המעין

לבוא חמת – 'מעלני אנטוכייה': האם סָטו התרגומים הארצישראליים מפשוטו של מקרא? / הרב ד"ר מרדכי הלפרין

הורדת קובץ PDF

הרב ד"ר מרדכי הלפרין

לבוא חמת – 'מעלני אנטוכייה'

האם סָטו התרגומים הארצישראליים מפשוטו של מקרא?

מבוא

א. ערים רבות בשם אנטיוכיה

ב. אנטיוכיה הדרומית ועמק אנטיוכיה

ג. אנטיוכיה הדרומית – שיטת מיכאל אבי יונה

סיכום

מבוא

שאלת הגבול הצפוני של ארץ כנען האמורה בתורה נתונה בוויכוח ישן: האם הגבול הצפוני נמצא בקירוב לקו הרוחב צידון – נחל אמנה (המפריד בין רכס החרמון לרכס הרי מול הלבנון), נכנה זאת 'הגישה המקומית', או שהוא עובר כ-350 ק"מ צפונה משם, בקו דרום רכס טורוס אמנוס – נהר פרת, גישה זו נכנה 'הגישה המרחיבה'[1]. כפי שהוכחתי במקום אחר[2], אין ספק שעל פי פשוטו של מקרא גבולות ארץ כנען של פרשת נח, גבולות ראיית הארץ של משה רבנו, וגבולות כיבושי יהושע, מתאימים לגישה המקומית. לפי גישה זו 'גבולות השיתה' - "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר" (שמות כג), שהם ללא ספק רחבים מאוד, הם גבולות ההבטחה לעתיד לבוא. כמפורש ומנומק במדרש לקח טוב^[3]:

ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר  – זה נהר פרת, וכן הוא אומר עד הנהר הגדול נהר פרת (בראשית טו, יח). כל ארץ החתים עד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם (יהושע א, ד) - זה הפסוק עתיד להיות לימות המשיח, שנאמר וירְד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ (תהלים עב, ח), לפי שלא מצינו גבול ארץ ישראל ממדבר עד הנהר, ולא מים סוף עד ים פלשתים, אלא ודאי לעתיד לבוא^[4].

 

כך פירשו גם רבי אברהם בן הרמב"ם (על שמות כג, לא); זו דעת "יש אומרים" שהביאם רבי אישתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח (תחילת פרק יא); זו דעת הגר"א (על יהושע יט, כח); המַלְבִּי"ם (במדבר לד, ב); ר' יהוסף שווארץ בספרו תבואות הארץ (תחילת פרק א); ר' יצחק גולדהר בספרו אדמת קודש (ירושלם תרע"ג, פרק א); הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי בספר ארץ ישראל (סי' כו אות א); החזון איש (שביעית סימן ג אות ל); הרב שאול ישראלי (ארץ חמדה, ספר א, שער ד, סימן ג); רבי חיים קנייבסקי (דרך אמונה הל' תרומות פרק א ס"ק יג); רבי יוסף ליברמן (משנת יוסף, שביעית פרק ו, "קונטרס ביאור גבולות הארץ", פרקים א-ב). וזאת לכאורה בניגוד לתרגומים הארצישראליים ולפירוש המקובל^[5] לברייתא בגיטין ח, א.

ניקח כמייצג את התרגום שבכי"ר[6], תוך ציון הנקודות הקשות בזיהוי הגבול הצפוני: "מן טוורוס מנוס תכוונון למעלי לאנטוכייה" - מקובל להבין את "טוורוס מנוס" כרכס טאורוס אמנוס בחבל אלכסנדרטה בדרום מזרח טורקיה, ואת אנטוכיה כעיר אנטיוכיה הגדולה הממוקמת דרומית מזרחית לקצה הרכס הזה, והמוזכרת בחז"ל בכמה וכמה מקומות. השאלה הזועקת היא מה ראו התרגומים הארצישראליים לסטות מפשוטו של מקרא, ולהרחיק צפונה את גבול הצפון של ארץ כנען עד לדרום טורקיה, כאשר התורה מציינת שתי נקודות בלבד (שׁפם, והריבלה מקדם לעין) בגבול המזרחי בין הפינה הצפונית מזרחית של ארץ כנען ועד ל"כתף ים כינרת קדמה", כאשר לפי הגישה המרחיבה קיים מרחק של מאות קילומטרים ביניהן?

כפי שהוכחתי במאמרי² אין הכרח לפרש את התיבות 'טוורוס מנוס' כ'זיהוי מקום, אלא ניתן לפרשו כדברי חז"ל המובאים ברש"י[7], עם חידודו של יואל אליצור, כתיאור ציורי של הר בולט שמזדקר מרכס הרים. בעיית הזיהוי-לכאורה של 'לבוא חמת' עם העיר אנטיוכיה הגדולה הרבה יותר קשה^[8]: על מה ראו אם כן התרגומים הארצישראליים לסטות מפשוטם של מקראות?

שנים רבות הטרידה אותי שאלה זו, ולא מצאתי לה מענה. בשנה האחרונה, במהלך גלי מגפת הקורונה, דומני שנמצא פתרון: התרגומים הא"י מעולם לא העלו על דעתם להצפין את לבוא חמת עד לטורקיה! הם פירשו את לבוא חמת כ"חילת אנטיכיא", כ"עמק אנטיוכיה", הנמצא בדרום בקעת הלבנון, כפי שיתבאר להלן.

