המעין

* לעילוי נשמת גיסתי דינה חי צדוק ע"ה בת שלום ז"ל. נלב"ע בז' אדר תשפ"ג. תנצב"ה.

[1] רש"י בראשית ג, ח: "יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה ובשאר מדרשות, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו". כך כתב גם בפירושו לבראשית  ג, כב: "ויש מדרשי אגדה, אבל אין מיושבין על פשוטו", ובעוד מקומות. אין המאמר עוסק בשאלה האם רש"י מביא מדרשי חז"ל בפירושו - על כך נכתב רבות, והנה רשימה חלקית: שרה קמין, רש"י - פשוטו של מקרא ומדרשו של מקרא, ירושלים תשמ"ו; נחמה ליבוביץ', "דרכו של רש"י בהבאת מדרשים בפרושו לתורה", ללמוד וללמד תנ"ך, ירושלים תשנ"ה, עמ' 143-106; ישעיהו מאורי, "'אגדות חלוקות' בפירוש רש"י למקרא", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום יט (תשס"ט), עמ' 209-155; אליעזר טויטו, "דרכו של רש"י בשימושו במדרשי חז"ל (ע"פ שמ"א ח, כב)", טללי אורות ט (תש"ס), עמ' 78-51; יוסף עופר, "הסתייגות סמויה ממדרשים בפירושי רש"י לתורה", עיוני מקרא ופרשנות ח, ירושלים תשס"ח, עמ' 291-279. מטרתי להצביע על כך שהבאת מדרשים בפירוש רש"י אינה נובעת דווקא בגלל קושי העולה מתוך הפשט ומיושב באמצעות המדרש. לא הקושי הוא שגרם לרש"י להביא את המדרש, אלא שעמדו לנגד עיניו תפקידים אחרים של הפרשן, ובכללם חינוך והטמעת ערכים ותובנות מוסריות.

[2] רשב"ם בראשית לז, א: "וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום".

[3] מן הראוי להביא את דבריו של אליעזר טויטו בתוך: 'רש"י דמותו ויצירתו' [עורכים: א' גרוסמן וש' יפת] מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשס"ט, 'מה הניע את רש"י לכתוב פירוש לתורה', עמ' 51-62: "מסתבר שפירוש רש"י בתורה, אשר רובו הגדול לקוח ממקורות חז"ל, קשה יותר וסתום יותר מאשר לשון המקור שבתלמוד ובקובצי המדרשים. מותר להסיק מזה שפירוש רש"י כוון לאנשים המכירים היטב את הסוגיה בגמרא ואת פירושה על ידי רש"י, וכן בקיאים בפרשנות המדרשית, וניצבת אפוא במלוא חשיבותה השאלה מה הייתה מטרת רש"י בכתיבת פירוש החוזר לכאורה על מה שנאמר כבר במקורות. ובלשון אחר: במה פירוש רש"י היה עשוי להעניק מזון רוחני ומרגוע נפשי לבני הדור הנבוכים". עוד כתב שם בעמ' 57: "לדעתנו רש"י נקט דרכי עבודה אלו במכוון. הן היו נחוצות לו לשם השגת מטרתו הכללית, שהיא, כאמור, העברת המסר של התורה לבני דורו... כיוון שהחיבור אינו פירוש אלא מעין הצגת השקפת עולמה של התורה, אין מקום לא להצגת הבעיה הפרשנית ולא לביסוס הפרשני של הפירושים. הרבה עמל היה נחסך לאלה ששאלו ושואלים "מה קשה לרש"י?" לו עיינו במקורות המדרשיים של פירוש רש"י. ברוב המכריע של המקרים הקושי מובא להדיא במדרש, ורש"י לא הזכירו מפני שהבאתו היתה משווה לחיבור אופי דידקטי ופוגמת בתכליתו, ומה גם שקהלו, תלמידי בתי המדרש כאמור, ידעו את המקור ואת הקושיה העומדת בו לדיון". בעמ' 59 הוסיף: "לעניות דעתי, מטרת רש"י בכתיבת חיבורו הייתה להציג בפני בני דורו הנבוכים מסכת פרשנית והגותית אשר יש בה גם היענות לדרישות משכילי הרנסנס היהודים וגם חיזוק עולמם הרוחני... גם לשונו הפשוטה של רש"י מטה אותנו לחשוב שאין כאן התעלות לדרגה של הבעת תפיסה כוללת, שיטתית, הדורשת לשון מופשטת ומינוח המצוי בעולמה של ההגות. חובה עלינו להשתחרר מדימוי חיצוני זה. יש בפירוש רש"י לתורה מסכת הגותית רחבה, עמוקה, שיש לה לכידות מרשימה, הנוגעת לכל תחומי המחשבה והחיים שלנו".

