המעין

ספרים שנתקבלו

סודו של הרבי. יחיאל הררי. תל אביב, ידיעות אחרונות וספרי חמד, תשע"ג. 334 עמ'. (info@ybook.co.il )
אינסוף ספרים נכתבו כבר על הרבי מחב"ד זצ"ל, על חייו ועל תורתו ועל הנהגותיו ועל פעליו ועל מופתיו ועל משיחיותו (כן או לא). המיוחד בספר הזה הוא שהוא נכתב בידי עיתונאי ואיש אקדמיה ולא בידי אדם המקורב לחב"ד, ושהוא מצליח באמפטיה אך באובייקטיביות לתאר מקרוב את דמותו ואת חייו של הרבי זצ"ל, עד שהקורא מרגיש שהוא מצליח להבין ולהכיר מקרוב את האדם הגדול הזה. הספר מספר באופן מסודר על חייו של הרבי מימי נעוריו ועד בחירתו לחתן הרבי הקודם, מתאר את השנים שחי עם אשתו בבדידות ובדחקות בברלין, את המעבר לארה"ב בעיצומה של השואה, התחלת העיסוק בצורכי ציבור, קבלת האדמו"רות לאחר לחצים כבדים, הפעילות החינוכית והציבורית ההולכת ומתרחבת, היחס למדינת ישראל ולציונות, התסיסה המשיחית המודעת והלא-מודעת, והשנים האחרונות – פטירת הרעיה, התקף הלב, האירוע המוחי, והפטירה מן העולם בג' תמוז תשנ"ד. בולטת מאוד בספר ה'בדידות בצמרת' - העובדה שעם תריסר מזכירים ורבבות חסידים ומאות אלפי מעריצים הרבי בס"ה היה אדם בודד מאוד, בודד מרצון. המחבר לא מתעלם מקשיים מבית ומבחוץ שחווה הרבי - מוזכרים 'משפט הספרים', המאבקים עם הרב שך ועם חסידות סאטמר והמחלוקת הפנימית בעניין משיחיותו של הרבי בשלהי חייו, כך שהתמונה שלמה ואמינה. מצורפות לספר עשרות תמונות, ובסופו הערות מרחיבות ומחכימות.

שבילין לרב רוזנטל. שיעורים שהועברו לתלמידי ישיבת "נהר דעה" – נהריה על ידי הרב יעקב ניסן רוזנטל זצ"ל, בשנים תשנ"ו-תש"ע. כתב וערך: הרב אליעזר הולנדר. נהריה, תשע"ג. 216 עמ'. (04-9522615)
ישיבת ההסדר 'נהר דעה' בנהריה שבצפון הוקמה בחודש אלול תשנ"ו, וכבר בחודש הזה העביר הרב רוזנטל זצ"ל, אב"ד בעיר חיפה השכנה, ראש ישיבת הגר"א שם ומחבר סדרת הספרים על הרמב"ם 'משנת יעקב', שיעור בישיבה בענייני מסכת ראש השנה. מאז היו מיטב תלמידי הישיבה נוסעים בקביעות בכל שבוע לשמוע שיעור מיוחד שהועבר להם ע"י הרב זצ"ל בישיבתו בחיפה, ולעיתים מזומנות היה הרב גם מגיע לישיבה בנהריה. הקשר המיוחד של הישיבה עם אחד מגדולי ישראל, שהפיץ את אורה של ירושלים-של-פעם בחיפה ובכל הצפון, הטביע את חותמו על רבני הישיבה ותלמידיה.
חודשים ספורים לאחר פטירתו של הרב, בראשית שנת תשע"א, יצא לאור קובץ בשם 'נשמת יעקב' ע"י אחד מרבני הישיבה, הרב עדיאל כנרתי, ובו קיבץ שלושים שיעורים שהעביר הרב זצ"ל לתלמידי הישיבה בין השנים תשנ"ט-תשס"ט, אותם העביר הרב כנרתי על הכתב בתוספת נופך. עתה הוציא לאור הרב הולנדר, מתלמידי הישיבה במחזור הראשון שנתעלה להיות אף הוא ר"מ בישיבה, קובץ נוסף ובו כחמישים שיעורים שהוא זכה לשמוע ולרשום, רובם ככולם אינם אלו שבקובץ 'נשמת יעקב' הנ"ל, רובם על מסכתות הש"ס ה'ישיבתיות' ומיעוטם על הלכות המועדים, ובתוכם גם דברים בעניין עמל התורה, הספדים על גדולי ישראל, הנהגות שונות ועוד.
הרב זצ"ל היה שייך לציבור החרדי-ירושלמי, אך חש חיבה מיוחדת לתלמידי ישיבת נהריה, ובכמה הזדמנויות אף רמז שהקו הציבורי-חרדי המקובל אינו לגמרי לטעמו. כך כאשר הספיד את ידיד נעוריו רבי אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, אמר בין השאר: "...הוא אהב את ציון, אהב את ירושלים, אהב את ארץ ישראל, ומותר להגיד - אהב את מדינת ישראל, שאנחנו חייבים להתפלל שהיא ראשית צמיחת גאולתנו, ולא להתחכם, ולא לעשות דריילך (=טריקים), ולא להיבהל משום 'עולם'. הדרך הנכונה היא הדרך של ר' אברום. היום זה עולם של פחד ועולם של כבוד. יש כנופיה של משליטי טרור ומשליטי כבוד, ור' אברום לא היה מהם ולא מהמונם! ר' אברום היה יהודי ירושלמי, עם הצניעות של ירושלים. תשמרו על הצניעות הזאת, על הפשטות הזאת. צריך ללמוד ממנו להיות בגדלות ובגאונות בהכנעה ובפשטות, ללכת בדרכם של אנשי ירושלים"... וכמה הדברים האחרונים האלו נכונים גם לגביו!
