המעין

שרידים מפירוש למסכת אבות המיוחס לריטב"א או לתלמידו / פרופ' יעקב שמואל שפיגל

הורדת קובץ PDF

פרופ' יעקב שמואל שפיגל

שרידים מפירוש למסכת אבות המיוחס לריטב"א או לתלמידו

במאמר שלפנינו מובאים לפני המעיין שרידים שנמצאו בגניזה של פירוש למסכת אבות המורכב משלושה קטעים שנמצאים היום בספרייה הלאומית של רוסיה בפטרסבורג.

הקטע הראשון[1] סימנו 2/Ms. Evr II A 237 (בבית הספרים הלאומי מספר מערכת 990001438550205171). מדובר על שמונה דפים רצופים שבכל דף 17 שורות. המשניות אינן מודגשות. הדף הראשון אינו קריא פרט לכמה מילים בודדות. גם בדף השני יש חסרונות רבים, אבל למרות זאת אפשר להוציא ממנו משפטים שלמים, ומהם אנו מבינים שמדובר בהקדמה של פרשן למסכת אבות, ודף זה הוא הדף האחרון בהקדמה. אחריו יש לנו פירוש רצוף לחלק מהמשנה הראשונה של המסכת. שמו של הפרשן אינו נזכר בדפים הללו, ועל כן אין הוא ידוע לנו.

קטע שני סימנו:  Ms. EVR II A 412/2(מספר מערכת(990001438480205171 , ובו זוג דפים שלמים המכילים פירוש על חלק קטן מהפרק השני. הפירוש אינו רציף, אלא בדף ראשון הפירוש הוא סביב משנה א ובדף השני הפירוש הוא על חלק ממשנה ו ועל חלק ממשנה ז. בכל דף 18 שורות. המשניות מודגשות.

קטע שלישי סימנו: 522 Ms. Evr II A (מספר מערכת 990001440070205171), ובו ארבעה דפים שיש בהם פירוש לפרק ב. בתחילה יש פירוש חלקי למשנה ז ומשנה ח. לאחר מכן קטע קטן מהפירוש למשנה יא, פירוש למשנה יב, ופירוש חלקי למשנה יג. בכל דף 18 שורות. המשניות מודגשות. נראה בבירור שהקטע השני והשלישי הם חלקים של אותו כתב יד. אמנם הקטע הראשון שונה מהם, אבל סביר שהוא חלק מאותו פירוש כפי שיוסבר לקמן.

הקביעה שמדובר באותו פירוש מתבססת על כמה ציטוטים שהובאו על ידי ר' שמואל די אוזידא בפירושו לאבות הנקרא 'מדרש שמואל' (דפו"ר ויניציאה, שמ"ה), שנדפס פעמים רבות. הציטוטים מכת"י זה המובאים במדרש שמואל נזכרים בשם הריטב"א ז"ל, או אחד מתלמידי הריטב"א ז"ל. אין הכוונה במדרש שמואל שהציטוט הוא משני חכמים שונים, אלא שר' שמואל עצמו מסופק בזהות הפרשן. כך אנו למדים מהקדמתו של ר' שמואל שבה מנה את רשימת המפרשים הנמצאים בכתבי יד שמהם הוא מצטט. ביחס לריטב"א הוא כתב כדברים האלה: "והריטב"א ז"ל וי"א שהוא מתלמידי הריטב"א ז"ל". לאמור, הוא עצמו כתב שאינו יודע בודאות מי המחבר, ועל כן אתה מוצא שלעתים כתב שהציטוט הוא מהריטב"א ולעתים כתב שהציטוט הוא מתלמיד הריטב"א[2], ולמעשה הכוונה לאותו פירוש.

יש גם סימן אחד המחבר את שלושת הקטעים, והוא השימוש בביטוי עד"ה[3]. אלא שראשי תיבות אלו מצויים בכמה וכמה ספרי ראשונים, ולכן לכל היותר יש כאן מעין זכר לדבר שאכן מדובר לפנינו באותו פרשן. עם זאת לביטוי זה יש חשיבות בפני עצמו, מפני שהוא מלמד גם על אופי הפירוש. משמעותו של הביטוי היא: על דרך האמת, על דרך הנסתר, וכדומה, והוא בא לומר שבנוסף לפירוש על דרך הפשט יש לפנינו פירוש על דרך האמת, והכוונה היא לפרשנות נוספת השונה מהפשט, ולעיתים הכוונה לפרשנות נוספת הקשורה לחכמת הנסתר.

כאמור הביטוי מצוי בכמה וכמה מספרי הראשונים, אבל הואיל ולפי מדרש שמואל מדובר כאן בריטב"א או בתלמידו, הרי שעלינו לברר אם בבית מדרשו של הריטב"א השתמשו בפרשנות בדרך זו ובביטוי זה. ואכן מצאנו כן אצל הריטב"א. כך לדוגמה בחידושיו[4]: "ועל דרך האמת פירשו במה שאמרו בהגדה כפות תמרים זה הקב"ה שנאמר וצדיק יסוד עולם וסודו ידוע ליודעי חן". או[5]: "ועל דרך האמת סוד גדול בדבר רמוז בפרשת בראשית בפירוש התורה לרבינו הגדול ז"ל". וכן נמצא גם בפירושו להגדה של פסח[6] ובספר הזיכרון[7].

אלא שיש לדעת שביטוי זה אינו חד משמעי בדברי הריטב"א. הנה מצאנו בחידושיו[8]: "משום דעל דרך האמת אין בו אלא גינה בית סאתים, ומשום דמיעוט חצר שבו מיבטיל לגבי הרוב חשוב כולו כגינה". או[9]: "ואף על פי שלשון הירושלמי נראה מסייע קצת לפירוש זה אינו כן על דרך האמת", ועוד. המדובר במקרים אלו בפרשנות 'רגילה' לדברי הגמרא, והביטוי בא לומר שלדעת הריטב"א זו הפרשנות הנכונה.