[4] ולולא דמסתפינא הייתי אומר "ושננתם לבניך" - ושננת אותם, המתייחס לכאורה ל'דברים', יכול להיות מוסב על הבנים או התלמידים עצמם, היינו חדד אותם, עשה אותם מחודדים, כאילו נאמר: "ושננת את בניך".

1. קיים גם ציווי ייחודי בעניין סיפור יציאת מצרים והוא מוטל על האב: "והגדת לבנך", בחינת "את פתח לו", זוהי מצוה שמתקיימת בליל ט"ו בניסן, אך אין זה בהכרח חלק ממצות תלמוד תורה. מצות תלמוד תורה היא מן המצוות המוטלות על האב בייחס לבנו (משנה קידושין א, ז: "כל מצות הבן על האב", ובגמ' כט, א בהכרעתה: "כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו"). שם בסוגיה מובאת ברייתא המפרטת את החיובים, ובין החיובים נמצא: "למולו ולפדותו וללמדו תורה". 

[6] דבריו נראים מדוקדקים בלשון הפסוק. "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך", מכאן משמע שעוסקים אנו בידיעת המצוות, ולא בעסק התורה והחיוב להגות בה. ידועים הדברים שבמצות תלמוד תורה ישנם שני חלקים: ידיעת התורה ועסק התורה. ומכאן לנוסח הברכה: האם נברך על דברי תורה או לעסוק בדברי תורה, ואין כאן המקום להאריך. ראו גם את רבי דוד צבי הופמן בפירושו לדברים שם: "ודברת בם וגו' – לפי פשוטו של מקרא הכוונה לכל המצוות בכלל... אבל "ושננתם... ודברת" נאמר בדברי תורה, כלומר מצות תלמוד תורה, ללמוד וללמד". מדבריו אני למד שאכן ראה בדברים מקור למצות תלמוד תורה, ולאו דווקא ידיעת המצוות. זאת ועוד, כיון שנאמר בפסוק 'לבניך', אנו למדים שהמצווה מוטלת גם ביחס לדור הבא. תינח לגבי המילים: "ודברת בם", שאותן נוכל לייחס לחיוב על האדם עצמו וביחס לעצמו. אך "ושננתם לבניך"-זהו חיוב כלפי צאצאיו. אך האם ניתן ללמוד מכאן שהמצוה מוטלת על האדם גם ביחס לתלמידיו? הדברים צריכים עיון. ראו גם בדברי בעל אור החיים לדברים לא, יב: "...לזה חילק הכתוב שני הדרגות במצוה זו, ואמר בתחילה חלוקה שהיא שוה באנשים ובנשים והוא 'למען ישמעו', פירוש שישמעו מצות התורה שחייבין הם לעשות, ודבר זה שווים הם בו שגם הנשים חייבים במצות לא תעשה ובמצות עשה שאין הזמן גרמא, ואחר כך אמר חלוקה בפני עצמו כנגד האנשים לבד, והוא למען ילמדו שהוא תלמוד תורה, ולזה לא אמר למען ישמעו וילמדו שאז היה נשמע ששניהם בעונש אחד...".

[7] אבן עזרא לשיטתו שבכל מקום שבו חז"ל (המכונים אצלו המעתיקים, מעתיקי השמועה) פירשו את הפסוק ויש בו השלכה הלכתית - אנו נסמוך עליהם. עי' אבן עזרא בהקדמתו לתורה הדרך החמישית: "רק בתורות ובמשפטים ובחוקים, אם מצאנו שני טעמים לפסוקים, והטעם האחד כדברי המעתיקים... נשען על אמיתתם בלי ספק בידים חזקים... רק קדמונינו היו אמת וכל דבריהם אמת וה' אלקים אמת". עוד בעניין זה ראו אמנון בזק, עד היום הזה, שאלות יסוד בלימוד התנ"ך [עורך יושי פרג'ון], ידיעות אחרונות, תל אביב, תשע"ג, עמ' 388-393.

