המעין

משכן ה’ בגלגל / יגאל אמיתי

הורדת קובץ PDF

 

מן המפורסמות הוא, שלמרות האיסור החמור הכרוך בעונש כרת להקריב מחוץ למקום אשר יבחר ה', הרי שכמעט בכל ימי הבית הראשון רבים בישראל לא נשמרו מאיסור זה. ספר מלכים חוזר ואומר 'רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת'. במאמר זה אני מבקש להצביע על רצף של עבודת ה', אנטי-הלכתית אך מתמשכת, באתר הגלגל שליד יריחו[1].

שני הזיהויים המקובלים לגלגל ממזרח ליריחו

ראשית קדושתו של המקום עם חניית ישראל באתר הראשון בארץ כנען, מיד אחרי מעברם את הירדן. במקום מציב יהושע את שנים-עשר האבנים שנלקחו מקרקעית הירדן בעת החצייה, ואבנים אלו אמורים להיות זכר לדורות לניסי הכניסה לארץ ולמחויבות של ישראל לאלוקיהם, עושה ניסים אלו (יהושע ד, יט-כד):

וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ. וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן, הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל. וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה, וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר: בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ. לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא, לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים.

לפי הבבלי, עמד המשכן בגלגל במשך 14 שנים בלבד עד שעבר לשילה[2] (זבחים פרק יד משנה ה; קיז, א), ובכל זאת מלאך ה' עלה דווקא מהגלגל אל הבוכים להוכיח את ישראל (שופטים ב, א). המקראות מוכיחים לכאורה כי למרות עזיבת המשכן לשילה נמשכה מסורת הקדושה בגלגל. יתכן גם כי ליד הגלגל עמדו הפסילים הנזכרים בדברי ימי אהוד בן גרא (שופטים ג, יט ו-כו), וייתכן שהמואבים הציבו דווקא שם את פסילי אלהיהם כסמל שלטונם על ישראל[3].

בשני מאמרים מקיפים על מעמד הגלגל כמקום מקודש[4] מדגיש הרב יצחק לוי מישיבת הר עציון כי "בגלגל נערכת ברית המילה עם הכניסה לארץ (יהושע ה, ב-ט) ובכך בא לידי ביטוי הקשר היסודי בין ברית המילה לארץ ישראל, כהמשך להבטחת ה' לאברהם. בכניסתו לארץ כורת עם ישראל ברית עם ה', ולכן בגלגל 'גלותי את חרפת מצרים', ובכך הושלם הניתוק הסופי ממצרים". אך למרות העמדת המשכן בשילה, ועוד מאות שנים אחר כך, אנו עדים לעליית ישראל להקריב קורבנות בגלגל. כך במסגרת משיחת שאול למלך, מצוה אותו שמואל לרדת דווקא לגלגל ולהמתין שם שבעה ימים עד שיבוא להקריב את הקרבנות ויודיע לו מה לעשות (שמ"א י, ח): 'וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת, לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים'. ולאחר השלמת המערכה נגד עמון אומר שמואל אל העם (שם יא, יד-טו): 'לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה'. ובטקס הכתרה זה נאמר: 'וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל, וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל, ויִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה', וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד'. פעמיים מודגש המיקום "לפני ה'". ההגדרה של לפני ה' ע"פ מכות יט, א, היא "לפני הבית", וביומא מה, ב, זבחים סג, ב ומנחות יט, ב היא "מול פתח ההיכל"[5].

