המעין

'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש' / הרב יעקב זיסברג

הורדת קובץ PDF

 

 

הקדמה

חָלָב וּדְבָשׁ - מן החי או מן הצומח?

מהו השבח המיוחד בביטוי ארץ זבת חלב ודבש?

הסברים נוספים

חָלָב וּדְבָשׁ - ריבוי ושפע של דברים הנצרכים ולא מותרות

הארץ הופכת טמא לטהור, רשעים לצדיקים

חָלָב - יין לבן

מסקנות רוחניות מהביטוי "ארץ זבת חלב ודבש"

סיכום

הקדמה

שבח הארץ בתורה הוא בשבעת המינים שבה (דברים ח, ח), ובהיותה "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". השבח "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" נאמר לראשונה על ידי ה' אל משה רבנו כשאמר לו לגאול את ישראל ממצרים: "וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ד, ג). התואר "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" נזכר בתורה חמש-עשרה פעמים ובספרי הנביאים חמש פעמים[1]. מה עניינו של שבח זה, ומה משמעותו? בביאור מונח זה יעסוק מאמרנו.

 

חָלָב וּדְבָשׁ - מן החי או מן הצומח?

ביחס לזיהוי "חלב ודבש" קיימות פרשנויות שונות[2]. במכילתא דרשב"י מצאנו מחלוקת תנאים[3].

ר' אליעזר אומר: חָלָב - זה חֵלֶב הפירות, דבש - זה דבש תמרים. רבי עקיבה אומר: חָלָב - זה חָלָב ודאי [=מן הבהמה], וכן הוא אומר: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב" (יואל ד, ח). דבש - זה דבש היערות [=דבש דבורים], וכן הוא אומר: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ" (שמ"א יד, כו).

כלומר "חָלָב" לדעת ר' אליעזר הוא חֵלֶב (=שוּמן) פירות. ולדעת ר' עקיבא הוא חָלָב מן החי, היינו חלב צאן[4]. לדעתו שבחה של ארץ ישראל הוא בהיותה ארץ מרעה והבהמות הגדלות בה שופעות חלב (ראה בבלי כתובות קיא, ב).

"דבש" לדעת ר' אליעזר הוא דבש תמרים, וכן הוא בירושלמי (בכורים פ"א ה"ג), וכן פירש רש"י (דברים ח, ב) "כל דבש האמור בתורה הוא דבש תמרים". ויש אומרים דבש תאנים (רש"י שמות יג, ה; כתובות קיא, א). מסייע לדעת רבי אליעזר ולפירושו של רש"י, הפסוק המדבר על שבעת המינים "אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח, ח). שהרי שאר המינים המוזכרים בו הם פירות מן העץ, ומסתבר כי גם הדבש שבפסוק הוא מן העץ. חיזוק נוסף להבנה זו ניתן להביא מפרשת 'מקרא ביכורים' שבפרשת 'כי תבוא'. ב'מקרא ביכורים' מכונה ארץ ישראל "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש" (דברים כו, ט). מביא הביכורים משבח את טיבה החקלאי של הארץ ואת פירותיה, ולכן באומרו: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש" סביר להניח שהדבש בכתוב הוא דבש תמרים, והכוונה לטיב פירות הארץ (ולכן אין להביא ביכורים מתמרים שבהרים מכיוון שאינם משובחים)[5]. כך נראה גם מדברי המרגלים שהביאו מפירות הארץ ענבים רימונים ותאנים, ואמרו: "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ" (במדבר יג, כז).

לדעת ר' עקיבא דבש הוא דבש דבורים. ואכן מצאנו מספר פסוקים בתנ"ך שזו משמעותם, כגון: "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע" (דברים לב, יג), "וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ" (תהלים פא, יז), שהרי התמר אינו גדל בין סלעים ואילו הדבורים נמצאות בין סלעים בקרבת שדות פרחים. זו גם משמעות הפסוקים בישעיהו: "חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל כָּל הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ז, טו ופסוק כב), כי דבש דבורים מסמל את הראוי למאכל בתקופה של עזובה ושממון בארץ[6].

מתאים שר' עקיבא שהסביר שחָלָב הוא חלב עיזים לשיטתו דבש הוא דבש דבורים, כי הביטוי "חלב ודבש" מציג לדעתו מאכלים מן החי.

