המעין

זיכרונות ובירורי הלכה סביב מלחמת יום הכיפורים / הרב (סא"ל מיל.) יהושע בן-מאיר

הורדת קובץ PDF

הרב (סא"ל מיל.) יהושע בן-מאיר

זיכרונות ובירורי הלכה סביב מלחמת יום הכיפורים

א. 'הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ'

ב. פינוי חללים ביום טוב

ג. 'בדדמי'

ד. היתר אימונים בשבת

סיום

א. 'הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ'

1. פתיחה

הדברים שלהלן טמונים בליבי מזה כחמישים שנה. פעם אחת סיפרתי אותם למו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל, כפי שיפורט להלן, ואולי סיפרתי עוד פעם או פעמיים. לפני מספר חודשים נפטר בשכונתנו [גבעת שאול ירושלים] ר' זאב קרישר. איש עדין, יקר ואוהב שלום. אדם זה, שעבר את מוראות השואה, נלחם במלחמות ישראל, ובמלחמת יוה"כ נפל בשבי המצרים. כאשר ניחמתי אבלים את בניו שיחיו, לא יכולתי להתאפק, וסיפרתי ברבים את הדברים. כיוון שכך כבר אוכל לספר את הדברים, אם כי טרם הוקל לי.

2. רקע

בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים ישבה מול החזית המצרית אוגדה 252. האוגדה, שנקראה 'מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני', הייתה פרוסה מקו תעלת סואץ ועד מרכז סיני, איזור רפידים, ואף מעבר לכך. האוגדה הורכבה משתי חטיבות שריון סדירות [חטיבה 401 וחטיבה 14], אגד ארטילרי, חטיבה מרחבית בצפון הגזרה ['חטיבת בלוזה'], וכן מכוחות חי"ר במילואים. זאת מלבד גדוד חימוש, גדוד אספקה ועוד.

חטיבת שריון אחת ישבה ב'חזית'. המפקדה שלה שכנה באיזור טאסה [מעבר מאיזור התעלה ומערב סיני, בין ההרים, לעבר המדבר שבמזרח סיני]. גדודי השריון של החטיבה ישבו במסגרות פלוגתיות במוצבים שנקראו 'תעוזים'. גדוד אחד בדרום התעלה – איזור המתלה. גדוד אחד במרכז התעלה – איזור טאסה. וגדוד אחד בצפון סיני – איזור בלוזה. החטיבה השנייה ישבה 'בעורף', באזור ביר תמדה [מפקדת החטיבה ושני גדודים] ורפידים [הגדוד השלישי]. החטיבות התחלפו ביניהן בערך כל שלושה חודשים.

מערבה מקו 'התעוזים' [בסיני הצפון הוא לכיוון הים התיכון, הדרום לכיוון שארם א שיך, המזרח לכיוון הנגב, והמערב לכיוון תעלת סואץ ומצרים] היה 'קו חת"ם' (=חיל תותחנים), בו נפרסו סוללות תותחים לרוחב כל גיזרת סיני. על 'קו המים', כלומר על תעלת סואץ, היו פזורים 'מעוזים' – מוצבי חי"ר, ברובם מוצבים מחלקתיים. במוצבים אלו ישב גדוד חי"ר שלא היה אורגני לאוגדה, לעיתים סדיר ולעיתים מילואים. גדוד זה היה מתחלף מדי פעם. גדודי מילואים שירתו בקו לרוב כשלושה שבועות, ואז הוחלפו ע"י גדוד אחר.

לאור לקחי מלחמת ההתשה, הוקם צפונית לבלוזה 'מאו"ג' – מתקן אימונים אוגדתי. במאו"ג נבנה 'מעוז' דומה למעוזים על גדת התעלה, ועליו התאמנו הגדודים שבאו לאייש את קו התעלה. לרוב גדוד היה מתגייס ביום ראשון. המפקדים הורדו מיידית למאו"ג ועברו במחצית השנייה של יום ראשון 'אימון מפקדים'. החיילים הגיעו במשך שעות הערב והלילה של יום ראשון, בימים שני עד רביעי הם עברו אימון במאו"ג [עם מפקדיהם]. ביום חמישי התבצעה החלפת קו עם הגדוד היוצא, החלפת חתימות, חפיפה ב'מעוז', חפיפה בסיורים השונים שנעשו בין המעוזים ובגזרה, וכדומה. ביום חמישי לקראת ערב האחריות לגיזרה עברה לגדוד הנכנס, הגדוד היוצא יצא חזרה למחנות הקבע שלו, והשתחרר בלילה ועד יום שישי בבוקר.

בניסן תשל"ב הוצבתי באוגדה 252 כרב האוגדה. הייתה לי חפיפה נהדרת עם קודמי בתפקיד, הרב יוסי הראל שליט"א. לאחר פסח הרב הראל עזב, ונשארתי כרב האוגדה. כיהנתי כרב האוגדה עד תמוז תשל"ג, ואז הוחלפתי ע"י ידידי הרב ישראל מאיר זינגרביץ שליט"א, שכיהן בתפקיד במלחמת יוה"כ.

3. הגדוד שהיה בתעלה במלחמת יום הכיפורים

בניסן תשל"ג פורסמה תוכנית העבודה של צה"ל לשנת 74-73. כדרכי עברתי על החלק בתוכנית העבודה שהיה קשור לאוגדה, לוודא שאין בעיות הקשורות לתפקידי. כידוע יוה"כ תשל"ד – בו פרצה מלחמת יום הכיפורים - חל בשבת, וכמובן שבאותה שנה ראש השנה חל בימים חמישי ושישי ואחריהם שבת. לפי תוכנית העבודה את קו התעלה תפסו באותה תקופה גדודים מחטיבת ירושלים, חלקם חיילים מבוגרים. על פי התוכנית גדוד מחטיבה זו יתגייס ביום ראשון כ"ו אלול, יעשה אימון מאו"ג מקוצר – רק בימים שני ושלישי. יעשה חפיפה ויחליף גדוד אחר [מחטיבה זו] ביום רביעי כ"ט אלול, ויקבל אחריות על קו התעלה. משמעות הדבר שגדוד מחטיבת ירושלים, שרובו חיילי מילואים דתיים, ייסע צפונה כדי להשתחרר מהמילואים ביום רביעי ערב ר"ה לא לפני שעות אחר הצהרים המאוחרות, יגיע לבסיס שנלר כנראה קצת לאחר שכל האנשים כבר חזרו בליל ר"ה מבית הכנסת לביתם, וישתחרר במהלך ליל ר"ה עד הבוקר – מדובר בחילול יו"ט המוני, כשרוב החיילים דתיים, ולפניהם יומיים ר"ה וגם שבת!

כמובן שלא יכולתי להסכים לכך. מיד הלכתי למפקד האוגדה, האלוף אברהם [אלברט] מנדלר הי"ד [נפל במהלך מלחמת יום הכיפורים], והצגתי לפניו את הבעיה. המפקד הסכים לדבריי, ואמר לי שהוא מתנגד בכלל שיהיו בקו התעלה גדודי מילואים, כיוון שלדעתו הולכת להיות מלחמה, וצריך שיהיו בתעלה רק גדודי סדיר[1]. הוא קבע דיון בנושא עם הרמטכ"ל, ואמר לי שאבוא איתו להציג גם את בעיית ראש השנה. טסתי עם מפקד האוגדה במטוסו לשדה דוב, ומשם נסענו למחנה מטכ"ל. היה דיון בראשות הרמטכ"ל, בהשתתפות קצינים נוספים. לבסוף סוכם [בין היתר]: א. הגדוד מחטיבת ירושלים שיתפוס את קו התעלה בר"ה ויוה"כ יהיה גדוד המילואים האחרון שיבצע את המשימה הזו, אחריו יאיישו את קו התעלה רק גדודי סדיר. ב. הגדוד יתגייס ביום ראשון כ"ו אלול, יעשה אימון מאו"ג רק במשך יום אחד - ביום שני כ"ז אלול. חפיפה תיערך עם הגדוד היוצא ביום שלישי כ"ח אלול, והגדוד הזה ישתחרר באותו יום אחה"צ, כך שהאחרונים ישתחררו בשנלר ביום רביעי, ערב ר"ה, בשעות הבוקר.

הגדוד הזה שהתגייס בערב ר"ה הוא זה שתפס את מוצבי התעלה עם פתיחת מלחמת יוה"כ! הוא היה גדוד המילואים האחרון שתוכנן לבצע את המשימה הזו, והגדוד הראשון מזה שלוש שנים שלא עבר אימון מאו"ג מסודר לפני שהגיע למוצבים. כל בר דעת מבין שגם אם היו עושים אימון מאו"ג יומיים ואפילו שלושה זה לא היה משנה שום דבר בתוצאות המלחמה. יתירה מזו, גם אם היה מוצב במוצבים גדוד סדיר התוצאות לא היו שונות. זאת ועוד, גדוד זה נלחם בעוז ואומץ וגבורה, ואף במקצועיות מעולה. אבל למה הקב"ה בחר בי לשבט אפו? למה דווקא אני הוא זה שגרם לו לבצע אימון חלקי בלבד?

תקופה ארוכה נתבקשתי לצאת לשליחות חינוכית לחו"ל. תמיד סירבתי. לאחר מלחמת יוה"כ, ובעקבות אירוע זה, הסכמתי לצאת לשליחות למשך שנתיים. כמובן לא סיפרתי לאיש מדוע, אבל אני הרגשתי בתוכי שאני חייב גלות.

4. פסק ההלכה של מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל

שנים אחר כך הייתי רב צבאי של אוגדת מילואים. הרב אפרים שחור זצ"ל [שבאותה תקופה כיהן כראש ישיבת קרית שמונה] כיהן כרב של אחת מחטיבות המילואים באוגדה. הוא פנה אליי בבעיה: אחד הגדודים שלו מיועד לעשות אימון בצאלים. יום האימון העיקרי נפל בי"ז בתמוז. כיוון שגדוד השריון היה מורכב ברובו מבוגרי ישיבות הסדר, האימון לא יוכל להתקיים, כיוון שרוב החיילים יצומו, ומי שצם פטור מאימונים. פניתי למפקד האוגדה דאז, האלוף חיים נדל [לימים נשיא ביה"ד לערעורים של צה"ל]. הוא גער בי שלא בדקתי מראש את גרף התעסוקה של האוגדה, ואז הייתי מתריע על כך מספר חודשים קודם. כעת אי אפשר לשנות את התאריך.

אמרתי לרב שחור זצ"ל, שאני לא מבטל אימון של גדוד. חלילה, זה עלול להיות האימון האחרון שלהם לפני מלחמה, ואני לא אקבל על אחריותי שיצאו למלחמה בלא אימון, לכן אני מבקש ממנו להורות לחיילים הדתיים שכולם יאכלו ויתאמנו באותו י"ז בתמוז. הרב שחור חשב אחרת, ואמר שיורה להם שיצומו ולא יתאמנו. סיכמנו שנשאל את מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל, ונעשה כהחלטתו.