ממכלול המקורות נוכל להעריך כי בימי שמואל, לאחר חורבן שילה, שב והוקם המשכן בגלגל. שמואל מעדיף לבוא אליו ולא ולנסות לשקם את משכן שילה ההרוס, אולי בגלל התדמית שנדבקה בו בגלל מעשי בני עלי[6]. לגלגל נסוג שאול ממכמש לאחר שהפלישתים עלו עליה, בה הייתה ההתנגשות הראשונה בין המלך והנביא ערב צאתו של שאול למלחמה בפלישתים (שמ"א יג, ד, ז-טו), ושם שמע בשובו מהכות את עמלק את גזר דינו של הנביא (שם טו, כח): 'קָרַע ד' אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם, וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ'. במהלך דו-השיח בין שאול לשמואל מודגש כי עם ישראל חמל על מיטב הצאן 'לְמַעַן זְבֹחַ, לַד' אֱלֹהֶיךָ... לִזְבֹּחַ לַד' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל', ועם חרטת שאול הוא מבקש משמואל 'וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת-חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה'', ובסיום הוויכוח – 'וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת-אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל', שוב – לפני ה'.

כבר הרב יצחק אייזיק הלוי הדגיש[7] כי לאחר חורבן שילה ולפני העברת המשכן לנוב היה קיים שלב ביניים ובו עמדה במת ציבור בגלגל, ובהיתר, למרות שבכתוב אין התייחסות לתקופת ביניים בין חורבן המשכן בשילה להעברת המשכן לנוב, והגמרא בזבחים (קיח, ב) סותמת: "כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנוב".

גם יותר מאוחר המשיך הגלגל להיות אתר פעיל לעבודת ה'. הוכחה ברורה כי המקדש בגלגל המשיך להתקיים גם בימי בית ראשון, אולי במקביל למקדשים במוצא ובקריית יערים, הם תוכחות הנביאים הושע (הושע ט, יד-טו)[8]:

עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ עַל כֵּן תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה... אִם זֹנֶה אַתָּה יִשְׂרָאֵל אַל יֶאְשַׁם יְהוּדָה, וְאַל תָּבֹאוּ הַגִּלְגָּל וְאַל תַּעֲלוּ בֵּית אָוֶן וְאַל תִּשָּׁבְעוּ חַי ה'... תֵּן לָהֶם ה' מַה תִּתֵּן, תֵּן לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל וְשָׁדַיִם צֹמְקִים. כָּל רָעָתָם בַּגִּלְגָּל כִּי שָׁם שְׂנֵאתִים עַל רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם, לֹא אוֹסֵף אַהֲבָתָם כָּל שָׂרֵיהֶם סֹרְרִים.

וכן (שם יב, יב):

אִם גִּלְעָד אָוֶן אַךְ שָׁוְא הָיוּ, בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ, גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי.

והנביא עמוס מזהיר (ד, ד-ה):

בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ הַגִּלְגָּל, הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ, וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם. וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ, כִּי כֵן אֲהַבְתֶּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אלקים... כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל, דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ. וְאַל תִּדְרְשׁוּ בֵּית אֵל, וְהַגִּלְגָּל לֹא תָבֹאוּ, וּבְאֵר שֶׁבַע לֹא תַעֲבֹרוּ, כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה וּבֵית אֵל יִהְיֶה לְאָוֶן. דִּרְשׁוּ אֶת ה' וִחְיוּ, פֶּן יִצְלַח כָּאֵשׁ בֵּית יוֹסֵף וְאָכְלָה וְאֵין מְכַבֶּה לְבֵית אֵל.

הרב יצחק לוי מעריך נכונה[9] כי המשכן המחודש בגלגל הוקם במקום גל האבנים של יהושע, וייתכן כי אף המזבח היה בנוי מאבנים אלו, וזו דוגמא נוספת לתופעה של שימור עבודת ה' בשלהי ימי הבית הראשון במקומות שנתקדשו בעבר, גם אם לא בהתאם להלכה.