הקשר ההדוק בין הישיבה בנהריה ובין הרב רוזנטל החל בעקבות הקשרים הוותיקים בין הרב זצ"ל לבין רב העיר נהריה וראש הישיבה הראשון, הרב ישעיהו מייטליס שליט"א, והוא הלך והתהדק עם השנים; גם הרב הולנדר, חתנו של הרב מייטליס ועורך הקובץ 'שבילין לרב רוזנטל', היה ממטפחיו של הקשר הזה במשך ט"ו השנים האלו, עד לפטירת הרב. בחודשים האחרונים לחייו הרב זצ"ל היה מאושפז בבתי חולים, והשיעור האחרון נערך בביתו בהפסקה שבין האשפוזים כמה ימים לפני פורים, ועסק בענייני היום. בשיעור זה חידש הרב לתלמידיו שהשם 'פורים' לימי ההודאה האלו לכאורה תמוה, שהרי ה'פור' – הגורל שבו קבע המן הרשע את תאריך ההשמדה של היהודים בשבע ועשרים ומאה מדינה - היה עניין צדדי-יחסית בכל סיפור הנס! והוא השיב: המיוחד בפור, כמו בכל שימוש בגורל, הוא שברור שהתוצאה באה ישירות מהקב"ה. הפור משקף את העובדה שהקב"ה הוא זה שמסובב את המאורעות מאחורי הקלעים. לכן גם הארץ נתחלקה על פי גורל (רק ארץ כנען שנתקדשה מעיקרה להיות ארצם של בני ישראל - ולא עבר הירדן המזרחי, הוא לא ראוי להתחלק ישירות על פי ה'; הרב מפנה לפירוש ר"ע ספורנו על במדבר לד, ב). הרב זצ"ל ציין בעניין זה לשו"ת חוות יאיר סי' סא שפוסק שגורל שנעשה באופן שגוי בחלקו - בטל כולו, כי הוא איבד את כל מהותו כסימן מאת ה', ומנגד אפשר לסמוך על גורל שנעשה כיאות 'מפני שקרוב הדבר שאם הגורל כהוגן תדבק בו השגחה עליונה'. והיות והמסר העיקרי של פורים הוא שהכל נקבע על פי ה', שה' הוא השולט בכל ענייני העולם, לכן נקבע שימי ההודאה האלה ייקראו 'פורים'. וממשיך הרב שידועה ההשוואה 'פורים'-'כיפורים', ואחת מהשלכותיה היא שגם ביום כיפור צריך להרגיש, מתוך הרצינות של היום ועינוי הנפש בו, איך שהקב"ה מנהל את העולם כולו כרצונו, ולהגיע מחדש כל יום כיפור להרגשה מכל הלב של 'קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם' (דרך אגב, בעמ' 130 מוזכר שהרב רוזנטל הביא בפני התלמידים את החומרא של בעל 'דור רביעי' שצריך להתחיל את הצום כמה שעות לפני הלילה כדי שגם בתחילת יום הכיפורים יתקיים 'ועיניתם את נפשותיכם', אך הוא הוסיף שהפוסקים לא קבלו את החידוש הזה).
הרב סיפר עוד, באותו שיעור אחרון, שבימי מחלתו חשב על כך שכוונת המשפט 'סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים' בברכת הגבורות של תפילת שמונה עשרה היא שגם החולים הם למעשה 'אסורים', כי הם מוגבלים בתנועות ובפעולות שפשוטות אצל כל אדם בריא. והוסיף הרב: לא רק הם - אלא גם מטפליהם וקרוביהם 'אסורים' סביב החולה, ותפילתנו היא שעם חזרת החולה לבריאותו יוּתרו כל האסורים האלו – החולה וגם משמשיו... לא זכינו לכך; הרב הלך לבית עולמו חודשיים אחר כך, בערב ל"ג בעומר תש"ע. יישר כוחם של הכותבים והעורכים והמדפיסים של דברי התורה המיוחדים האלו שנאמרו מפיו של תלמיד חכם כה מיוחד. תנצב"ה.

יָקָר חַסְדֶךָ. פירושים, חידושים והגיגים לפרשיות השבוע ולספר תהלים ומשלי, וקונטרס בשולי ה"שפת אמת". אמת יעקב קאפל רייניץ. נוה דניאל, תשע"ג. שכ עמ'. (02-6426887)
הרב רייניץ, תלמיד חכם מופלג וכותב ותיק ב'המעין', הוסיף עוד ספר לרשימת ספריו, ספר המשך לספריו על התורה 'דקדוקי תורה', 'קישוטי תורה' (שזכה כבר לחמש מהדורות!) ו'הון יקר'. מדובר בהערות ארוכות וקצרות, לעיתים חדות כתער ולעיתים עטופות בדרש וברמז ובסוד, כסדר פרשות השבוע, וכן דברי מחשבה קצרים וגימטריות מעניינות, ולבסוף צרור פירושים על הספרים תהלים ומשלי וקונטרס הערות סביב ה'שפת אמת'.
