המעין

הגדרת שֶׁמֶר האפייה ואיסורו בפסח / הרב עזרא קליין וד”ר עוזיה קרונמן

הורדת קובץ PDF

 

1. מהי מחמצת
2. גדרי מין השאור
3. תקדים קדום לדיון זה, ותרגום מונחי הוויכוח לשפת המדעים בימינו

סיכום

1. מהי מחמצת

אלפי שנים מייצרים לחם כמאכל מרכזי בתזונה האנושית בעזרת שמרים. כיום ידוע שהשמרים מייצרים פחמן דו-חמצני, חמצן ואלכוהול, ומתפיחים את הבצק; במהלך האפייה 99% מהאלכוהול מתנדף, אך הוא משפיע על הטעם[1]. בלשון ההלכתית העיסה המותפחת נקראת 'חמץ'. השיטה המסורתית להתפיח את הבצק הייתה באמצעות חתיכת חמץ שבעצמו החמיץ עד שנהיה בלתי אפשרי לאוכלו, הנקרא 'שאור', שפעל כזרז, וגרם לתהליך ההתפחה להתחיל מהר מהרגיל.

התהליך הביולוגי הגורם להחמצה הוא הפעילות המטבולית של תאי שמר האפייה. בכל תא חי קיימים אברונים האחראים על פירוק חומרים בהליכי הזנה והליכי נשימה. שמר האפייה מסוגל לנשום בשתי צורות, האחת בנוכחות חמצן והאחרת ללא חמצן, וצורת הנשימה תשפיע על מיקום פירוק הסוכר ועל התוצרים של הפירוק. מינים שונים ומגוונים של שמר האפייה גדלים על גידולים חקלאיים שונים, וכך השמר הגדל על ענבים שונה מעט מהגדל בחיטה, אך שניהם יפעילו הליכים דומים למדי, ויפיקו יין מענבים ולחם מדגנים[2].

שאלתנו היא אלו חומרי התפחה נחשבים שאור? אחרי שהתקיים דיון בין שני רבנים ראשיים, הרב בקשי דורון זצ"ל שאסר, והרב שלמה עמאר שליט"א[3] שהתיר, בשנים האחרונות נמכרים מוצרים בפסח שבין רכיביהם שמר האפייה ("שמרים"). הדיון ביניהם עסק גם בחומרי התפחה אחרים[4], כתמצית שמרים[5].

הגמרא בפסחים כח, ב דנה מדוע ישנו צורך בשני סגנונות למושג השאור בתורה, ואחד מתירוציה:

תניא: אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מנין? תלמוד לומר: כל מחמצת לא תאכלו.

בהמשך הגמרא נאמר שאיסור חמץ "מחמת דבר אחר" הוא דין מוסכם. הגדרתו בתוספות:

מחמת דבר אחר - פי' ריב"א מחמת דבר אחר דלאו מינו, דעל ידי שאור מיקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו, כדמוכח בפרק כל המנחות (מנחות נב, ב). אלא כגון שנתחמץ על ידי שמרי יין, שמייבשין השמרים בתנור כאשר עושין בארץ אשכנז. ולא דמי לעיסה שנילושה ביין דלית ביה כרת ויש בה לאו.

לדעת הרב בקשי דורון ז"ל עולה מכאן שהחמץ שנתחמץ בשמרים אסור מהתורה, והוא הדין לחומרי התפחה נוספים. ראיה לדבריו הביא מהערת הבית מאיר על התוספות:

התוס' סוברים דבמינים לחים אין לחלק והכל בכלל מי פירות, ולכן פירש ר"ת דאפילו ביצים שנסתפקו בהו רש"י ז"ל דחשיבו מי פירות, אבל שמרים שנתייבשו דשוב הדבר גוש של השמרים פשיטא דלא הוי בכלל מי פירות, והיינו מחמת דבר אחר (=ברגע שהשמרים יבשים יש לדון בהם בדין של "מחמת דבר אחר")... אבל בזה ברור דעת התוס' דהכא מסכימים לדעתו (=של רבנו תם שאסר) שגוף השמרים שנתייבשו מאחר שכלה הלחות שבהם שהוא מי פירות - שוב לא הוי מי פירות עם מים שאינו אלא חמץ נוקשה (=ואסור גם במקרה זה), כי אם חמץ גמור שהוא בכרת.