המפרשים כתבו, שברוב המקומות בתנ"ך דבש הוא דבש תמרים, לעומת זאת בחז"ל הכוונה לדבש דבורים. כך ניסח זאת הרדב"ז[7]: "דבש האמור בכתוב הוא דבש תמרים. דבש האמור בדברי רבותינו ז"ל הוא של דבורים". בסוף דבריו לאחר שדן מהו דבש, הכריע:

דבש הוא דבר המתוק יהיה מה שיהיה, או מתיקות הפרי או מתיקות המשקה... דבש האמור בתורה כולל כל מיני דבש היוצא מן הפירות איזה פרי שיהיה, ודבש דבורים בכלל... אבל דבש האמור בדברי רבותינו בלא שם לווי הוי דבש דבורים, וכן בלשון בני אדם.

במסכת כתובות (קיא, ב) מסופר, שרמי בר יחזקאל הזדמן לבני ברק וראה עיזים שאוכלות תאנים מן העץ, והחָלב שלהם טִפטף והתערב בדבש התאנים. הוא הגדיר מראה זה במילים: זה שנאמר "[אֶרֶץ] זָבַת חָלָב וּדְבָש". בדבריו אלו הוא מחבר בין שיטת רבי אליעזר לשיטת רבי עקיבא[8].

 

מהו השבח המיוחד בביטוי ארץ זבת חלב ודבש?

מהו ההסבר לשבח הארץ בכך שהיא זבת חלב ודבש? בספרי (דברים פיסקא לז) נאמר: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" - שמנים כְחָלָב ומתוקים כדבש". גם בתרגום יונתן בן עוזיאל לדברים ו, ג נאמר: "אֲרַעא דְּפֵירָהָא [שפירותיה] שְמֵינִין כַּחֲלָב, וְחַלְיָּין [ומתוקים] כִּדְבָש". לפירוש זה, הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" בא לשבח את כלל פירותיה של ארץ ישראל שהם שמנים ומתוקים. המילה "חָלָב" פירושה חֵלֶב כמו "כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן" (במדבר יח, יב), "חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה" (דברים לב, יד), "חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ" (תהלים קמז, יד), שמשמעותו "מובחר", וכוונתו השומן הנוזל (זב) מן הפירות. מסייע לפירוש זה הפסוק "וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ" (תהלים פא, יז), שפירושו שהחיטים תהיינה שמנות (חֵלֶב הוא השומן) ודבש הדבורים יזוב מן הצור[9], והכוונה לשפע התזונה שהתברכה בו הארץ. בפירוש דעת מקרא (שם, הערה 29ב) כתב: לשון זו [בתהלים] מזכירה את הלשון "ארץ זבת חלב" אלא שתחת חָלָב (בשני קמצים) אמר המשורר חֵלֶב (בצרה ובסגול). לפי זה הביטוי "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" הוא קיצור [של שבח הארץ שבפסוק של] שבעת המינים, וכוונתו שהדגן והפירות יהיו מתוקים ושמנים וישביעו את האוכלים.

לפי זה מוסבר קושי נוסף. מדוע בכל המינים בפסוק נאמר שם העץ - "חיטה, שעורה, גפן, תאנה ורימון", ורק אצל התמר לא נזכר שמו אלא נאמר "דבש" כשהכוונה לדבש תמרים? ויש לומר שהפרי האחרון שמוזכר ברשימת שבעת המינים בא ללמד על כל שאר המינים שקדמו לו, שכמו שהוא מתוק, כך כל הפירות הם מתוקים במיוחד, ושמנים עד כדי כך שהם זבים מן הפרי.

 

הסברים נוספים

א. רמב"ן הסביר[10] שהשבח "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" מתבטא בכך:

שהיא ארץ מקנה שיש בה מרעה טוב והמים יפים, ויגדל החלב בבהמות, כי אין הבהמות בריאות וטובות ומרבות החלב רק באוויר טוב ועשב רב ומים טובים. ובעבור שיימצא זה באחו ובמרום הרים [שבדרך כלל] אין הפירות שם שמנים ויפים מאוד, אמר כי היא עוד שמנה שפירותיה שמנים ומתוקים עד שתזוב כולה בדבש מהם.

כלומר, שבח הארץ הוא שהיא ארץ מקנה, יש בה חלב ופירות יפים ומתוקים המצויים בשפע. יש בה את כל צרכי החיים הן לבעלי חיים והן לצמחים, והכל בנעימות וברווחה.