סיפרתי למו"ר זצ"ל את הדברים, והסברתי לו שאני מפחד לקבל עליי אחריות לבטל אימון. הוא אמר שזה לא נכון, על הצבא להדפיס בלוח השנתי שלו מתי יש חגים ותעניות כדי שלא יקרו מקרים כאלו, ושיצומו ולא יתאמנו. סיפרתי לרב בכאב לב את הסיפור של הגדוד שהיה בתעלה ביוה"כ, ושבעקבות זאת הסכמתי לצאת לשליחות–'גלות' בחו"ל. הוא אמר לי ש'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות', שאני פעלתי נכון לחלוטין, ואם הרמטכ"ל לא חשש שתהיה מלחמה לא תפקידי לחוש לזה[2]. בכל אופן, לא מלאני ליבי לפסוק שלא יתאמנו. סיכמתי עם הרב שחור זצ"ל שהוא יפסוק להם כך, ואני לא אתערב.

המשכתי ללחוץ על מפקד האוגדה. הוא הצליח לסדר עם מפקד צאלים שהאימון המרכזי יוקדם ביום, ושבי"ז בתמוז יעשו טיפולים בטנקים, ומי שצם לא יעשה. כמובן שבוגרי ההסדר לא יכלו להסכים שחלק קטן מהצוותים יעבדו והם ינוחו באוהל, ועל כן רובם הצטרפו לטיפול למרות הצום, שלושה מהם התייבשו, שנים אף פונו לסורוקה. הרב שחור התקשר אליי, סיכמנו שמדובר עתה ממש בפיקו"נ, ושיגיד לכל מי שעבד בחום שישתה.

5. הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ

במלחמת יוה"כ הוצבתי כרב באוגדת מילואים 146. מפקד האוגדה היה האלוף מוסה פלד. ראש מטה האוגדה היה תת אלוף אריק שחר. לאחר שחרור דרום רמת הגולן, כוחות מהאוגדה נכנסו ל'מובלעת' – שטח מעבר לרמת הגולן, בתוך הגולן הסורי שצה"ל כבש במלחמת יוה"כ. שטח זה [כמו חלק מרמת הגולן] בנוי מ'תילים' – גבעות געשיות קטנות הבולטות מעל לשטח. צה"ל החזיק במדרון המערבי של חלק מה'תילים'. כחות האויב [באותה תקופה פרט לכוחות הסורים הייתה שם דוויזיה [=אוגדה] של חיל המשלוח העירקי] ישבו במדרון המזרחי של התילים שממזרח לתילים של כוחותינו. מדי פעם אחד הצדדים העלה טנקים לראש התל שלו וירה לכיוון האויב. אלא שאז הטנקים נחשפו לאש מהצד השני, ובמהרה חזרו וירדו במדרון שלהם, כדי לתפוס מחסה.

יום אחד קרא לי רמ"ט [=ראש מטה] האוגדה שטנקים שלנו נפגעו במדרון היורד מהתל שלנו מזרחה, וחלקם נמצא בעמק שבין התילים, שטח שלא אנחנו ולא הסורים שלטו בו, ושכנראה שבחלק מהטנקים ישנם גופות של חללים, ושצריך לבדוק אותם אחד אחד ולפנות את הגופות. הוא אמר לי שאחבור למח"ט 205, אל"מ יוסי פלד [לימים אלוף פיקוד צפון], והוא ידריך אותי איך להגיע למקום הטנקים, וידאג לחיפוי בזמן ההגעה אליהם.

החפ"ק של חטיבה 205 היה בתחנת דלק במבואות הכפר הסורי חאן ארנבה. כשהגעתי לשם ראיתי חבורת קצינים יושבת על המדרגה של משאבות הדלק. שאלתי אותם 'איפה אני מוצא את המח"ט'? ביניהם ישב מי שנראה כמו גדנ"עי, והוא אמר לי 'אני המח"ט'. אמרתי לו – 'ואני מפקד האוגדה. אין לי זמן, איפה אני מוצא את המח"ט?' אחד הקצינים הרים מעט את המעיל הצבאי שלבש [רבים בצה"ל השתמשו אז במעילים צבאיים אמריקאיים שהגיעו ברכבת אווירית מארה"ב. בצבא האמריקאי לובשים דרגות על הכובע, ועל כן אין למעילים כותפות] והראה לי שהוא סגן אלוף, ואמר לי 'הוא באמת המח"ט, ואני קצין החימוש שלו' [לאלוף פלד היה באמת 'בייבי פייס']. אז קם המח"ט וניגש אליי [אני עוד ישבתי בג'יפ], כנראה הבין שאני הרב, ואמר לי פתאום: 'אז אתה הרב של האוגדה? אם באת לומר לי שהסורים לא יָרדו במלחמה מהגולן לכיוון בית המכס התחתון בגלל האלוקים שלך - קח את הג'יפ שלך, תסתובב ותיסע חזרה מאין שבאת! הם לא ירדו כי החיילים שלי נלחמו כמו אריות ועצרו אותם!' כמובן שדברים אלו של חירוף מערכות אלוקים חיים, שהגיעו פתאום משום-מקום, הכאיבו לי והכעיסו אותי מאוד.

יצאתי מהג'יפ, עמדתי מולו ואמרתי לו: 'מפקד האוגדה אמר לי שאתה איסטרטג גדול, ומבין גדול במלחמה – זה נכון?' הוא ענה – 'זה אנדרסטייטמנט'. אמרתי לו: 'ואם הייתי שואל אותך לפני שלושה שבועות אם הסורים יתקפו לאן הם יגיעו, מה היית אומר?' הוא ענה לי: 'למה שלושה שבועות, בבוקר של יום כיפור התקיימה 'קבוצת פקודות' אצל מפקד האוגדה ברמלה [האוגדה הייתה במקורה מפיקוד מרכז], ואני אמרתי שהם לא יצליחו אפילו לעבור את הקו הסגול' [=קו הפסקת האש במלחמת יוה"כ, לאורכו ניבנו מוצבי צה"ל]. שאלתי אותו: 'אז מה קרה? חטיבה 188 וחטיבה 7 [חטיבות השריון הסדירות שישבו ברמת הגולן בזמן מלחמת יוה"כ] לא נלחמו טוב?' הוא ענה לי: 'מה איתך, אתה לא רואה את הטנקים השרופים שלהם לאורך כל החזית? הם נלחמו כמו אריות!' אמרתי לו: 'אז אתה רואה שיש אלוקים!' הוא החוויר, שתק לרגע, ואז אמר לי: 'תגיד לי הרב, האלוקים הזה שלך, באיזה צד הוא? בצד שלנו או בצד שלהם?'

עניתי לו: 'הפסוק ביהושע (ה, יג) אומר: "וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ". יהושע עומד לפני הקרב לכיבוש יריחו, והוא רואה מלאך, אחד כזה עם כנפיים לבנות והילה מעל לראש [יוסי פלד ניצל בתקופת השואה בהיותו ילד קטן ע"י משפחה נוצרית שגידלה אותו כנוצרי קתולי, לכן השתמשתי בדימוי נוצרי למלאך]. אבל הוא רואה שהמלאך 'עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ', כלומר מכוון אליו את הנשק. הדבר ידוע שכאשר אדם מכוון את הנשק אל עצמו, ולא אליך, זה סימן לשלום. אבל כשהוא מכוון את הנשק אליך – זה סימן לעויינות ומלחמה [ראה רמב"ן בראשית ט, יב-יז]. אז יהושע הולך אל המלאך ואומר לו – תגיד, אתה מלאך קוקו? מה אתה מכוון אליי את הנשק, 'הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ'? אתה בצד שלנו או בצד שלהם? – זוהי בדיוק השאלה שלך. ואז המלאך עונה לו "וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי"! חז"ל ביארו לנו (עירובין סג, ב וש"נ): "אמר לו: אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה". פירוש הדברים: המלאך אמר לו – אני שר צבא ה'. אם אתם צבא ה' - אני לכם, ואם אינכם צבא ה' – אני לצריכם! 'עתה באתי' – ההתנהגות שלכם לאחרונה היא לא של צבא ה', לכן חרבי שלופה כנגדכם'...

ברצוני להבהיר שמפגישה אחת-ראשונה של מספר דקות אין להסיק חלילה שום מסקנה על אישיותו של האלוף יוסי פלד. מתוך שיחה זו ובעקבות הקשר איתו אחריה צמחה בינינו חברות אמיתית. מדובר באיש ערכי ביותר, שמעבר למסירות הנפש שלו לעם ישראל ולמדינת ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בין היתר גם בשירותו הצבאי, הוא בעל אהבת ישראל גדולה, ואף הערכה ואהדה לתורת ישראל ומסורת ישראל. אי אפשר שלא להדגיש גם את רגישותו יוצאת הדופן לחיי אדם בכלל ולחיי חייליו בפרט. בלילות שלאחר הפגישה הנ"ל זחלנו בשטח ההפקר הנ"ל כדי לטפל בשרידי הגופות שהיו בו, והמח"ט יוסי פלד, התעקש לזחול איתנו ולסייע לנו בפינוי החללים. שנים לאחר מכן המתנתי פעם עם ידיד נפשי הרב יהודה עמיטל זצ"ל בשדה תעופה לטיסה ללבנון לצורך ביקור אצל תלמידינו. גם יוסי פלד שהיה אז אלוף פיקוד הצפון חיכה שם לטיסה. הצגתי לפניו את הרב עמיטל, ודיברנו מספר דקות. תוך כדי כך הגיע מאחוריו הרל"ש שלו, כיסא בידו, וקרא לו 'האלוף!' הוא הסתובב, ראה את הכיסא בידו של הרל"ש, והחוויר. הרל"ש אמר לו 'שב', הוא התיישב ושאל 'כמה?' והרל"ש סיפר לו שלפני זמן קצר נהרגו שני חיילים בלבנון. הוא בירר כמה פרטים, והרל"ש הלך. שאלתי אותו: 'יוסי, אחרי כל השנים האלו אתה לא מתרגל? כך אתה מגיב כל פעם?' הוא ענה לי: 'לזה אף פעם לא מתרגלים'... אשרי העם שאלו מפקדיו.