על הפסוק 'בינו שנות דור ודור' שבפרשת האזינו מביא הרב רייניץ את דברי ה'שפת אמת': 'פירוש, השינויים שנעשו אח"כ מדור לדור בהפרידו בני אדם', ומסמיך אליהם את דברי 'הרב המגיד' על הרמב"ם סוף הלכות שכנים שמידות האדם והנהגותיו 'מתחלפות לפי הזמן והאישים'. ועל כך הוא מביא את דברי הרב נריה זצ"ל בספרו 'נר למאור' על התורה שמי שלא למד להבין את שפת הדור 'אפשר שייפנה אל הדור במלוא רצון הטוב – ועם כל זאת לא ישיג כלום'! והמחבר משלים את דבריו בעזרת הפניה למאמר שכתב ב'המעין' תמוז תשס"ז [מז, ד; עמ' 33 ואילך] בדיוק על עניין זה – השינויים והמעברים שבין דור לדור, הבעיות והפתרונות, כאשר מסקנתו שם היא שלדור יוצאי השואה קיימת רגישות יתר לשמירת מנהגי אבות - רגישות שמתאימה לדרכה של תורה, ומתפלל שתתקיים תפילת האבות והבנים 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'!...
בעמ' רנה מעיר המחבר בשם בנו הרב נפתלי חיים על הפסוק בפרק השני בתהילים 'ככלי יוצר תנפצם', בו מפרש רש"י שהניפוץ הוא של 'חרס המשובר לשברים דקים', שרש"י נקט שמדובר דווקא בכלי חרס לפי שאין לו תקנה אם נשבר. אולם למרות שהרעיון יפה – לענ"ד אין צורך בכך: 'כלי יוצר' בכל התנ"ך הוא דווקא כלי חרס, כמו למשל בירמיהו (יט, א) כֹּה אָמַר ה' הָלוֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יוֹצֵר חָרֶשׂ, ובאיכה (ד, ב) אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר. אין ספק אם כן שרש"י הסביר כאן את פשוטו של מקרא, ואכן יתכן שכוונת הנביא עצמו הייתה דווקא לכלי חרס שאין לו תקנה אם נשבר.
יהי רצון שימשיכו לפוץ מעיינותיו של הרב יק"ר שליט"א, וימשיך להתחיל ספרים רבים ולסיימם לשמחת אוהבי התורה כולם. עוד ינוב בשיבה.

בית הלל – שושנת העמקים. קובץ תורני לעניני הלכה ומנהג ותורת בני הישיבות. גליון זכרון, לזכרו של הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל. עורך: הרב יגאל עזרא. ביקורת: הרב ישראל מאיר יונה. שנה יב גליון מח (ד), סיון תשע"ג. ירושלים, תשע"ג. רכג עמ'. (02-5323569)
עשרות הגיליונות של כתב העת 'בית הלל' כבר עשו להם שם. העורך החרוץ והמוכשר הרב עזרא, וה'מבקר' – רבי י"מ יונה, מתלמידיו הקרובים של הגר"ע יוסף שליט"א ועוזרו בעריכת ספריו, דואגים לשמור על איכות המאמרים ועל ערכן התורני של החוברות בהצלחה מרובה (ראה לאחרונה מה שכתבתי על 'בית הלל' ב'המעין' גיליון 199 [תשרי תשע"ב; נב, א] עמ' 112-113). ואם הדבר נכון בכל גיליון – ק"ו כאשר מדובר בגיליון שמוקדש לזכרו של רבי יעקב יוסף זצ"ל, ששניהם יבל"א היו קרובים אליו, שבעצמו כתב כמה מאמרים הלכתיים בקובץ במשך השנים, ושרבים מהכותבים הקבועים ב'בית הלל' הם מתלמידיו וממקורביו. כך למשל פותח הרב גדעון בן משה, ראש כולל ודיין בירושלים, תלמיד וידיד של רבי יעקב זצ"ל, ומתאר מעט מפעילויותיו של הרב יעקב יוסף לצרכי הכלל, כמו למשל שכאשר לפני שנים רבות הגיע אליו יום אחד הרב בן משה וסיפר לו על בת למשפחה של חוזרים בתשובה שאינה מצליחה להתקבל לבית ספר דתי – התעניין הרב יעקב זצ"ל בפרטי העניין, סגר באמצע הלימוד את הגמרא, לבש את מעילו ונסע עם הרב בן משה כדי לשכנע מנהל סמינר מסוים לקבל אותה; וכמובן שלסיפור הזה יש 'הֶפִּי אֵנְד' – התלמידה הזו התקבלה לאותו מוסד למרות כל החששות, גדלה לתפארת ובנתה בסופו של דבר בית של תורה עם אברך ת"ח.