[8] דברים פרשת ואתחנן פיסקא לד.

[9] לדברים פרק ו.

[10] ראו בשו"ת 'דברי יציב' של הרב יחזקאל הלברשטאם חלק יורה דעה סימן רמד: "והנה יש לעיין  דמנא ליה להספרי להוציא מפשוטו משמעות הקרא דושננתם לבניך ולדרוש דקאי על התלמידים". ומעניינת תשובתו: "ומשמע מזה דהא דישראל נקראים בנים למקום היינו מחמת שקבלו תורה מפי הגבורה והם בגדר תלמידים שנקראים בנים".

[11] בספר קריה נאמנה, ש' יוסף פין, וילנה תרע''ה, מיוחסים לגר"א הדברים הבאים: "כי לא טוב עושים אנשים אלו הנותנים לעמל נפשם לפרש דרשות חז"ל על ידי פשט הכתוב ויהיו תואמים יחדיו, ואף כי מחשבתם רצויה אבל מעשיהם אינם נכונים, כי רחוק הוא הדרש מן הפשט ולא יקרבו זה אל זה לעולם... כי המחוקק אשר שם את תורתו לפני בני ישראל שם את אותותיו בקרבם למצוא מקום מנוח גם אל הדרש, וכאשר חז"ל מיד ה' השכילו לדרוש על כל קוץ וקוץ, אבל נתיבותיהם שונות ולא יתאחדו לעולם". מדבריו אנו למדים שחז"ל בדרשותיהם לא התכוונו לבאר את המקרא, אלא הדרשה מעצם מהותה מרחיבה את הפסוק ומשמעותו, עושה בו כמין חומר, ואינה מחויבת לרובד הפשט. אם כך, הרי שאין צורך למצוא קושי בפסוק שאליו מתייחס המדרש, אלא המדרש בפני עצמו הוא עומד, ויש לו מקום של חשיבות. גם מדבריו של א' סימון, 'העוז לדרוש של אברהם קריב', מולד, ג, תש"ל, עמ' 114, אני למד כן: "מטרותיהם השונות של הפשטן והדרשן משתקפות בבהירות רבה בדרכי עבודתם. המתודה הפשטנית רציונלית היא במהותה, קפדנית באופיה, היא נסמכת על חקר הלשון והספרות, וגדורה על ידי חוקי הדקדוק והרטוריקה, לפי שהיא מניחה שהמקראות כתובים בלשון בני אדם ובהתאם לדרכי הבעתם... ואילו המתודה הדרשנית אינטואיטיבית היא במהותה, וכללי המשחק שלה כה גמישים עד ש'אין משיבין על הדרש'. אין המדרש נובע מתוך הפסוק, אלא שהפסוק מאפשר וסובל פרשנות נוספת על דרך המדרש.

[12]  במקום אחר נאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט). בפשטות ציווי זה מתייחס לזכירת הדברים אשר ראו עיניך, וכלשון הפסוק: "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך... והודעתם לבניך ולבני בניך". הדברים מתייחסים לזכירת מעמד הר סיני, שישנו איסור לשכוח וישנו חיוב לזכור את מעמד הר סיני. גם שם דרשו חז"ל בבבלי קידושין ל, א שקיים חיוב הסב ללמד את נכדו תורה. דהיינו, 'והודעתם' איננו מתייחס רק לזכירת מעמד הר סיני והעברתו במסורת מדור לדור. בסוגיה שם נאמר: "כזבולון בן דן ולא כזבולון בן דן, כזבולון בן דן - שלמדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן - דאילו התם מקרא, משנה ותלמוד, הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא לבד". גם שם ודאי נאמר שאין זה פשט הכתוב וחז"ל הם שהסמיכו את דרשתם על המילים: "הודעתם לבניך ולבני בניך". זאת ועוד, המילה 'והודעתם' זוכה לפרשנות מרחיבה. אין מדובר במעמד הר סיני לבדו אלא בהעברת התורה מדור לדור. ראו בהקשר זה את דברי רמב"ן שם: "ציוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה... כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו, ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל". דברי רמב"ן אלו מכוונים אל מעמד הר סיני ולא למצוות תלמוד תורה.