מצאנו בפירוש שלפנינו עוד פרטים שמן הראוי להתייחס אליהם, ולברר אם הם אכן מתאימים, או אינם סותרים, את הזיהוי של מדרש שמואל. הפרשן מקדים לפירושו הקדמה מחורזת, שיש בה שימוש במליצות מפסוקים ומדברי חז"ל. אכן צורה זו של כתיבת הקדמה מצאנו בחיבורי הריטב"א, וכך היא ההקדמה שכתב לספר הזיכרון. אמנם זו דרכם של הרבה מרבותינו הראשונים, כך שמצורת הכתיבה אין לדעת מאומה על  זיהוי המחבר. נוסף על כך ביטוי מיוחד לכאורה נזכר בפירוש והוא: "כבר פירש רבנו משה תואר הקבלה בתחילת החיבור". לאמור, הפרשן שלפנינו מכנה את "משנה תורה" לרמב"ם בשם "החיבור". במקום אחר[10] דנתי בתפוצתו של כינוי זה, ובין השאר הראיתי כי מצאנוהו גם אצל הריטב"א[11]. נמצא כי כל זמן שאין לנו ראיה שאין לקבל את ייחוסו של בעל מדרש שמואל שהפירוש שלפנינו הוא שריד מתורתו של הריטב"א או אולי של תלמידו, הרי שעלינו לקבל זאת כעובדה[12].

אפשר שקרוב יותר לומר שהפירוש הוא של תלמיד הריטב"א. זאת מפני שמסוף ההקדמה, אם אכן הקריאה היא כהלכה, עולה כי מחבר הפירוש נמצא באי מיורקה, שהוא אי בים התיכון מזרחית למרכז ספרד דהיום. עד כמה שאנו יודעים על תולדות חייו של הריטב"א, הוא לא פעל במקום זה, וניתן להניח אם כן כי הפרוש נכתב על ידי תלמידו. יתכן שאפשר להוסיף ראיה לכך. בסוף הקטע השלישי כתב המחבר: "ויש בה רמ"ח תיבות עם ה' אלהיכם אמת ולפיכך חוזר שליח ציבור אותם שלוש תיבות בקול רם כדי להשלים המנין שבו". כידוע יש בקריאת שמע רק רמ"ה תיבות, ובראשונים היו כאלה שהתנגדו להשלמה לרמ"ח תיבות. גם אלה שהסכימו עם ההשלמה עשו זאת על ידי הוספת המילים 'אל מלך נאמן'. בשלב מאוחר יחסית בתקופת הראשונים[13] באה שיטה חדשה לעולם על יסוד האמור בזוהר חדש במדרש הנעלם לרות, כי במקום להוסיף את המילים 'אל מלך נאמן' יש לחזור על 'ה' אלקיכם אמת'[14]. ר' אהרן הלוי רבו של הריטב"א עדיין לא הכיר את השיטה החדשה. אלו דבריו[15]:

ולפיכך במקום [אמן] תקנו לומר אחר אהבת עולם אל מלך נאמן, דהוא חד מן פירושיה דאמן כדאיתא בהרואה. ותקנו גם כן להשלים רמ"ח תיבות שבקרית שמע כנגד רמ"ח איברים, כדאיתא באגדה.

אכן גם הריטב"א לא הכיר שיטה זו, שהרי בחידושיו לברכות שם (מה סוף ע"ב), כתב דברים אלו מילה במילה. כבר כתב ר' משה הרשלר[16] כי דרכו של הריטב"א בחידושיו לברכות להביא מדברי הרא"ה מבלי להזכיר את שמו. מובן מאליו שבכותבנו כי חידושים אלו הם של הריטב"א סמכנו בכך על ר' משה הרשלר שהאריך לבאר זאת[17]. העולה מכאן כי יש מקום לומר כי הפרשן שלפנינו הוא תלמיד הריטב"א, ולא הריטב"א עצמו, אבל מידי ספק לא יצאנו.

בקטעים שלפנינו נזכר הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה, כפי שכבר כתבתי לעיל. כן מוזכר ר' יונה בפירושו לאבות. קשה להסיק מכאן על דרכו של המחבר.  אכן על דרך מסויימת של הפרשן ניתן להסיק מהקטעים שלפנינו. אנו רואים כי הפרשן משתדל להסביר את הסמיכות של המשניות או של מאמרים, וכן מוכח גם מקטעים נוספים בשם הריטב"א או תלמידו המובאים במדרש שמואל[18]. אכן השאלה מה טעם משניות מסויימות מסודרות זו ליד זה עמדה לפני חלק מפרשני מסכת אבות, ואפשר שהפרשן שלפנינו הוא הראשון מביניהם שעמד על כך, אמנם הוא לא עמד על כך באופן שיטתי[19]. על דרכו של המחבר להביא פירוש נוסף, כאשר הביטוי הפותח הוא: עד"ה, כבר כתבתי לעיל.

בהכנת שרידי הפירוש לדפוס הדגשתי את כל המשניות, וכן את חלקי המשנה כאשר הם דיבור המתחיל של הפירוש. בחלוקת המשניות ומספרן הסידורי הלכתי אחר דפוס וילנא. לא ציינתי לחילופי נוסח ביחס לנוסח המשנה, והמעיין יעמוד על כך מעצמו. פיסקתי את הפירוש וחלקתיו לקטעים בהתאם להבנתי. הקיצורים, פרט לאלו שבמשנה, הושלמו ללא סימן מיוחד. ראשי התיבות לא נפתחו. את המקורות לדבריו הוספתי בסוגריים עגולים בגוף דברי המחבר. הפנייה לפסוק צויינה רק אם המליצה או הציטוט מכילים לפחות שלוש מילים מהפסוק. סוגריים עגולים מציינים גם מחיקה, וסוגריים מרובעים מציינים תיקון או הוספה. סוגריים זויתיים מציינים שהקריאה אינה ודאית, והיא נעשתה על פי שברי אותיות. שם הוי"ה נכתב בשני יודי"ן כאשר מהיו"ד השמאלית נמשך מעין קו למעלה. האותיות א-ל מחוברות בשם שמים, ולעתים גם במילים אחרות (כגון: ישראל, ואלה) אבל לא בכולן (כגון: אלו, נכתב רגיל).