 

ב. פינוי חללים ביום טוב[3]

1. הקמת מחלקת הסריקה בחזית הצפון

נחזור לראשית מלחמת יום הכיפורים. ביום שני י"ב בתשרי תשל"ד הוצבתי בתפקיד הרב הצבאי של אוגדת המפץ (אוגדה 146). מדובר באוגדה של פיקוד מרכז, אז בפיקודו של אלוף מוסה פלד ז"ל, שהועברה לפיקוד צפון. למחרת, רמ"ט האוגדה - תא"ל אריק שחר, העמיד תחת פיקודי הישיר מחלקת הנדסה לצורך פינוי חללים מגזרת הלחימה ברמת הגולן [ראוי לציין כי ברמת הגולן נתקלנו במספר רב של מקרים בהם גופות חללינו, כמו גם רק"מ [=רכב קרבי משוריין, כגון טנקים, נגמ"שים וכדומה] שלנו, מולכדו ע"י הסורים]. מדובר היה במחלקה מתוך קורס מש"קים [=מפקדים שאינם קצינים, כגון מפקדי כיתה וסמלים] של ביה"ס להנדסה, אשר בזמן המלחמה הפך להיות אגד הנדסה שחובר לאוגדת המפץ, ועל כן המחלקה הייתה כפולה בגודלה ממחלקה רגילה. המחלקה הועמדה לרשותי כולל כל צוות המפקדים וההדרכה, על כל ציודה התקני. מחלקה זו הייתה הבסיס לכוח הסריקה העל-תקני (אז) שהקמתי ברמת הגולן. ליחידת הסריקה הזו צירפתי את קצין הדת של ביה"ס להנדסה, ומיניתי אותו להיות סגן מפקד היחידה האחראי לנושאים לוגיסטיים וכדומה. בנוסף לכך צירפתי ליחידת הסריקה שלנו מחלקה מקצועית של יק"פ [=יחידת קבורה פיקודית] צפון שהוקצתה לי על ידי הרב הפיקודי. כח הסריקה הופעל בפיקודי. את ענייני רבנות האוגדה במפקדה העיקרית [המפקדה הראשית של האוגדה] ניהל בכישרונו הרב קצין הדת הוותיק של האוגדה אודי שפירא [חתנו של הגאון הרב גורן זצ"ל].

2. "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה"

בי"ד בתשרי, לאחר יום סריקה ברמת הגולן, ירדנו מרמת הגולן שהייתה מוכת אש לכיוון המפקדה העיקרית של האוגדה, שהתמקמה בפוריה עילית [מספיק רחוק מהחזית כדי שלא תהיה בטווח אש הסורים, אך במקום גבוה, שאיפשר קשר אמין עם יחידות האוגדה שלחמו ברמת הגולן]. עקב שקיעת החמה וכניסת החג חניתי עם יחידת הסריקה שלי ליד מחנה נח"ל 903 שמוקם אז במושבה כנרת. הודעתי לקצין הדת של האוגדה במפקדה העיקרית שלא אגיע בחג למפקדה, אלא אשאר בבסיס הנח"ל 903. בעקבות הוראת הרבצ"ר להימנע מכל פעילות בחג ושבת שאינה חיונית לצורך הלחימה הוריתי על כיבוי מכשירי הקשר, ויחידת הסריקה התארגנה לקבלת החג.

הלכתי עם כל החיילים הדתיים לתפילה בבית הכנסת במחנה. התברר שליחידת נח"ל זו הועברו עשרות תלמידי הסדר, אשר היו בקו ביום כיפור לרגל 'מבצע רב"צ' [תלמידי הסדר בשל"ת יוצאים בימים הנוראים ובפסח לתגבר מוצבים ויחידות קטנות, בהם הם משמשים כבעלי תפילה ובעלי תקיעה ועורכי הסדר, ובעצם מובילים את הצד הדתי-רוחני של המוצב בו הם שוהים. בזמנו יצאו למבצע רב"צ גם תלמידים בעלי כושר קרבי. לאחר מכן הנוהל שונה, ויוצאים רק תלמידים שאינם בעלי כושר קרבי]. החיילים פונו ביוה"כ מהקו הקדמי, ורוכזו במחנה נח"ל 903. המורל שלהם היה מאוד ירוד, כיוון שכל הצבא היה בלחימה והם הועסקו בינתיים בעבודות רס"ר, שכללו בין היתר לגרף כל הזמן את העלים בבסיס [בלשונם – הם עסקו בגרפיקה...]. כמובן שבית הכנסת היה עמוס ביותר. חיילים עמדו בחוץ ומסביבו כדי לשמוע את התפילה דרך החלונות והדלתות. בסוף התפילה הם הראו לי את הסוכה. הסוכה שסופקה ע"י הרבנות הצבאית הייתה קטנה, על כן הם הקימו לעצמם סוכה מחומרים שונים שהם מצאו בבסיס. הסתפקתי מאוד בכשרות הסוכה הזו בעיקר כיוון שהיריעות היו מבד, ואף שהן לא נעו ג' טפחים, מ"מ הן נעו יותר מטפח ברוח מצויה[4]. כיוון שלא הייתה סוכה אחרת כמובן שהיה עלינו לשבת ולאכול בסוכה זו מספק, אך לגבי ברכת 'לישב בסוכה' חששתי מספק ברכה וקשה היה לי לברך, ביחוד שזה בניגוד לדעת מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל שפוסל סוכה כזו.

ואז הסתכלתי על פניהם של החיילים תלמידי ישיבות ההסדר, והרגשתי שאם אפסוק להם שהסוכה לא כשרה הם יישברו לגמרי. הם השקיעו מאמץ גדול בהכנת הסוכה. בימים שלפני כן הם פונו מהמוצבים מתוך האש, עכשיו כולם במלחמה והם בעבודות רס"ר, וגם מצות סוכה הם לא יקיימו? על כן החלטתי שכדאי הוא החזו"א לסמוך עליו בשעת דחק כה גדולה ולברך 'לישב בסוכה'. כיוון שהסוכה הייתה קטנה יחסית, וגם המג"ד והמטה שלו ואיתם רוב מפקדי הגדוד והרבה מחיילי מפקדת הגדוד ביקשו להצטרף אלינו למצות סוכה, אכלנו בסוכה במשמרות, וכך יצא שבאותו לילה ראשון של סוכות קידשתי ובירכתי 'לישב בסוכה' ארבע פעמים...

3. תפילת יו"ט ודרשת הרב שלום קורן, רבה של כנרת

ביו"ט בבוקר הצטרף אלינו לתפילת שחרית הרב שלום קורן זצ"ל, רבה של המושבה כנרת. הוא אמר לי שהוא שמע שיש מניין בבסיס, ועל כן בא להתפלל במניין. במושבה לא היה לו מניין.

מדובר באחד האנשים המופלאים שפגשתי בחיי. כשלוש שנים קודם מוניתי לסגן הרב הפיקודי של פיקוד צפון. באותה עת פיקוד צפון לא קיבל אספקה מבסיס המזון הצה"לי הראשי, אלא קנה לבד את המזון לכל היחידות שבצפון מסָפקים אזרחיים. הרב הפיקודי הרב ישראל אריאל שליט"א ואני התחלנו לבדוק את מקורות האספקה של המזון לצבא ולוודא את כשרותם. בין השאר היינו בביקור ב'תנובה' בחיפה, בו הראו לנו את סידורי הכשרות והפרשת תרו"מ, ונחה דעתנו שישנה השגחה ראויה. אלא ששם אמרו לנו שמבננות הם לא מפרישים תרו"מ, כי הם סומכים על הרב של המושבה כינרת. הדבר קצת הדאיג אותנו. כינרת היא מושבה לא דתית, לא היכרנו את הרב של המושבה, ולא היינו בטוחים באם סטנדרט הכשרות שלו תואם את דרישות הכשרות שלנו לצה"ל. נסעתי לכנרת לפגוש את הרב. הגעתי בשעת ערב מוקדמת. עוברים ושבים הראו לי את ביתו של הרב, צריף על שפת האגם. חניתי מבחוץ, ונכנסתי לחצר הפנימית. דרך החלון ראיתי יהודי ירושלמי, עם כובע ירושלמי ומעיל-חלוק [כדרכם של הירושלמים] יושב ליד השולחן ולומד בגמרא גדולה. חשבתי לעצמי – זו עדות חזקה לנאמנותו של הרב, שהוא יושב ולומד גמרא.

הרב הכניס אותי לביתו. הצגתי את עצמי ואמרתי לו ששמעתי בתנובה שהם סומכים עליו בתרו"מ לגבי בננות, ובאתי לבדוק שהדברים עומדים בסטנדרט של צה"ל. הוא הסביר לי שהרב פרנק זצ"ל שלח אותו לפני חמישים שנה [!] למושבה כנרת [אז היינו בשנת תשל"א, הוא כיהן שם כרב עד מותו בשנת תש"ם] כי הירדן משנה את יובליו בין שנים גשומות לשנים שחונות, על כן אפשר שבאותו מטע בננות יהיו עצים מעבר הירדן המזרחי ואחרים מעבר הירדן המערבי, ואז אפשר שכשיפרישו תרו"מ יפרישו מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור. כדי להימנע מכך הוא פיתח שיטה להפריש תרו"מ מכל עץ על הפירות של אותו עץ.

הוא סיפר שאת הילדים שלו הוא שלח ללמוד בטבריה, ולעיתים ביוה"כ הוא נוסע אליהם, אבל בר"ה, בעיקר כשהוא צמוד לשבת, הוא לא נוסע, כי הוא חושש שיקטפו בננות בלי להפריש תרו"מ. הוא מתפלל ביחידות ותוקע בשופר לעצמו. אמרתי לו: 'אז כבודו אומר שהפרשת התרו"מ בסדר'? פתאום הוא התעלף ונפל על הספה שהייתה מאחוריו, ממש בלי הכרה. רצתי לרכב בו הייתה לי ערכת עזרה ראשונה, והבאתי חומר בקפסולה ששוברים אותה ושופכים את הטיפות לאף של המתעלף וזה מעורר אותו [הייתי אומר בבדיחותא שלחומר הזה יש ריח של גהינום, ואז המתעלף מחליט שכבר עדיף לו להישאר בעוה"ז...]. הרב התעורר כשהוא חיוור כסיד וכולו רועד, ואמר "יועיל נא לא להשתמש בכתרו של מעלה לבשר ודם. 'כבודו' מלא עולם!". בהמשך חיי נתקלתי כמה וכמה פעמים ברבנים שכמעט התעלפו כשלא קראתי להם כבודו, אבל אדם שהתעלף כשקראתי לו 'כבודו' – כתרו של מעלה, את זה פגשתי רק פעם אחת בחיי, אצל יהודי מדורות קודמים. נפגשתי עמו פעמים נוספות. אדם מופלא.

נחזור לתפילה בראשון של סוכות תשל"ד. ביקשתי ממנו שיאמר דברי תורה ודברי חיזוק לפני 'הלל'. הוא אמר לי שמדברים אחרי הלל, או למצער לפני קריאת התורה, אבל לא לפני הלל שהוא חלק מהתפילה, ואין אומרים קדיש תתקבל עד אחריו! אמרתי לו שאמנם כך ההלכה, אבל אני וחלק מיחידת הסריקה, שאתמול פינינו בידנו גופות של קדושי ישראל, קשה לנו לומר הלל, ואני מבקש ממנו לומר דברי חיזוק. הוא נענה לבקשתי ודיבר. לצערי איני זוכר מה הוא אמר. אבל אני זוכר שאחרי דבריו אמרתי הלל בכוונה ובשמחה גדולה, וכמדומה שכך עשה הציבור כולו.

