המעין

* תודתי לרב י"מ פלס שהסכים בטובו לקרוא את המאמר ולהעיר את הערותיו, ובכך הצילני מכמה שגיאות. כמה מהערותיו אף שובצו במאמר בשמו.

[1] תשובות בעלי התוספות, א"י איגוס, הוצ' תלפיות ישיבה אוניברסיטה, נ"י תשי"ד.

[2] תשובות מהר"ם מרוטנבורג וחבריו, שמחה עמנואל, הוצ' האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים תשע"ב.

[3] הכת"י סרוק לאינטרנט בכתובת: http://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/id/3721729

[4] החיבור נדפס במשנה תורה בסוף ספר זרעים תחת הכותרת: "הגהות דשייכי לספר זרעים". גם בכת"י ששון, שנחקר ע"י רי"מ פלס ('תגלית: כתב יד קדום של הגהות מיימוניות - בנוסח דפוס קושטא!', ישורון יג [תשס"ג], עמ' תשדמ-תשפז), מופיע חיבור זה אחרי תשובות מיימוניות השייכות לספר קדושה. הרב פלס (עמ' תשעג) שיער שפסקי חלה נעתקו אחרי התשובות מיימוניות לספר קדושה משום שר' מאיר הכהן לא כתב הגהות על דברים שאינם נוהגים בזמן הזה, ומכיון שהלכות מאכלות אסורות נמצאות בספר קדושה ראה ר' מאיר הכהן לנכון לשייכם לספר זה.

[5] כריכת הדפים שלא כסדר באחד הטפסים שבין "אבותיו" של כת"י פרנקפורט היא שגרמה להכנסתן של פיסקאות אלו שלא במקומן. הרב פלס העירני שהמילה האחרונה בפסקי חלה לפני סיום התשובות היא "מעיסה", ומילה זו חוזרת שוב אחרי סיום תשובות מיימוניות בעמוד הבא. ההסבר ההגיוני היחיד לכפילות המילה הוא שבפעם הראשונה הייתה מילה זו האחרונה בדף (ואולי "שומר דף"), ובפעם השנייה היא נכתבה בראש הדף הבא, אלא שבין הדפים הללו השתרבב דף שבו היו הקטעים האחרונים של התשובות.

[6] במהד' פרנקל (ירושלים-בני ברק תשמ"ו) כתוב בסוף התשובות מיימוניות השייכות לספר קדושה: "לא מצאתי יותר תשובות לספר זה".

[7] וזו לשון ההגהה השנייה (בסוגריים מרובעות נמצאת מילה שהסתפקתי בפיענוחה בגלל כתם): "הג"ה. על ספק בכור, דקיימ' לן שהוא של ישר' משו' דהכהן הוא המע"ה (=המוציא מחברו עליו הראיה), נ"ל כי הכהן יכיל למנוע מלקבלו אם ירצה הישר' ליתנו לו, כי דווק' במתנו' כג[ון] בבכור ודאי אמרו חכמי' כל כהן כהונה שאינו מודה במתנות אין לו חלק בכהונה, אבל זה שהוא מממון ישר' יכול לומ' איני רוצה לקבל ממך אפי' מתנה שיש בה הנאה, וכ"ש זו שאין בו הנאה, ואדרבה הפסד הוא, שמ'{א} לא יפול בו מום וצרי' ליטפל בו לעולם". אומנם בכת"י פפד"מ אין זיהוי להגהה, אך תשובה זו הובאה בשם קובץ תשובות מהר"ם בשינויי נוסח מעטים בהגהות מהרש"ל על הטור (יו"ד סי' שטו, בסוף ספר הטור הוצאת אל המקורות, ירושלים תשי"ח. הובא בילקוט מפרשים על הטור הוצ' המאור כרך יב עמ' נה-נו). ועי' גם בתפ"ו (=תשובות פסקים ומנהגים של מהר"ם מרוטנבורג, מהד' רי"ז כהנא, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ך) ח"ב, תשובות סי' קסט עמ' קנו-קנז; שם, פסקים ומנהגים סי' רלח עמ' רעא; תשובות מהר"ם מרוטנבורג וחבריו [לעיל הע' 2] סי' תצט; תרומת הדשן פסקים סי' קסח.