[13] מצינו מדרש תנאים לדברים שמתייחס לפסוק זה, אולם העולה ממנו הוא ציווי של אב כלפי בנו ולא כלפי תלמידו. וזו לשון מדרש תנאים לדברים (הופמן) פרשת עקב פרק יא: "ולמדתם אותם את בניכם בניכם ולא בנותיכם דברי רבי אסי בן עקיבה, מיכן אמר כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה ומדבר עמו בלשון הקודש, ואם אינו מדבר עמו בלשון הקודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאילו לא בא לעולם וכאלו קברו, שנ' ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, אם למדתם אותם את בניכם למען ירבו ימיכם, ואם לאו למען יקצרו ימיכם, שכך דברי תורה נדרשין מכלל לאו הן".

[14] לדבר בם - משעה שהבן יודע לדבר, למדהו תורה צוה לנו משה שיהא זה למוד דבורו. מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מסיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן הרי הוא כאילו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו'. נבחין שלא ציין רש"י כאן שישנה מחויבות של אדם כלפי התלמידים, אלא כלפי בניו, יוצאי חלציו. רש"י התבסס על הברייתא בבבלי סוכה מב, א: תנו רבנן קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע.  ובסוגיית הבבלי שם: תורה מאי היא, אמר רב המנונא: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".

[15] ראו י' יעקובס, הדף השבועי של אוניברסיטת בר אילן, ויקהל-פקודי, תש"פ, מספר 1361, עיון בדרכו של רש"י בהבאת מדרשי חז"ל; י', רחמן, "עיבוד מדרשים בפירושו של רש"י לתורה", תעודה ג, תשמ"ג, עמ' 261-268.

[16] ידועה מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בשאלה אימתי קרואים בני ישראל בנים. ראו מדרש ספרי דברים פרשת ראה פיסקא צו: "בנים אתם לה' אלהיכם, רבי יהודה אומר אם נוהגים אתם מנהג בנים הרי אתם בנים ואם לאו אי אתם בנים, רבי מאיר אומר בין כך ובין כך בנים אתם לה' אלהיכם...". אך שם הדברים מתייחסים לקשר המיוחד שבין הקב"ה ובין עם ישראל. מה שאין כן לפנינו, רש"י מבקש להוכיח מכאן על קשר של רב לתלמידיו.

[17] ראו דבריו של הרב יקותיאל יהודה הלברשטם שו"ת דברי יציב חלק יורה דעה סימן רמד: "והנה יש לעיין מניין לו לספרי להוציא מפשוטו משמעות הקרא דושננתם לבניך ולדרוש דקאי על התלמידים, וגם צריך ביאור דלמה דייקא על ושננתם ולא על קרא דולמדתם אותם את בניכם. ונראה לי... ושננתם לשון חדוד הוא שיהיו מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו אלא אמור לו מיד... ואולי דזה לא שייך בבנו וכמו דאינו חייב ללמדו משנה וגמרא רק מקרא לחוד... ומשמע מזה דהא דישראל נקראים בנים למקום היינו מחמת שקבלו תורה מפי הגבורה והם בגדר תלמידים שנקראים בנים. ובספרי שלפנינו ליתא כלל מהך קרא ד"בנים אתם" רק מבני הנביאים. ונראה דזה תלוי בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בקידושין ל"ו ע"א... בנים אתם לה' אלקיכם... שלדעת ר' יהודה הטעם שקרויים בנים הוא לפי שקבלו תורה ממנו יתברך, וממילא כשאין שומרים את התורה אין קרויים בנים. ורבי מאיר סבירא ליה דקרויים בנים משום שהקב"ה יצר אותנו ובראנו... ולזה בני ישראל שיש בהם נשמת אלוקה ממעל קרויים בנים, ואשר על כן בין כך ובין כך קרויים בנים. ואתי שפיר דנקט רש"י מהכתוב בנים אתם לה' אלקיכם, והיינו שאנו בנים למקום מגדר תלמידים, כיון שרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה...".