4. ההחלטה לפנות חללים ביום טוב

בערך בשעה 9.30 בבוקר יו"ט ראשון של סוכות הגיע לחניון יחידת הסריקה סא"ל שאולוב, קצין השלישות האוגדתי. הוא קרא לי מבית הכנסת, ודיווח לי שרמ"ט האוגדה מחפש אותי מאז הבוקר, ולא הצליח להשיג אותי בקשר. לאחר שהם ביררו בחמ"ל הרבנות שבמפקדה העיקרית את מקומי נשלח אלי קצין השלישות, עם בקשה מהרמ"ט שלמרות קדושת החג אצא מיד לפינוי חללים. לאחר שקיבלתי ממנו תמונת מצב מדוע לדעת הרמ"ט הפינוי דחוף כל כך, כאשר לאור היכרותי איתו ידעתי שניתן לסמוך על רצינותו ואמינות האינפורמציה שלו, חשבתי שיש מקום להתיר לפנות את החללים גם בחג. התברר שבמושב אל-על בדרום הגולן היה קיים אז בונקר שתפקידו היה לשמש כתאג"ד תת קרקעי מוגן, אך התאג"ד של אחת מיחידות האוגדה לא היה יכול לפעול בו בגלל גופות החללים שנשארו שם מיוה"כ. לכן התאג"ד התפרס למעלה בשטח פתוח חשוף להפגזות ולפגיעות, וכיון שהיו הפגזות של הסורים לאורך כל הקו הסגול כל מי שהיה בתאג"ד היה בסכנה. נוסף על כך לאוגדה היה חוסר עצום של אמצעים בכלל, וטנקים בפרט. היו שעות שבכל האוגדה היו הרבה פחות טנקים מאשר בגדוד תקני רגיל. בהתאם לכך נעשה מאמץ להשמיש כל טנק שאפשר. יחידות החימוש ריכזו מספר טנקים של חט' 188 שהושארו בשטח כאשר החטיבה נסוגה ביוה"כ, אך בחלק מהטנקים היו עדיין גופות מרוטשות, וחיילי החימוש לא יכלו להיכנס אליהם ולתקן אותם. ועוד, לאורך הציר הראשי שעובר לאורך רמת הגולן בו נסעו כל הכוחות ('ציר אמריקה' במפות הקוד של המלחמה) היו מוטלות גופות של חללי צה"ל, והדבר פגע קשות במורל הלוחמים הנוסעים לאורך הציר.

אולם, כנגד שיקול הדעת ההלכתי שלי עמדה הוראתו של הרבצ"ר שאין לפנות בחג ובשבת. בהתאם לכך ירדתי ברגל לצומת כנרת, שם הייתה מרכזייה של בזק דרכה עברו כל השיחות של הבסיס (כדי 'לחסוך' לעצמי חילול יו"ט בהתקשרות מהבסיס למרכזייה). משם קושרתי טלפונית לחמ"ל שלישות הפיקוד, וביקשתי שיאתרו לי את הרב הפיקודי. הרב יצא לחג לביתו בשדה יעקב, ובתורנות היה סגנו, רס"ן הרב יוסי צוויק שליט"א. הסברתי לו את שיקול דעתי, וביקשתי את אישורו לצאת לסריקה. הרב צוויק אמר לי 'מה אתה שואל אותי? אתה נמצא בשטח ויודע יותר טוב ממני את העובדות, ואתה גם ת"ח יותר ממני'. אמרתי לו 'אבל אתה המפקדה הממונה!' אז הוא אמר 'אתה רוצה גיבוי? אין בעיה. אני נותן לך פקודה לעשות מה שאתה חושב שנכון מבחינת ההלכה'[5].

עם 'פקודה' זו חזרתי לחניון של יחידת הסריקה. הוריתי לכח הסריקה - מחלקת ההנדסה יחד עם מחלקת היק"פ - להתארגן במהירות ליציאה לדרך. אצל חלק מחיילי מחלקת היק"פ התעוררה התנגדות נמרצת לנסיעה ביו"ט [אציין שכבר לפני כן הייתה התמרמרות רבה במחלקה כנגדי, כיון שכל יק"פ צפון יצא לחג הביתה עם 'גשר' עד אחרי שבת, ואני, עקב המצב בחזית, סירבתי לאפשר לאנשי המחלקה לצאת]. בהתאם לכך אמרתי שאני לא מחייב אף אחד, אך אני מבקש ממי שמוכן שיתנדב לצאת איתי לסריקה. חלק מחיילי המחלקה אמרו שהנסיעה אסורה. הם 'הפחידו' את האחרים שהם יפרסמו נגדם מודעות בבני ברק שהם נסעו בשבת ע"פ פסק הלכה של רב צבאי רח"ל[6]...

חיילי היק"פ שסמכו עליי והיו מוכנים להתנדב ולצאת איתי באו ושאלו אותי אם אני בטוח שמותר לנו לחלל יו"ט. אמרתי להם שאני לא בטוח, אבל בהתאם לנתונים שיש לפניי כרגע, ועקב השיקול של ספק פיקו"נ, אני חושב שמבחינת ההלכה מתוך הספק עלינו לפעול גם ביו"ט. הבטחתי להם שלא אלך לביתי לפני שאפנה למו"ר הגרש"ז אוירבך לשאול אם צדקתי. אמרתי שאפשר שמו"ר הגרשז"א יפסוק אחרת. אבל אם הוא יאמר שבהתאם לספיקות שהיו לי ברגע נתון זה פסקתי לא נכון, אני מקבל על עצמי שלא אפסוק יותר הלכה לעולם. הדברים שכנעו אותם והם יצאו איתי ביו"ט.

5. הפינוי ביו"ט ושאלת עשיית תרשים

עלינו לגולן, ובאותו יום פינינו עשרות חללים מתוך התאג"ד, מכלי רק"מ פגועים, וכן משולי הכביש הראשי[7]. בזמן הפינוי אנשי המקצוע מיק"פ צפון רצו לרשום מספרי רק"מ ולשרטט תרשימים של המקומות שבהם נמצאו ההרוגים, כמקובל בחול. אמרתי להם שפעולות אלו אסורות בחג [בנוסף אציין שכל הפעולות שעשינו – הבערת אש בנסיעה ברכב, תחומין, טילטול המת וכדומה –ביו"ט הם אסורים רק מדרבנן, אבל כתיבה היא דאורייתא[8]]. חיילי היק"פ אמרו לי שבלי לכתוב ולעשות תרשימים שיאפשרו זיהוי אסור על פי הכללים לפנות את הגופה. הסברתי להם שעצם הנסיעה שלנו לפנות חללים ביו"ט היא בגלל פיקו"נ, ולכן פיקוח נפש זה דוחה גם את ההנחיות המקצועיות לא לפנות בלי תרשים וכדומה. לאחר דיון הסכמתי שיצרפו לכל שמיכה עם חלל מספר אבנים קטנות לסימן, לכל חלל מספר אבנים אחר. כל איש יק"פ [וחלק מאנשי ההנדסה] יזכור את כל הפרטים של אחד החללים לפי מספרו, ובמוצ"ש נעשה רישום ותרשים מאיפה פונה כל חלל. כמו כן הרשיתי להם לנעוץ במפה סיכות, כדי לסמן בעזרתן את המקום ממנו פונו החללים.

בגמר הסריקה חזרנו דרומה. כשהגענו ליד רמת מגשימים החלטתי שאין להמשיך לנסוע עד צאת הכוכבים וצאת החג. התעכבנו ברמת מגשימים, ואז החלה הפגזה כבדה. שני חיילי הנדסה שלי נפצעו קל מרסיסים. הכנסתי את כל הכוח לבונקרים של התאג"ד שהיה שם, עד שמפקד התאג"ד התלונן שנוכחותנו מפריעה להם בעבודה בטיפול בפצועים. לאור זאת הוריתי לחיילי הכוח שלי לעלות על הרכבים ולרדת מהרמה למרות החג.

ירדנו אל מחוץ לטווח האש הסורית. רק אחרי שיצא החג, ואחרי שסיימנו את הרישום המדויק של כל הפרטים לכל 'מספר חלל' לפי האבנים, שלחתי את הרכב עם החללים לבית הקברות הארעי בעמיעד יחד עם אנשי היק"פ, שם הם עברו תחקירים ומסרו אינפורמציה על החללים.

5א. ספר התורה מישיבת הגולן

באותו יום, ברכב משוריין של הצבא הסורי שהושמד ע"י כוחותינו, נמצאו פריטים שונים שהחיילים הסורים שדדו מרמת מגשימים, בעיקר מישיבת הגולן [שבאותה תקופה שכנה ברמת מגשימים]. היו שם דובונים [שנקשרו ברצועות של תפילין] וציוד אחר, וגם ספרי קודש שנלקחו מהישיבה וספר תורה קטן. את כל החפצים החזרתי כמובן לרמת מגשימים ולישיבת הגולן, אך, עקב המחסור החמור בספרי תורה שהיה במלחמת יוה"כ בצה"ל את ספר התורה החזקתי אצלי עד סוף המלחמה. לאחר תום המלחמה, לקראת פסח תשל"ד ולקראת שיחרורי מהמילואים, החזרתי את הספר לישיבת הגולן. הם קצת כעסו, ושאלו אותי באיזה רשות לא החזרתי להם את הספר כחצי שנה. אמרתי להם שעל פי ההלכה הספר בכלל שלי – הצלתי אותו מן הגייס[9]...

6. הדיון ההלכתי עם הגר"ש גורן

במוצאי יו"ט התקשרתי לביתו של כבוד הרה"ר לישראל, הגאון הרב גורן זצ"ל. סיפרתי לרב את מה שעשיתי, ושאלתי את דעתו בהלכה. הרב אמר לי שהוא כבר התיר במלחמת ההתשה לפנות חללים ממוצבים ע"י כיכר לחם. במקרה שלנו הוא אמר שהוא היה מציע לנסוע לאיזור החללים עם רכב תחמושת שנוסע בהיתר, וכך לפנות את החללים עם כיכר לחם. אמרתי לו שגם כך נפצעו לי חיילים, ואני לא נוסע כאשר ביני לבין כמה עשרות טון חומר נפץ מפרידים 2 מ"מ פח. אם נוסעים אז נוסעים עם זחל"מים ממוגנים, קשר, אבטחה והכל – או שלא נוסעים. הרב קצת היסס, ולבסוף אמר – 'למה אתה שואל אותי? אתה נמצא בשטח, וחוץ מזה יש רב ראשי לצה"ל, שהוא יפסוק. אני לא יכול להתיר' (אבל הוא גם לא אמר שאסור).

7. שינוי בסדרי הכוח במחלקת הסריקה

ביום ראשון י"ח תשרי קבעה רבנות פיקוד צפון שהסריקה אחרי חללים בגולן תתבצע במרוכז מחמ"ל פיקודי שהוקם לצורך כך. קריאות לפינוי חללים יועברו לחמ"ל זה עם נקודת ציון מדויקת, והפיקוד יוציא צוותי סריקה למקום. בעקבות זאת פיקוד צפון נטל ממני את אנשי יק"פ צפון שהיו במחלקת הסריקה של האוגדה [איני יודע אם הפעילות של מחלקת הסריקה שבפיקודי השפיעה על החלטה זו]. לא הסכמתי עם החלטת הפיקוד, וחשבתי שכדי לייעל ולזרז את פינוי החללים יש צורך שתהיה לי מחלקת סריקה ושאוכל להפעילה באופן עצמאי[10].