ב. מהר"ל הסביר[11]:

החלב טבעו קר והדבש חם בטבעו, והם שני הפכים, לומר כי [האֶרֶץ] 'לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ', שאף דברים שהם הפכים נמצא בארץ בריבוי מאוד... ושאר הארצות אם הוא מוכן לדבר אחד אינו מוכן להופכו.

לדעתו 'חלב ודבש' הם מן החי, חלב צאן ודבש דבורים. ובאו ללמד שבארץ ישראל הכל נמצא בריבוי ושפע - "לא תחסר כל בה", גם דברים שהם הפכים כמו חלב ודבש. ולכן הכינוי לארץ ישראל הוא "ארץ זבת חלב ודבש".

ג. הגר"א הסביר[12] שמזונות האדם הם משני דברים, צומח או חי, כמו שנאמר 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'. 'דבש הוא מצומח, ו'חָלָב' מבעלי חיים.

ד. היו שהוסיפו[13]: החָלָב הוא חלב מן החי, והדבש הוא ביטוי כולל לדבש הפירות; מדובר כאן בשפע ("זָבַת") פרי וחָלָב. אולם שפע מרעה ופירות רבים עלולים להיות "תרתי דסתרי". כדי לקיימם בשלום זה לצד זה צריך ברכה מיוחדת. אולם זו לא תהיה ברכת השפע, אלא ברכת האיזון ושיווי המשקל, ברכה של הדדיות. שהרי ריבוי צאן אמנם מניב חָלָב רב אך פוגע בפירות ובחקלאות - "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל... [אלא] במדברות בארץ ישראל" (בבא קמא פ"ז מ"ז), מפני שכבשים ועיזים מקלקלים את הזרעים ואת העצים ורק במדברות הם מרוחקות משדות וכרמים.

 

חָלָב וּדְבָשׁ - ריבוי ושפע של דברים הנצרכים ולא מותרות

מדוע אין בארץ ישראל כסף וזהב? מדוע השבח בכתוב הוא ברזל ונחושת - "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת" (דברים ח, ט), והרי יש ארצות שחוצבים מהרריה - כֶסֶף וְזָהָב!

הפסוק לאחר שבעת המינים הוא: "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת" (דברים ח, ט). רמב"ן ואור החיים (דברים, ח, ח) הסבירו ששבח הארץ באוצרות הטבע שבה, ובתוכם המחצבים המצויים באדמתה, הוא:

ובישרם כי בארץ ישראל מחצב נחושת וברזל שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בה, אבל מוצא הכסף והזהב אינה חסרון בארץ (רמב"ן)[14].

והזכיר שני פרטים שהם ברזל ונחושת, שהם שני דברים הצריכים עיקרים לתשמישי אדם (אור החיים).

מברזל ונחושת מייצרים כלים לחקלאות ולשימוש ביתי וכלי נשק. למדנו מדבריו, שהמעלה אינה במותרות ובשפע, אלא בהסתפקות, במה שצריך. שבח הארץ הוא לא רק במה שיש בה אלא גם במה שאין בה. נחושת וברזל, הם מתכות שבני אדם צריכים וזקוקים להם כדי לעשות מהם כלים - כלי עבודה וכלי בישול, אך כסף וזהב הם מותרות, ולכן הם מיותרים. הכתוב לא מתאר שפע, אלא הוא שולל מחסור וצמצום, ומה שצריכים ניתן בהרווחה.

נראה להוסיף, בפסוקים הסמוכים (ח, יג) מוזכר כסף וזהב, אך בהקשר לחטא. נאמר שריבוי הטובה בארץ יגרום לעושר ולנכסים רבים: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ... וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ..."; ואז - "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ" (ח, יד). ומכך שבפסוק ט' השמיטה התורה כסף וזהב יש חיזוק לדברי רמב"ן.

כך אפשר לומר גם על שבעת המינים הנמצאים בתוך מסגרת הפסוקים שבהם מתארת התורה בהפלגה את שבחה של הארץ בנופיה, בנחליה ובמחצביה[15]. הפירות הם מינים הנצרכים לקיומו של האדם. אלה הם יסודות המזון של האדם, והם מצויים וניתנים בשפע עד כדי שביעה. ישנם פירות נוספים בארץ שגם בהם ראוי להשתבח - "צֳרִי... נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מג, יא), שהם מ'זמרת הארץ' - מתורגם: "מדשבח בארעא", "שהכל מזמרים עליו כשהוא בא לעולם" (רש"י שם). אולם, הם אינם אלא מותרות, וראויים למנחת מלכים, ולכן מהם לוקחים מעט ורק בהזדמנויות מיוחדות. ואכן, "אין ארץ ישראל חסרה כלום" (ברכות לו, ב) .