1. ראו למשל את פירושו של הספורנו לפסוק זה בעניין 'לא תתגודדו' והקשר שבין הציווי 'לא תתגודדו' לתחילת הפסוק בהכרזה 'בנים אתם לה' אלקיכם': "שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב, לפיכך אתם בנים לה' שהוא אביכם קיים לעד, אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת".

[19] ראו את סגנון הפנייה של שלמה המלך בספר משלי: "שמע בני מוסר אביך... בני אם יפתוך חטאים אל תֹּבֵא" (משלי א). פעמים רבות הדברים נראים כפנייה של חיבה וריצוי, ומצד שני הם יכולים בהחלט להתפרש כפנייה של המחנך אל תלמידו.

1. למעשה דווקא ההוכחה מ"אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" משלימה את ההוכחה מהמונח: "בני הנביאים". אם הרב נקרא אב הרי תלמידיו קרויים בנים.

[21] ראו משה ארנד, פשוטו של מקרא, עמ' 259: "רש"י לא הדיר עצמו הנאה משום סוג מסוגי הפירוש, ובחר מתוכם לפי עקרונות תיאולוגיים ומתודולוגיים, המשתקפים היטב בכתביו, ואשר אחד החשובים שבהם הוא, שלא לעקור לעולם את פשוטו של מקרא, באשר 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'...".

[22] בפירושו גור אריה על פירוש רש"י לתורה.

1. בפירושו לדברים ו, ז. המהר"ל, כמו גם ראשונים ואחרונים אחרים, ודאי אינו מוציא הפסוק מידי פשוטו, והמילה "בנים" ("ושננתם לבניך") כוללת חיוב של האב ללמד את בנו תורה. אלא ששינוי הלשון "לבניך" (לשון רבים) הביא את המהר"ל לפרש כפי שפירש.

1. בפירושו תורה תמימה דברים פרק ו הע' לא. והשווה לדבריו בפירושו לקהלת פרק יא הע' כה: "מפרש זרעך בכינוי לתלמידים, וכמו שדרשו בספרי פרשת ואתחנן ושננתם לבניך אלו תלמידיך, וכן באלישע הוא אומר ויצאו בני הנביאים, ודרשו וכי בני הנביאים היו והלא תלמידים היו אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים... וכן מבואר בסנהדרין י"ט ב' כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. ויש להסביר ענין יחס שמות אב ובן לרב ותלמיד על פי הכתוב בפרשת בראשית 'הוא היה אבי יושב אהל ומקנה', אבי כל תופש כנור ועוגב, שפירושו שהוא המציא ענין ישיבת אהלים ומקנה וכן המציא חכמת הנגינה בכלי זמר, ומבואר מזה דמי שממציא איזה דבר חכמה וידיעה נקרא אב לה, וממילא מי שמקבל ממנו לימוד אותו הדבר הרי הוא אליו ביחס בן, ולכן כל תלמיד המקבל מרבו דבר חכמה וידיעה שבלעדו היתה חסרה לו נקרא הרב בשם אב מפני שהוא הממציא להתלמיד והתלמיד בשם בן".

1. ראו עוד דבריו: "והנה אחרי שאסף כאן כל המקומות שתלמידים נקראו בנים, חידוש הוא שלא הביא גם מיבמות ס"ב ב' על הפסוק בקהלת 'בבקר זרע זרעך'-  היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו בזקנותו". ראו גם ספר הזיכרון לרבי אברהם בן אליעזר בקראט, נדפס מחדש ירושלים, תשכ"ח, עמ' פו: "והוזקקו לומר כך לפי שהבן הוא ממאמר המצטרף, כלומר שבזכרך בן בהכרח הגמור משמע שיש לו אב ואע"פ שלא נזכר האב, וא"כ מיהו האב המצטרף לזה הבן? אם תאמר אביו אשר ילדותו הא לא שייך הכא, דלא קרינן לתלמידים בנים מצד ההולדה אלא מצד תלמוד התורה לזה אמרו ז"ל וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב".

[26] ראו למשל במדבר ג, א: " ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני". רש"י שם פירש: "ואינו מזכיר אלא בני אהרן. ונקראו תולדות משה לפי שלימדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו". דברי רש"י אלה מבוססים על סנהדרין יט, ב: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חברו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו...".