עולה מדבריו שלדעת התוספות כאן ורבנו תם השמרים עצמם הם כחמץ, ולאור הרחבת האיסור - הרב בקשי דורון רצה לאסור הוספת חומרי התפחה: "על פי זה כתב בביאור הלכה סימן תסב ד"ה ללוש ביין שאין ללוש העיסה בשמרי יין משום דהוי חמץ גמור... אם חומרי ההתפחה מחמיצים כשמרי יין... הוי חמץ גמור[6]".

הרב עמאר טען כנגד זה שתי טענות, הראשונה – שיש מחלוקת יסודית בין הבית מאיר למפרשי השולחן ערוך בהבנת דברי התוספות, והשניה – שאין להבין כי הבית מאיר מתכוון שזהו דין מהותי בשמרים, אלא במקרה ספציפי של שמרים שהוטלו בחמץ ו"בעיסה שנילושה במים, אבל בעיסה שאין בה מים... מותר".

לאחרונה יצאו לאור דברי תוספות הרא"ש לפסחים, ומתוכם יש לצדד בקריאתו של הרב בקשי דורון זצ"ל:

פי' ריב"א דדבר אחר דלאו מינו קאמר, דאי על ידי שאור קאמר אדרבה האי מיקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו, כדמוכח במנחות, דתנן כל המנחות באות ממצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. ר' מאיר אומר שאור באה להם מתוכן. ר' יהודה אומר אף זה אינו מן המובחר, אלא מביא שאור ונותן לתוך המידה. ולאו בחימוץ על ידי תפוחים, דההוא חמץ נוקשה הוי כדמוכח בפרק כל המנחות, ואין בו כרת, וחימוץ מחמת דבר אחר יש בו כרת כדמוכח בפרק אלו עוברין. אלא כגון שנתחמץ על ידי שמרי יין, כמו שעושין בארץ אשכנז שמיבשין השמרים בתנור ומחמיצין בו.

הרא"ש מוסיף כאן ששמרי היין הללו מיוחדים לחימוץ בעזרתם "ומחמיצין בו" - מה מטרתו בכך[7]? לכאורה כוונתו לציין שבזה הם נעשים "מחמצת" – דבר שמחמיצין בו[8]. ועוד שאחרי שפתח בעיסה עם תפוחים, אילו רצה להדגיש שמדובר במים בלבד[9] ולא בעיסת תפוחים – היה לו לומר זאת[10].

אם כן האיסור של מחמצת חל לכל הפחות גם על שמרים הנוצרים לצורך הכנת עיסה, ואפילו אם גידולם הוא על מין אחר שבעצמו אינו מחמיץ.

 

1. גדרי מין השאור

בפרק א הלכה ב של הלכות חמץ ומצה הרמב"ם מציג את איסור הימצאות החמץ ברשותו של האדם, מביא את הפסוקים "לא יראה לך שאור" ו"שאור לא ימצא בבתיכם", ומציין הגדרה של האיסור - ש"איסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצים - אחד הוא":

החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר לא יאכל חמץ, לא יהא בו התר אכילה. והמניח חמץ ברשותו בפסח אף על פי שלא אכלו עובר בשני לאוין, שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם, ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין אחד הוא.

השגת הראב"ד:

ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא. א"א. דוקא לשיעוריהן, אבל לעניין ביעור ולעניין אכילה יש הפרש ביניהם, שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אינו זקוק לבער, והשאור אף על פי שהוא נפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולהחמיץ בו כמה עיסות, אלא אם כן יחדו לישיבה וטח פניו בטיט, ומה ששנו בתוספתא (ובגמ' פסחים מה) הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראויה לשחקה וכו' - בפת של שאור קאמר, דאי בחמץ - לא היה צריך לזה הטעם.

הראב"ד משיג וטוען כי אמנם לעניין השיעור שניהם שווים, אך לעניין איסור אכילה ישנו הבדל, כי על פת שנפסלה מאכילה אינו עובר בבל ימצא, בעוד שעל שאור כן עובר - שהרי אינו ראוי לאכילה ואף על פי כן עובר עליו.

הראב"ד מוציא נפקותא: "החמץ, אם נפסל מאכילת הכלב - אינו זקוק לבער, והשאור אף על פי שהוא נפסל חייב לבער, לפי שהוא ראוי לשוחקו ולהחמיץ בו כמה עיסות". סברתו ברורה, כי שאור אינו נקרא שאור עד שייפסל מאכילת כלב, וההיפך נכון לחמץ. אם כן, מקשה הראב"ד – מדוע משווה הרמב"ם בין איסוריהם, בעוד הדמיון בשיעוריהן בלבד?