לפי זה, גם את הביטוי "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" נוכל להבין כביטוי של צרכים. הארץ זבת חלב ודבש מרוב שפע, אולם רק חלב ודבש - ולא מותרות. ואכן, יש בארץ כל מה שצריך!

 

הארץ הופכת טמא לטהור, רשעים לצדיקים

הסבר מיוחד המלמד על כוחה וסגולתה של ארץ ישראל המתואר בביטוי "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", כשהכוונה לחלב מן החי ודבש דבורים, כתבו האחרונים[16].

בגמרא הקשו, כיצד חלב ודבש מותרין באכילה, הלוא ביסודם הם מינים אסורים - שהרי החלב מקורו בדם, ודם אסור באכילה - "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג), והדבש יוצא מדבורה שהיא שרץ טמא - וכל היוצא מן הטמא, טמא (משנה בכורות פ"א מ"ב)? ותירצו: במסכת נידה (ט, א; בכורות ו, ב): "דם נעכר ונעשה חלב.. מאי טעמא דר' מאיר? דכתיב (איוב יד, ד): 'מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד'? חידוש הוא![17]". כלומר, התיר הקב"ה (יחידו של עולם) חלב הנעשה מדם. וביחס לדבש מתרצת הגמרא (בכורות ז, ב): "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר, מפני שמכניסות אותו (הדבורים) לגופן ואין ממצות אותן מגופן" - שאינו מתמצה מגופן, אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן ומקיאין אותו בכוורת... כדי לאכול ממנו בימות הגשמים (רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות פ"ג ה"ג). וכן מבאר הרדב"ז (שו"ת, ח"ג, סימו תקכג): "דבש דבורים... ממתיקות הפרי בא, שהרי הדבורים רועות פרחי האילנות והעשבים ומקיאות אותו בכוורת". [חוקרי הטבע מתארים את יצירת הדבש באופן זה: הדבש עובר דרך ושט צרה לזפק גדולה אשר בינה לבין הקיבה מצוי שסתום, המונע את העברת הדבש לקיבה. האנזימים שברוק הדבורה הופכים את הצוף לדבש[18]. את הדבש פולטת הדבורה מפיה לתוך התאים שבכוורת לצורך אגירה. חלק ממנו משמש לתזונתה העצמית של הדבורה.]

נראה שההיתר של הדבש הוא חידוש יותר גדול מהיתר החלב. כי החלב על כל פנים בא ממינים טהורים, והדבש מקורו מגופן של דבורים שהן אסורות באכילה, ואעפ"כ התירה התורה את הדבש היוצא מהן[19]. בנוסף, טבע הדבש שמעורבות בו לעיתים רגלי דבורים או חתיכה של איסור (ר' יונה מובא ברא"ש ברכות, פ"ו סימן לה[20]). כל זה דומה לכוחה של ארץ ישראל שמסוגלת להפוך איסור להיתר, טמא לטהור ורשעים לצדיקים. דבר זה נרמז בתואר "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"[21].

נראה לומר שהסבר זה מתאים גם לדעתו של ר' אליעזר הסובר שדבש הוא דבש תמרים. המגיד ממעזריטש, הרב דוב בער, תלמידו וממשיכו של הבעל שם טוב, כתב[22]: "פירוש תמר - אותיות: תם, מר"[23], התמר הופך את המר לתם, הטעם המר הופך למתוק ולדבש תמרים. כלומר תמר מלשון תמורה, מכיוון שהתמר הופך מדבר צחיח לנוה מדבר. הוא גדל באזורים חמים, והוא בעל עמידות גם בתנאי חום קשים. התמר יכול לגדול ולעשות שימוש בכל סוגי המים, גם במים בעלי רמות מליחות גבוהות ובורון חזק (מינרל שעצים אינם יכולים לגדול כשהוא נמצא) או מים מושבים (מי ביוב שהותפלו ואינם ראויים לשתיית בני אדם)[24]. במקביל "מר" משמעותו גם שאינו ראוי לאכילה או שתיה של בני אדם, ואכן באחד משלבי הגידול הפרי בוסר (צבע צהוב) וטעמו אז מר (בשלב זה הפרי צובר סוכרים ברמת עמילן שאינו ניתן לאכילה, בניגוד לפירות אחרים שכשהם בוסר אינם טעימים אך אינם מרים)[25]. במעבר מבוסר לבוחל (כשהתמר לח ואינו יבש) מתבצעת המרה מעמילן לסוכרים, וכשהוא מבשיל הוא הופך מתוק. לכן תמר הוא מלשון תמורה.

