים וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד ע"ז הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן". משמע לכאורה שכלל לא קיבל עליו אותו הגר עול תורה ומצוות, דאותו בית דין של הדיוטות היה, ולא הודיעוהו את עניין המצוות וקבלתן, ואעפ"כ כיון שטבל לשם גירות הרי הוא ישראל. וכן נראה שפירש דבריו בשו"ת תורת אמת למהר"א ששון (סי' כ, מהדו' זכרון אהרן עמ' קיג).

וכן היה מקום לפרש ע"פ פשטות דברי הב"ח (יו"ד סי' רסח): "כשהיו שלושה בטבילה, אף על פי דכתב הרמב"ם דכשר אף על פי שלא הייתה לשם קבלת מצוות כל עיקר, מיהו התוספות והרא"ש חולקין על זה דקבלת המצוות ודאי מעכבת, והכי נקטינן, דאין משיאין אותו אשה עד דיקבל עליו המצוות בפני שלושה. אמנם כשלא היו שלושה במילה לכולי עלמא אינו מעכב, אלא דלכתחילה ראוי לחוש לדברי הרמב"ן דבעינן שלושה אף במילה". ונראה מדבריו, שלדעת הרמב"ם קבלת המצוות אינה מעכבת, ולכן אף שלא הודיעוהו מעניין המצוות כלל אין בכך כלום. אלא שהוסיף ששאר ראשונים חלקו בזה על דברי הרמב"ם וסברו שקבלת המצוות היא לעיכובא, והלכה כדבריהם, וכן פירש בשו"ת חמדת שלמה (סי' כט) את דברי הב"ח. אלא שא"כ סתרו דבריו להדדי וכאמור.

אמנם, לכשנעיין היטב, נראה שעיקר נידונו של הב"ח אינו בעצם חובת קבלת המצוות, אלא בחובת קבלתן בפני בית דין דווקא, ולעולם כו"ע מודו שעצם קבלת המצוות מעכבת בחלות הגירות, אלא שלשיטת הרמב"ם אין צריך שתהיה קבלה זו בפני בית דין דווקא, ואף שאותו בית דין של הדיוטות לא הודיעוהו מעניין המצוות כלל אין בכך חסרון, עיי"ש היטב ודו"ק.

וכ"כ בספר משנת יעקב (רוזנטל, איסורי ביאה פי"ג ה"ד אות ג): "אף להני דס"ל בשיטת הרמב"ם והנימוק"י דקבלת מצות אינה מעכבת דיעבד, היינו דבדיעבד הגירות כשרה בלי קבלה בפני אחרים, אבל הגר כשלעצמו צריך לרצות לקיים תורה ומצות, דבלי זה אין כאן גירות כלל. והדבר מבואר במפורש ברמב"ם כאן, שכתב: וכן לדורות כשירצה הגוי להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה וכו', הרי שהגדרת גירות היא להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ולקבל עליו עול תורה, דזוהי מהות הגירות, ומילה וטבילה הם דרכי הגיור, ולא עיקר הגירות. אשר ע"כ בהכרח דמחלוקת הפוסקים הנזכרת בעניין קבלת המצוות אי מעכבת או דהוי כהודעות המצוות דאינה מעכבת, היינו לעניין הקבלה, אבל לגבי הגר לעצמו - אם אין ברצונו להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ולקבל עליו עול תורה אין כאן גירות כלל".

בכמה אופנים נוספים פירשו האחרונים את דברי הרמב"ם:

האופן הפשוט יותר בביאור דבריו, הוא על דרך מה שחילק בשו"ת חמדת שלמה הנ"ל, דאין כוונת דבריו ש"קבלת המצוות" אינה מעכבת בחלות הגירות, אלא "הודעת המצוות" היא זו שאינה מעכבת בחלות הגירות, וחילוק זה מצינו לו בית אב בדברי רבים מרבותינו האחרונים.

בהגהת מרדכי (יבמות סי' קי) נקט בפשיטות שכאשר נודע שהגר אינו שומר תורה ומצוות לאחר הגירות דינו כגוי גמור. ובשו"ת משנה שכיר (סי' נג) כתב לבאר שהרמב"ם והמרדכי נחלקו בגדר דינו של גר שחזר לסורו, ולשיטת הרמב"ם כאשר ניכר היה בו מתחילה שמקבל עליו מצוות בלב שלם אף שחזר לסורו אין בכך כדי לבטל גיורו למפרע. כששלח רי"ש טייכטל הי"ד תשובתו זו להגאון רבי מאיר אריק זצ"ל בעל אמרי יושר, השיבו (שו"ת אמרי יושר ח"א סי' קעו) כי הרמב"ם והמרדכי שיטה אחת היא, ולעולם כל שחזר לסורו מיד אין גירותו כלום, ומה שכתב הרמב"ם שדינו כישראל מומר הוא באופן ששמר את המצוות זמן מה ורק אחר כך פירש מהם [ועי' להלן מהו לפי זה מה שכתב הרמב"ם שהוכיח סופן על תחילתן]. וכן נראה שלמד בדברי הרמב"ם בשו"ת פרי השדה (ח"א סי' ג). וכ"ה בשו"ת דברי יציב (אה"ע סי' סג אות ג).