[8] נדפסה ברמב"ם ספר אהבה מהד' פרנקל, ירושלים-בני ברק תשס"ז, עמ' שמו, כתשובות השייכות לספר אהבה.

[9] סי' נו[א] וסי' נו[ג], מהד' י"ש דומב, הוצ' מכון י-ם תשנ"א, עמ' רלא-רלד. ונזכר שוב ע"י מהר"ם מינץ בסי' צט, סוף עמ' תפו-תפז, בשם: "תשובות רבי חיים בר"א(!) אליעזר ז"ל" (בכת"י אוקספורד 820, הונט' 221, 104א נמצאת העתקה רק של תוכן התשובה, בלי הפתיחה "תשובות..." וכל הדברים שלפניה. אך בסוף הציטוט הראשון שהביא המהר"ם מינץ כתוב שם: "עכ"ל תשוב' ישנה של הרב ר' אלעזר חיים ב"ר אלעזר זצ"ל").

[10] בהגהותיו על הטור (יו"ד סי' שלד סוד"ה כנחש, הוצ' אל המקורות, ירושלים תשי"ח). שם לא נזכר אביו של רא"ח בברכת המתים.

[11] יו"ד שם ס"ק טו.

[12] ח"ב יו"ד, עמ' 81 (=מהד' ר"ע כנרתי, מכון שלמה אומן שע"י ישיבת שעלבים תשע"ג, עמ' קנא).

[13] לעיל הע' 1, סי' קלג, עמ' 259-266.

[14] ח"ב, עמ' קפד-קפה אות תרסד, נ"י הכהן, תשכ"ח[?] חיפה.

[15] סי' ח (מהד' י' ראזענברג, לפסיא תר"כ, עמ' 3; מהד' מ' אביטן, ירושלים תשס"ב, עמ' ט). כידוע, מהר"ח או"ז היה מתלמידי המהר"ם מרוטנבורג.

[16] הוא כתב היד ממנו נדפס שו"ת מהר"ח או"ז, וכיום סרוק לאינטרנט בכתובת: http://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/mshebr/content/titleinfo/1885701

[17] המדפיסים (י' ראזענברג ומ' אביטן) טעו וכתבו אי"ע מכיון שהסופר כתב במכוון את האותיות אל"ף ולמ"ד כאות אחת מחוברת, והסופר, בדרכו הייחודית, עשה זאת בצורה שנראית כאילו כתוב פסיק עליון מעל האל"ף. ראייה לדבריי ניתן למצוא בכמה מקומות בכת"י (כגון בדף 101ב [סי' קכב בכת"י=סי' קלב בדפוס]), כמו גם מכך שהסופר נקט באותה טכניקה גם במילה "אליעז'" שבאותו עמוד (שם הבינו המדפיסים את כוונתו). על פי זה יש לתקן גם את החתימה של מהר"ח או"ז (וכן תוקן במהד' אביטן עפ"י שו"ת מהר"י ברונא): "העלוב חיים אליע' בן רבי' יצחק נב"ה". ובניגוד לדבריו של איגוס [לעיל הע' 1] עמ' 226.

[18] י' ראזענברג. מ' אביטן כבר תיקן והדפיס: בה"ר, אך הוא שיבש את המילה שאחריה: ל"ע.