כאמור, במפקדת נח"ל 903 שהו מספר רב של חיילי ישיבות ההסדר. חיילים אלו היו במבצע רב"צ, ורובם ככולם רצו לעשות כל דבר אפשרי כדי לתרום למאמץ המלחמתי. הצלחתי לקבל אישור מפיקוד הנח"ל לספח אלי מחלקה של חיילי הסדר אלו. חיילים אלו הופעלו על ידי, יחד עם מחלקת ההנדסה וכוחות נוספים שהועמדו לרשותי, ככוח סריקה מחלקתי מאולתר. חלק מחיילים אלו, שלא היו מאומנים לכך, נשברו נפשית, ושוחררו על ידי לבקשתם, אולם קבוצה של כ-15 חיילים התגבשה ככוח סריקה יעיל ואיכותי.

לאחר כחודש ברמת הגולן, בי"א מרחשון תשל"ד, קיבלה אוגדה 146 ששירתי בה שינוי משימה - לרדת לסיני ולתפוס שם את 'הפירצה'. מדובר במסדרון בין הארמיה השנייה לארמיה השלישית של הצבא המצרי. בגזרת הפירצה התחוללו קרבות כבדים בתחילת הלחימה, שבסופם כוחות צה"ל נסוגו והשטח נכבש ע"י המצרים. לאחר מכן חזרו כוחות צה"ל וכבשו חלק מהשטח, כולל 'החווה הסינית' בה היו קרבות קשים במיוחד ולצערנו גם חללים רבים. מסדרון זה נוצר כדי לאפשר לכוחות צה"ל לצלוח את התעלה מערבה, לתוך שטח מצרים, והוא היה הקשר בין כוחות צה"ל שהיו ממערב לתעלה ובין עיקר כוחות צה"ל במזרח התעלה. במערב הפירצה היה מונח על התעלה 'גשר הגלילים', הגשר המרכזי בין כוחות צה"ל בסיני לכוחות שפעלו ממערב לתעלה בשטח מצרים. חבירה בין הארמיות המצריות השנייה והשלישית בגדות התעלה הייתה עלולה להביא ל'סגירת' הפירצה, כך שבמקום שהארמיה השלישית המצרית תהיה מוקפת ע"י צה"ל - אוגדות צה"ל במערב התעלה יהיו מוקפות ע"י כוחות מצרים. משימת האוגדה הייתה למנוע מצב כזה, ולאפשר תנועה חופשית של צה"ל בין שתי הגדות של תעלת סואץ. עקב מספרם הרב של הנעדרים בגיזרה זו הועמד לרשותי כוח גדול מיק"פ דרום ופלוגה ט' לצורך פעולות הסריקה. לאחר מכן, בעקבות ההסכמים בשיחות עם מצרים בק"מ ה-101 של כביש סואץ-קהיר, כוח זה, בפיקודי, עסק בחיפוש גופות נעדרי צה"ל בתוך השטח המוחזק בידי המצרים [וכמובן בפיקוחם].

חיילי ישיבות ההסדר שירדו איתי מרמת הגולן, הועברו על ידי לידי רב צבאי של כח שכן – ידידי הגאון הרב מרדכי הלפרין שליט"א, והיו הבסיס הראשוני של תלמידי 'ישיבת גושן' בפאיד. מאוחר יותר, לאחר שישיבת גושן התבססה, חיילי ההסדר הללו הוחזרו לנח"ל ע"פ בקשתם, כאשר המחזור שלהם (שהיה אז מחזור חי"ר) עבר הסבה לשריון.

8. דעת הגרש"ז אוירבך בשאלת סיכון המפנים, פינוי בשבת והכנת תרשים בשבת

בשבוע השני של חודש מרחשון, כשבועיים לאחר פינוי החללים ביו"ט ראשון של סוכות, לאחר הפסקת האש שנקבעה לכ"ח תשרי תשל"ד [אם כי היא לא נשמרה לגמרי], יצאתי בפעם הראשונה מתחילת המלחמה הביתה. בהתאם להבטחתי, עברתי דרך ביתו של מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל. היה כבר מאוחר בלילה, והגרשז"א כבר הלך לישון, אך הוא יצא אליי וישבנו בחדרו. סיפרתי לו את כל סיפור המעשה, ושאלתי אותו אם בנסיבות אלו מותר היה לי לנסוע בחג.

הרב אמר לי: 'אתה שואל שאלה של עם הארץ. השאלה היא אם מותר היה לך להכניס את עצמך ואת החיילים למקום סכנה שיש בו הפגזות, שהרי אתה בעצמך מספר ששני חיילים שלך נפצעו. אם מותר היה לך להיכנס למקום סכנה כדי לחלץ חללים, ק"ו שמותר לך לפנות אותם בשבת וחג, שהרי הסכנה דוחה שבת'. אמרתי 'טוב, אז האם מותר היה להיכנס למקום סכנה לצורך פינוי חללים?' הרב האריך בתשובה שמותר. הוא אמר שהוא שמע שהרב גורן התיר במלחמת ההתשה לשלוח חיילי רב"צ להכשיר את המעוזים לפסח, למרות שהייתה סכנה והיו חיילים שנהרגו, ולמרות שלחלק מהחיילים במעוזים ההכשרה לא הייתה נחוצה, ולחלקם אף לא הייתה רצויה. אך לדבריו הרב גורן צדק, כי העובדה שהרבנות הצבאית מפעילה את סמכותה ואוסרת גם להם את השימוש בחמץ בפסח, מעניקה להם את התחושה שהם חלק מהמערכת, ממדינת ישראל, והם שותפים אפילו להגבלות של הרבנות, ובסופו של דבר זה משפיע ומחזק אותם מורלית. לדבריו אין ספק שפינוי התאג"ד והטנקים מהחללים היה פיקוח נפש. אך גם הפגיעה המורלית בחיילים שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד הכביש ואף אחד לא יטפל בהם הוא גורם חשוב ברוח הלחימה, ולכן מהווה פיקוח נפש[11].

סיפרתי לו שלא התרתי לאנשי היק"פ לעשות רישומים על החללים שפינו. הרב מאוד התלבט, והסביר שלדעתו בסוף המלחמה, למרות שיש הרבה חללים, חזקה על המת שישתכח מהלב. אבל הנעדרים יהיו בעיה שתמשיך להציק לאורך הרבה זמן [לאחר שנים הבנתי שבדבריו אלו רואים בעליל את אמיתת דברי חז"ל שחכם עדיף מנביא]. כמו כן, כשחייל חושש שאם ייפול במלחמה אשתו תישאר עגונה, ולא יורידו את יורשיו לנכסיו וכדומה – תפגע באופן חמור הנכונות שלו להסתכן. חז"ל התירו דברים רבים מכוח 'שלא להכשילם לעתיד לבוא', ולדעתו אין מכשילם לעתיד לבוא גדול מזה [דברים אלו אמר לי הגרש"ז אוירבך אף שלעניין חזרת רופא בשבת לא התיר איסורי תורה מכוח שלא להכשילם לעתיד לבוא!].

אמרתי לו 'אם כן הרב אומר שמותר גם לעשות בשבת רישומים בשינוי (ביד שמאל וכדומה) כדי שנוכל לזהות את מי שמפנים בשבת?' הרב אמר לי 'אני אומר? מי אני שאומר! צריך אחרי המלחמה לכנס את כל הרבנים והדיינים בבנייני האומה, ושם כולם ידונו ויפסקו בעניין. שם אני אומָר את דעתי להתיר. אבל דבר כזה אני לא יכול לבד להתיר!' אמרתי לו: 'ועד שיעשו את הכנס הזה בבניני האומה, מה לעשות עד אז?' והוא ענה לי 'עד אז לעשות כמו הכלל בהלכה "והשואל הרי זה שופך דמים"[12]!'

9. אפילוג[13]

יצאתי מביתו של מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל בשעה מאוחרת בלילה. מעבר לשאלות ההלכתיות, מלחמת יום הכיפורים העלתה גם תחושות קשות. עסקתי יום ולילה בפינוי חללים, חלקם חברים, חלקם תלמידים, כולם קדושי ישראל. חלקם שכבו מספר ימים לפני הפינוי, והמראות היו קשים. בישיבת "מרכז הרב" חונכנו שהגאולה הולכת ומתקדמת, "ילכו מחיל אל חיל", ואילו במלחמה זו הייתה תחושה של נסיגה. המכה הייתה נוראית, והכאב עז[14]. חשתי באותם ימים קשים צורך עז בבירור אמוני עמוק על מקומה של מלחמה קשה זו במהלך הגאולה.

על אף השעה המאוחרת, אי שם בשעות המוקדמות של הבוקר, לא יכולתי לבוא לביתי בלי לסור דרך רבנו, הגרצי"ה קוק זצ"ל. סרתי לביתו ודפקתי מספר פעמים בדלת, עד שהוא התעורר. הוא הציץ מבעד לעינית בדלת [בעצם חור קטן בכיסוי לחלון הזכוכית בכניסה לביתו], ראה אותי, פתח במעט את הדלת, ואמר לי: 'תן לי את המסמך!'

לא הבנתי. הייתי אחרי שבועות ללא מקלחת, בבגדי עבודה צבאיים מטונפים, והערכתי שהרב מחכה לאיזה מסמך כלשהו מהצבא, ואינו מזהה אותי במצבי. אמרתי לו, כשאני עוד עומד בחוץ: 'הרב, אני יהושע בן-מאיר מהישיבה'. והוא אמר: 'כן, כן, תן לי את המסמך'. לא ידעתי על מה הרב מדבר. בינתיים הרב פתח את הדלת לרווחה, הושיט לי יד והכניס אותי לחדרו, התיישב והושיב אותי לימינו ואמר 'תראה לי את הנייר'. אמרתי שוב 'הרב אני יהושע בן-מאיר מהישיבה'. והרב בשלו – 'כן, המסמך, המסמך, תראה לי את המסמך'. לא הבנתי ולא ידעתי על מה הרב מדבר, ועדיין חשבתי שהוא לא מזהה אותי, אמרתי 'הרב, על איזה מסמך הרב מדבר'?

הרב אמר: 'אתה, הרי יש לך הסכם עם הקב"ה איך תבוא הגאולה, ולדעתך הוא שינה ממה שכתוב בהסכם. אז תראה לי את ההסכם, נראה מה כתוב, ונחליט'. שמעתי את דברי הרב, ובפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה פרצתי בבכי, בכי ששיחרר בי כאב ומתח שהצטברו בתוכי מהמאורעות הנוראיים בהם נכחתי. למרות השעה המאוחרת, למרות שהערתי את הרב משנתו, הוא הציץ דרך העינית, ותוך שניות, עד שפתח את הדלת למחצה, כבר איבחן את הבעיה שלי, ומיד החל להזרים לי לתוך הווריד את הפתרון והתרופה. עוד מעשה של גאונות חינוכית של רבנו, שידע לרדת לעומקי נשמתו של כל אחד, ולתת לו את המענה הראוי. על כן 'העמיד תלמידים הרבה', בכמות - אך גם בכיוונים שונים.