 

 

[קטע א]

[מש]כיל שיר ידידות[20] הולך בדרכם לא ישוב ריקם[21], כי לכולם ברית כרותה בגלויים ועמקם[22], [ז]את התורה נתונה לאדם במתכונתו, ויברא אלהים את האדם בצלמו[23] ובדמותו, זה כלל הספר הזה, והוא צלם אלהים הבנוי על הסדר הזה, בנוי על מסכת אבות, סולו לרוכב בערבות, ביה שמו ועלזו לפניו[24], לפניו אשפוך שיחי[25] להשקות אותי מפרי עדניו, וממנו מענה לשון, אשאל[26] לשמרני כאישון[27], בת עין מלדבר ...מרים שה...כ... לילה, ואזכיר כל ענין וענין במקום הנאות, וזה לך האות[28], על דרך תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו (משלי כה, יא). ועתה א[חל], בעזרת אל, אשר העיר לעשות זאת המלאכה, [ולת]ת את הברכה, לאיש כמוני היום קטן מן הקטנים בער בלי חכמה, ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים ירבה עצמה[29] (ישעיה מ, כט), יערב עליו שיחי [אנכי] אשמח ביי' (תהלים קד, לד), השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תתמכני (שם נא, יד), מיום זמן בו האמת נעדרת, או [א]ם בקצוי הארץ נסתרת, א[ו א]ם לתוך ים בחר[ה] [ל]רד[ת, או אם] עלתה מרום ושם נסתרת, אמנם מצאתיה באי מיורק[30] ... לכל נברא ובה נגזרת.

משה קבל תורה מסיני, זו תורה שבעל פה, שתור'ה שבכתב בביאור[31] ניתנה כדכתי'ב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה (שמות כד, יב) תורה זו תורה [ש]בכתב, והמצוה זו תור'ה שבעל פה[32], ובלוחות ניתנו עשרת הדברות ובם נרמזו תרי"ג מצות[33] שנא'מר אך טוב לישראל[34] (תהלים עג, א), ואין טוב אלא תורה כדכתי'ב כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד, ב; אבות ו, ג) כלומ'ר בין אלף של אנכי[35] ובין כף של רעיך יש בכולם תרי"ג אותיות[36], כל אות ואות כנגד מצוה אחת. ורבו'תינו זכ'[37] אמרו (יומא פה ע"ב) אך חלק.[38]

ואמ'ר מסיני, על שם הסנה[39] נקרא ההר הר סיני, שבסנה נראה הב"ה למשה, לקיים מה שנא'מר עמו אנכי בצרה (תהלים צא, טו; שמות רבה א, ה) <כי הוא> עץ (שעל) [שפל] ומלא קוצים[40], ולפי'כך אין [פס]ק בין משה משה כמו <ש>יש בין אברהם אברה'ם ובין יעקב יעקב.[41] ובמד'רש[42] משל לאדם שיש לו משא על כתיפו ואינו רואה השעה[43] שיהא פורק אותה מעל כתיפו.

ומסרה ליהושע, לא אמ'ר ונתנה משה, דלא שייך נתינה אלא בדבר הניתן מיד ליד כמו ואתנה לך את לוחות האבן (שמות כד, יב), וכן כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור (שמות כב, ו), אבל מסירה שייכה בדבר חכמה המוס'ר הרב לתלמי'ד. ומלשון זה יש אֵם[44] למקרא ויש אם למסורת (פסחים פו ע"ב) שנכתבה המלה בספר תורה בענין אחד[45] ואנו קורין אותה בענין אחר, כמו ישגלנה ישכבנה (דברים כח, ל) ובעפולים ובטחורים (שם שם, כז). ולפי'כך נהגו רז"ל בלשון זה עדי כתיבה (גיטין לג ע"ב) ומסירה (שם כא ע"ב[46]) כאדם שיש לו שטר חוב על חבירו ומוכר אותו לאחר, צריך ליטול לו קנין היאך מוסר לו זה השטר חוב והכח שיש לו בו על חבירו בערך שלקח ממנו כך וכך, ואם (לו) [לא] מסר לו השטר חוב והכח שיש לו בו לא עשה ולא כלום וחבירו לא קנה, שהרי לא הקנה לו אלא השטר בלבד. ומה שאמרה תורה בגט ונתן בידה (דברים כד, א) ואפי'לו על ידי שליח[47] לא דמי לזה, לפי שבגט כתו'ב שם בעלה ושם האשה, אבל בשטר חוב שאינו כתוב בו שם מי שקנאו לא קנה אלא במסירה.

ולפי'כך הזכי'ר התנא משה קבל תו'רה מסיני ומסרה ליהושע, ולא אמ'ר הב"ה נתן תורה למשה [ו]נתנה ליהושע, על שם תורה שבעל פה שלמדה משה ליהושע ומסר לו מסרת חכמתו. ומה שזכה ליהושע להיות ממלא מקומו של משה, לפי ששימש אותו כהוגן לו דכתיב ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל (שמות לג, יא). כי המשמש תלמידי חכמי'ם זוכה להיות ממלא מקומם, כאשר תמצא באליהו שאמ'ר לאלישע משרתו שאל מה אעשה לך (מלכים ב ב, ט) ואמ'ר לו אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי (שם). שאל לו בחכמתו שיהיה לו פי שנים מן התלמידי'ם האחרי'ם, כמו שהבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו.[48] ורז"ל אמרו (ברכות ז ע"ב) [גדולה] שמושה יותר מלמודה שנא'מר ויאמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו (מלכים ב ג, יא) אשר למד לא נאמר אלא אשר יצק. כלומ'ר, גדולה שמושה יותר מלמודה, ששימושה של תורה יש בה תורה ומעשה ובלימוד אין בו מעשה. ובמדרש אמרו,[49] מפני מה זכה יוסף למלכות מפני שעבד את רבו כהוגן וכו', ומה יוסף על שעבד את רבו כהוגן זכה למלכות, יהושע שעבד את משה ושרת אותו על אחת כמה וכמה שהוא מן הדין שיהא ממלא מקומו ושיהיה מלך, עד כאן פשט.

ועד"ה[50] במדרש[51] רמזו שמשה בתחלה ראה אש יסודי בסנה, ולפי שהיה תמה באותה ראיה אמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה (שמות ג, ג), וכשסר לראות אז נאמר לו אל תקרב הלום (שם שם, ה), ואז ראה אש רוחני בתוך אש היסודי,[52] ואז כשהשיג אותו הענין הנכבד ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שם שם, ו). ושם נאמר לו של נעליך מעל רגליך (שם שם, ה), כל המנעלים הגשמיים[53] המונעים לאיש מהשיג אמתת הנבואה. ובמה הבין, באש רוחני שהיה בתוך אש היסודי. בלבת אש (שם שם, ב), בלב האש,[54] לבי[55] האש היסודי עולה להב שלו למעלה וכחו נמשך כלפי מעלה, ואש הרוחני הלהב שלו נמשך כלפי מטה וכחו,[56] לענין תבין כי העליוני' הם צריכין לתחתונים כמו שהתחתונים צריכי' לעלי[ו]ני'ם כדכתי' אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף (תהלים פה, יב), כשאמת מארץ תצמח אזי וצדק משמים נשקף.[57] ואש יסודי כנגד תורה שבכתב, ואש רוחני כנגד תורה שבעל פה. ועל כן אמר התנא משה קבל תורה מסיני, כלומ'ר מן המראה אשר ראה בסנה הבין בשתי תורות, שהם התורה והמצוה.[58]

וכן בתחלה ראה מלאך יי'[59] וכשאמר לו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם (שמות ג, ו) וכו' אז השיג את יי' העומד עליו, כי בכל מקום שזה המלאך עומד שם הוא כבוד השכינה,[60] ויהיה אנכי אלהי אביך, אנכי[61] עשו בכורך (בראשית כז, יט) וכזה אנכי האל בית אל (שם לא, יג).