[19] ובזה נשללים דבריו של א"א אורבך (בעלי התוספות, מהד' חמישית מורחבת, ירושלים תשל"ו, עמ' 583-584, ובהע' 61*), שייחס שאלה זו לר' אליעזר מטוך. ראשית, אין שום סברה ומקור שבגללם "ברור שצ"ל: כנפש אליעזר" (כלשון אורבך), במקום "כנפש אליע' חיים". ויתרה מכך, לפנינו נמצאת החתימה הרגילה של רא"ח (שמו הפרטי המלא בצירוף תואר "העלוב", וכינוי 'נ"ע' על אביו), וחסר בה רק שם אביו. כך שכל הסימנים מלמדים כי רא"ח ב"ר אליעזר הוא השואל, ולא ר' אליעזר מטוך (שכנראה שמו של אביו היה שלמה, ראה: בעלי התוספות, שם, עמ' 581-582; תשובות מהר"ם מרוטנבורג וחבריו [לעיל הע' 2] סי' ע). נוסף על כך, אם מתקבלים דבריו של אורבך (שם, עמ' 582-583) שר' אליעזר מטוך נפטר לפני שנת נ"א, דהיינו לכל הפחות שנתיים לפני פטירת מהר"ם, הרי שר' חיים או"ז כתב את התשובה (בה נזכר המהר"ם בברכת המתים) לפחות שנתיים לאחר פטירת השואל! על כל זאת יש להוסיף את התיאור של השואל על כך שהוא גר במקום "רחוק" מר' חיים או"ז, ואף זה אינו תואם את ר' אליעזר מטוך. ש' עמנואל [לעיל הע' 2, עמ' 52-53] כבר עמד על כך שמדרשות מהר"ח או"ז (מהד' י"ש לנגה, ירושלים תשל"ג, עמ' 158; מהד' אביטן עמ' סח) עולה כי ר' אליעזר מטוך ור' חיים או"ז לא התגוררו "בעיר אחת, ולכן הם מתכתבים ביניהם, אך המרחק ביניהם איננו גדול במיוחד והם מבקרים זה את זה". ואולם, יד הדוחה נטויה על טענה זו, מכיון שכאמור להלן, ר' חיים או"ז נדד בין ערים רבות באירופה, וודאי היו תקופות שהתגורר רחוק מר' אליעזר מטוך.

[20] עפ"י כת"י פפד"מ דף 15ב ודף 17ב, בשינויים קלים מהנדפס.

[21] כך בנדפס. בכת"י נראה שכתוב: אטוה. או: אנווה.

[22] בנדפס: לבררה.

[23] ואולם, יתכן שכוונתו למגוריו של רא"ח (מלשון יישוב) והוא מברכוֹ שלא יצטרך לנדוד ממקומו, או שכוונתו לתפקידו ושררתו (מלשון ישיבה על כס השררה). אך ממקבילות בדברי מהר"ח או"ז, בני דורו וראשונים נוספים נראה שלשון זו בחתימת תשובה שִמשה בעיקר במשמעות של ישיבה ותלמידים (וראה גם: ש' עמנואל, שברי לוחות, מאגנס, ירושלים תשס"ז, עמ' 164 ליד הע' 40, ובהערה). המהר"ם (שו"ת הרשב"א מכת"י הוצ' מכון ירושלים, תשס"ה, סי' שמו; הוצ' מכון מסורת ישראל, ירושלים תש"ס, סי' רפג) חתם: "רק שלום לרבינו ושלום לתורתו ולכל ישיבתו...". ומהלשון "לכל" ישיבתו נראה יותר שמדובר בברכה לתלמידיו של השואל. ר' יצחק ב"ר מרדכי (שו"ת מהר"ח או"ז סי' קס) חתם: "ושלום אדוני ותורתו וישיבתו וכל הנלוים עליו", וגם כאן נראה שישיבתו קשורה לנלווים אליו. וכעין זה בירך השואל בשו"ת הרא"ש (כלל סח סי' כא), ועוד כעין זה בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' רל): "ושלום לתורתו ולישיבתו ולדורשי טובתו". ועי' גם בדברי ר' יצחק בנו של מהר"ח (שו"ת מהר"ח או"ז סי' יד), ובשו"ת הר"ן (סי' פא = שו"ת הריב"ש סי' שצ). ובשו"ת מהרי"ק (שורש כח) כתב במפורש: "ושלום למר ולתורתו ולכל בני ישיבתו יצ"ו", וכן בשו"ת הריב"ש (סי' שעט). אך ראה בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' עג, מהד' דומב [לעיל הע' 9] עמ' רצז). וכעין זה, שלא בחתימה, בשו"ת רש"י (מהד' אלפנביין ריש סי' ס וסוף סי' קג, עי' שם בהע' 34, ובמקבילות בשני המקומות), בשו"ת מהר"י ברונא (סי' רפב, מהד' ירושלים תשל"ג, עמ' קצז) ובשו"ת מהרי"ק (שורש נב, הוצאת אורייתא, ירושלים תשמ"ח, עמ' צג). ועי' גם בשו"ת מהרי"ו (סי' קנב, מהד' י"ש דומב, הוצ' מכון ירושלים תשס"א, בסמוך להע' 6). ר' חיים או"ז עצמו חתם בלשון זו במספר מקומות נוספים, ואי אפשר ללמוד מהם על משמעות ביטוי זה (שו"ת מהר"ח או"ז סי' לז; סי' רכח; סי' רכט; סי' רלד; סי' רמב).