רוב המפרשים[11], ביארו שסברת הרמב"ם היא שיש לחלק בין שאור שנפסל מחמת עיפוש ושאור שנפסל מחמת תהליך החימוץ. השאור שווה לחמץ לעניין זה שכשנפסל מחמת עיפוש אינו חייב עוד בביעור, לפי דבריהם קושיית הראב"ד על לשון הרמב"ם - חזקה[12].

להלכה, פסק הלחם משנה לפי סברה זו, שאין להשתמש מחדש בחמץ שנתעפש אם עבר שחיקה: מאחר שאין מבורר האם דרך הפסילה של 'אינו ראוי למאכל' מאיינת ומבטלת[13] את האיסור שבשאור לגמרי, לשום דעה, לכן גם לעניין חמץ - באין בירור על ההיתר יש להחזיק במצב הקיים, האסור.

אולם יתכן לבאר את דברי הרמב"ם באופן אחר, ולטעון כי הרמב"ם והראב"ד אינם חולקים לדינא בשאלת ביעור שאור שהתעפש, אלא בשאלת הגדרת השאור. הראב"ד סובר כי שאור מוגדר על פי שני מאפיינים: א. הוא עיסה שהתחמצה. ב. הוא משמש לחימוץ עיסות אחרות. היוצא מכך, שלשיטת הראב"ד השאור הוא סוג מיוחד של חמץ, שיש בו חומרה יתירה כי ראוי לחמע בו עיסות אחרות, ולכן נאסר בפסח אף שאינו ראוי למאכל. קושייתו על הרמב"ם היא מדוע לא התייחס לחומרה זו בדין חמץ שאינו ראוי לאכילה. הרמב"ם, לעומת זאת, מגדיר שאור רק כדבר "שבו מחמיצים" – דהיינו, קריטריון ב ללא קריטריון א. שאור אינו סוג של חמץ אלא קטגוריה בפני עצמה, וממילא אין צורך לציין שחמץ שאינו ראוי לאכילה חייב בביעור אם ראוי לחמע בו עיסות אחרות - שהרי חובת הביעור בו אינה בשל היותו חמץ שיש בו חומרה יתירה להתחייב בביעור, אלא אך ורק בשל היותו ראוי לחמע בו עיסות אחרות.

ראיה נוספת יש להביא מלשונו של הרמב"ם - "השאור שבו מחמצין", שהוא העתקת דברי רבנו חננאל תוך דיוק וזיהוי מהו בדיוק החלק האוסר. ועי' בפיה"מ ביצה א, א: "שאור, הוא השמרים עצמו שמחמצים בו את הבצק".

אם כך, הגדרת שאור תלויה במחלוקת ראשונים: הרמב"ם אוחז בשיטת הראשונים שמנינו לעיל, שהגדרת שאור היא על פי יכולתו לחמץ אחרים. לעומת זאת שיטת הראב"ד היא ששאור חייב להיות חמץ בעצמו. לדעת מרן הכסף משנה הלכה כרמב"ם וכביאור זה[14], והוא מוסיף לחדש שכשם שניתן לאסור בחמץ גם משום ניראותו – "בל יראה", וגם משום מציאותו – "בל ימצא", כך ניתן לאסור על המחמץ משום שהוא ראוי לחמץ, ועל המתחמץ משום שיש בו טעם מחומץ אף ללא קיום חמשת המינים[15]. לפי דעה זו, יתכן שיהיה חומר בו ניתן לחמץ חמשת מיני דגן, המחמץ חומר שאינו מחמשת מיני דגן כלל.