לפי הסיפורים המרשימים שבחוברת (וגם על פי מקורות אחרים) קשה להכניס את הרב יעקב ל'משבצת' תורנית-ציבורית – הוא לא היה 'ש"סניק' קלאסי למרות שהעריץ את אביו שליט"א ולפי הוראתו אף היה חבר סיעת ש"ס בכנסת במשך קדנציה אחת, הוא לא היה ציוני (באחד משיעוריו אמר ש'ציונות' בגימטריה זה 'שבר כלי'...) למרות שקירב אליו רבים בציבור החרד"לי ועודד מאוד את ישוב כל מרחבי ארץ ישראל, הוא השתדל להתרחק מעסקי ציבור - למרות שלעיתים השמיע בקול רם עמדות בעניינים ציבוריים גם כאשר הדברים העמידו כנגדו מתנגדים רבים, ולמעשה סלל לעצמו רבי יעקב דרך משלו, שהתאימה לאמת התורנית שלו כפי שראה אותה. בעיקר הקפיד הרב יעקב זצ"ל על הרבצת שיעורים קבועים ומזדמנים באין-ספור מקומות ברחבי הארץ, וחוץ מזה כמעט שלא יצא מבית מדרשו. הוא עודד והחשיב את ההוראה בעל פה ואת הרבצת השיעורים בכל אתר ואתר, אך גם הותיר אחריו כתבים רבים, שבניו ותלמידיו אמורים להתחיל עתה להוציאם לאור כסדרת כרכים על כל חלקי השו"ע. אין ספק שזו הייתה דמות תורנית מיוחדת במינה, שהמשיכה להרביץ תורה ממש כמעט עד לנשימתה האחרונה (השיעור האחרון שלו, שגם הוסרט, על דיני ספירת העומר, הועבר שבוע לפני פטירתו, כשהוא על סף אפיסת כוחות, ואותו הוא סיים בדברי תפילה וברכה לשומעיו ולציבור כולו; אחד מחבריו שליט"א כתב שבשנה האחרונה לחייו העביר 1300 שיעורים ברחבי הארץ!). תנצב"ה.
רוב החוברת כולל מאמרים הלכתיים, שנכתבו לזכרו ולכבודו של המנוח החשוב, ואמנה רק מעט מהם: אביו הרב עובדיה שליט"א פרסם מאמר בדין אמירת ברכת אבלים בברכת המזון כאשר המנחמים אכלו אך האבל לא סעד עמהם מפני שלא היה בקו הבריאות, ובדברי ההקדמה נכתב שהתשובה נכתבה בימי השבעה! המסקנה: אם האבל יושב עמם אע"פ שלא אכל מברכים ברכת אבלים, שהרי למעשה זו ברכת נחמה לאבלים. הרב מרדכי גרוס מבני ברק, שלמד בזמנו עם רבי יעקב בישיבת 'קול תורה' אצל הגרש"ז אוירבך זצ"ל, מביא פסקים בענייני חו"מ ששלח לו הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ובהם בין השאר (עמ' מא סע' ו) שאברך 'כולל' שבניגוד להוראות ראש הכולל למד בתוכנית משלו ולא עם חבריו לכולל – לא טוב עשה, אך אינו חייב להחזיר את המילגה מפני שסוף סוף למד תורה (ונראה מדבריו שאם ראש הכולל ביוזמתו מנע ממנו את המילגה הרשות בידו). או פסק אחר מעניין (עמ' מג סע' כד): מי שהשכיר דירתו בשכונה חרדית לאדם שמתנהג באופן חריג לשכונה אך אינו עובר איסורים, כמו למשל שהוא תולה בחלונו דגל ישראל ביום העצמאות או מסתובב בחדר המדרגות בגופיה וכד', אין זכות לשכנים לכפות על המשכיר למנוע את מגורי השוכר בבית, גם אם הם חוששים לבעיות חינוכיות אצל ילדיהם... הראשל"צ לשעבר הרב עמאר דן באפשרות שיותר לאנשי הסנגוריה הציבורית לפעול אפילו תוך חילול שבת, בהנחה שלעיתים יש בהגנה על נאשם מפני מעצר או ביצירת קשר עמו לאחר שנעצר משום פיקוח נפש. מסקנתו, למרות שנחשף למקרים קשים ובעייתיים ולכשלים חמורים במערכות המשטרה ושב"ס, היא שאי אפשר לומר ככלל שמדובר על מצב של פיקו"נ, ולכן רק במקרה שבו ספציפית קיים חשש אף רחוק לנפשות יש מקום להקל, וגם אז רצוי שהמלאכות האסורות ייעשו ע"י גוי. הרב יהודה דרעי, רבה של באר שבע, מתיר להעביר עצמות בעל כדי לקוברו על יד אשתו אחרי שעבר זמן רב מקבורתו ובוודאי נתעכל בשרו, מפני החשיבות של הקבורה סמוך לקברי בני המשפחה, גם אם מקומו הקודם היה בבית קברות ותיק ומכובד ליד רבנים וצדיקים והמקום החדש אינו כזה, מפני שלהלכה מותר לפנות מת על מנת לקוברו אצל אבותיו ובני משפחתו אפילו מקבר מכובד לקבר בזוי. בהמשך רב אחר מחבריו של הרב יעקב יוסף זצ"ל פוסק שכל מי שיש בביתו טלוויזיה או מחשב עם אינטרנט פסול לעדות ככל עבריין על דין תורה, והוא אף לא ירד לחלק בין סוגי האינטרנט ורמות ההגנה השונות...  בסוף הגיליון הרב יעקב ישראל לוגאסי עוסק במידת הביטחון, ומחזק מאוד את שיטת החזו"א שהביטחון אינו שיהיה טוב - אלא שכל מה שקורה הוא בידי שמים; הוא מביע התנגדות תקיפה לסדנאות החשיבה המודרניות המשכנעות את האדם 'תחשוב טוב יהיה טוב' וכד', מפני שאכן אין כלל ביטחון שתמיד 'יהיה טוב', אלא רק שאנו בידיו של ריבונו של עולם. לדעתו מצות אהבת ה' 'בכל מאודך' כוללת בתוכה לקבל בלב שלם את הנהגתו של ה' בכל מצב, והיא-היא מידת הביטחון.