[24] כך בכת"י פפד"מ (בתחתית דף 15א). בשתי המהדורות הנ"ל: אל.

[25] תודתי לד"ר שמעון בולג הי"ו, שתירגם עבורי את הקטעים הרלוונטיים מגרמנית. כאן המקום לציין שלא הזכרתי את מקום שהותו של מהר"ח או"ז בעת שלמד אצל מהר"ם משני טעמים המצטרפים זה לזה – ראשית, עניין זה לא נזכר בגרמניה יודאיקה. ושנית, נקודה זו אינה נצרכת לנידוננו, שהרי מהר"ח או"ז שלח את תשובתו לרא"ח אחרי פטירת מהר"ם.

[26]  תודתי לרב י"מ פלס שליט"א על הסבר זה.

[27] לקט יושר חלק ב, מבוא עמ' XXII , אות יז (מהד' ר"ע כנרתי [לעיל הע' 12], נספחים, עמ' ריז). בשם ז' זאלפעלד, Das Martyrologium des Nürnberger Memorbuches, berlin, 1898 (להלן: Memorbuches ), עמ' 363-364. הספר נסרק לאינטרנט וניתן לצפות בו ולהורידו בכתובת: http://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/freimann/content/titleinfo/535 . גם כאן, ובכל האזכורים שבפיסקה זו, עמד לעזרתי ד"ר שמעון בולג הי"ו בתרגומיו ואף העניק לי מעצותיו המחכימות, ושוב אביע את תודתי לו.

[28] Nürnberg im mittelalter, kiel, 1894-1896 , עמ' 183 הע' 4. הספר נסרק לאינטרנט וניתן לצפות בו ולהורידו בכתובת: http://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/freimann/content/titleinfo/603056

[29] כת"י פרטי (F 73457 במכון לתצלומי כת"י בספריה הלאומית) דף עז ע"א. הוזכר ע"י זאלפעלד, Memorbuches , עמ' 303. בשער הכת"י כתוב, כנראה ע"י א' כרמולי, שמועתק בו ספר הזיכרון של קהילת מגנצא. אך זאלפעלד התייחס לחיבור כספר הזכרון של קהילת נירנברג.

[30] על פי יצחק זימר (עולם כמנהגו נוהג, הוצ' מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ו, עמ' 216-219) העיר רגנסבורג נמצאת בקצה תחום מנהג אושטרייך אך עדיין בתוכו.

[31] הנמצאת כ-300 ק"מ ממערב לרגנסבורג. כמובן, ככל שנכנסים לתוככי תחום מנהג אוסטרייך, יגדל המרחק ממגנצה. גם וינה, שאולי דווקא בה ישב מהר"ח או"ז באותה עת, נמצאת כ-330 ק"מ ממזרח לרגנסבורג.

[32] עי' גם באו"ז (ח"א סי' תשנב אות ה), תפ"ו ([לעיל הע' 7] ח"ב, תשובות סי' קעד עמ' קנט), ובתשובת ר' עזריאל ב"ר יחיאל (הובאה בשלטי גבורים על המרדכי, בבא מציעא פרק הזהב אות ג).

[33] בכורות לה, א.

[34] רש"י בכורות שם ד"ה כל שהוא לדעת. ונראה שבא לחלוק על פירוש רגמ"ה שם.