הרב ישב איתי במשך שעה ארוכה, אולי שעתיים. הוציא ספרים, ואמר לי "שמא לא קראת, ואם קראת שמא לא שנית, ואם שנית שמא שכחת? לא כך למדנו בבית מדרשנו". הספר הראשון שהרב הוציא היה פירוש רבינו בחיי על התורה, בסוף פרשת שמות על דברי משה "למה הרעות לעם הזה"... רבינו בחיי מציין שגם בגאולה העתידה יהיו קשיים רבים. לאחר מכן למדנו דברים במהר"ל, בכוזרי, במדרש ועוד. לאחר שיחה ארוכה חשתי שאני יוצא מחוזק, חמוש בכוחות להמשך הדרך.

משם נסעתי הביתה, כשכבר כמעט עלה השחר. בבית הודיעה לי אשתי שקיבלתי טלפון לחזור מיד לאוגדה, כיוון שהאוגדה קיבלה שינוי משימה - לרדת לחזית הדרום, לסיני.

 

ג. 'בדדמי'

במשנה ובגמרא ביבמות (קיד, ב – קטו, א) נפסק, שאף שאשה נאמנת לומר 'מת בעלי' זה רק בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה אינה נאמנת "משום דאמרה בדדמי". ופירש רש"י: "מאומד ליבה, ואף על גב דלא חזיתיה דמית". גם עד אחד נאמן בעדות אשה שמת בעלה. הגמרא הסתפקה אם עד אחד נאמן גם במלחמה, או שגם בו אומרים 'בדדמי'. גם הראשונים נחלקו בכך להלכה.

'כוח נתי' היה גדוד שריון מאולתר שהוקם במלחמת יום הכיפורים, והורכב מאנשי מילואים שחזרו מחו"ל ומלוחמי שריון חסרי שיבוץ, וביניהם תלמידי ישיבות הסדר, אנשי כוחות הביטחון ומתנדבים נוספים. הגדוד נקרא על שמו של מפקדו נתי גולן [לשעבר הורביץ], אשר לפני המלחמה שהה בחו"ל, וכמו רבים מלוחמיו חזר ארצה מיד עם פרוץ המלחמה. הגדוד התארגן תוך ימים ספורים, צויד בטנקי שוט קל, וב-12 באוקטובר הצטרף ללחימה בחזית הסורית. הכוח לחם במובלעת הסורית עד הפסקת האש ב-24 באוקטובר, ולאחר מכן השתתף במלחמת ההתשה במובלעת הסורית, עד לפירוקו בתחילת דצמבר 1973...

בבוקר ה-12 באוקטובר [ט"ז בתשרי, יום שישי, א' דחוה"מ סוכות] צורף הכוח לאוגדה 210. שתי פלוגות בפיקוד המג"ד (כ-20 טנקים) צורפו לחטיבה 679, ופלוגה נוספת הופרדה ממנו ונשלחה לתגבר את חטיבה 179 אשר ספגה אבידות כבדות בקרבות היום הקודם. על כוח נתי הוטל להוביל את התקפת חטיבה 679 על צומת הדרכים ליד כפר נסג'. שתי הפלוגות נערכו ממזרח לחאן ארנבה, שם הותקפו על ידי מטוסים סורים וספגו אבדות ראשונות. פלוגה א' עם המג"ד נתי גולן נעה דרום-מזרחה לכיוון כפר נסג' בעוד פלוגה ב' נעה באיגוף מצפון מערב. פלוגה א' נעה במהירות כמעט מבלי להיתקל בכוחות סורים והגיעה אל כפר נסג'. הפלוגה המשיכה בתנועה לכיוון תל קורין, מצפון מזרח לכפר, ואז נתקלה במארב של כ-20 טנקים סורים. טנקי פלוגה א' ניסו לתפוס עמדות ירי, אולם בשל תוואי השטח היו בנחיתות מול הכוח הסורי המחופר. נגמ"ש הפיקוד נפגע מיד ותשעה מאנשיו נהרגו. נתי גולן נפצע קשה בראשו ופונה לאחור. מרבית טנקי הפלוגה נפגעו, והשאר נסוגו. עשרה לוחמים נוספים נהרגו בהיתקלות זו, ביניהם מפקד הפלוגה שמואל אבישאול. [מתוך ויקיפדיה]

כיוון ש'כוח נתי' היה כוח מאולתר שקובץ מחיילים ומפקדים מרקעים שונים, רבים מחיילי ומפקדי הגדוד לא הכירו זה את זה באופן אישי. חלקם ידעו רק את השם הפרטי של חברם. נשלחתי ע"י הרמ"ט לפנות את החללים מנגמ"ש הפיקוד של כוח נתי. לצורך זיהוי נכון של הגופות ראיינתי את המג"ד נתי גולן בבית החולים, והוא סיפר לי מי ישב בנגמ"ש הפיקוד ואיך. הוא אמר לי שהקמ"ן ירד איתו [עם המג"ד נתי] מהנגמ"ש ועלה איתו לטנק מג"ד, אלא שנתי שלח אותו לחזור לנגמ"ש להביא 'נשק ארוך', כלומר רובים. הוא ראה איך כשהקמ"ן עלה בכבש כדי להיכנס לנגמ"ש הוא נורה מאחור ע"י טנק סורי, ונפל מת. 'אתה תזהה אותו, הוא שוכב על הפנים לכיוון הכניסה לנגמ"ש. כיוון שהוא קמ"ן יהיו לו בכיס לורדים, שבטח נמסו' – כך אמר לי.

הוצמד אלינו קצין צעיר שהוביל את מחלקת הסריקה ואותי לשטח. התחלנו לעשות תרשים של השטח והגופות כמקובל. ראינו גופה שוכבת על הכבש של הנגמ"ש השרוף, כשפניה למטה ולכיוון הנגמ"ש פנימה. הפכתי את הגופה וראיתי כתם גדול של צבעים על החולצה במקום שהיה הכיס. לאור העדות והתדרוך של המג"ד אמרתי לחברי החוליה: 'תרשמו – זה הקמ"ן'. ואז הקצין שהוביל אותנו לשם אמר: 'הרב, זה לא הקמ"ן'. אמרתי לו: 'אל תפריע, זו עבודה מקצועית שאתה לא מבין בה'. ולחוליה שלי אמרתי: 'תכתבו: זה הקמ"ן'. אך הקצין בשלו: 'הרב, זה לא הקמ"ן'. כבר התחלתי לכעוס, ואמרתי לו: 'מניין אתה יודע?' והוא ענה לי: 'כי אני הקמ"ן!'. הוא סיפר לי שהוא, הקמ"ן, הלך להביא נשק כמו שהמג"ד הורה לו, אך בינתיים ראה שנגמ"ש הפיקוד נפגע, אז הוא עלה על טנק של יחידה אחרת שבאה לסייע. מאז הוא מתפקד כמ"מ ביחידה האחרת. לפני כן הוא ראה את קצין התחזוקה יוצא מהנגמ"ש בריצה, אך כשראה שיורים עליו הסתובב כדי לרוץ פנימה, ואז נפגע מאחוריו מאש הסורים. כיוון שהוא היה קצין תחזוקה היו לו הרבה לורדים בכיס...

כמובן שכתבנו שלהערכתנו זהו קצין התחזוקה. נעזרנו בעדותו של הקצין הזה גם לצורך זיהוי ראשוני של שאר הגופות בנגמ"ש [בעיקר לפי מקום ישיבתם]. הזיהוי שלנו בשטח אינו אלא זיהוי ראשוני. המדור לזיהוי חללים ברבנות הצבאית [בתקופת מלחמת יוה"כ פיקד עליו פרופ' יעקב נאמן ז"ל, לימים שר המשפטים] בירר את שמות הקצינים בקשנ"ר [=מפקדת קצין שריון ראשי], ואז פעל לזיהוים באופן סופי באמצעים העומדים גם בדרישות ההלכה [בין היתר להיתר עגונות] וגם בדרישות המשפט הישראלי. כמובן שאם החוליה בשטח מוסרת למדור זיהוי ראשוני עם שם של החלל זה מסייע רבות לבדיקת ההנחה של החוליה, ולזיהוי מהיר ואמין של החלל. בבדיקה שעשיתי לאחר המלחמה התברר לי שהזיהוי של הקצין על הכבש כקצין התחזוקה היה נכון.

כמה גדולים דברי חז"ל שבמלחמה יש חשש של 'בדדמי'.

 

ד. היתר אימונים בשבת

1. רקע

כאמור למעלה [פרק ב, סעיף 7 עמ' ??] בי"א חשוון תשל"ד ירדה האוגדה לסיני, ותפסה את 'הפירצה'. המלחמה גרמה בין היתר גם לפגיעה משמעותית בכוח השריון בצה"ל. טנקים רבים נפגעו ויצאו משימוש. חיילים רבים נהרגו או שנפצעו, דבר שגרם לחוסר במספר צוותי השריון שעמדו לרשות צה"ל. צה"ל חשש מכישלון השיחות בק"מ ה-101 [השיחות עם המצרים] ובעקבות זה לחידוש הלחימה. בחזית הסורית, למרות הפסקת האש, נמשכה מלחמת התשה. על כן היה צורך מיידי להגדיל את מספר הטנקים והצוותים המוכנים לפעולה.

המקור המרכזי להגדלת כמות הציוד בצבא בכלל, וכלי רק"מ וטנקים בפרט, היה רכבת אווירית מארה"ב, שהחלה אחרי ט"ז תשרי תשל"ד, לאחר הסכמת ישראל להפסקת אש וסירובה של מצרים. בנוסף, צה"ל הקים יחידות המבוססות על טנקי שלל מסוג טירן[15].

בנוסף היה גם חוסר בצוותי הדרכה. ביה"ס לשריון תיפקד כחטיבה סדירה (חטיבה 500). רוב המדריכים שימשו כמפקדים בקו, והוצאתם הייתה פוגעת בכוננות של צה"ל בגיזרתם. על כן התאפשר להוציא מהיחידות בקו רק מספר מצומצם של מדריכים כל יום. צה"ל עבר למערכת הדרכת חירום – חיילים שהתגייסו עשו טירונות של עשרה ימים בבסיסי צה"ל שונים [לדוגמא מחנה 80 של הנח"ל], ואחרי הטירונות המקוצרת הם ירדו לסיני, למדו את מקצועות הטנקאות [אימון שריון בסיסי] במשך כעשרה ימים ואח"כ אימון צמ"פ [צוות, מחלקה, פלוגה, אימון שריון מתקדם יותר] במשך עוד שבועיים-שלוש. ההדרכה נעשתה בסיני באחריות הכוחות הנמצאים בקו[16] [אציין שבימים כתיקונם ה'מקצועות' נעשו בבסיס חיל השריון שהיה בג'וליס (מחנה 'עמנואל' ליד מרכז שפירא), ולאחר מכן החיילים ירדו לחטיבות אליהם יועדו ועשו בחטיבות אימון צמ"פ, וכל במשך תקופה של יותר משלושה חודשים!]. כלומר, בסוף כמה שבועות מגיוסו לצה"ל החייל הוכשר כטנקיסט! [בחלק מהיחידות התקיים גם קורס מפקדי טנקים (מט"קים) שערך עוד שבועיים-שלוש במקום כמה חודשים, כלומר שכחודשיים לאחר גיוסו החייל כבר יכול היה להיות מפקד טנק!]. הלחץ והמהירות, שהיה חשש סביר שיפגעו במקצועיות, נבע מהצורך הדחוף להגדלת סד"כ השריון.