ספר משנה תורה. ספר עבודה. מהדורת מופת מבוארת, מגהת ומדויקת על פי כתבי יד, בצירוף מפתחות. מהדיר ועורך ראשי: יוחאי מקבילי. עורכי משנה: יוסף אלבז – מכון המקדש, יחיאל קארה ורועי דובקין. חיפה, 'מפעל משנה תורה' ו'מכון המקדש' בשיתוף ישיבת "אור וישועה", תשע"ג. שני כרכים בכריכה רכה. (077-4167003)
כבר כתבתי כמה פעמים (בפעם האחרונה לפני שנה בגיל' 203 [ר"ה תשע"ג; נג, א] עמ' 111-112) על הסדרה הנפלאה הזאת, פרי יוזמתו ומרצו של הרב מקבילי שליט"א. הפעם מדובר על 'מבצע' מיוחד – פירוש מדויק על הלכות בית הבחירה וכלי המקדש ומעשה הקרבנות וכל הלכות ספר 'עבודה' של הרמב"ם, עם הקדמות לכל ספר, כותרות וכותרות-צד לכל פרק ונושא, וביאור פשוט, מדויק וממצה הקרוב ביותר לפשט דברי הרמב"ם, מלוקט מכל פירושי נושאי-כליו במשך הדורות, ושמסתמך בעיקר על דברי הרמב"ם עצמו בכל מקבילות העניין בכל ספריו – פירוש המשניות, ספר המצוות, תשובותיו ואיגרותיו, מורה הנבוכים, כתביו הרפואיים ועוד. הביאור כולל – נוסף לביאור ההלכה עצמה – הסבר למילים הקשות, הפנייה להלכות מקבילות או משלימות, זיהוי צמחים ובעלי חיים ו'עובדות חיים', טבלאות וציורים ועוד ועוד.
ספר זה, העוסק בענייני המקדש וכליו, מלא וגדוש בתרשימים וטבלאות, כשבסופו נספח תמונות מציוריו המרהיבים של מכון המקדש: מציור של הכהן המרים את הדשן מעל המזבח (העבודה הראשונה של היום) כולל ציור מדויק של מחתת הכסף בה הוא משתמש, עבור דרך ציורים של לשכת הכלים (ה'אפסנאות' של בית המקדש) בעיצומה של פעילות חלוקת 'כלי עבודה' לכהנים, של שולחן התמיד בזמן טקס החלפת לחם התמיד הישן בחדש, של הכהנים מביאים את הכבשים והפר אל הכהן הגדול ביום הכיפורים, ועד הציור האחרון: 'ויום טוב היה עושה הכהן הגדול על שיצא בשלום מן הקודש'.
לפני כל 'הלכה' בכל ספר מובאים כל הפסוקים בתורה הרלוונטיים ל'הלכה' זו, כך שלפני הלכות בית הבחירה למשל, הפותחות את ספר 'עבודה', מובאים כל הפסוקים שבתורה על המקדש ועל כלי המקדש (רובם מספר שמות). לפני הלכות 'מעשה הקרבנות' נמצאת הקדמה בת תריסר עמודים שמתמצתת את כל הנושא: טעמי הקרבנות לדעת הרמב"ם, כללי הקרבת הקורבנות, ממה מביאים קרבן, הקרבנות מן הצומח ומן החי לסוגיהם, אופני ההקרבה (בליווי תרשימים), קרבנות הציבור והיחיד (כולל טבלה מפורטת) ועוד. עבודה מושלמת.
והערה לסיום: בהלכות בית הבחירה פ"א הל' ט כותב הרמב"ם, אחרי שכתב שבונים את ההיכל באבנים גדולות ורק אם לא מצאו אבנים בונין בלבנים, ש'אין בונין בו עץ בולט כלל, אלא או באבנים או בלבנים וסיד'. מסביר בעל הביאור הקצר במהדורת 'מפעל משנה תורה': 'עץ בולט – מן הקיר, כגון גגון'. לפי זה חידושו של הרמב"ם נסוב על עניין צדדי שלא דובר עליו כלל עד עתה, שאם ירצו לבנות מבנה כעין גגון בבית המקדש – גם אותו יבנו באבנים ולא בעץ. אך הדבר תמוה, מי דיבר בכלל על גגונים? מי אמר שהיו מבנים כעין גגון בבית המקדש כלל? ונראה לענ"ד פשוט שכוונת הרמב"ם היא שמותר לבנות בעץ בבית המקדש, והרי בנו גם בעץ במשכן ובשילה ובשני בתי המקדש – בתנאי שהעץ אינו גלוי אלא מצופה באבן או בלבנים וסיד. וכך פירש רבי שלמה חלמא בפירושו 'מרכבת המשנה': 'ולא הקפיד רבנו אלא שלא יהיה בבנין עץ בולט. ואולי נמי רמז רבנו בלשונו הצח דהוקשו לו מעשה משכן בקרשים, וניחא ליה דכתיב ואת הקרשים ציפה זהב. וכן מפורש מלכים א' ו' בבנין שלמה הכל ארז אין אבן נראה, וניחא ליה דכתיב ואת כל הבית ציפה זהב, דאין איסור אפילו בבנין קבוע אלא אם כן עץ בולט'. נכון שהלשון 'בולט' פה גורם מעט אי-נוחות, עדיף היה אולי לכתוב 'אין בונים בו עץ גלוי כלל' או משהו מעין זה, אבל פשט ההלכה ברור. אמנם אמר לי הרב עזריה אריאל שליט"א, ראש ה'כולל' במכון המקדש ואחד מכותבי הביאור על ספר עבודה, שנראה שכוונת הרמב"ם לפחות גם לאיסור בניית גגונים וכד' בעץ, על פי דבריו בהל' ע"ז פרק ו הלכה י: 'אסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש כדרך שעושין בחצרות, אף על פי שהוא בבנין ואינו עץ נטוע, הרחקה יתירה היא, שנאמר כל עץ; אלא כל האכסדראות והסבכות היוצאות מן הכותלים שהיו במקדש של אבן היו לא של עץ'. בכל אופן יש צורך לדעתי להדגיש במהדורה הבאה של הביאור את ההיתר לבנות בעץ במקדש בתנאי שחומר הבנייה 'עץ' לא ייראה.