וענין גדול ארז"ל לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג, י) ה"א בסוף תיבותא, לומ'ר שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם (ויקרא רבה א, ה), ובכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם (מגילה כא ע"א), ופני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (בבא בתרא עה ע"א), ושכינה במערב (שם כה ע"א) והיא כפני לבנה,[62] וכמו שהלבנה אין לה אור מעצמה כי אם מן השמש, כן זאת המדה שהיא כפני לבנה לא היתה יכולה להגאל אלא על ידי משה שהוא כפני חמה. וה"א של לכה היא ה"א של בהבראם (בראשית ב, ד) כנגד ה"א אחרונה של שם המיוחד של ארבע אותיות, ורז"ל אמרו בהבראם בהא בראם (מנחות כט ע"ב), וי"א אל תיקרא בהבראם אלא באברהם (בראשית רבה יב, ט) שבזכותו נברא העולם, והוא חסד שנא'מר חסד לאברהם (מיכה ז, כ) וכתי'ב והוכן[63] בחסד כסא (ישעיהו טז, ה), וחסד[ך] יי' מלאה הארץ (תהלים קיט, סד), כי אני יי' עושה חסד (ירמיהו ט, כג). והה"א שנתוסף בשמו[64] והה"א שניתוספה בשרה הם כנגד שני ההי"ן שבהשמימה[65] (בראשית טו, ה), והם[66] קשורין זה בזה [ב](כ)זריקת הנשמה בגוף, והם שני ההי"ן שבאהיה, והיא כנגד מלכות בית דוד. ולפי שנדמה מלכות בן פרץ ללבנה הנפרצת לעתים, היו רגילין לומ'ר בקדוש החדש דוד מלך ישראל חי וקים הוא (ראש השנה כט ע"א, ע"ש), ולפי'כך היא מאותיות זעירתות,[67] והיא כסא של רגל אחד, והיא אבן הראשה (זכריה ד, ז), משם רועה אבן ישראל (בראשית מט, כד), ועל אבן אחת שבעה עינים (זכריה ג, ט), לפי שהיא כלולה משבע כנגד שבעת ימי השבוע, והיא קדש כנגד יום השבת שהוא יום זיווג להב"ה עמה, ולפיכ'ך עונתן של תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת (כתובות סב ע"ב), וכתי'ב מחלליה מות יומת (שמות לא, יד) והיא בת מלך בכל מקום, והיא נקראת חרב נוקמת נקם ברית (ויקרא כו, כה) והיא הנקרא שדי שהיא שודדת מערכות עליונים ותחתונים, והיא הנקרא קדש, קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה (ירמיהו ב, ג) בה"א, לרמוז להא הנזכרת. וכל נערה בתולה ואיש לא ידעה כתו'ב בתורה נער, לפי שאינה ראויה להוליד[68] עדין כי זאת היא כדל"ת,[69] ולא זכתה שרי לבן בעוד שהיתה שמה שרי. והיא נקראת חכמת שלמה לפי שהיא קדש ונאצלת מחכמת אלהים שהיא קדש שנא'מר נאדר בקדש (שמות טו, יא). וכשאמר נאדרי בכח (שם שם, ו) לא הזכיר קדש לפי שהיו"ד מנאדרי היא יו"ד של י"ה, ותגה רומזת לחכמה ולאין שממנה נאצלה, ולפי'כך יו"ד משרי נחלקה לאברהם ושרה, ונתנה משה ליהושע שהוא כפני לבנה, לרמוז על עשרת הדברות ה' בכל לוח ולוח, והיא הנקראת שומר ישראל (תהלים קכא, ד), והיא הנקראת לב השמים (דברים ד, יא).

ואמ'ר הכתו'ב כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב) ביצחק ולא כל יצחק (סנהדרין נט ע"ב) רמז לתפארת ישראל שצורתו חקוקה בה,[70] וברוך כבוד יי' ממקומו (יחזקאל ג, יב) מעוצם מעלתו,[71] כמו ממלא מקום[72] אבותיו היה (שבת נא ע"א). וכדי ליחדם אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כמשמע[73] מבניו שמע ישראל (פסחים נו ע"א).

והוצרכתי להאריך בזה כדי שיהיה מפתח לכל הספר בדברי בה, ועליה אמר דוד המלך ע"ה יענך יי' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב (תהלים כ, ב) היא מדתו, ונקראת אלהי יעקב לפי שהיתה בעזרו לעת שיצא לחוצה לארץ שנא'מר כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי (בראשית כח, טו) וכו', וכשירד למצרי'ם אמ'ר אנכי ארד עמך מצרימה (שם מו, ד), ישלח עזרך מקדש (תהלים כ, ג) מחכמת הנקראת קדש, ומציון יסעדך (תהלים שם), ממקו'ם הבינה. והסתכל בזה הענין ואז תבין יראת יי' ודעת אלהים תמצא (משלי ב, ה), והבן זה מאד.

ויהושע לזקנים, הם הזקנים שהאריכו ימים אחר יהושע.

וזקנים לנביאי'ם ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, כבר פי'רש רבנו משה תאר הקבלה בתחלת החבור,[74] ולפי'כך לא רציתי לדבר בזה.

הם אמרו ג' דברים הוו מתונים בדין, הטעם שהתחילו בתחלת דברים בדין, לפי שאחר שקבל משה את הלוחות מיד צוהו הבור'א ואמ'ר לו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם  (שמות כא, א), ואמ'רו חז"ל[75] וא"ו מוסיף על ענין ראשון, מה י' הדברות מסיני אף אלו מסיני. וכן כאן אחר שבאר התנא משה קבל תורה מסיני, התחילו לדבר בדין ואמרו הוו מתונין בדין.