[27] אמנם בכך לא השבנו על השאלה מדוע השתמש בפסוק "בנים אתם לה' אלקיכם". ראו בפירוש עלי תמר מסכת שבת פרק ו הלכה ט: "שעל דרך השְאלה התלמידים נקראו בנים, כמו בני הנביאים, וכן ושננתם לבניך אלו התלמידים, וכתיב בני בכורי ישראל ובנים אתם לה' אלהיכם, והוא על דרך ההשאלה שחביבים ישראל למקום". אך עדיין לא מובן מה מוסיף מקור זה על המקורות שהובאו במדרשים. זאת ועוד, הפסוקים שמובאים במדרשים מציינים ייחס שבין המלך ונתיניו, או הייחס שבין הנביא ובני הנביאים, אולם אין מדובר בייחס שבין האדם ובין אלוקיו. הפסוק "בנים אתם לה' אלקיכם" איננו עוסק במערכת היחסים שבין הרב ותלמידו או המלך ונתיניו, אלא בין עם ישראל ובין אלוקיו, ולפיכך דומה שהשאלה עדיין במקומה עומדת.

[28] ראו בבלי ראש השנה כג, א: "הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר שאין איש נהנה ממנו". כך גם בדברי הרמח"ל במסילת ישרים פרק כב: "אם יש בו חכמה רבה הוא מחויב ללמדה למי שצריך אליה".