במאמרי ב'המעין' (טבת תשפ"ב) רציתי לטעון כי המשניות במסכת זבחים (פרקים יג-יד) מזהירות בארוכה מפני עבודות מקודשות - שלא במקדש בירושלים. אמנם אפשר לומר שהמשנה מעלה אפשרויות תיאורטיות כדי לחדד את הגדרת האיסור[10], אך באותה מידה ניתן להעריך כי המשנה הייתה צריכה להתמודד עם מציאות קיימת[11]. כך אוסרת המשנה בזבחים את שחיטת הקורבנות שלא במקדש, את העלאתם על המזבח (זבחים יג, א), מגדירה אלו קורבנות כלולים באיסור זה (שם יג, ב-ג), אלו עובדים (שם ג) ועוד.

אם עיקרון זה נכון – הרי שמהמשנה בזבחים (יג, ג) עולה כי בבמות היו שוחטים ומעלים קדשי-קדשים וקדשים קלים, חטאות ואשמות, היו מעמידים לחם הפנים ומדליקים מנורה, וכן מקפידים היו בבמות למנוע מטמאים לעבוד בהם, מקפידים על מחשבות הכהן הזובח שפוסלות את הזבח (אם חשב לאכול או להקטיר אחרי הזמן ההלכתי הקבוע הקרבן הופך פיגול), וכן מקפידים להימנע מהשארת הקרבן אחרי הזמן הראוי (פרק יד, משנה י). מהסוגיה בזבחים קי, א עולה שהיו מקטירים בקודש הקודשים של בית הבמות כמו בעבודת יום הכיפורים במקדש בירושלים[12], ומהתוכחות של הושע ועמוס נראה היטב כי בגלגל הביאו שלמים, מעשרות ולחמי חמץ בקורבנות תודה.

גם לאחר חורבנו או גניזתו של המקום, המשיכו שרידי האתר להיות מאובחנים אצל בני הדור:

  1. אבא חלפתא (בן הדור השני לתנאים) ורבי אליעזר בן מתיא וחנניא בן חכינאי (בני הדור השלישי) עמדו על אותן אבנים "ושיערום כל אחת ואחת שקולה כארבעים סאה" (סוטה לד, א).
  2. כמה דורות אחריהם מתאר אוסביוס, אב הכנסיה בקיסריה במאה השלישית, בספרו אונמסטיקון, כי המקום חרב והגויים מעריצים אותו כמקדש.
  3. הנוסע מבורדו, בשנת 333 לספירה מזכיר אף הוא את שתים עשרה האבנים.
  4. הירונימוס, אף הוא במאה הרביעית, מוסיף "שם 12 האבנים גם היום".

 

לסיכום

פעילות עבודת ה' הכוללת הקרבת קורבנות, עולות ושלמים, התקיימה בגלגל בימי שמואל. זו הסיבה ל"חידוש המלוכה" במקום זה, ולשיבת שאול לגלגל כדי להקריב קרבן תודה אחרי מלחמת עמלק. הקרבת הקרבנות שבה למקום זה אחרי חורבן שילה, וייתכן שהתקיימה אף במקביל לקיום המשכן בשילה. פעילות זו בגלגל המשיכה לאורך ימי הבית הראשון, לפחות עד ימי חזקיהו. פעילות זו כללה הקרבת קורבנות, וכן הבאת מעשרות לכוהנים ששירתו במשכן בגלגל. חפירה ארכיאולוגית בתל המזוהה כגלגל שליד יריחו עשויה לחשוף שרידים מעבודה זו, וללמד כיצד ומתי היא פסקה, ייתכן שעל ידי גניזת המקום בימי חזקיהו או יאשיהו[13].

 