המקור לכך ש"תמר - אותיות: תם, מר" הוא בזוהר (רעיא מהימנא בהעלותך אות פ, תרגום הסולם): הרואה תמרים בחלום תמו עונותיו (ברכות נז, א)... משום שבתמרים יש [אותיות] תם שהוא מדרגת יעקב, שכתוב בו: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם (בראשית כה, כז). העוונות הם מרים, ועל כן תמרים, שם [אותיות] תם ושם [אותיות] מר [על כן רומזים שתמו עוונותיו][26].

[לכן נאמר בזֹהר[27]: "רב מתיבתא אשר בהיכלא דמשיחא אמר: מאן דלא הפיך מרירא למתיקא וחשוכא לנהורא לא ייתי הכא" - מי שאינו מסוגל להפוך מר למתוק וחושך לאור לא יבוא לכאן. וזה הן לדעת רבי אליעזר והן לדעת רבי עקיבא].

 

חָלָב - יין לבן

הסבר מקורי ומחודש כתב הרב ראובן מרגליות על פי מדרשי חז"ל[28]. הוא הקשה: מדוע עיקר שבחה של ארץ ישראל הוא בהיותה "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" ולא הוזכר היין - הגפן, המצוי ביותר בארץ? מה עוד שדבש התמרים נמצא מעט בארץ (ביריחו עיר התמרים) ונמנה אחרון לשבעת המינים! גם אם נאמר ש"דבש" כוונתו על מיץ התאנה, שמתיקות הפרי קרויה דבש (ויקרא ב, י "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ וגו' " ראה רש"י שם), והתאנה מצויה ביותר בכל הארץ, והיא נחשבת אחרי הגפן, בכל זאת תמוה מדוע לא מנו את היין - הגפן? בנוסף, הצירוף המצוי בתנ"ך הוא "גפן ותאנה" כמו "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ" (מל"א ה, ה); " וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ" (מל"ב, יח, לא; ישעיהו לו, טז) ועוד רבים נוספים[29], ולמה במקום זה נמנה "חָלָב" שאינו מגידולי קרקע?

ותירץ, בברכת יעקב ליהודה נאמר: "כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (בראשית מט, יא-יב). נקט הכתוב שני מיני יינות, יין אדום - "דַם עֲנָבִים", ויין לבן - "חָלָב", החזק שביינות שחריפות מזגו מעביר כתמי הבגד (סוּתֹה = מין בגד) שנכבס בו. במדרש בראשית רבה (צח, ט) נאמר: 'כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ' - זה חלבו, 'וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה' -זה האדום[30]. בעל מתנות כהונה הסביר: 'זה חלב', כלומר יין לבן, ובפירוש "אם למקרא" מאת ר"א בן אמוזג כתב שבלשון ערבי קורין ליין לבן חלבין. כך גם במקבילה השנייה: "חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב". יין רגיל - אדום מכליל את העיניים, והיין הלבן משכר את השותה עד שמראה את שיניו ושוחק. במסכת כתובות (קיא, ב) נאמר שהיין הלבן הוא הבריא שביינות ולכן הוא מוקדם לברכה (מהרש"א שם ד"ה שמא תאמר). מקור נוסף הוא התרגום לפסוק בשיר השירים: "שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי" (ה, א) שמתורגם: "נסוך חמר סומך וחמר חיור", היינו יין לבן ויין אדום[31].

לכן, כאשר ציינה התורה את שבחה של ארץ ישראל כארץ זבת "חלב ודבש" כוונתה הייתה על פירותיה "גפן ותאנה", והקדימה לדבש את היין הלבן הבריא ביותר והמעולה שביינות, שנתכנה "חָלָב".