[29] כגון רש"י בראשית לג, כ. ראה בעניין זה סדרת מאמרים של מרדכי טרופר בכתב העת 'שמעתין' 'לדרכו של רש"י בפשט ודרש', שמעתין 62/61 (תש"ם) 22-27; 66/65 (תשמ"א) 29-33; 71 (תשמ"ג) 24-33. 'לדרכו של רש"י במדרשים שבפרושי "הפשט והדרש" שלו לתורה', שמעתין 72 (תשמ"ג) 17-22 ועוד. וראה בדברי גרוסמן בפרק: "יצירתו הספרותית, הפירוש לתורה, קווים לאופיו של הפירוש" (בספרו: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי: רש"י, א' רביצקי (עורך), מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשס"ו [להלן: גרוסמן, גדולי הרוח - רש"י], עמ' 81-89) בו דן בשאלה העומדת לפתחנו. ועי' גם בספרו של גרוסמן: אמונות ודעות בעולמו של רש"י, תבונות, אלון שבות, תשס"ח, עמ' 47 במבוא המתודי: "אני שותף מבחינה עקרונית לדעת החוקרים הנזכרים שלא רק מטרות פרשניות טהורות הנחו את רש"י אלא גם מגמות חינוכיות ופולמוסיות...". ראו גם מאמרו ב'פרקי נחמה - ספר זכרון לנחמה ליבוביץ' [עורכים: מ' ארנד, ר' בן מאיר, ג"ח כהן], הסוכנות היהודית, ירושלים, תשס"א, עמ' 187-205. גרוסמן שואל בצדק רב: האם היו מקרים שבהם הביא רש"י מדרשים אף כי לא היה בהם צורך פרשני, והוא הביאם בשל נימוק ספרותי או בשל מגמה חינוכית? אף אני הקטן סבור כן. אם כך, מובן עתה מדוע הביא רש"י את מדרש ההלכה בפירושו לפסוק "ושננתם לבניך". אין הכרח לחפש קושי. אני רואה צורך על כך מכיוון שלעיתים גישה זו, המתעקשת למצוא 'מה קשה לרש"י', גורמת לביאורים מאולצים שאינם מוכחים ואינם מבוססים דיים. בין האחרונים מונה גרוסמן את נחמה ליבוביץ כמי שהתעקשה להנחיל לדורות הלומדים את השאלה החוזרת ונשנית: "מה היה קשה לרש"י"? היא שללה מכל וכל את ההנחה שרש"י ביקש לחנך ולהתוות דרך מוסרית וערכית ובשל כך הביא בפירושיו גם דרשות חז"ל שאינן עולות בקנה אחד עם עומק פשוטו של מקרא. לדעתה, רש"י אינו מחנך אלא פרשן. ראו דבריו של גרוסמן, גדולי הרוח-רש"י, עמ' 87-89: "אם לשפוט על פי המצוי במקורות, לא תמיד עמד רש"י בקריטריון הזה. לעתים הוא הביא מדרשים הרחוקים מאוד מן הפשט - הן מן הבחינה הלשונית והן מהקשרם של הדברים". גרוסמן עצמו סבור שאמנם לא בא רש"י אלא ליישב את המקרא דבר דבור על אופניו, אך ודאי שביקש גם לחנך את הדורות הבאים שילמדו את פירושו וימצאו בו ערכי מוסר וחינוך. לדעתו, כאשר ישנו קושי בכתובים ואי אפשר ליישבו באמצעים של פשט יפנה רש"י אל המדרש. מכאן לכאורה ראייה לשיטתם של הפרשנים שייחסו לרש"י מעמד של פרשן בלבד. אולם לפי דברינו ניתן לומר שרש"י הביא במתכוון פירושים על-פי מדרש ההלכה גם כאשר אין הקושי עולה מתוך הפסוקים. כך ציין גרוסמן גם בספרו על רש"י (מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, 2006, עמ' 101): "לדעתי, בפירושיו למקרא יש לרש''י מגמה חינוכית מובהקת בצד מגמתו הפרשנית, והיא חזקה עוד יותר מן המגמה ההיסטורית. הוא ניצל הזדמנויות שנקרו בדרכו כדי להעיר על מעלתם של ערכים שנראו לו חשובים במיוחד. אמנם, רבים מהם נקשרו על ידו בעקיפין אל לשון הכתובים, אך אחרים הוסמכו בצורה מלאכותית אף כי לא הייתה להם כל תרומה פרשנית, אלא הובאו במטרה חינוכית בלבד. וכך מסכם גרוסמן שם: "הנחתו הבסיסית של רש"י היא, שמאחר שמטרת התורה היא לחנך לאמונה בה' ולקיום מצוותיו, חייב המפרש להשתלב במגמה זו ולא להסתפק בפירוש בלבד. במקרים רבים ניתן לקיים תכלית זו - לחנך לאמונה ולחזק ברכיים רפות - על ידי שימוש במדרשים שניתן להולמם עם לשון הכתובים, ובכך להשיג שתי מטרות: לפרש ולחנך בעת ובעונה אחת. ואולם במקרים שהדרשה נראית חיונית מן הבחינה החינוכית, יש להביאה, גם אם הקשר בינה ובין לשון הכתובים רופף מאד". ראה שם בפרק השקפת עולמו – ערכים, עמ' 209-210: "מעלת לימוד תורה לתלמידים כה גדולה עד כי ניתן להמשיל את העוסק בהוראתה לאבי התלמידים "מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו". על הרעיון הזה שמקורו במדרש חזר רש"י כמה פעמים בפירושו לתורה ולנ"ך. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא פירושו לכתוב ושננתם לבניך אלו התלמידים".

[30] ראו גרוסמן, גדולי היצירה - רש"י עמ' 91: "בכתיבת פירושו למקרא הציב לעצמו רש"י שתי מטרות שנראו לו רבות ערך נוסף על הפרשנות הלשונית והעניינית. הראשונה היא מטרה חינוכית מובהקת, והמטרה השנייה היא לחזק ברכיים כושלות ולהכשיר את הלבבות להתמודדות הקשה עם התעמולה הנוצרית על דחיית ישראל בידי האל ."

[31]  ראו את שיעורה של ד"ר אביגיל ראק ז"ל 'רש"י כמחנך': "הגישה הראשונה מכריחה את הלומד, בכל פסוק ופסוק אותו פירש רש"י, למצוא את הקושי אותו ביקש רש"י לפתור. אולם, הערנו כי עם כל הרצון למצוא קשיים בכתובים, נראה לעיתים שאין מנוס מלומר שלרש"י לא תמיד היה 'קושי' בפסוק, אלא שלפחות בחלק מן המקרים מטרתו לחנך ולעצב את ההשקפה והליכות החיים של בני דורו היא שהניעה אותו לדרוש את הפסוקים. בין אם נקבל את העמדה הראשונה, ונטען כי מטרת הבאת מדרשי חז"ל ברש"י היא אך ורק פרשנית, ובין אם נקבל את העמדה השנייה, הטוענת שמטרת הפירושים היא ערכית-חינוכית, אין ספק כי רש"י - בין במכוון ובין שלא במכוון - היה מגדולי מעצבי החינוך היהודי לדורותיה. ניתן לומר כי רש"י אחראי באופן ישיר לחלק נכבד מעיצוב המורשת החינוכית והערכית של עם ישראל; אולי ניתן אף להרחיק לכת ולומר כי בתחום זה הצלחתו הייתה אף גדולה יותר מאשר בתחום הפרשני".

