המעין

לחזור לתלם!

לחזור לתלם!

רשימתי "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם?" ('המעין' תשרי תשס"ט [מט, א] עמ' 53-64), גררה - כצפוי - כמה תגובות מלומדות בגליון שאחריו ובגליון זה. אזכיר לקוראים שרשימתי לא באה "לישע החכם יצחק סטאנוב", ומגמתה גם לא היתה "תיאור חיובי" של מנדלסון, כלשון שניים מהמבקרים הנכבדים[1]; מטרתה המוצהרת היתה למחות על הסגנון המתלהם במאמר "האם תיתכן התיחסות מכובדת ל'מתקני' נוסח התפילה?" ('המעין' תמוז תשס"ח [מח, ד] עמ' 70 ואילך), ולבקר את תוכנו של אותו מאמר עקב התייחסותו החד צדדית כלפי רז"ה ויצחק סטנוב, וזאת מטעם עקרוני: סברתי שתנאי מוקדם לכל דיון באישים הנ"ל מחייב הצגה מהימנה של העובדות ותיאור מאוזן של הדמויות הנדונות. זכותו המלאה של כותב לדון לחובה ולבקר בחריפות אישים ומעשים (תוך שמירה על סגנון נאות), אבל כל זה כאשר התמונה ההיסטורית נמסרת במלואה. כל כתיבה סלקטיבית מאבדת מאמינותה, ויש בה עלבון לאינטליגנציה של הקורא. ומכיוון שמעבר לסגנונו הבוטה המאמר הנ"ל היה, להבנתי, נגוע בחד-צדדיות - מצאתי לנכון לאזן את התמונה (ולכך אחזור להלן). ואולם מכיוון שבפתח מאמרי הפניתי תהייה-טענה למערכת "המעין" על עצם פירסום המאמר, אפתח בנושא זה, שהוא עקרוני.

הבה נדבר גלויות: "המעין" נוסד ע"י יראים ושלמים מיוצאי גרמניה חניכי "תורה עם דרך ארץ", שאצלם, בשונה מבמזרח אירופה, רווח יחס חיובי לערכי התרבות הכללית. ולא רק אצל יוצאי פפד"מ, קהילתו של של רש"ר הירש זצ"ל, שעליהם כתבתי בגליון הקודם[2]; ברוח זו התחנכו כל רבני אשכנז האורתודוקסיים מאז הרבע האחרון של המאה הי"ט. בית המדרש (=הסמינר) לרבנים בברלין מיסודו של ר"ע הילדסהיימר זצ"ל הכשיר רבנים בעלי סמיכה ותואר דוקטור גם יחד, שבזכות פתיחותם לעולם המודרני הוכרו כרבנים ומחנכים שהשפעתם ברוכה[3].

ואמנם לאחר מותו של הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר עמדו בראש המוסד הרב פרופ' דוד צבי הופמן בעל שו"ת "מלמד להועיל", הרב אברהם אליהו קפלן שנפטר בדמי ימיו[4], ואחריו הרב ד"ר יחיאל יעקב וויינברג בעל שו"ת "שרידי אש", שֶמחה בהתרגשות ובעלבון באוזני הגרח"ע גרודזינסקי זצ"ל על יחסו לסמינר בכלל - ובמיוחד על התבטאותו "בית חרושת לרבנים"[5].

סביב חניכי אסכולה זו - בהם רבים הקרובים בנפשם למפעל הציוני[6] - נוסד גם "המעין": חוגים אלה שייסדו את ביה"ס 'חורב' בירושלים תוך מאבקים לא פשוטים[7], כללו מצד אחד חניכי "עזרא" שבעיר ובהתיישבות - היינו אינטליגנציה תורנית ירושלמית מחד וחקלאים-חלוצים נאמני תורה מאידך, כולם שותפים מלאים בבנין הארץ ומלחמות ישראל - לצד אישים תורניים דגולים מתלמידי ביהמ"ד בברלין, כהרב ד"ר קלמן כהנא זצ"ל ואחרים, שהשפיעו מאישיותם ותורתם על הראשונים.

שבחו של "המעין" מאז היווסדו היה בשניים: ביושרה ופתיחות שאיפיינה את מאמריו, ובפנייתו במוצהר לקהל קוראים שחיברו שני עולמות, הישיבתי מחד והתרבותי-כללי מאידך. כיוון זה, שהותווה בידי פרופ' מרדכי ברויאר ז"ל (המייסד והעורך הראשון, שגם נסמך בזמנו לרבנות) ניכר כבר בגליון הראשון של "המעין" (תשרי תשי"ג). ולא רק בכותרות המאמרים, כגון "ישראל - האומה וארצה באור ההיסטוריה" (מאת ד"ר יצחק ברייער זצ"ל), "הרב עזריאל הילדסהיימר זצ"ל על ר' זכריה פרנקל ז"ל ובית-המדרש לרבנים מברסלאו" (מאת ד"ר עזריאל הילדסהיימר), "המדינה ודמותה על פי התורה" (מאת הרב רפאל קצנלבוגן) או "בין חרדה לתקוה - השפעתנו על צביון המדינה ותפקידנו בקירוב רחוקים" (מאת יעקב ברונר), אלא גם מתוכנם[8]. ומשפרץ ה'אוטובוס' ששמו "המעין" את התלם הייחודי והתחבב על הציבור, הצטרפו אל חוג קוראיו וכותביו חוקרים אקדמאיים תורניים וקהל ישיבתי לא מבוטל, וכולם התקבלו בברכה.