 

מסקנות רוחניות מהביטוי "ארץ זבת חלב ודבש"

א. הביטוי שהחתם סופר כתב על פירות ארץ ישראל הוא "פירותיה הקדושים"[32], וחזר על כך בפירושו לתורה[33] כשכתב: "פירות ארץ ישראל קדושים המה, ובפרט אחר שקיימו מצוות התלויות בארץ בהם, ועל ידיהם נזדכך איש הישראלי ונטהר ונתקדש... עד שבקל יוכל להשיג השגת האלוקות". בחידושיו למסכת חולין (קמב, א), כשהסביר את הכינוי 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ' שנשתבחה בו ארץ ישראל הוסיף, שקדושת פירותיה כמו קדושת סעודת שבת. זו לשונו: זה התואר מורה עוד קדושת הארץ ופירותיה - כי הם מולידים קדושה בנפש האוכל אותם, ומוסיפים אהבה ודבקות בה'... ורמז לדבר: זבת חלב ודבש - סופי תיבות - אותיות "שבת", כי בכל מאכליה קדושה כמו סעודת שבת"[34].

ב. הרב אליעזר סילבר פירש[35], בחלב נאמר: "דם נעכר ונעשה חלב" (נידה ט, א; בכורות ו, ב), היינו שהחלב נוצר ומתחדש בגוף, מה שאין כן הדבש שהוא בעיקרו מתיקות שהדבורה מביאה ממקום אחר. כך צריך להיות כשלומדים תורה ודורשים דברי תורה ברבים. צריך להביא דברים מתוקים מאחרים שהם בבחינת דבש וגם לומר חידושים משל עצמו שהם בבחינת "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ" (שיר השירים ד, יא).

ג. נאמר: " הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם... וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב" (ישעיהו נה, א). רד"ק מפרש את הפסוק על חלב אֵם, כשם שהחלב הוא קיום היונק וגידולו, כך התורה היא קיום הנשמה וגידולה: "נמשלה התורה ליין: מה יין משמח הלב, כמו שכתוב וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (תהלים קד, טו), אף דברי תורה כן, שנאמר פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (תהלים יט, ט); וחָלָב: כמו שהחלב הוא קיום היונק וגידולו, כן דברי תורה קיום הנשמה וגידולה, שהיא הולכת וגדלה בלומדה במדרגה כמה שהיא".

ד. היו שהוסיפו, חלב - הוא חלב אֵם, האוכל הבסיסי של התינוק. דבש - הוא המתיקות. ילד כדי לגדול כראוי, זקוק לחלב אמו – שהוא מאכלו הבסיסי; ולמתיקות - אהבה וחיוך. אלה הם שני התנאים הבסיסים לגידול נכון. כך גם בלימוד תורה צריכים לשני תנאים אלה. חלב - לימוד היסודות: תנ"ך, משניות, גמרא וראשונים; ודבש - מתיקות, פנים צוחקות ומאירות "וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (בראשית מט, יב) תורה משמחת ומחייכת. ולכן דרשו חז"ל את הפסוק "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ" על התורה.

 

סיכום

א. נחלקו קדמונים אם החָלָב והדְבָשׁ שנשתבחה בהם ארץ ישראל הם חֵלֶב ודבש של פירות, או שמדובר על חָלָב מן החי ודבש דבורים. ברוב המקומות בהם מוזכר דבש במקרא הכוונה לדבש תמרים, לעומת זאת בחז"ל הכוונה לדבש דבורים.

ב. השבח בביטוי ארץ זבת חלב ודבש הוא שבח לכלל פירותיה של ארץ ישראל שהם שמנים ומתוקים, ולדעת הרמב"ן זהו שבח הארץ שיש בה את כל צרכי החיים בשפע ובנעימות.

ג. המפרשים הוסיפו שכמו ששבח הארץ במחצבים המצויים באדמתה הוא דווקא בברזל ונחושת הנצרכים ולא בכסף וזהב שהם מותרות, כך גם פירות הארץ מצויים בה בשפע וכן חלב ודבש, אך לא מותרות.

ד. הארץ הטובה גם הופכת טמא לטהור ורשעים לצדיקים כמו שחלב ודבש באים מדברים אסורים והם מותרים.

ה. יש סוברים שכוונת התורה בחָלָב הוא ליין לבן. וגם סודות ורמזי תורה טמונים בברכת הארץ בחלב ודבש.