 

נשים נסתרות בתנ"ך. חלק ג' – בנות. מרים סמואל. [פתח תקוה], תשע"ג. 431 עמ'. (03-9220738)
לאחר הספרים 'נשים נסתרות בתנ"ך' חלק ראשון – אמהוֹת (תשס"ה), וחלק שני – רעיות (תשס"ח), הגיע זמנו של החלק השלישי – על ה'בנות' הנסתרות שבתנ"ך. בספר מובא תיאור דמותן ופעולתן של נשים רבות שמוזכרות בספר-הספרים כבנות של אישים מסוימים. לוקטו עליהן פרטים ביוגרפיים וכל מה שידוע אודותן, עובדות בטוחות או משוערות - ואף כאלו השנויות במחלוקת, הכל מוצג לפני הקוראים בעקבות נבירה וחיפוש ממושכים בדברי חז"ל בתלמודים ובמדרשים השונים, במפרשיהם הרבים - ראשונים ואחרונים, ובספרי מחברים מכל הדורות, כולל ספרי מחקר תורניים. אחותי הגב' סמואל כללה 53 פרקים בספר המתארים 'בנות' המוזכרות בתנ"ך בפירוש או ברמז, מתוכם 24 פרקים מתארים קבוצות של בנות – מ'בנות אדם' ועד 'בנות שלמה' עבור דרך 'בנות חת', 'בנות יעקב', 'בנות שלום בן הלוחש' ועוד. וכך מ'אביגל בת נחש' ועד 'תמר בת דוד' עוברות מול עינינו נשים וקבוצות-נשים מפורסמות יותר – כבנות איוב, בנות יתרו, בנות לוט, בנות צלפחד, בת אליעזר (או לפחות 'בת עבד אברהם'), בת המן (זו ששפכה עליו...), בת יפתח, בת פרעה (שנישאה לשלמה), דינה, כזבי בת צור, מיכל בת שאול ומרב אחותה, עכסה בת כלב, שרח בת אשר ותמר בת דוד הנ"ל; ומצד שני כאלו שרובנו לא שמענו עליהן מעולם – אחלי בת שושן, בנות אלעזר בכור מחלי, בנות ברזילי הגלעדי, בנות הימן, בנות יהושע, בנות שלום בן הלוחש, בת ירמיהו ובת ישעיהו, 'בת מלך הנגב', חשובה ושלומית בנות זרובבל ועוד. מתברר שאפשר למצוא על כל אחת 'חומר', מעט או הרבה, והמחברת בחריצותה אספה על כל אחת מ'בנותיה' פרטים רבים לאין מספר.
כל פרק פותח בפסוקים שבה נזכרה הדמות בתנ"ך, במפה ממוזערת שבה נמצא איזור פעולתה בארץ ישראל, ואח"כ בתיאור דמותה ופעליה, כאשר על כל פרט מצוין המקור העיקרי בו הוא נזכר והמקורות המקבילים, ולעיתים נוספות בהערות הרחבות שאין מקומן בגוף הטקסט. אחר כך, לפי ההקשר המתאים, מתוארים בעלה\אביה, משפחתה וצאצאיה, ופרקי משנה נוספים לפי הצורך. למשל בתיאור של 'בכֹל', שלפי דעה אחת בחז"ל זה היה שמה של בתו היחידה של אברהם, פרק-המשנֵה הראשון הוא 'מהי או מי היא בכל'? אח"כ 'בת מי הייתה, ומדוע לא נשאה יצחק'? אחר כך מתוארים תכונותיה, ובהמשך פרק שלם דן בדעות המובאות בספרים שהבת 'בכל' לא הייתה ולא נבראה וש'בכל' אינה כלל בת. בהמשך מובאת הדעה שנמצאת במדרשים מאוחרים שהבת 'בכל' נישאה לשם בן נח, אחר כך מובא סיכום הגירסאות בנושא, מצוטט מדרש שאכן היה לאברהם בת אך שמה לא היה 'בכל' אלא 'בת נדיב', מובאות דעות שונות מה היה סופה של הגברת 'בכל', והפרק מסיים בפיסקא מתוך תשובה של רבי משה פיינשטיין (!) ב'אגרות משה' שדוחה את האפשרות שהבת בכל נפטרה ביום שמתה אמה שרה, כפי שנכתב בשם המהרי"ל דיסקין, משום 'שלכאורה הוא דבר שאי אפשר שאברהם אבינו ייענש בעונש כזה היותר גדול' שאינו מפורש כלל בפסוקים שאשתו ובתו היחידה ימותו ביום אחד, בעיקר שהפסוק 'וה' בירך את אברהם בכל' נכתב לאחר ששרה כבר מתה!
הכל בכל כלול בספר מיוחד זה, שאינו אחרון בסדרת הספרים 'נשים נסתרות בתנ"ך' שמכינה לקוראיה אחותי המחברת שתח'.