 

א. ערים רבות בשם אנטיוכיה

העיר אנטיוכיה הגדולה נוסדה בשנה ראשונה למניין השטרות (ג'ת"ן למנין שאנו מונים היום, 312 לפנה"ס למנין העמים) בחבל אלכסנדרטה של ימינו^[9], על גדות נהר האורנטס בצפון מערב סוריה, כ-90 ק"מ ממערב לארם צובא – העיר חאלב (حلب), בידי הדיאדוך סלבקוס^[10] ניקטור, המלך היווני הראשון אחרי אלכסנדר מוקדון. הוא קרא לעיר על שם אביו או על שם בנו. כמקובל באותם הימים, השם אנטיוכיא (אנטיכיא) ניתן לכ-24 מקומות^[11], משום כך אנטיוכיא הגדולה הייתה נקראת "אנטיוכיא על האורונטס" או "אנטיוכיא שאצל דפנה"^[12]. וכבר הערנו על הקושי לזהות אותה כגבול הצפוני של ארץ כנען.

 

ב. אנטיוכיה הדרומית ועמק אנטיוכיה

 מקום נוסף שנקרא אנטיוכיה היה בצפון ארץ כנען^[13], באזור תל דן^[14], או בדרום בקעת הלבנון מצפון למטולה. יוסף בן מתתיהו[15] מזכיר את "הבקעה הנקראה על שם אנטיוכוס"^[16] שנכבשה ע"י אלכסנדר ינאי במלחמותיו בצפון הארץ:

ואלכסנדרוס כבש את פחל (פֵלָה) ועלה על גרש (גֵרַסָּה)... ואחרי כן החריב את ארץ הגולן ואת סיליקיה ואת הבקעה הנקראת על שם אנטיוכוס... ועל אלה כבש את גמלא המבצר החזק...

במקבילה בקדמוניות היהודים, כתב יוסף בן מתתיהו:

אז עלה שוב אלכסנדר על העיר דיאון ותפסה, ואחר יצא למלחמה על גרש... (משם) יצא על גולן ועל סלבקיה. לאחר שכבש גם את אלה הרס, נוסף על כך, גם את תעלת אנטיוכוס – כך נקראה – ואת המבצר גמלא^[17].

 

כל המקומות המוזכרים בכיבושי אלכסנדר ינאי בתולדות מלחמות היהודים ובקדמוניות היהודים הם שמות מקומות בצפון ארץ ישראל, ולא בצפון מזרח סוריה או דרום טורקיה.

עמק אנטיוכיה מוזכר גם בתוספתא (דמאי פ"ב ה"א)[18]:

אמר ר' אליעזר ב"ר יוסי: אורז שבחולת[19] אנטוכיה  - מותר הוא עד בורו.

ובירושלמי (דמאי פ"ב ה"א):

תנא, האורז שבחולת אנטוכיא מותר במקומו. רבי לעזר ב"ר יוסי התיר עד בורן.

ופירש בספר מחקרי ארץ אבותינו[20]: "חולת אנטוכיא" היא "בקעת הלבנון" (צלזירין[21]), והאורז הגדל שם אינו חייב בדמאי מפני שאינו מא"י, והוא מותר עד "בורו", והוא "בורע'וז", כשתי פרסאות אשכנזיות לצפון "מרג' עיון".

 

 

כלומר: הגבול הדרומי של חילת אנטיכיא (= עמק אנטיוכיה) הוא בורע'וז בדרום בקעת הלבנון. ומדרום לבורע'וז, יש לחשוש שהאורז מגיע מא"י הסמוכה – תחום עולי בבל, ואסור.

ג. אנטיוכיה הדרומית – שיטת מיכאל אבי יונה

מיכאל אבי יונה[22] התייחס לאנטיוכיה הדרומית הזו כאל עיר, לא כאל עמק או בקעה, כשמקורותיו הם רק דברי יב"מ שצוינו למעלה, אף שבהם אין רמז לעיר אלא לעמק או בקעה. הוא מפרש שמדובר בעיר בצפון עמק החולה, אותה כינה "אנטיוכיה שבחולה". העיר מסומנת במפותיו בעמ' 42 בספרו שם (באטלס מקמילן מפה 114; באטלס כרטא לתקופת בית שני מפות 67-68). הוא מסביר בעמ' 49 שם כי העיר "אטיוכיה שבחולה" לא מופיעה ברשימות הערים של כיבושי פומפיוס משום שהתנוונה, וכבר "לא הייתה לה תקומה" בימיו.

ראוי לציין כי פרט להמצאתו של אבי יונה, המצאה שהועתקה ע"י עוקביו[23], אין לנו שום מידע ממשי על ה"עיר" אנטיוכיה הדרומית הזו, עד שחוקרת אחרת כתבה עליה "דן-אנטיוכיה נוסדה בתקופה הסלווקית. חסר מידע על העיר ההלניסטית שהוקמה באתר תל דן"[24].

דומני שאין ראיה לקיום עיר בשם אנטיוכיה בצפון עמק החולה[25], אך יש ראיות ברורות לקיום בקעה בשם בקעת אנטיוכיה, קרוב לוודאי בדרום בקעת הלבנון, מצפון ליישב בורע'וז (Berghoz) שבדרום הבקעא.

 

סיכום

סביר שהתרגומים שתרגמו את מבוא חמת 'מעלי אנטיכיא' כיוונו לבקעת אנטיוכיה שבדרום הבקעא, בדרך העולה לכיוון חמת, וכפירושו של הגר"א על יהושע יט, כח. אם כנים הדברים, דברי חז"ל בתרגומים הארצישראליים ודברי הפוסקים שהובאו לעיל במבוא מתאימים אלו לאלו. ואם כן, אין לנו בתקופת חז"ל מי שמפרש את גבולות ארץ כנען בצפון כשיטה המרחיבה[26].