[1] כיום נוטים לזהותה עם תל חרבות בשם: תל אנת'לה, או אל אתלה, ליד תעלה הבאה ממעין אלישע (עין אל סולטן), במרחק 5 ק"מ דרום מזרח ליריחו העתיקה. ליד תעלה זו נמצאת בריכה המכונה בפי הערבים בשם: ברכת ג'לג'ליה, ובמרחק לצד דרום מזרח גם תל בשם תל ג'לג'ל (פנחס נאמן, אנציקלופדיה גיאוגרפית מקראית, תשכ"ו, הוצאת יבנה). פרופ' יואל אליצור מסביר כי "לפי ההקשר הגיאוגרפי ברור שהגלגל הוא מקום השוכן בין הירדן ובין יריחו. אבל הכתוב מגדיר אותו בהגדרת יותר דייקנית: "ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו". לא כתוב 'ממזרח ליריחו', אלא 'בקצה מזרח יריחו'. כלומר, יריחו היא תחום טריטוריאלי גדול. כל האזור שהמים של מעיינות יריחו משקים אותו. בקצהו המזרחי של איזור זה נמצא הגלגל. הגלגל כנראה אינו שם של ישוב (בשום מקום אינו נזכר ברשימת הישובים) אלא של מרחב. כפי שמופיע בפרקנו הקים יהושע גל אבנים באיזור זה. עדות שזהו המקום נמסרה על ידי הנוסע מבורדו (333 לסה"נ) המספר על שתים עשרה אבנים הנראות בקרבת יריחו. בן זמנו הוא האונומסטיקון של אוסביוס מקיסריה המספר שזיהו את הגלגל במקום חרב 2 מיל רומי ממזרח יריחו, ושאנשי האיזור רואים את המקום כמקום קדוש. הנתונים שמספקים המקורות הנוצריים מאפשרים לזהות בביטחון את המקום שהם מתארים. שני מילים רומיים הם קצת פחות משלושה קילומטרים. ואכן, במרחק של כ-2.8 ק"מ ממזרח ליריחו הביזנטית, בין הדרך הרומית העתיקה שהובילה אל הירדן לבין הכביש המודרני העובר במקביל לה כחצי ק"מ מדרום לה, נמצא אתר קדום שעליו בוודאי דיברו המקורות. שם המקום בפי הערבים 'ח'רבת א-נת'לה אבל מעניין שיש עדויות נאמנות מהמאות הי"ט וה-כ' על השתמרות השם גלגל באיזור זה". https://www.hatanakh.com/en/node/30263 (וראה דעת מקרא ליהושע ד, יט; וכן "יריחו היהודית לדורותיה", זאב ארליך, עמ' 23). לטענת ד"ר חגי בן ארצי זיהוי זה נתקל בקשיים: התנ"ך מגדיר את מיקומה של הגלגל "בקצה מזרח יריחו", כלומר בקצה המזרחי של בקעת יריחו, ולדבריו הכוונה ממש ליד הירדן, ואילו ג'לג'ול נמצאת הרחק מן הירדן. לדעת בן ארצי מסתבר שמחנה בני ישראל היה סמוך לירדן, כיוון שהם היו זקוקים למים, שהרי המן ובארה של מרים פסקו עם מעבר הירדן (יהושע ה, יב). ובנוסף, יהושע מן הסתם הרחיק את המחנה ככל האפשר מיריחו ל'קצה מזרח יריחו' מחשש להתקפה מכיוון יריחו, ואילו ג'לג'ול נמצאת בחלק המערבי של בקעת יריחו סמוך לעיר, ואין בה מקור מים. לכן, לדבריו, את הגלגל יש לחפש בקצה המזרחי או אפילו הדרום-מזרחי של בקעת יריחו ליד הירדן וליד מקור מים גדול. לדבריו יש לזהות את הגלגל במעין עין חג'לה, לא רחוק משפך הירדן לים המלח. אזור המעיין מכוסה בחורשות עצי דקל, שניזונים לא רק מן המעיין, אלא גם ממי תהום גבוהים, שנמצאים בשטח נרחב מאוד עד הירדן. בסביבת המעיין נמצא היום מנזר יווני-אורתודוכסי שנקרא דיר-חג'לה. המנזר בנוי על חורבותיה של כנסייה ביזנטית קדומה מן המאה החמישית לספירה, ששרידיה נמצאים בקריפטה של המנזר. מיקומו של המנזר מוסבר במסורת הנוצרית במאורעות שקשורים בחיי אותו-האיש, אבל ייתכן  והמסורת הנוצרית קידשה את המקום בעקבות מסורת יהודית. ואכן, במפת מידבא מופיעה ממזרח ליריחו על הירדן כנסייה בעלת שנים-עשר חלונות, שמעליה כיתוב: "גלגל, מקום שתים עשרה האבנים". מסתבר שהכנסייה המתוארת במפה היא הכנסייה שעל חורבותיה הוקם מנזר דיר חג'לה; כלומר, לפי המסורת הנוצרית-ביזנטית, שכנראה מבוססת על מסורת יהודית, ייתכן שדיר-חג'לה היא הגלגל. https://www.jewishjericho.org.il/hebrew/places/BiblicalGilgal.html