[35] כן הגרסה גם ברש"י כת"י ירושלים - הספריה הלאומית 13o 4, 31א. וכן תיקן השיטמ"ק (אות יח). אך לפנינו ברש"י: שלהטיל. ובדפ' ונציה: שהטיל. והדפוסים המאוחרים טעו בתיקונם (על הקירבה בין גרסת כת"י ירושלים וגרסאות השיטמ"ק, וכן לתיאור הכת"י, ראה: י"ד אילן, 'פירוש רש"י כ"י על מסכת תמורה', צפונות ג, ב [טבת תשנ"א] עמ' ד. ועוד בדבריו הקצרים במבוא לקטעים שהדפיס מכת"י זה בסוף קיצור תוס' שאנץ על בכורות, מכון כנסת ראשונים תשנ"ז [עמ' 97-110]).

[36] בכורות שם.

[37] לומר מאליהן נארעו לו (רש"י ד"ה רועי ישראל נאמנין).

[38] =ואפילו הכי.

[39] עי' רש"י בכורות (ג, א ד"ה נבילה). אך המילה "חיותא" יכולה להתפרש גם במובן של חיוֹת או בהמות (רש"י ב"מ צג, א ד"ה חיותא).

[40] תשובה זו נדפסה בשו"ת מהר"ם דפוס פראג (סוס"י טו), אך היא מופיעה אחרי החתימה של ר"י הזקן על התשובה הראשונה שבסימן זה, ולכן יתכן שתשובה זו לא נכתבה ע"י ר"י אלא ע"י חכם אחר, ועורך הקובץ, תלמידו של ר' חיים בר יחיאל חפץ זהב (ש' עמנואל, 'תשובות מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג', תרביץ נד, ז [תשמ"ח] עמ' 572), הוא שצירף את התשובות למקום אחד. ובאמת, בשו"ת מהר"ם דפוס לבוב (סי' תכב) נדפסה רק התשובה הראשונה, עליה חתום ר"י, וחסרה התשובה שאליה התכוון רא"ח. מכיון שקובץ תשובות מהר"ם שנדפס בפראג נערך בסוף המאה הי"ג או בתחילת המאה הי"ד (ש' עמנואל, שם, עמ' 573), אינו מן הנמנע שרא"ח השתמש בו.

[41] וז"ל הרמב"ם (הל' בכורות פ"ב הל' ח-ט): "[ח] הִרְגיל לבכור שיפול בו מום, כגון שנתן דבלה על אזנו עד שבא כלב ונטלהּ וחתך אוזנו... או שאמר לגוי להטיל בו מום - הרי זה לא ישחוט עליו. זה הכלל: כל מום שנעשה לדעתו - אסור לו לשחוט עליו; ואם נעשה שלא לדעתו - הרי זה שוחט עליו. [ט] אמר 'אִילו נפל בבכור זה מום הייתי שוחטו', ושמע הגוי ועשה בו מום - הרי זה שוחט עליו, שהרי לא נעשה בדעתו". ועי' בהע' הבאה. [יש לציין שלאחר מכן (שם הל' יב) כתב הרמב"ם: "קטנים שהטילו מום בבכור דרך שחוק, וכן הגוי שעשה לדעתו - הרי זה ישחוט עליו; ואם עשו כדי להתירו - לא ישחוט עליו", ומוכח דכשעשה הגוי מום מדעת עצמו שלא בידיעת הבעלים לא ישחוט על המום אם עשאוֹ כדי להתירוֹ. אך בהל' ט משמע גם כן שהגוי הטיל מום בבכור כדי להתירוֹ, ושם התיר הרמב"ם כיון שלא היה מדעת הבעלים. ועי' בשו"ת הרא"ש (כלל כ' סי' כב) שחילק בין המקרים על פי הגמרא].