וכ"כ בשו"ת שמן ראש (אשכנזי, יו"ד סי' עא), דכוונת דברי הרמב"ם שלאחר שנתבררה צדקתו שוב חזר לסורו [ועיי"ש שמקור דין זה מהא דהכותים גרי אריות הם ודינם כנכרים משום שחזרו מיד לעבודת גילוליהם, הרי דבכהאי גוונא שחזרו לסורם מיד בטלה גירותם]. וכ"ה בספר צפנת פענח (איסורי ביאה פי"ג הל' יד), וכ"כ בשו"ת דברי יואל (יו"ד סי' צ).

כדבריהם כתב בשו"ת אבני צדק (פאנעט, אה"ע סי' כז-לח), כי מה שאמרו דבדיעבד כולם גרים הם הוא רק לאחר שנתבררה צדקתו, אבל אם לא נודע שהוא שומר תורה ומצוות לאחר הגירות דינו כנכרי לכל דבר ועניין. וכן נקט בשו"ת בית יצחק (יו"ד סי' ק אות ט-יא), שהגרים המצויים בזמננו שלכתחילה אינם באים בכוונה לקבל עליהם עול מצוות, והדבר ניכר ממעשיהם שמיד לאחר הגירות הם פורקים מעליהם עול מצוות, דינם כנכרים לכל דבר ועניין, ופשיטא ליה שכן הם דברי הרמב"ם הנ"ל. וכ"כ בשו"ת וישאל שאול (יו"ד סי' ל) ושו"ת חזון נחום (ח"א סי' פט-צ) בדעת הרמב"ם.

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קח), לאחר שהביא את דברי הרמב"ם הנ"ל, כתב: "לכאורה הם דברים סותרין, דממה שכתב שהוכיח סופן על תחילתן משמע שנבטל גירותן, ואיך כתב אח"כ ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן, הרי שלא נבטל גירותן. וצריך לומר דעבר זמן גדול עד שהתחילו לעבוד ע"ז, ולכן אין זה הוכחה ממש לבטל גירותן, דהרי התם נתגיירו בשביל רצון בעליהן שלא היו נושאין אותן אם לא היו שומרות תורה, הרי זמן גדול שמרו התורה ביודען שלא יחזיקו אותן לנשים כשלא ישמרו התורה, ורק אחר זמן גדול תקף יצר ע"ז עלייהו עד שלא היה איכפת להן אם יגרשום, ולכן לא נבטל גירותן מצד דברים שבלב, אף שלפי האומדנא הוא הוכחה אף שעבר זמן גדול גם על תחילתן שלא קיבלו המצוות עלייהו אלא אמרו בפיהם לרמות בעליהן וזה הבית דין, דלבטל הגירות בעינן אומדנא ברורה כאנן סהדי שזה ליכא בעבר זמן גדול, אלא עניין השערות, לכן קיימו נשותיהם דהא לא נבטל גירותן, ולא נאסרו אף שנעשו מומרות".

וכן כתב בדבר אברהם (ח"ג סי' כח) דפשיטא ליה שנשות שלמה אף שבאו מחמת אישות ושלא לשם שמים הייתה קבלתן את המצוות גמורה וקיימו אותן בשלמות, ורק לאחר זמן חזרו לסורן, ועל כן קיימן שלמה ולא בטלה גירותן למפרע. וע"ע קובץ תשובות להגרי"ש אלישיב (ח"א סי' נט) והובא גם בקובץ אור ישראל (מאנסי, ח"ט).

נמצא מעתה שוודאי אף לדעת הרמב"ם קבלת מצוות על מנת לקיימן בפועל מעכבת בחלות הגיור, ואין חולק בדבר, וכך פירשו שיטתו גדולי האחרונים.

 

מסקנה

מכל המתבאר נמצינו למדים, כי מדברי כל הפוסקים קמאי ובתראי מוכח שנקטו לדבר פשוט שקבלת המצוות על מנת לקיימן בפועל מעכבת בחלות הגיור, ולא נחלקו אלא באופן שנראה לדיין שקבלתו שלמה אם יש לחוש שמא בליבו אינו מקבל, אי אמרינן דברים שבלב אינם דברים לעניין גיור. וכן נראה פשוט מכל דברי הראשונים שהביאו את קבלת המצוות כתנאי לגירות, ולא אישתמיט לשום אחד מהם לומר שמדובר בהצהרה בעלמא, ואדרבה מכל דבריהם מוכח כמה טרחו ויגעו להבין כיצד נוכל לברר את אמיתות קבלתו של הגר את המצוות, ואין כל מקום להקל בדבר. ומכאן זעקתם הגדולה של פוסקי הדור האחרון כנגד גיורים שנעשים בלא קבלת מצוות מלאה כדת לשמור ולעשות ולקיים את כל מצוות התורה קלה כבחמורה כדת ישראל. וה' יאיר עינינו במאור תורתו.