באבות דר' נתן[76] פירשו מתונים מלשון מתנה, כלומר תשימו אנשים דיינים מאותם שהם אנשי אמת שונאי בצע שונאים לקבל ממון, כמו שתרגם אנקלו'ס ע"ה (שמות יח, כא) סנן לקבלא ממון,[77] כדי שלא יקחו שחד ויבאו לעוות את הדין. וכן רו'צה לו'מר הוו ממנים דיינים שיתנו את הדין במתנה.

ורבי'נו יונה ז"ל פי'רש אותו מלשון המתנה, שלא יהיו הדיינין ממה[ר]ים להפסיק את הדין עד שישאו ויתנו בו ובעיון גדול, כמו שאחז"ל (סנהדרין לה ע"א) מחמיצין את הדין, ואז על פי העיון והדקדוק יהיו מזכי'ן את הזכאי ומחייבין את החייב.

ולי נראה[78] הוו מתונין בדין כמו נתונים, כלו'מר הוו בעיניכם כאלו אתם נתונים בדין, וכמו שאם אתם הייתם עומדין בדין תדקדקו בו כדי שתהיו יוצאין זכאין מן הדין, כך אתם כשיעמדו אחרים לפניכם בדין תדקדקו בו ותזכו למי שהוא זכאי ותחיבו למי שהוא חיב על פי הדין ועל פי האמת כמו שאחז"ל יקוב הדין את ההר (סנהדרין ו ע"ב).

ולא[79] תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא (דברים א, יז). ולשון לא תגורו מלשון אגרה בקציר[80] מאכלה (משלי ו, ח), כלומ'ר[81] לא תאספו דבריכם מפני איש, ולא תכירו פנים במשפט (דברים שם). ויש מפרשי'ם אותו מלשון כי יגרתי מפני האף והחמה (דברים ט, יט), ומזה הלשון ויגר מואב (במדבר כב, ג), כלומ'ר לא תגורו, לא תפחדו[82] מפני איש.

כי הבורא הוא דיין אמת, עומד על הדיינים לראות אם ידונו הדין לאמתו, כדכתי'ב אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט (תהלים פב, א). ולפי'כך אין ב"ד פחות משלשה (משנה ריש סנהדרין), אע"פ שהלכה כר' אבהו שאמ'ר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראין ב"ד חצוף (שם פז ע"ב[83]), שמא יהיו חולקין זה עם זה ולא יהיה ביניהם שלישי להכריע, וקראם חצוף לפי שהם מחזיקין את עצמם כאותם הדיינין שיודעים לפסוק את הדין כדת וכהלכה. וכן אמרו חז"ל יחיד מומחה שדן דינו דין (עי' יבמות כה ע"ב), וסנהדרי קטנה בעשרי'ם ושלשה וסנהדרי גדולה באחד ושבעים (משנה ריש סנהדרין), כדי שאם המזכי'ן כמו המחייבין שאותו האחד יהיה פוסק את הדין ואחרי רבים להטות.

ובמאד מאד צריכין הדיינין ליזהר בדין, כי בכל זמן שדין בעולם, העולם עומד (אבות ספ"א), וכל זמן שאין דין בעולם, אין העולם יכול להתקיים, כדכתי'ב מלך במשפט יעמיד ארץ [ואיש תרומות יהרסנה] (משלי כט, ד). אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום, וגם אינו מפחד מכלום משום אדם, יעמיד ארץ.[84] וכל איש יהיה שורר בביתו ובכל מה שיש לו.[85] ואם דומה הדיין לכהן המחזר בבית הגרנות, יהרסנה (סנהדרין ז ע"ב), מפני שצריך לזולתו וגם הוא צריך להחניף כדי שיתנו לו כל איש תרומתו, בודאי לא תעמוד בדין בזה הארץ, אדרבה תהרס, וכל דאלים גבר.  

והעמידו תלמידים הרבה, כי כן צוה הב"ה למשה אשר תשים לפניהם (שמות כא, א), כמו שימה בפיהם (דברים לא, יט), למדם הלכות דינים עד שיהיו שגורים בפיהם ואז יוכלו לדון דין אמת (עי' עירובין נד ע"ב). ואמ'ר לפניהם, ולא לפני אומות העולם (גיטין פח ע"ב), לפי שחוקיו ומשפטיו לא הגיד אותם כי אם לישראל כדכתי'ב מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישר'אל לא עשה כן לכל גוי ומשפטי'ם בל ידעום (תהלים קמז, יט). ורז"ל דרשו לפניהם ולא לפני א[ו]מו'ת העולם, שאסור לישר'אל לילך בערכאות של גוים משום[86] דכתי'ב ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך (שמות כג, יג).

ועשו סיג לתורה, שנא'מר ושמרתם את משמרתי (ויקרא יח, ל) עשו משמרת למשמרתי (מועד קטן ה ע"א), כמו שמצינו בתורה בענין הנזיר שאמ'ר הכתו'ב מחרצנים ועד זג לא יאכל (במדבר ו, ד), וחז"ל אסרו לנזיר ליכנס בכרם משום לך לך אמרי'נן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב (פסחים מ ע"ב), שאם יכנס הנזיר לכרם אחר שהשכחה מצויה, אולי ישכח את נדרו ויבוא לאכול מן הענבי'ם. ובעבור זה נהגו החכמי'ם להרחיק את עצמם[87] מדברים המותרים כדי שלא יכשלו בדברים האסורים ויבואו לידי מכשול ולפרוץ גדר, והפורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י, ח), עד כאן פשט.

ועד"ה[88] הוו מתונים בדין, שהרי הבורא ית' כשברא עולמו לא בראו אלא בדין שנא'מר בראשית ברא אלהים (בראשית א, א), וראה שלא היה העולם יכול לעמוד אם יחטא אדם מיד נלכד בעונו, ויהיה נענש מיד בלי אריכות אפים, ואחר שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), ועל עונש עברה אחת שעבר אדם ה[ראשו]ן נק[נס]ה עליו מיתה ועל כל יוצאי יר[יכו],[89] כל[90] [אדם ש]הוא בעל עבירות הרבה שיהיה נכרת [כי נכ]של [בר]וב [ע]וניו, ויהיה כל העולם חרב ולא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיהו מה, יח), לפיכך שיתף מדת הדין למדת רחמים וברא עולמו דכתי'ב ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים (בראשית ב, ד; פסיקתא רבתי מא, ב, מהד' איש שלום, דף קסז ע"א). והוא ית' היה שלישי[91] בענין, שאלו השתי מדות דין ורחמי'ם כלי אומנותו כדכתי'ב ואהיה אצלו אמון (משלי ח, ל) אל תקרי אמון אלא אומן (תנחומא בראשית א), והרי אחז"ל (בראשית רבה יב, א) הוא עשך ויכונניך (דברים לב, ו) על כל אבר ואבר נמנו וגמרו הוא ובית דינו...