[32] ראו גרוסמן, 'גדולי היצירה', עמ' 91, בכותרתו: 'המדרש כעיסה בדברי רש"י': "טעות גדולה היא לראות בפירוש רש"י לתורה ספר לקט בלבד. לאחר שיקול זהיר בחר רש"י ממדרשי חז"ל את אלה שנראו לו הולמים את מטרתו. לאחר בחירת המדרש המתאים עמדה בפני רש"י שאלת ניסוחו. לעתים קרובות ביותר הוא עיבד את נוסח דברי חז"ל, השמיט חלקים מן המשא ומתן שבדברי חכמים, הוסיף וגרע מילים ואף שינה את נוסח המדרש. הוא שאף להתאימו ללשון הכתובים ולעשותו בהיר ומובן. לעתים עשה זאת כנראה גם כדי להתאים את נוסח המדרש למגמתו החינוכית". אם כדברינו, הרי מה שעמד לנגד עיני רש"י איננו הפירוש לפסוק בלבד, אלא המסר החינוכי והתובנה הערכית שניתן ללמוד ממנו. לפיכך, אין הוא מחויב עוד להביא את מדרשי חז"ל בצורתם המקורית.

[33] הגרי"ז בחידושיו בהוספות לפרשת ואתחנן. אמנם בדבריו תירץ את השאלה מדוע חז"ל העדיפו לומר את דרשתם על ושננתם לבניך, אך ניתן להשתמש בתירוץ זה כדי להסביר גם את דברי רש"י.

[34] על כך עיין ברש"י שם ובספורנו.

[35] דברים דומים מצאתי גם אצל הרד"ק בפירושו לספר תהילים מזמור ב: "ה' אמר אלי בני אתה, וממנו באה לי המלוכה, ולכן אל יערער שום אדם עליה, כי ה' לקחני לבן, כמו שאמר לשמואל (שמ"א טז, א): כי ראיתי בבניו לי מלך. כלומר: המלך הזה לי הוא, ובני הוא ועבדי הוא... כי כל מי ששומע לעבודת האל יִקָּרֵא בנוֹ, כמו שהבן שומע אל האב ומזומן לעבודתו. וכן בנים אתם לה' אלהיכם, אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן (שמ"ב ז, יד)...".

1. משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פרק א. בדומה לכך בספר המצוות עשה יא: "שציוונו ללמוד חכמת התורה וללמדה, וזה הוא שנקרא תלמוד תורה, והוא אומרו ושננתם לבניך. ולשון ספרי לבניך אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים"...

1.  גם כאן הביא הרמב"ם את המקור מספר מלכים: "בני הנביאים", ולא את המקור בתורה: "בנים אתם לה' אלוקיכם". ראו גם ספר החינוך מצוה תיט (מהד' שעוועל, עמ' תקל-תקלא).

[38] יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמה.

[39] מסתבר שקיבל מרן את דברי הרמב"ם המעוגנים במדרש ההלכה, אולם לא ראה צורך להביא את הפסוק "ושננתם לבניך" ואת הדרשה: "אלו התלמידים". לעומת זאת, רבי יחיאל מיכל עפשטיין בספרו ערוך השולחן יורה דעה סימן רמה כן הביא זאת: "וכשם שמצוה ללמד את בנו כך מצוה ללמד את בן בנו כדכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך... אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים, כדדרשינן בספרי ושננתם לבניך אלו התלמידים שנקראו בנים, כדכתיב בני הנביאים שהיו תלמידי הנביאים, דבן הוא לשון בניין, והרב בונה בניין לתלמידיו בעולם הזה ובעולם הבא. וזהו שאמרו חז"ל אל תקרי בניך אלא בונייך, כלומר דבנייך פירושו בונייך"...