מעתה, נראה כי דעת המתירים שמרים יבשים בפסח, שהתבססה על דעת הרא"ש ושאר הפוסקים, ונסתרה מתורא"ש, חולקת גם על דעת הרמב"ם, והרי לך שנים משלושת עמודי ההוראה האוסרים[16]. לכאורה, היה מקום לבסס את שיטתם בדיעבד על דברי המלבי"ם[17] (שמות יב, כ, סט): "על שאור אינו חייב כרת, שהוא נוקשה". על פניו דברים אלו הם כהסבר המפרשים בדעת הראב"ד, ומוכח שפסק כראב"ד, ולכאורה יש ללמוד ששאור הוא דווקא ממיני דגן. אולם הדבר דורש בחינה מדוקדקת, שכן אם המלבי"ם מתכוון להכריע במחלוקת ראשונים היה עליו להוסיף נימוק. אפשר שמסקנתו "נשמע חיוב השאור אף שתחילה לא היה ראוי לאכילה" בא לפרש שאפילו הראב"ד מודה שחיוב השאור רחב יותר[18], ומודה המלבי"ם לרמב"ם להלכה או למפרשים שהמקרה בראב"ד הוא אך דוגמא, ואם כן עיקר החידוש במלבי"ם הוא צמצום מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, ומכאן שלכולי עלמא ייחשבו המקרים הבעייתים כחמץ נוקשה שאסור מהתורה ואין לוקין עליו. אולם מסתבר יותר שכוונתו במשפט זה לחייב על שאור רק אחרי שחימץ בו בפועל, וכוונתו "שתחילה לא היה ראוי" - כראב"ד, ומשנשתמש בו למאפה – נאסר[19]. לכן קשה לסמוך על זה אף בדיעבד[20].

 

1. תקדים קדום לדיון זה, ותרגום מונחי הוויכוח לשפת המדעים בימינו

מצינו בתשובת מהר"ח או"ז שהוא קורא לשמרי גוים, שהם מיוצרים מיין - שאור[21]. אמנם, בתשובה זו עצמה מהר"ח או"ז מחלק בין שמרי יין לבין שאור, ששמרי יין דינם קל יותר[22].

עיסה שנתחמצה בשמרי גוים. היה נראה להתיר, שפר"י זצ"ל שהחימוץ אינו נותן טעם מחמת בליעה של איסור ולא מחמת התערובת אלא מריח חלקו של שאור... ואף על גב דאמר תלמודא פרק גיד הנשה (צט, א) שאני שאור דחימוצו קשה, נראה דוקא שאור שהוא נעשה פת ונאכל, אבל שמרים בעיסה הם כלים, וגם אין נוחים לאוכלם, והנפש קצה בהם. והוי ליה כמחמץ בגופו של תפוח, דתנן פ"י דתרומה תפוח שריסקן ונתנו לתוך העיסה וחימצה הרי זו אסורה. ובירושלמי תני ר' יוסי מתיר. ר' אחא ור' אבוהו בשם ר' יוסי ב"ר חנינא אוסר. מה פליגין, במחמץ במימיו, אבל במחמץ בגופו מותר. ואיני יודע חילוק בין מימיו לגופו אלא כאשר כתבתי...

מהר"ח או"ז מחלק בין שאור ש"חימוצו קשה" לבין שמרי יין, אותם הוא מדמה על פי דברי הירושלמי למחמץ בגופו של תפוח תרומה, שאינו אוסר את העיסה. יסוד החילוק הוא ששאור רגיל "נעשה פת ונאכל", לעומת שמרי יין, שאינם הופכים לחלק בלתי נפרד מן העיסה אלא "הם כלים" – מתקלקלים בעיסה, ו"אין נוחים לאוכלם והנפש קצה בהם". מחמץ במימי תפוח, לעומת זאת, דומה במובן זה למחמץ בשאור, שהרי מי התפוח הופכים לחלק מן העיסה. לאור זאת, מסתבר ששמרים שלנו דומים למי תפוח שגם מהר"ח אור זרוע יודה ש"חימוצם קשה".

יתרה מזו, מהר"ח או"ז טוען שמחלוקת זו תלויה במחלוקת אם ריחא מילתא או לא, זאת בעקבות דברי הר"י שהחימוץ עצמו הוא סוג של "ריחא". המהר"ח אור זרוע עומד על כך שגם שאור המתערבב בשולי העיסה נחשב כשאור ש"חימוצו קשה", ואינו דומה למחמץ בגופו של תפוח. שינוי בשיטת הביצוע פוגע בעוצמת החימוץ של התוצר. המושג המודרני המקובל לכך הוא: ירידה בנצילות[23]: אחוז החומרים המוכנים לתגובה המגיבים בפועל והופכים לתוצרים הרצויים, בהליך ממוצע מהסוג שבוצע. הקטנה של אחוז התוצר, במקרה שלנו הקטנה של כמות העיסה שמוחמצת באופן מיטבי, מבטאת ירידה בכמות העמילן שפורק, ובכמות החומצות המיוצרות בהליך. מהר"ח או"ז מסביר כי בדוגמאות שבגמרא, כתוצאה מירידה באיכות פעולת הזרז, שכאן הינו הסוכר והחומצה, או ירידה באיכות המגיבים שכאן הינם השמרים שבתפוח או במימיו, יש ירידה באחוז העיסה המחמיצה וברמת ההחמצה.