 

[קטע ב]

[רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין] (ב, א)

הלא אמרו רבותינו ז"ל (כתובות נ ע"א) המבזבז נכסיו אל יבזבז יותר מהחומש,[92] כדי[93] שיהיו חייו קודמין לחיי זולתו, ואם בענין הקדש[94] כך, כל שכן בשאר דברים, וזאת היא המדה שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם.[95] גם החכמים המושלים לא לנדיבים[96] אלא על שמירת ממונם ועל פזורם בעת שהוצרך, כמו שאמרו בדרך משל[97] על החכמה שאל שאלת השוטים ושמור שמירת הנדיבים. ולפי שר'בי דבר דבריו בכלל ופרט שאמ'ר אי זו היא דרך ישרה וכו' זהו כלל, וא"כ[98] פרט ואמ'ר שהדרך שהיא דרך ישרה הוא זה, כל אדם צריך להיות זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, ממהר לעשות אותה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, שלא נתפרש בתורה מהו השכר המגיעו לאדם כשעושה מצוה אחת או כשעושה מצות רבות, והטעם אמרו חכמי'ם[99] כדי שלא יתבזו המצות, שמצוה ששכרה מרובה ירוצו בני אדם לעשותה, ומצוה שאין שכרה מרובה לא ירוצו בני אדם לעשותה כי תתבזה בעיניהם, גם בעיני הרואים. וכמדומה לי שלא נתפרש מתן שכרן כדי שלא ירא[ה] העושה אותם כמי שעושה אותם לשם שכרם.

ויש מפרשים[100] שאין אתה יכול לתת ערך למתן שכרן, שהרי מצוה [שהיא] קלה בעשייתה נאמר בה למען י[י]טב לך והארכת ימים (דברים כב, ז), מצוה שהיא חמורה בעשייתה על אחת כמה וכמה.

והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, דבר ידוע הוא שלא קרא ר'בי להוצאת המצוה שאדם מוציא בעשייתה הפסד, וגם לא היה אומ'ר להוצאת העבירה שכר. אלא רצה לומ'ר שאם נזדמן לאדם רוח גדול בשעת עשיית המצוה, ואם יעשנה יפסיד אותו הריוח הבא לידו, ואם יתעסק להשיג הריוח איננו יכול לעשות המצוה, בא ר'בי להשמיע עיצה טובה ואמ'ר מוטב שתפסיד הריוח ההוא ותעשה המצוה, ותחשוב הפסד הריוח כנגד שכר המצוה שהרוחת בעשייתה, ותמצא ששכר מצוה גדול מהריוח אלף פעמים, ששכר המצוה עומד לאדם לפחות עד אלף דור, ולעובדי השם מאהבה אלפים דכתי'ב ועושה חסד לאלפים [לאוהבי ולשומרי מצותי] (שמות כ, ו). והריוח שיכול אדם להרויח בעולם הזה עד כמה יעמוד, אם יעמוד לו כל ימי חייו ויהיה מסתפק ממנו וימי האדם אם בגבורות [שמונים שנה] (תהלים צ, י)...

 

[אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון] (ב, ו)

על שהרגת וגרמת להציף ראש על פני המים הרגוך והציפו ראשך, ולסוף מי שגרם לך להציף ראשך, יט(י)[ו]פון גם הם, כי מגלגלין חובה על ידי ח[י]יב (שבת לב ע"א). והודיענו שבמדת האדם הב"ה מודד מדה כנגד מדה (שם קה ע"ב) לבלתי יחטאו בני אדם ותהיה יראתו על פני האדם וזה ענין ודאי, כי פועל אדם ישולם לו הן לטוב והן לרעה.

ועד"ה[101] כמו שהבורא מודד מדה כנגד מדה לגוף, כן מודד לנפש בעולמה,[102] שהוא עולם שכולו טוב וכולו ארוך, וזה הענין נרמז בפסוק[103] יום תעזבני י[ו]מים אעזבך, והלא אין הב"ה מודד לאדם אלא מדה כנגד מדה והוא לא חטא אלא יום אחד ולמה יעזבנו שני ימים, אלא יעזבנו שני ימים אחד לגוף ואחד לנפש. כיוצא בו כי לקחה מיד יי' כפלים בכל חטאתיה (ישעיהו מ, ב), ענש הגוף וענש הנפש. וכן הנחמה כפולה לגוף ולנפש דכתיב נחמו נחמו עמי (שם שם, א), כי אין הב"ה מקפח שכר של בריה (פסחים קיח ע"א).

וכמו שאם חטא אדם יענש בגוף ובנפש, כן השכר שהוא מדה טובה ומרובה ממדת הפורענות (סוטה יא ע"א) יבא לגוף ולנפש, ושכר הגוף הוא בעולם הזה, ושכר הנפש לעולם הבא שהוא עדן, שעליו נאמ'ר (אלהים) עין לא ראתה[104] אלהים זולתיך (ישעיהו סד, ג), ושם תקבל הנפש שכרה בחשבון ימי הבורא שהוא יומו אלף שנים (תהלים צ, ד), ואלפים דורות מאלף שנים היום ושמונים בשעה,[105] תמצא שאין לו הפסק עולמית. וענין זה יתבאר לך בפרק בעשרה מאמרות בס"ד ועיין בזה העניין הנורא והעצום ואשרי כל חוכי לו (ישעיהו ל, יח).

 

[הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה מרבה נכסים מרבה דאגה מרבה נשים מרבה כשפים מרבה שפחות מרבה זמה מרבה עבדים מרבה גזל מרבה תורה מרבה חיים מרבה ישיבה מרבה חכמה מרבה עצה מרבה תבונה מרבה צדקה מרבה שלום קנה שם טוב קנה לעצמו קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא] (ב, ז)

הוא היה אומ'ר מרבה בשר מרבה רמה, אחר שהודיענו ענין המדות שהם מדה כנגד מדה אמ'ר המידות שהם לדעת של אדם טובות בעיניו והרעות [ה]מגיעות לו בעבורם כמו שאמ'ר שלמה המ'לך ע"ה יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות (משלי יד, יב) כדי להרחיק ליראי יי' מהם, והתחיל במדות המגונות וסיים במדות הטובות.