[2] לפי צבי פלג במאמרו במגדים כג, שבט תשנ"ה, ע' 118-115, בגלגל מתחיל להתקיים הציווי על שלוש המצוות שבהן נצטוו בני ישראל עם כניסתם לארץ: להמליך להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה.

[3] קיימת גם אפשרות שיהודים חוטאים הם ששמו את הפסילים במקום שנחשב קדוש לעובדי ה'. ואכמ"ל.

[4] https://www.etzion.org.il/he/download/file/fid/10551

[5] אמנם הרלב"ג (שמ"א א, יד-טו) מדגיש כי "לפני ה'" הוא לפני המזבח דווקא.

[6] משך חכמה, דברים יב, ח (מהדורת הרב קופרמן ירושלים תשנ"ז עמ' פט-צא), מבהיר כיצד ההקרבה בגלגל - כמו גם בבית אל בתקופת הביניים שאחרי יהושע - מותרת ע"פ ההלכה. ייתכן והזמן הממושך של עמידת המשכן בגלגל, כמו גם מסורת הקדושה במקום, והיתר העבודה בתקופת הביניים, גרמה להמשך העבודה במקום גם בזמן איסורו.

[7] הרב יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, תקופת המקרא כרך שישי, ירושלים תרצ"ט, הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' 156-157.

[8] הם חיו במאות התשיעית-השמינית לפני הספירה, לערך. מאות שנים אחריהם בתקופה הביזנטית יתכן שעדיין השתמר זכר מיקום המשכן בגלגל, ראה מפת מידבא, אריאל 116, יולי 1996, עמ' 62. כשם שהשתמר בסמוך זכר מקום מעבר ישראל בירדן, ראה ברכות נד, א.

[9] https://www.etzion.org.il/he/download/file/fid/10551

[10] ראה מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, למברג, תרפ"ח. וכן הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ן.

[11] כך למשל במשנה במגילה (פרק ד משנה ח) מתארת מציאות, אותה היא מגדירה בעייתית, ומחויבת להעמיד מולה מציאות תקנית: "האומר 'איני עובר לפני התיבה ב(בגדים) צבועין' - אף בלבנים לא יעבור. 'בסנדל איני עובר' – אף יחף לא יעבור. העושה תפילתו עגולה, סכנה ואין בה (קיום ה)מצוה. נתנה על מצחו או על פס ידו, הרי זו דרך המינות. ציפן זהב – הרי זו דרך החיצונים".

[12] המחשה לכך בשטח היא מציאותם של שני מזבחות-קטורת בדביר שבמקדש הישראלי בערד, ראה רות עמירן, אורנית אילן, מ' סבן וזאב הרצוג, ערד, הוצאת הקיבוץ המאוחד והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, 1997.  י' אהרוני, "ערד", האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, 1272-1266, 1992. ר' עמירן  ואחרים, "העיר הכנענית הקדומה של ערד", קדמוניות, 50-49 (תש"ם), עמ' 2–19. ר' עמירן ואחרים, ערד הכנענית – עיר שער למדבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1997.

[13] כשיטת יהודה אליצור, למהות הרגמים במערב ירושלים, דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות (תשכ"ט) ירושלים, תשל"א https://www.daat.ac.il/daat/tanach/rishonim/melb23eli-1.htm