[42] המילה מטושטשת, וכך נראה שכתוב. אך קשה, שהרי פירוש רש"י הוא כפירוש הרמב"ם (ומוכח שכך הבין גם רא"ח מזה שכתב אחר העתקת דברי רש"י: "וכן נר'... ומוכח כל הסוגיא..."), שהבעלים לא יודעים שהרועה הכהן הטיל בו מום. אלא באמת התכוון רא"ח לפירוש הרמב"ם למשנה "שלא לדעתו - מותר" (בכורות פ"ה סוף מ"ג), שהרמב"ם פירש שהיינו דעת הבעלים, וכפירוש רגמ"ה, ובניגוד לפירוש רש"י. וכפי שעולה גם מדברי הרמב"ם בהל' בכורות (פ"ב הל' ח, הובאו דבריו לעיל הע' 41. ספק גדול אם ראה רא"ח את דברי הרמב"ם בפיה"מ). רא"ח טוען שמהסוגיה של "רועים כהנים אין נאמנים" נראה כפירוש רש"י, שגם כשהבעלים אינם יודעים יש איסור. ולכן גם הנגיד לדעתו דווקא את פירוש רש"י שהובא בדבריו קודם לכן ביחס למשנה זו.

[43] יחזקאל יא, טז.

[44] ביחזקאל: בארצות.

[45] דרשה זו על פי הגמרא במגילה (כט, א).

[46] ויקרא כו, לא.

[47] על פי המשנה במגילה (כח, א).

[48] איסור אכילה מובא בברייתא במגילה (כח, א-ב), שמקורה בתוספתא (מגילה פ"ב הל' יא; מהד' ליברמן הל' יח, עמ' 353). איסור השינה מופיע בכל נוסחי התוספתא ואינו מופיע בכל נוסחי הגמרא (גוטינגן 3, לונדון 5508, מינכן 95, קולומביה X 893 T 141 , אוקספורד 23, וטיקן 134 ודפוסים, וכנראה גם לא בקטע גניזה קיימברידג' T-S F2(2).57 ). וכן ליתא בר"ח וברי"ף. ונראה שהרמב"ם (הל' תפילה וברכת כהנים פי"א ה"ו) הבין שלא בחינם נשמט דין זה מהגמרא, ולכן השמיט את איסור השינה בבית הכנסת (וראה תוספתא כפשוטה מגילה פ"ב שורה 60 ד"ה ואין ישנין, עמ' 1163. ועי' בנמ"י [מהד' רמ"י בלוי, תש"מ, עמ' נד] ד"ה ואין נאותין). והראבי"ה (סי' תקצא) כבר עמד על השמטת דין זה מהגמרא: "ותניא לקמן דבתי כנסיות ובתי מדרשות דאין נוהגין בהם קלות ראש, אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ניאותין בהן. ובתוספתא דמגילה גרסינן ואין ישנים בהן". והשו"ע פסק כדברי הנמ"י (שם). ועי' בתוס' (מגילה כח, א ד"ה אין) ובהגהת הב"ח (אות ד). ואף ר"י אלמדארי (ד"ה תוספ', מהד' י"ע ברנשטיין בני-ברק תשע"א, עמ' מה) לא גרס את המילה "גנו" בדברי התוספות. אך עי' בהגמ"י (הל' תפילה וברכת כהנים שם, אות ה-ו. השווה פסקי ר' יוסף סי' רעא, עמ' שעא-שעב) ובר"י מלוניל (עירובין טז, א מדפי הרי"ף ד"ה והקבר). ואף מתשובת הרשב"א (ח"ד סי' רעח) ומחידושיו למגילה (כח, ב ד"ה בתי כנסיות) עולה שיש איסור לישון בבית הכנסת אלא אם התנו (ועי' גם רמב"ן מגילה כו, ב ד"ה והא דאמרי' לקמן). וכן עולה מחידושיו לב"ב (ג, ב ד"ה ועייליה) שגרס בגמרא דמגילה. וכן עולה מהתוס' שם, וכ"כ הריטב"א (שו"ת סי' קע) ובחידושי הר"ן בשמם (ועי' גם בר"ן מגילה ח, א מדפי הרי"ף ד"ה ולא אפיק), וכן מוכח מתוס' ר' פרץ (פסחים קא, א ד"ה דאכלו = ספר מרדכי השלם, מהד' מכון ירושלים תשס"ח, פסחים פ"י עמ' קלב). וכ"כ האגודה (ב"ב פ"א סי' ג) בשם ר"י. וכן עולה מספר היראים (סי' קד), ספר המנהיג (הל' שבת סי' לו, הוצ' מוסה"ק עמ' קסה; אך בכת"י אחד של ספר המנהיג ליתא) ומפסקי הרא"ש (ב"ב פ"א סי' ד. אך בתוס' רא"ש פסחים קא, א ד"ה דאכלי, מוכח שלא גרס כן במגילה) וראשונים נוספים. ואומנם גם מהמרדכי (מגילה סי' תתכט. ספר מרדכי השלם, מהד' מכון ירושלים תשנ"ז, מגילה עמ' פז שינו"ס הע' קסח) עולה שגרס כן, וכן מופיע בכמה כת"י קדומים של חיבורו, אך בכמה כת"י קדומים אחרים (ביניהם כת"י בודפשט, הוא כתה"י בעל התיארוך המדויק הקדום ביותר) כל הסימן הזה אינו מופיע. ואף אם אינו מדברי ר' מרדכי ב"ר הלל, מסתבר שחכם אחר מתקופת הראשונים כתב את הדברים, ונמצא שאף הוא גרס כן בגמרא. והירושלמי (מגילה פ"ג ה"ג) הביא איסור זה מהתוספתא.