ואמ'ר מרבה בשר מרבה רמה, האדם ההולך אחר המאכל והמשתה והתענוג כדי שיהיה צוארו שמן,[106] מלבד שכל מי שהוא בעל בשר מרבה חלאים רעים לעצמו בסבת רוב המאכל יולדו בו לחות רבות ויצא ממזג השוה, ויולדו בבשרו הגרב והחרס לאחר הפטירה מתוך מותר המאכל אשר הוא באסתומכא ובבני מעים, שם נעשית הרמה ומשם מתפשטת לכל קצוות...

 

[קטע ג]

[מרבה נשים מרבה כשפים...]

וכדי להבזותה[107] בעיני בעלה, ושתהיה היא[108] בעיניו כמוצאת שלום [...] מרבה לעשות לו כשפים להטות לבבו אליה. ועל ענין זה נאמ'ר ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו (מלכים א יא, ד), כל כך עשו לו כשפים עד שנמשך אחריהם ונפשו דבקה בם. מלבד שיש רעה חולה גדולה מזו שמאכילין לאדם דברים רעים, שגורמין לאדם מיתה או חולי.

מרבה שפחות מרבה זמה, שהם מזנות עם אנשי העיר ההיא, ונמצא שהוא הגורם, ומלאה הארץ זמה בסיבתו.

מרבה עבדים מרבה גזל, לפי שהם מרעים צאן ובקר מאדוניהם בשדות שאינם שלו כדי שיהיו שמנות וטובות, ובזה ימצאו חן בעיני אדוניהם.

אחר שמנה עניני המדות הרעות שרעה גוררת רעה אחרת לעושה, מנה מדות הטובות שהן מדות הנפש שהן כנגד מדות הגוף שמנה.

מרבה תורה מרבה חיים, אמ'ר זה כנגד[109] מרבה בשר מרבה רמה, כי ריבוי הבשר בסיבת המשתה והשמחה וסוף השמחה והעידון מן הגוף הוא לרמה, ומרבה תורה הוא בעינוי גופו ונפשו שנ'אמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל (במדבר יט, יד) אין אדם זוכה (לזוכה) לתורה אלא אם כן ממית עצמו עליה (שבת פג ע"ב, ע"ש) וזהו שאמרו רז"ל (אבות ו, ד) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו', ואמרו (תנחומא נח ג, ע"ש) [ו]לא תמצא בארץ החיים (איוב כח, יג) וכי התורה בארץ המתים ה[י]א נמצאת, אלא לא נמצאת בארץ האנשים שהם חיים בעולם הזה, שהם עשירים והולכים אחר האכילה והשתיה ויושבים במעדנות, ובאיזה מקום תמצא במי שממית עצמו עליה. ויותר שאדם מצער את עצמו על דברי תורה יותר הוא מאריך ימים שנ'אמר כי היא[110] חייך ואורך ימיך (דברים ל, כ) הנה כי צער התורה מביא חיים לאדם, וענג הגוף מקצר חיי האדם.

מרבה חכמה מרבה ישיבה, לפי שהולך אל[111] חכמים יחכם (משלי יג, כ), ולפי רוב חכמתו הם מתקבצים בני אדם, ומתוך כך מרבה ישיבתו בתלמידים, ואמר' זה כנגד מרבה נכסים מרבה דאגה, לפי שמי שהוא בעל ממון ימצא הקבוץ בביתו מבני אדם שהוא נושא ונותן עמהם, ואותו הקיבוץ הוא בדאגה פן ילכו הלווים שלו, או תפסד סחורתו. ומי שהוא מרבה חכמה יש קיום לישיבתו, שבכל יום ניתוספה לו חכמה על חכמתו, ומקצות הארץ באים לשמוע שמועתו.

מרבה עצה מרבה תבונה, (שמתוך) שמתוך שמתבודד במחשבתו לתת עצה טובה לבני אדם, יחשוב כל אופני העצה ההיא עד שתפול האמת בפיו. ואמ'ר זה כנגד מרבה נשים מרבה כשפים, כי הרגיל אצל הנשים תמיד חכמתו מתמעטת ודעתו מתבהל[ת], ובסיבת הכשפים שנותיו תקצורנה.[112] ותבונה היא שמבין דבר מתוך דבר (חגיגה יד ע"א).

מרבה צדקה מרבה שלום, שמתוך שהוא מאכיל העניים, אוהבים אותו בני העולם כדכתי'ב ושמתי פקודתיך שלום ונגשיך צדקה (ישעיהו ס, יז), הפקודה שאתה פוקד לעניים,[113] אשימנה שלום עליך. ואמ'ר זה כנגד מרבה עבדים מרבה גזל, שבני אדם שונאים אותו על שהוא לוקח דבר שאינו שלו,[114] ומתנכלים אותו להמיתו או להפילו ביד השלטון, וכתי'ב לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות (משלי י, ב), ממיתה משונה (שבת קנו ע"ב) או מדינה של גהינם (מדרש משלי, בובר, יא, ד), וכתי'ב בצדקה תכונני רחקי מעושק כי לא תיראי (ישעיהו נד, יד) וכו'.

קנה שם טוב קנה לעצמו, סתם[115] דבריו בשם טוב בעבור שהוא בסבת המעשה הטוב יוצא טבעו בעולם בהפך מי שעושה פעולות רעות שקונה שם רע לו ולבניו, והיינו דכתיב טוב שם משמן טוב (קהלת ז, א) כי השמן הטוב אינו ניכר מעלתו אלא במקום שהוא עומד, [116] והשם הטוב נודע בכל המון.[117] ומי שיש לו בנים, אם הם טובים אומרים נראים שהם בני פלוני הם, ואם הם רעים אומ'רים לא היו בני פלו'ני מעולם.

קנה לו דברי תורה תורה קנה לו חיי העולם הבא, כדכתי'ב תורת יי' תמימה משיבת נפש (תהלים יט, ח).

 

רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי הוא היה אומ' אם עשית תורתך הרבה אל תחזיק טובה לעצמך שלכך נוצרת (ב, ח).