עקב המחסור בצוותי הדרכה, כמבואר למעלה, לא התאפשר להקצות לכל יחידת הכשרה מדריכים במשך כל עשרת הימים. על כן, לכל יחידה היה יום אחד מתוך עשרת הימים 'חופשי'. בו התקיים יום ספורט, תרבות ועוד. מחוסר מדריכים לכל יחידה של הכשרה, היה יום אחד בו לא היו מדריכים, כי המדריכים פעלו ביחידה אחרת. כתוצאה מכך היו יחידות שבשבת נדרשו להתאמן, אבל ביום אחר- יום חול, לא התאמנו.

2. היתר אימונים בשבת

במסגרת אוגדה 146 הוקם 'גדוד הכשרה', בו היו שלוש פלוגות של טירונים שבאו לעבור הכשרה לשריון בטנקי טירן. במפקדת החטיבה הוסף תקן של אל"מ נוסף, "מד"ר" – מדריך ראשי, שהיה אחראי על תוכנית האימונים[17]. מבחינתי משמעות הדבר היה שאצטרך לדון ולהחליט לגבי אימונים בשבת קודש. לא היה לי ספק שחומרת המצב מהווה פיקוח נפש, ויש לאפשר אימונים בשבת. עוד לפני מלחמת יוה"כ הורה לי מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל[18]: "אם המפקד, לצורך ביצוע פקודה זו [=לביצוע פעולה ביטחונית בשבת] היה מפריע לפיקודיו, כגון מבטל חופשות, דוחה סדרת חינוך, מבטל הופעה של בדרנים, או מונע מהם שינה המגיעה להם – רואים שלדעתו הפקודה דחופה דיה עד כדי לדחות דברים החשובים גם לו. ממילא, למרות שחשיבותה של השבת הינה מעל ומעבר לדברים הנ"ל ואף ללא שום יחס לחשיבותם, הרי מכיון שלדעת המפקד הפקודה חשובה ודחופה חל עליה הכלל שפיקו"נ דוחה שבת. וכן אם צה"ל מוכן להוציא הוצאות כספיות, או לפגוע בתוכנית האימונים, עקב דחיפות הפעולה – זה מהווה עבורנו הוכחה שיש כאן ספק פיקו"נ המתיר עשיית מלאכה בשבת". [יודגש, הצבא מוציא כסף וכדומה גם עבור דברים שאינם ביטחוניים. כמובן שלא מדובר בפעולות שאין להם קשר ישיר ומוכח לצרכי ביטחון. הפסיקה הנ"ל מתייחסת רק לפעולה לצורך ביטחוני, כשהספק הוא בדבר דחיפות הפעולה, והאם היא מוגדרת כ'חולה לפנינו' שתתיר חילול שבת].

בשאלת האימונים האלו בשבת הצבא לא רק הוציא כסף. הצבא אף קיצר משמעותית את תקופת האימון, ובכך באופן מודע סיכן את המקצועיות של חייליו, למרות שמשמעות הדבר היא חשש פגיעה בחיילים. להבדיל מסדרת חינוך ויום ספורט, ואפילו משינה וחופשות – פיקו"נ דוחה שבת. על כן לא היה לי ספק כלל שיש להתיר את האימונים, למרות שאותו חייל שהתאמן בשבת היה לו יום חופש ביום ראשון.

ברם, התרת האימונים בפני עצמם, אינה אלא חצי מלאכה. בהתייעצות עם המד"ר, סיכמנו, שאף שהאימון בשבת חייב להתקיים, נוכל להשפיע על תוכנית האימונים, כלומר – מה תהיה תוכנית האימונים בשבת ומה תהיה תוכנית האימונים בימים אחרים, כך שנוכל לצמצם במידה מסוימת את היקף חילול השבת. חששתי מלקבל עלי אחריות כה כבדה, ובאישור מפקד האוגדה הזמנתי את הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל [שאז כיהן כרב הראשי לישראל] לקבוע כללים בשאלת תוכנית האימונים.

2א. פסקו של הרב גורן זצ"ל

הרב גורן הגיע למפקדת האוגדה בשעות הערב המאוחרות[19]. למחרת בבוקר לאחר התפילה וארוחת הבוקר, אמרתי לרב שיש לנו פגישה בעוד פחות משעה עם המח"ט והמד"ר שיקלטו את גדוד ההכשרה. הרב אמר לי שנלך לביהכנ"ס ונתכונן קצת לשאלות שנצטרך להכריע בהם. בבית הכנסת שאלתי את הרב אם להביא שו"ע או משנה ברורה. הוא אמר לי 'לא, תביא גמרא בבא קמא'. חשבתי שהוא רוצה לעבור על סוגית 'אישו משום חיציו או משום ממונו' או סוגיה דומה. להפתעתי הוא למד יחד איתי סוגיה בפרק איזה נשך או מרובה [איני זוכר בדיוק]. שאלתי אותו – 'הרב, מה זה קשור להלכות שבת?'. הוא ענה לי – 'מה אתה חושב, הם ישאלו אותנו שאלות מ'משנה ברורה'? נצטרך להכריע בשאלות שלא שמעתם אוזן מעולם. הדרך היחידה להכריע בהם זה עם ראש של תורה. ראש של תורה מקבלים מלימוד בעיון של סוגיה בגמרא'!

יצאנו לכיוון החטיבה. בדרך פגשנו את מפקד האוגדה, שהודה לרב על בואו. ישבנו עם אנשי החטיבה זמן רב. הרב עבר פעם אחרי פעם על הפעילות בכל יום, ולמד בכל יום איזה פעילות אפשר להעביר, למרות שהיא לא תתקיים בסדר הרגיל, כדי להקטין את חילולי השבת. המד"ר הכין תוכנית פעילות חילופית לכל יום הכשרה במידה והוא חל בשבת. תוכנית זו הורדה לאחר מכן לגדוד ההכשרות, ועל פיה פעלו.

כמובן שאיני זוכר את כל פרטי הפרטים. אבל אציין נקודה אחת. הייתה אפשרות לקבוע באחד הימים אחת משתי פעילויות אימון - ירי לכיוון מטרות, או גרירת מטרות עבור הירי שייעשה למחרת. אני חשבתי שיש להעדיף בשבת גרירת מטרות, שאומנם דורשת הפעלת טנק ונסיעה בו, אבל זוהי המלאכה היחידה ומשתתפים בה רק המפקד והנהג, לעומת זאת ירי למטרות, מעבר להפעלת הטנק והנסיעה בו, מחייב עשיית מלאכות רבות ע"י כל הצוות. להפתעתי הרב קבע – עדיף ירי בשבת ולא גרירת מטרות. כמו כן הוא אסר באופן מוחלט טיפול שוטף בטנקים בשבת. כשיצאנו שאלתי אותו מדוע אסר טיפול בטנקים, שהמלאכה היחידה בו היא ניקוי התותח בחוטר עם שמן שלדעת הרב זהו איסור תורה של סחיטה, אולם פעולות אחרות כוללות מלאכות רבות בשבת. כמו כן מדוע העדיף ירי על פני גרירת מטרות. הרב זצ"ל ענה לי, בסגנונו המיוחד: 'יש לך פה רבנים מקורס רבנים צבאיים? אתה מדבר על ילדים בני 18. אם הם יטפלו בטנק בשבת, או יגררו מטרות – בשבת הבאה הם כבר יחללו שבת לגמרי. אבל אם הם יצאו לירי, הם יבינו שזה מבצעי, זה לא חילול שבת, וכך ימשיכו לשמור שבת'. זהו 'ראש של תורה'. גדול בתורה שמרגיש אחריות חינוכית נותן משמעות חדשה ל'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה' (יומא פה, ב)[20]. אין ספור פעמים נוכחתי לדעת כמה הרב צדק. חבל על דאבדין ולא משתכחין. משם נסעתי עם הרב ל'ישיבת גושן' בפאיד, שם העביר הרב שיעור פתיחה למסכת שבת[21].

כאשר החלו הכשרות לטירונים באוגדה סמוכה, בה היו תלמידים מישיבת 'הר עציון', התבקשתי ע"י מו"ר וידידי היקר הרב יהודה עמיטל זצ"ל להתלוות אליו לפגישה בנושא עם מפקד האוגדה. הוא אמר למפקד: "אפשר לעשות אימונים בשבת אך ורק לפי ההנחיות שהוציא הרב בן-מאיר, ואך ורק כל זמן שהוא מתיר. זה חייב להיפסק כאשר הוא מחליט שאין להמשיך בזה. רק בתנאים אלו אאשר לתלמידיי להתאמן בשבת".

3. תשובת המשקל

ליל שבת קודש, חנוכה תשל"ד. בזמן תפילת ערבית בבית הכנסת ראיתי משאיות של צה"ל נוסעות בכביש סמוך למטה האוגדה. מיד אחרי תפילת מעריב ביררתי בחמ"ל במה מדובר, ונמסר לי שאלו חיילים שעברו טירונות קצרה במחנה 80 של הנח"ל, וירדו לטאסה בה התמקם גדוד ההכשרות. אלא שעקב עיכוב באל-עריש ההסעות התעכבו, והם הגיעו לכאן רק אחרי כניסת השבת. כעסתי, ודאגתי. אבל מה אעשה, הרי שבת קודש!

מיד בצאת השבת נסעתי לגדוד ההכשרות. היו שם שלוש פלוגות, אחת של 'צופים דתיים' וקצת בית"ריסטים דתיים, שנייה של בני עקיבא, שלישית שרובם לא היו דתיים. נודע לי שהמג"ד הורה לטירונים להקים מאהל של אוהלי סיירים בשבת. כמעט כל החיילים ביצעו את הפקודה, פרט לכמה חיילים בפלוגה של בני עקיבא. מדובר במג"ד 'מכר ותיק', שעוד שירת כמג"ד באוגדה 252 כשהייתי רב האוגדה, וכבר שם הייתה לי היתקלות איתו בנושאי דת[22]. הוא השתחרר מצה"ל, אך לאחר מלחמת יוה"כ חזר להיות מג"ד. אמרתי למג"ד: "יש הנחיות מדויקות מהמד"ר מה מותר ומה אסור בשבת. מה פתאום הורית להקים מאהל בשבת?" הוא אמר לי: "היה חם, זה פיקו"נ, החיילים יכלו לקבל מכת חום". אמרתי לו: "היית יכול להכניס אותם לאוהל המפקדה שלך".

חזרתי למפקד האוגדה, סיפרתי לו את הסיפור, וביקשתי את התערבותו המיידית. הסברתי שאני התרתי אימונים בשבת בתנאים ברורים. אם כל מג"ד ומ"פ יעשה מה שהוא רוצה, לא אוכל להתיר אימונים בשבת. הוא אמר לי: "לא בכל דבר מפקד האוגדה צריך להתערב, תפתור את הבעיה לבד". רתחתי מזעם ומעלבונן של השבת ושל תורתנו הקדושה.