המים משפרים את יכולת ההגעה של השמרים ושל הזרזים לכל חלקי העיסה. בדומה לזה כתב הרב בקשי דורון ז"ל "ראיתי בפרי מגדים שביאר שתפוח מחמיץ רק בתוספת מים. מי תפוחים לבד אינם מחמיצים במציאות, וכן כתב הרב ישועות יעקב. ועיין שם שכתב ועינינו הרואות שמחמיצים עיסה בשמרי יין והיא חמץ גמור". המים גורמים לשיפור ההחמצה ושהיא תהיה יעילה יותר, אך לדעת מהר"ח או"ז לא די בזה, אלא ירידת הנצילות של שמרי-היין בפני עצמם די בהם להוות שינוי משמעותי משמרים רגילים, ולהתיר.

לעומת מהר"ח אור זרוע, בפסקי הרא"ש מסכת עבודה זרה ב, כה[24] פוסק ששמרי יין אסורים:

אמר רב זביד הני דורדיא דחמרא דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי. רגילין הגוים בארץ אשכנז לייבש שמרי יין בתנור ואח"כ מחמיצין בו את הפת. והתירו ר' אפרים ז"ל, דכיון שנתייבשו ונעשו כעפר ואין בהם לחלוחית יין הן כלאחר י"ב חדש. ור"ת ז"ל נחלק עליו, ואמר דהני דורדיא דחמרא דשרו בתר תריסר ירחי שתא מיירי שנתמדו במים וכבר יצא מהן כל היין ואחר כך נתייבשו י"ב חודש. ובימיהם היו רגילין לתמד השמרים כדמוכח פרק המוכר פירות דקתני שמרי יין וכו' אחרים אומרים שמרים שיש בהן טעם יין, וקמפרש רמא תלתא וכו', וכן בפרק אלו עוברין גבי אין עושין חומץ אלא מן התמד.

הרא"ש מפרש שדבר זה נידון בגמרא:

ומסיק הא בדרווקי והא בדפורצני. פירוש: שמרים נותנין לתמדן בשקין ששמן רווקי, והיא משמרת, והחרצנים בגיגית. ובלשון תלמוד קורא לשמרים שלא נתמדו, אדריא כדאיתא בפרק המפקיד איכא גולפי [ושמרים, ואחר שנתמדו נקראו] דורדיא[25].

כלומר לדעת הרא"ש קושיות אלו מסוגיא לסוגיא אכן קשות, והגמרא מחלקת ומסכמת[26]. הוא מסביר את הנפ"מ:

והחרצנים וזגין ושמרים אחר שנתמדו - אסורין עד י"ב חדש. והמחמיץ בהן תוך י"ב חדש או באותן שלא נתמדו אפילו אחר י"ב חדש - [אסורה] כל העיסה דאפילו באלף לא בטיל, כדאמר הנח לשאור ותבלין כיון דלטעמא עבידי לא בטילי. ואמר נמי במתניתין דתרומות תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה הרי זו אסורה. ואפילו נתייבשו ואין היין ניכר בהן - אסורין.

נראה, שהרא"ש מפרש את משנת תרומות אפילו בתפוח יבש משום שכך הוא דומה לתבלין, ואם כן כוונתו שהחילוק המחודש שבגמרתנו מתבאר על פי החידוש שבגמרא בביצה "הנח לשאור ותבלין". אם כן כך מתבאר החילוק: השמרים - הם השאור[27], והתפוח - נקרא תבלין כשהוא יבש, וזו ראיה חזקה לדיני ריחא[28][29] שהתפוח אף על פי שהוא יבש נקרא בעל ריחא[30].

אם כנים דברינו – נמצא, כי הרא"ש כאן[31], קובע ששמרי יין מיובשים הם כשאור ממש, וחימוץ בתפוח הוא תבלין, ולכן יש לדחות את תשובת מהר"ח או"ז שכתב שאין עוד חילוק ששמע, וכאן הרא"ש מוסר חילוק משם חכמי הש"ס[32]!