[49] לשון זו על פי הירושלמי (מגילה פ"ג ה"א. דברי הירושלמי הובאו ונידונו אצל כמה ראשונים): "רבי שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן, הדא דאת אמר בבית הכנסת של יחיד, אבל בבית הכנסת של רבים אסור, אני או' אחד מסוף העולם קנוי בו".

[50] על פי הגמרא במגילה (כו, א), וכפירוש הראשון שבתוס' (ד"ה כיון). וכ"כ ראבי"ה (ריש סי' תקצ) וראשונים רבים נוספים, כולם על אתר. ועי' בתוס' רא"ש (ד"ה כיון) ובשיטה על מגילה (ד"ה גמרא אבל. מכון אופק, ירושלים תשנ"ט) בשם רבו, כיצד משליך פירוש זה על הבנת דברי רב אשי דלקמן. ולשון רבינו קרובה ללשון הראבי"ה, וראה לקמן (הע' 54).

[51] על פי דברי רבא בהמשך הגמרא (כו סוף ע"א – ריש ע"ב). וכ"כ הראבי"ה (לעיל הע' 50) בנידוננו (ועי' בר"ן ז, ב מדפי הרי"ף ד"ה לא שנו). ובאשר לגרסת "למשתי ביה שיכרא" דמשמע בבית הכנסת (וכ"כ רבינו להדיא בהמשך: "ומותר הלוקח לעשות בו כל מה שירצה"), כן דייק בהדיא הנמ"י מגרסת הרי"ף, וכתב שרש"י גורס "בהו", דהיינו במעות (אומנם בדפוסים לפנינו כתוב ברש"י [כו, ב ד"ה למישתא] "ביה", אך ראה: פירוש רש"י למסכת מגילה מהד' אהרן ארנד [מקיצי נרדמים, ירושלים תשס"ח], עמ' 241 שורה 1), ושר' משולם התיר בין בבית הכנסת ובין במעות. ומגרסת רבינו כאן ומדבריו לקמן (ליד הע' 55) מוכח שחלק על ר' משולם משום שקדושת בית הכנסת עוברת למעות, ור' משולם הבין שדעתם מפקיעה את קדושת בית הכנסת (עי' במה שכתב בשם ר' משולם בנמ"י כו, ב ד"ה זיל זבנה). אך ר' משולם עסק בבית כנסת שמכרוהו שבעה טובי העיר (וחילקו הראשונים בין הדינים), ואולי אינו חולק על רבינו.

[52] מגילה כו, א.

[53] אולי צ"ל: מזבנינא. וכן בגמרא לפנינו.