שיטת הסימנים. השיטה לזכירת הש"ס. למסכת פסחים. הרב יהושע מרדכי שמידט וחבר עוזרים. שבי שומרון, תשע"ג. 97 עמ'. (09-8841946)
הרב שמידט, ראש הישיבה שבישוב 'שבי שומרון' שבצפון השומרון ורב היישוב, פיתח שיטת זיכרון שמתאימה במיוחד לזכירת מסכתות התלמוד, שיטה שיסודה בקודש אצל קדמוני-קדמונינו, ושפועלת במציאות ובהצלחה בעצם ימים אלו אצל אלפי לומדי תורה, ובראשם עשרות רבות מבני ישיבתו. העיקרון המרכזי בשיטה זו הוא למצוא לכל דף בגמרא סימן שיהווה תזכורת קבועה לתוכן שבדף, כשהאות הראשונה בו תהיה זהה למספר הדף המדובר.
החוברת על מסכת פסחים פותחת ב'הסכמות' לרעיון ולביצועו ממש 'מקיר לקיר'; בין הרבנים המסכימים בהתלהבות נמצאים הרב ליאור מחברון והאדמו"ר מנדבורנה בני ברק, הגרז"נ גולדברג מירושלים והרב הראשי החדש הרב יצחק יוסף (הסכמתו היא משנת תשס"ו), הרב יעקב אריאל מרמת גן והרב מאזוז מבני ברק, כולם שליט"א, הרב אליהו זצ"ל ועוד ועוד. בראש החוברת מובאים כמה מאמרים קצרים בשבח הבקיאות והחזרות, ומתוארות השיטות השונות בעשיית סימנים ללימוד. בהמשך נמצאות טבלאות ובהם עיקרי הנושאים שבכל דף כסדר דפי המסכת והצעת 'סימן' לזכירת תוכן דף אחר דף. כך למשל בדף פ' של מסכת פסחים שאליו מגיעים בדף היומי בראשית שנת תשע"ד, בעמוד א עוסקת הסוגיא בהלכה שאין מקריבים פסח בשביל יחיד, ושדעת רבי יהודה ששבט אחד נקרא 'קהל' ואם שבט שלם טמא מקריבים קרבן פסח בטומאה כאילו נטמא חצי מהעם (ובלשון הגמ' 'פלגא ופלגא'), ובהמשך בעשיית הפסח במועד ובתשלומין לפסח – ולארבעת הנושאים האלו נמצא רמז המתחיל באות פ' שהוא הדף המדובר: פסח יחיד, פלגא ופלגא, פסח, פיצויים. מי שישנן ויזכור את הסימנים האלו אמור לזכור את תוכן העמוד כולו, וכך דף אחר דף ומסכת אחר מסכת. ועם הצלחה לא מתווכחים...
כל פרק מתחיל בהקדמת רבנו המאירי ב'בית הבחירה' לאותו פרק, ומסתיים ב'הלכתא גבירתא' – סיכום ענייני ההלכה שבפרק מתוך הפירוש 'תפארת ישראל' על המשניות. בסוף החוברת נמצאות טבלאות המחכות למילוי – הצעות נוספות לסימנים לפי דפי המסכת.

משלי קדם.  ספר משלי פרקים י-יא-יב. סיכומים משיעורי הרב יצחק בן-שחר, שנלמדו בישיבת קדומים. כתיבה ועריכה: ברוך ספיר. קדומים, התשע"ג. 386 עמ'. (09-7928129)
ספר משלי הוא ספר המוסר והחכמה העיקרי של עם ישראל, והוא היה אמור להיות שגור על לשונו ומונח על לבו של כל איש אשר בשם ישראל יכונה. אולם כידוע המצב אינו כזה, והלימוד בו מונח יחסית בקרן זווית, גם בעולם הישיבות. בניגוד לכך מעביר גיסי, ראש ישיבת קדומים הרב יצחק בן שחר, שיעור שבועי קבוע בישיבתו בספר משלי כבר למעלה משלושים שנה, והתלמיד-העורך מעיד שאווירת הלימוד בספר משלי חופפת על הישיבה כולה, ומשרה מרוחה על כל הבא בשעריה.
אין מדובר, בַשיעורים ובַספר, על פירוש שיטתי לספר משלי, אלא על לימוד חי ומפתֵח, המתחיל בפסוקי הספר וממשיך בביאורו המיוחד של הגר"א לכל פסוק ופסוק, ומיניה וביה בהסבר עניינים עמוקים וחיוניים בעולמה של תורה ובעולמם של חיי תורה נכונים בהקשר לנאמר בפסוק ולמה שסביבו, באופן הפותח את הלב ואת העיניים.
כך למשל על הפסוק (יב, יא) 'עובד אדמתו ישבע לחם ומרדֵף ריקים חסר לב', מעיר הרב בן שחר ש'עובד אדמתו' בעל הלב הישר הוא אדם 'עובד', והוא עובד את האדמה דווקא, והאדמה שהוא עובד בה היא דווקא האדמה שלו. הכתוב מכווין לאדם שקרוב לטבעו האמיתי, שאינו מעוניין להיות תלוי באחרים, ושרצונו לעסוק בימי חייו ב'עסק' המצמיח פירות גשמיים ורוחניים. אותו אדם פונה דווקא לאדמה 'שלו', הוא שמח בחלקו, הוא חי ב'משבצת' שלו ואינו פוזל לחלקם של אחרים. אדם זה רחוק מקנאה ורחוק מכעס, מלא סיפוק ושמחת חיים, יש לו 'לב' (בניגוד לרודף הריקני המנוגד לו), עד שהמשל והנמשל מתערבים זה בזה... הספר המיוחד הזה מסתיים במפתח נושאים מפורט ומועיל. יישר כוחם של גיסי ראש הישיבה, ושל העורך המוכשר שהעלה את הדברים אל הכתב בכישרון רב. זהו ספר ראשון בסדרה, שתכלול בעז"ה כמה וכמה כרכים.