לפי שסיבת כל אלה המדות שמנה הלל היא התורה, סמך דברי רבן יוחנן בן זכאי על דברי הלל ועל דברי (בית) שמאי שאמ'ר לעיל (א, טו) עשה תורתך קבע, ואמ'ר, אם עשית תורתך הרבה אל תחזיק טובה לעצמך שלכך נוצרת, כדכתי'ב[118] כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (ישעיהו מג, ז).  אמ'ר בראתיו, כנגד הנפש. יצרתיו, כנגד ציור הגוף. ואמ'ר אף עשיתיו, כנגד המעשה. וכלל אף[119] בעשיה, לפי שטוב ורע נמצא...[120]

וכאן אמ'ר להם היה לכם לומ'ר אתה תן (עבודה זרה ה ע"א) כי הוא הנותן כח בצלם האצול מאתו ובצלמו ובדמותו. וכן ר' ישמעאל, כשאמ' ישמעאל בני ברכני (ברכות ז ע"א) לא אמ'ר [אלא] יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך וכו', ולא אמ'ר לשון גדולה, ודע זה.

עין הרע ויצר הרע (ב, יא) פירשתים למעלה ודוק ותשכח.

ר' יוסי אומ' יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך (ב, יב). סמך זה הענין כאן לפי שהוא אמ'ר למעלה (ב, ט) שכן טוב, כלו'מר היה שכן טוב לחברך השוכן אתך, וכמו שממונך חביב עליך הן לעשות בו חפצי שמים הן לשמרו, כן תהיה ממון חברך חביב עליך, לבל יהי ע[י]נך רעה[121] בשל חברך כי הוא מכלה אותו ואת הדבר שעויין בו כמו שפרשתי למעלה בדברי ר' יהושע (ב, יא).

והתקן עצמך ללמוד תורה (ב, יב), כמו שאמ'ר למעלה וקנה לך חבר (א, ו). ואמ'ר כנגד[122] יצר הרע, כי התורה מתשת אותו כמו שאמרו חכמי'ם (קידושין ל ע"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם ברזל הוא נימוח, ואם אבן הוא מתפוצץ, שנ'אמר הלא כה דברי כאש (ירמיהו כג, כט). ואמ'ר התקן עצמך ללמוד תורה שתהיה נשמע לחברך בכל ענין גם לעצה ולחכמה, ובדבר זה יתקים למודך בך.

ואמ'ר שאינה ירושה לך, כי בית והון נחלת אבות ומיי' אשה משכלת[123] (משלי יט, יד). בפ(י)'[רק] שנו רבותי'נו בלשון המשנה (לקמן פרק ו) אבאר לך סוד זה, כי אין אדם יכול על התורה לידע אותה, כי אם על פי הידיעה והתקון שיהא אדם מפנה לבו מכל מחשבותיו. וכן אמרו חז"ל (עבודה זרה ה ע"ב, ע"ש) לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי שנ'אמר משלחי רגל השור והחמור (ישעיהו לב, כ).

וכל מעשיך יהיו לשם שמים, ולא להנאת עצמך. ואמ'ר זה כנגד[124] ושנאת הבריות, שכל מי שהוא חבר רע לאדם אחד ואינו יכול לסובלו ונפשו קצתה בו, כל שכן לבריות כולם. וכשמעשיו כלן הם לשם שמים, אז ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם (על פי משלי ג, ד).

ועד"ה[125] כל מי שהוא חולה והוא צריך לרפואה צריך לבקש לו רופא לחוליו ולהוציא[126] בסמני הרפואה. וכל אדם חולה בגופו מצד יצרו הרע, לכן צריך לעבוד את הבורא בכל כחו ולעסוק בתורה ולעשות מצותיה, וכשישמע בקול יי' אלהיו והישר בעיניו יעשה, ויאזין למצוותיו, וישמור כל חוקיו, אז כל המחלה אשר שם במצרים לא ישים עליו כי יי' רופאו (על פי שמות טו, כו).

 

ר' שמעון אומ' הוי זהיר בקרית שמע ובתפילה (ב, יג). סמך זה הענין כאן לפי שהוא אמ'ר למעלה הרואה את הנולד (ב, ט), גם פרשתי למעלה הטעם למה אמ'ר הלוה ואינו משלם (שם). ועתה בא להזהיר את האדם בק"ש ובתפלה כי מי שנזהר בקרית שמע ובתפלה (כי) ינצלו מן ההלואות,[127] ולא יצטרך להלוות משום אדם כי אם מיי' לבדו, כי הוא המשגיח בפרט על היצורים כולם, הוא המשביע לכל חי רצון (תהלים קמה, טז), והיושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים (שבת קז ע"ב), לפי שרחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה, ט) כמו שאבאר.

והקדים להזהי[ר]ם בק"ש לפי שזמנה עד שלש שעות (משנה ברכות ט ע"ב), ולא עוד אלא שיש בה קבלת עול מלכות שמים בפסוק ראשון עד ובשעריך (משנה שם יג ע"א) ראשון[128]. ואומ'ר היאך[129]. דע כי דרכי התורה על ג' פנים. הא' בלב, דכתי'ב ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך (דברים ו, ה). והשנית בלשון, דכתיב ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך (שם שם, ז). והג' במעשה, דכתי'ב וקשרתם לאות על ידך [וגו'] וכתבתם על מזוזת ביתך (שם שם, ח-ט). ולפי'כך קראו (משנה ברכות יג ע"א) לזאת הפרשה קבלת עול מלכות שמים, שבה נכללין הג' דברים אלה על הסדר הזה. ודע זה.

וקבלת המצות (משנה שם), והיה אם שמוע (דברים יא, יג).

והבטחת תחיית המתים דכתי'ב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה (דברים יא, כא) וכו' לתת לכם לא נאמ'ר אלא להם (סנהדרין צ ע"ב).

ופרשת ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצות (שבועות כט ע"א), כמו שאמרו (רש"י שם) ציצית בגימטריא ת"ר ושמנה חוטין וחמשה קשרי'ם הרי תרי"ג מצות. ויש בה זכירת יציאת מצרים ולפי'כך אומרי'ם אותה בלילה (משנה ברכות יב ע"ב), דכתי'ב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים (דברים טז, ג), ויש בה רמ"ח תיבות עם יי' אלהיכם אמת ולפי'כך חוזר שליח ציבור אותם שלש תיבות בקול רם כדי להשלים המנין שבו[130]