מה שמתחדש בתחילת דיונו של הרא"ש הוא שרמת היעילות הנדרשת היא הקובעת, לא נצילות התהליך[33]. יתכן ובעולם המסחרי עדיף להשתמש בהליך עם נצילות נמוכה יותר, באופן מכוון, מאחר ועלויות הייצור נמוכות יותר. אם מחיר ההשקעה נמוך הרבה יותר אזי ירידת אחוז התוצרים אינה הופכת את התהליך לפחות יעיל מבחינה כלכלית או חברתית. מה שמתחדש מחילוקו בסוף דבריו הוא, שאם היעילות היא מספקת, וזוהי הדרך בה נהוג לייצר מוצר מסוים - אז העובדה שמתכננים תהליך שזו מטרתו היא הקובעת מבחינה הלכתית, גם אם יש תהליכים עם נצילות גבוהה יותר.

לגבי סודיום ביקרבונט (סודה לשתיה, שמשמש בין השאר כחומר להתפחת בצק) ניתן לטעון, כי אי הימצאות אלכוהול בתוצר הסופי, ובעיקר העובדה כי הבדל זה נובע מכך שההתפחה מהירה מאוד ולכן איכותה הביולוגית פחותה יותר, מהווה סיבה להתיר, כמבואר בדברי הרב עובדיה[34]. אך אין לדמות את סוף ההליך לדרך הביצוע, ולגבי דרך ההתפחה בשמרים - השיקולים הכימיים שהביא הרב בקשי דורון לגבי שמרים, תפקידם, דרך בחינת ההליך, תפקיד המים ועוד - מאושָשים מדברי הקדמונים.

 

סיכום

ישנה תפיסה כי לדעת התוספות מים נצרכים לאיסור חומר מחמץ על מנת שגם הוא עצמו יהיה דומה לחמץ, אך כמה ראשונים סבורים כי החומר המחמץ אינו מוגדר לפי הרכבו אלא לפי תפקידו, ונראה מתוספות הרא"ש שכך יש להבין גם את דברי התוספות. מהר"ח או"ז המנסה להתיר מציע רעיון שונה לגמרי לתפקיד המים בדיון על החימוץ, והוא שהם משפרים את נצילות התהליך.

כפי הנראה, ר"ח, ר"ת, התוספות והרא"ש סבורים שכאשר השמרים הם מין שמיוחד להחמיץ בו, חייבים הם בביעור מהתורה. הגעתם למסקנה זו נובעת מתפיסה לפיה שאור שנאסר בתורה הוא כל דבר שמיוחד להחמיץ בו. אמנם, מהר"ח או"ז טוען, כי אם השמרים הם בעלי איכות נמוכה המביאה להחמצה פחותה – יש מקום להתיר, אך לדעת הרא"ש תכנון התהליך ומטרתו הסופית הם הקובעים. שמרים שמטרתם אפייה – דינם כמחמצת או כשאור. על פניו, השמרים שלנו שהם יעילים מאוד - הרבה יותר מתאימים להגדרה כשאור מאשר בימי קדם, ויש לבערם קודם הפסח.

יתכן אפילו כי השמרים עצמם נקראים מחמצת, שהרי הגמרא למדה מהפסוק מהי "מחמצת" כלומר מה מעמד הדבר המחמץ, וכך עולה מהרמב"ם, הכס"מ והלח"מ. אולם, לדעת הרא"ש זה נכון רק כאשר מטרת ייצור השמרים היא להחמיצם בעיסה, ולדעת המלבי"ם הדבר נכון רק כאשר הטעם המיוצר הוא טעם דגן.

מתוך הדברים עולים פרמטרים לדיון בחומרי התפחה מודרניים: נצילות התהליך, איכות התוצר וטעמו, ומטרת החומר המתפיח. מתוכם נוכל לצייר הבדלים ברורים בין שמרים לשאר חומרי טעם או התפחה, כאשר השמרים מיוצרים לכל הפחות גם למטרת התפחת עיסות, מייצרים עיסה איכותית, בתהליך אופטימלי, ותוצר בעל טעם של חמץ. מכל הסיבות הללו, אין לקבל את הדמיון שהוצע בין קמח עם סודיום ביקרבונט, לבין קמח עם שמרים.