שבילי ניסן. חידושי תורה, ביוגרפיות ומאמרים. מאת הרב ניסן וקסמן. ירושלים, מוסד הרב קוק, תשע"ג. 269 עמ'. (02-6526231)
הרב ניסן וקסמן זצ"ל היה מגדולי הרבנים בארה"ב בשנים שלפני השואה. הוא שימש כרבה של עיירת הנופש לייקווד, והוא זה ששיכנע את הגאון הרב אהרן קוטלר זצ"ל, שהגיע לארצות הברית כשרק כותנתו לעורו, להקים בה את ישיבתו, שראשיתה היה מצער, ובהמשך, ב"ה, מלוא כל הארץ כבודה. הוא גם היה ממקבלי פניו ומכשירי דרכו של האדמו"ר הריי"צ מחב"ד בבואו לארה"ב, ופעל בעסקי תורה וציבור רבים כשהוא נושא ברמה את דגל התורה בעירו. אולם לאחר שנים ספורות ברבנות החליט לעזוב את תפקידו ומצא את פרנסתו כסוכן ביטוח, אם כי במקביל המשיך להיות פעיל בכמה וכמה תחומים ציבוריים-תורניים במלוא מרצו ופיקחותו. בסוף ימיו עלה לארץ, וכיהן מספר שנים כמזכיר בית הדין בתל אביב, עד לפטירתו בשנת תשמ"ב.
בספר 'שבילי ניסן' קיבץ בנו הרב פרופ' חיים וקסמן מאמרים שכתב אביו במשך השנים, רובם התפרסמו בבמות שונות. החלק הראשון של הספר כולל שיעורים של רבותיו גדולי ליטא שהוא סיכם וערך, ביניהם רבי אליהו ברוך קמאי ממיר, רבי שלמה פוליאצ'יק 'העילוי ממייצ'יט', ר' ירוחם המשגיח, רבי אייזיק שֶר ועוד, וכן מאמרים תורניים של הרב וקסמן עצמו. החלק השני כולל ביוגרפיות וזיכרונות על רבנים וראשי ישיבה אותם הכיר הרב וקסמן אישית, ובחלק השלישי נמצאים מאמרים בנושאי יהדות שונים. המגוון הרחב של תחומי פעולותיו ושטחי התעניינותו של הרב וקסמן זצ"ל מרשים, ולא לשוא המליץ אחד ממעריציו שהיה גם ידיד המשפחה, הרב מעלה גלינסקי זצ"ל, לקרוא לקובץ הזה בשם 'שבילי ניסן', שם שיבטא את השבילים השונים שבהם הביא הרב וקסמן זצ"ל לידי ביטוי את תורתו, את פעילותו ואת אמונתו.

קרית חנה. פירוש נפלא על מסכת אבות שחיבר הגאון המפורסם בדורו רבינו אלחנן חפץ מפוזנא. נדפס לראשונה בחיי רבינו המחבר בק"ק פראג שנת שע"ב לפ"ק, ועתה הוגה ונדסר מחדש עם מ"מ תיקונים הארות והערות. שלום דזשייקאב. מאנסי, תשע"ג. קע עמ'. (1-845-356-6582)
401 שנה אחרי שנדפס בפעם היחידה מודפס מחדש, מתוקן, מוגה ומוער, הספר החשוב 'קרית חנה' על פרקי אבות, לאחד הגדולים בדור של גדולי עולם (המהרש"א, ה'לבוש' ועוד רבים) – רבי אלחנן ברבי בצלאל אורי ליפמן חפץ מן העיר קובנה. עוד בזמן הדפסתו הספר היה נראה כה חשוב עד שהגאון רבי אפרים מלונטשיץ בעל ה'כלי יקר' על התורה, שכנראה היה רבו של המחבר, לא רק הסכים עליו - אלא גם הגיה אותו והכינו לדפוס. במבוא נאסף כל החומר הידוע על המחבר – וזה לא הרבה, אם כי ידוע שהיה בן לשושלת ארוכה של רבנים, כשאביו רבי אורי ליפמן נחשב אחד מגדולי תלמידיו של המהרש"ל וחברו של המהר"ל מפראג. לדעת המו"ל מקור המשפחה באיטליה, שגם בה ידועה משפחת רבנים חשובה בשם 'חפץ', שפעלה בסוף תקופת הראשונים ובראשית תקופת האחרונים.
לעיתים רבי אלחנן מאריך בפירושיו ולעיתים הוא מקצר. כך למשל על המשנה בפרק ד מ"ח, במאמר רבי צדוק שאין לעשות את דברי התורה 'קרדום לאכול ממנו', מעיר המחבר שאימרה זו מתאימה לדברי חז"ל במסכת פסחים 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', 'רצונו לומר שלא נהנה מתורתו כלום ועדיין זכותו בידו'. לא מדובר לפי דעתו דווקא על כך שתלמודו שגור בפיו – אלא שתלמודו נותר 'בידו', והוא לא 'בזבז' אותו להנאה מהנאות העולם הזה.