[54] על פי הפירוש השני שבתוס' (לעיל הע' 50) וכן פירש בתוס' רא"ש (ד"ה כיון) ודחה את הפירוש הראשון (אך בפסקיו [פ"ד סי' א] חלק על כך). וכ"כ האו"ז (ח"ב סי' שפה). וכרבינו גם הראבי"ה (לעיל הע' 50, הובאו דבריו באגודה מגילה ריש פרק בני העיר סי' לז = ספר מרדכי השלם, מגילה ריש פרק בני העיר אות לב, עמ' נה-נו) נקט כפירוש השני והראשון ביחד, וכ"כ הריטב"א (ד"ה אמר שמואל): "ושניהם נכונים". ועי' גם בחידושי הרשב"א (מגילה כו, א ד"ה אבל), בספר הבתים (שערי בית המקדש, שער שמיני) ובר"ן (ז, ב מדפי הרי"ף, ד"ה אבל) שדנו בשיטה זו. והראבי"ה, הריטב"א ורבנו הבינו שדעתו של מי שהביא את הכסף בשביל בית הכנסת היא זו שקובעת. ולכן בכפרים, שבוודאי נבנה הבית כנסת על מנת שדעתם של אנשי הכפר תקבע, דעתם של אנשי הכפר היא זו שקובעת. ואילו בכרכים, ש"על דעת כל העולם נעשו", אין היתר אלא אם נבנה רק ע"י אנשי הכרך, ודעתם שיוכלו לשנותו לכל צרכיהם שלהם. ומטעם זה הביאו את שני הפירושים, שבואם של אנשים מבחוץ הוא שקובע מהי דעתו של התורם. ולשיטתם בית כנסת שהיה של כרך והפך הכרך לכפר ישאר כבית כנסת של כרך, דבתר שעת הבנייה אזלינן, אך לפי הסיעה שפירשה רק כפירוש הראשון שבתוס' נראה שכעת דינו כבית כנסת של כפר וכבר אין רשות לרבים בו. בכל אופן, מכך שרבנו האריך להביא גם את דיני בית הכנסת של כרך נראה שחלק על מהר"ח או"ז (שו"ת סי' סה, מהד' אביטן עמ' נז), שכתב לאנשי ריגנשפורק שבימיו גם הקהילות הגדולות דינן ככפר כיון שנשארנו מעט מהרבה. אך יש מקום לדחוק שרבנו לא חלק עליו, והביא דינים אלו רק מרצונו לבאר לשואלים את כל דיני מכירה העיקריים, ועל אף שלפי שעה אינו למעשה.

[55] ראה לעיל הע' 49.

[56] כה, ב – כו, א.

[57] הלשון "אין מורידין אלא מעלין" אינה במשנה במגילה, והיא מפירוש רש"י (כו, א ד"ה אבל מכרו) ועוד ראשונים.

[58] נראה שיש לפתוח: והיינו דווקא.

[59] צ"ל: בבתים.

[60] ג, ב.

[61] אולי צ"ל: בי כנישתא.

[62] ד"ה ועייליה. ראה לעיל הע' 48.

[63] פסחים קא, א.

[64] השלמתי מסברה, ונראה שנשמט מחמת הדומות.

[65] אולי כתוב: חרכו. ומכל מקום, לא מובן פשר מילים אלו. הרב פלס העירני שמלבד זה, המעיין בתשובה אינו מבין לצורך מה האריך רא"ח בענייני בית הכנסת, הרי ברגנסבורג מדובר היה במגרש ריק. לכן משער הרב פלס ששתי המילים הללו הן שרידי משפט ארוך יותר (שאולי רובו נשמט בדילוג שורה או מחמת הדומות), שבו הועלה הצד לאסור (אולי משום שהקרקע הייתה סמוכה לבית הכנסת או ששמעו שהיה בה מבנה שחרב), וטענה זו נדחתה ע"י רא"ח.

[66] אולי כתוב: אהדי. ואולי צ"ל: והרי.

[67] כך נראה שכתוב. ושמא יש לתקן: יסכימו.

[68] =העלוב. כך הובא בפירוש בתשובה שהעתיק הרש"ל מהגהות מיימוניות [לעיל הע' 10], ובקיצור הובא כך גם בתשובה שהדפיס איגוס [לעיל הע' 1].