לאחר שלמדתי דף גמרא, כהוראתו של הגר"ש גורן זצ"ל מספר ימים קודם, חזרתי בחצות הלילה של מוצ"ש לגדוד שבו חיללו שבת ללא צורך, הערתי את כל החיילים הדתיים, ואמרתי להם שכולם יבואו לבית הכנסת. שם אמרתי לחיילים שיש פה מלחמה, ויש חללים רבים. מדובר במצב של סכנה מוחשית. דינו של מחלל שבת הוא במיתה, ובזמן דאיכא ריתחא [=שעת כעס בשמים] והמקום מקום סכנה נפרעים אפילו על מצוות עשה[23]. על כן כולנו נמצאים בסכנת חיים ממש עקב חילול השבת. אמרתי להם שדיברתי עם מקובלים בירושלים, והם אמרו לי שצריך לעשות 'תשובת המשקל'[24] - כיוון שהם חיללו שבת, עליהם לשמור מעתה שבת ביום ראשון ובכל השבוע – עד שאומר להם לחזור לשגרה. אמרתי להם: 'תדעו, יתכן שיכניסו אתכם לבית הסוהר, וגם אותי יכניסו לבית הסוהר על 'המרדה'. אבל בית הסוהר פחות גרוע מעונשה של השבת. אם תחזיקו כולכם מעמד, בסוף תשובתכם תתקבל'. אמרתי להם שמחר בבוקר קמים בשעה 8:00. מתפללים תפילה של שבת כולל קריאת התורה ומוסף. לא מניחים תפילין כמובן, ולא עושים שום מלאכה. אוכלים סעודות כבשבת, כולל קידוש. מנחה וכו'. כך גם ביום שני ושלישי וכו' עד שאומר להם שתשובתם התקבלה'.

למחרת בבוקר יצאתי מוקדם ממפקדת האוגדה, ונסעתי למוצבים בקו 'להדליק איתם נרות'. בכל מקום שהגעתי המתינה לי הודעה ליצור באופן דחוף קשר עם לשכת מפקד האוגדה. התעלמתי. בערך בעשר בבוקר תפס אותי הרל"ש של המפקד, ולקח אותי חזרה למפקדת האוגדה. המפקד שאל אותי: 'הרב, מה אתה חושב שאתה עושה? אתה משבית גדוד שלם!' אמרתי לו: 'המפקד, אני פועל לפי הנחיותיך!' הוא אמר לי: 'הנחיותיי? מה פתאום?' אמרתי לו: 'הרי אמרת לי לפתור את הבעיה לבד, אז פתרתי'. הוספתי 'אתה יכול לשבור לי את העצמות [זה היה הביטוי שהרמטכ"ל השתמש בו בפרוץ המלחמה – 'נשבור להם את העצמות'], או להעיף את המג"ד. מה יותר חשוב לך, גדוד לוחם - או מג"ד שנותן פקודה לחיילים דתיים לחלל שבת'? המפקד כעס, וגם אני כעסתי. ראש מטה האוגדה, תת אלוף אריק שחר, ניהל 'מסע דילוגים' בין המפקד לביני. לבסוף סוכם שהמג"ד לא יודח[25], אבל למחרת בערב [אור ליום שלישי] עומד להתקיים כנס של כל המפקדים באוגדה [פרט לתורנים בודדים שיישארו ביחידות] בהשתתפות האלוף יצחק חופי[26]. בתחילת הכנס מפקד האוגדה יודיע בנוכחות ממלא מקום הרמטכ"ל, שבעקבות אירוע חמור שקרה בשבת האחרונה הוא חוזר ומבהיר שבנושאי דת יש להתייעץ ולקבל אישור מהרב. וכל מי שלא ינהג לפי הוראות הרב לא יוכל להיות יותר מפקד באוגדה. כמו כן סוכם שאני לא אבוא לכנס הנ"ל.

בעקבות הסיכום הנ"ל חזרתי לגדוד, כינסתי שוב את כל החיילים הדתיים בביהכנ"ס, הודעתי להם שעקב מסירות נפשם תשובתם התקבלה. שיניחו כולם תפילין, ומיד לאחר מכן יחזרו לפעילות כרגיל.

באותו יום ראשון בערב הגעתי, כרגיל, לישיבת מטה אצל מפקד האוגדה. ביקשתי אומנם שיחרור כדי שאוכל לרדת למוצבי הקו להדלקת נרות חנוכה, אבל הרמ"ט הודיע לי שהמפקד דורש שאגיע. בתחילת הישיבה המפקד ביקש שאדליק נרות חנוכה, ואח"כ שאדבר על החג. הדלקתי נרות, והקראתי את נאומו של יהודה המכבי לפני מלחמתו בסירון שר צבא ארם[27] "הם בוטחים על המונם ועל רב חילם להשמידנו עם נשינו וטפנו ולבוז את שללינו, ואנחנו נעמוד על נפשנו להילחם בעד חיינו ותורתנו". לאחר הדברים חזרתי וביקשתי שחרור לצאת למוצבי הקו. המפקד הסכים [סגני מילא את מקומי בישיבת המטה], אבל הוסיף – אבל בכנס מפקדים מחר, אין שחרור. אתה חייב להיות נוכח. הסתכלתי על הרמ"ט, שהרי סוכם שלא אשתתף בכנס. הוא סימן לי על הדרגות – הוא המפקד! למחרת בכנס המפקדים נשמר לי כיסא בשורה הראשונה, בין מפקד האוגדה לרמ"ט [סגן המפקד ישב מהצד השני של מ"מ הרמטכ"ל]. כמובן שמפקד האוגדה הודיע את הודעתו כפי שסוכם איתי.

4. הסמכות להוראת 'תשובת המשקל'

ההחלטה החריגה להנחות את החיילים הדתיים לעשות את יום החול לשבת, נבעה מהרגשת הכרח למנוע את הרס השבת באוגדה ולהעמיד את הדת על תילה. היה ברור לי היטב שאם התנהגות זו של המג"ד תעבור ללא תגובה רצינית, תיפרץ לחלוטין חומת השבת, ואף חומת הכשרות. מכל מקום השאלה במקומה עומדת, מאין שאבתי את התעוזה להנחות את החיילים שלא יניחו תפילין, ולהשבית גדוד במצב לחימה [אם כי היה לי ברור שהבעיה תיפתר תוך יום אחד]?

לפני מלחמת יוה"כ, כששירתי כרב של אוגדה 252, נתקלתי במ"פ איתן סגל הי"ד[28]. מ"פ זה היה קפדן גדול במילוי פקודות. בין היתר הוא דרש מחייליו 'למשוח' את תותח הטנק במשך חמישה ימים לאחר כל ירי. זאת, עקב הוראות חיל החימוש בהתאם להנחיות של הצבא האמריקאי, שאי משיחת התותח עלולה להביא להתפוצצות הקנה בעת ירי. פעולה המשיחה אסורה בשבת מחמת איסור 'סוחט', ולדעת הגר"ש גורן זצ"ל האיסור הוא מדאורייתא[29]. אמרתי למ"פ ששום מ"פ אחר לא מקפיד על כך, וכולם דוחים את הטיפול בתותח ליום ראשון! הוא אמר לי שהוא עושה בהתאם להוראות ולא מעניין אותו מה עושים אחרים. התייעצתי עם מפקד האוגדה דאז, האלוף אלברט מנדלר הי"ד. הוא הסביר לי בחיוך: "איתן הוא לא מ"פ, הוא מח"ט, רק שהוא צעיר אז עוד לא יודעים את זה". למעשה בתמיכתו של המפקד אסרתי על משיחת התותח בשבת. לאחר מכן סיפרתי את הדברים למו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל, והוא גער בי: "אם אלו הן הוראות הבטיחות מותר לעשות זאת גם בשבת"!. אמרתי לו: 'אבל שום מ"פ אחר לא מקפיד על כך"!. הוא ענה לי: 'הגמרא מלמדת אותנו[30] "כי ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר ליה מרי דוראי אמר לי זיל קטליה לפלניא, ואי לא - קטלינא לך. אמר ליה: ליקטלוך ולא תיקטול, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי!" [=אדם בא לרבא ושאל אותו, מושל העיר אמר לי להרוג את פלוני, ואם לא הוא יהרוג אותי, האם מותר לי להרוג את פלוני? ענה לו רבא, לא! תהרג ואל תהרוג. מה ראית שדמך אדום יותר, כלומר שחייך יותר חשובים. אולי דמו של האדם השני יותר חשוב!]. "אין דוחין נפש מפני נפש"[31]. אפילו מדובר בגאון מווילנא בגיל בר מצוה מול תרח זקן בן 90, עבריין כל ימיו – אין דוחין את נפשו להצלת הגאון מווילנא. מאי חזית – חזית וחזית, הרי מדובר בגאון התורה! רואים שאפילו התורה, שעמוקה מים וארוכה מארץ[32], אינה סרגל מספיק גדול למדוד נפש מישראל. כמובן שכל מפקד חושש לחיי אדם, ובפרט לחיי חייליו, אבל רק מי שהתורה מרכז חייו יודע מה החשיבות של נשמה של אדם מישראל. על כן אין אנו לוקחים דוגמא לגבי חשש פיקו"נ ממי שאינו איש תורה, גם לא ממפקד פלוגה. לכן יש ללכת לפי הוראות הבטיחות גם אם אחרים לא מקפידים על זה'. אמרתי לו: 'הרב, אם אני אתיר את זה בשבת, לא תהיה יותר שבת בסיני. כל מיני עבודות ופעולות יוטלו על החיילים, כולל הדתיים, בשבת'. הרב חשב, ואז אמר לי: 'אתה המרא דאתרא. אם לדעתך יש נסיבות מיוחדות לאסור את הפעולה בשבת - זה בסמכותך'[33]!

סמכות זו, לאסור פעולה המותרת בשבת מצד פיקו"נ כדי לשמור על חומת השבת, עמדה לפניי כאשר גזרתי על 'תשובת המשקל'. תפילין זה מ"ע, שבת היא עשה ול"ת שיש בו סקילה. פיקו"נ דוחה את כולם. ובכל אופן שמירת חומת השבת יכולה לדחות גם חשש פיקו"נ, ק"ו מצוות תפילין. על דרך הצחות ניתן לומר: 'מוטב שתישמר שבת אחת [גם ביום חול] כדי שתישמרנה שבתות הרבה'...

 

סיום

נגעתי בקצרה במספר אירועים סוערים והלכתיים שאירעו עמי במלחמת יום הכיפורים. אין אלו אלא כטיפה מן הים. עוד אירועים רבים זכורים לי, ויותר מהם הדחקתי ואיני זוכר. הדברים נכתבו בסערת רגשות, ובקושי רב. יהיו דברים אלו לעילוי נשמותיהם של גיבורי ישראל, חללי מלחמת יוה"כ בפרט ומלחמות ישראל בכלל, אשר בידם נתן ה' יתברך את התשועה לעמו.