ר' יונה עמנואל ז"ל, העורך השני של "המעין" במשך כמעט ארבעים שנה (תשכ"ד–תשס"ב), הקפיד לשַמר אותה פתיחות ויושרה שהותוותה בראשיתו. כאיש אמת וירא אלוקים, וככל שהיטיב להתפלמס עם 'משמאילים', הוא לא נרתע מעימות גם עם חוגים 'ימניים' קנאיים ולוחמניים, כמשתקף במאמרו "על דרכו של 'המעין'": "בשנים האחרונות הופיעו ב"המעין" מאמרים רבים בנושאים רפואיים וטכניים... וכן בבעיות אמונה והשקפה... הגדרת "תורה עם דרך ארץ" ובעיותיה... כאן מגלים כותבי המאמרים הי"ו אומץ לב ומקיימים "לא תגורו מפני איש", כאשר מטרת המאמר להציע תקון לקלקולים שנעשו מתוך חפזון או מתוך שמרנות מופרזת. ודי לחכימא ברמיזא, אף שיש להודות שלא לכל אחד שנקרא בזמננו חכימא, די ברמיזא"[9].

כנגד מי כתב ר' יונה את המשפט הרועם המודגש? דבר זה מתברר מהמשך מאמרו: לדבריו "המעין" מתרחק מנושאים שבהם "יש ליהדות 'התורתית' טבחים רבים המבשלים דייסות שונות ומשונות, ואילו השתיקה המכובדת של 'המעין' מהווה מחאה שקטה ומכובדת נגד כל אלה המשפילים את כבוד התורה ומחללים שם שמים ברבים"[10].

להוותנו דווקא בבמות של חוגים חרדיים אתה מוצא בזמננו מאמרים מחקריים רבים, בעיקר בתחום ההיסטוריוגרפי, שריח חריף של "כתיבה מגוייסת" נודף מהם; הם משופעים בחצאי אמיתות ובסילופים מכוונים, ומאופיינים בדרך כלל גם בלשון לוחמנית[11]. ןאולם ר' יונה ז"ל עצמו לחם בעוז בתופעות כאלה, ואף העמיד את "המעין" כבמה למחאות כנגד שיכתובים היסטוריים.

הנה שתי דוגמאות, הראשונה מצויה במאמרו האחרון והמעולה של ר' יונה ז"ל "מורשת אשכנז" שהתפרסם כחודש לפני פטירתו, בו הוא כותב בין היתר:

"לא אמירת פיוטים או אי-אמירת 'בריך שמיה' מאפיינות את מורשת אשכנז. קווים רבים היו למורשת אבותינו באשכנז: קיום התורה בכל תופעות החיים, לימוד תנ"ך תוך אמונת חכמים, לימוד פשוטו של מקרא ומדרשי חז"ל גם יחד, הבנה בטעמי המקרא ['נגינות'] וחשיבותם בלימוד המקרא, ידיעה בחכמות כלליות מתוך אמונה איתנה בעליונות התורה על כל מדע ['תורה עם דרך ארץ'], הקפדה על יושר בין אדם לחברו"; ומתוך כאב הוא גם מוסיף ומשחיל הערה נועזת: "לפי זה יש לדון בכשרות הדיינים המאחרים באופן קבוע לבית הדין"[12].

דוגמה שניה היא הבירור האמיתי והנוקב על שיטת "תורה עם דרך ארץ" מעל דפי "המעין" לפני ט"ו שנים, כשראש משפחתנו הפרופ' רבי זאב ב"ר נחום הלוי לב ז"ל הגן עליה בלהט בפולמוסו עם ידידו הרב שלמה וולבה זצ"ל, משיירי אישי תנועת המוסר, שראה בה שיטה ש"בדיעבד". במאמר שפורסם תחת הכותרת "תשובה לבקורת" כתב פרופ' לב בין היתר: "מסכים אני שאיו טעם לדון מחדש בשיטת תורה עם דרך ארץ, אבל לא מן הנימוקים שהרב וולבה העלה אלא מטעם שונה: רוב המאמרים הדנים ב"תורה עם דרך ארץ" אינם תואמים את השקפתו של רש"ר הירש זצ"ל. הוא דגל גם בידיעה רחבה במה שמכונה "תרבות אירופית" (קרי: גרמנית) ושותפות בחיי אותה תרבות. ואמנם בהשראת שיטתו, חלקים מן האינטליגנציה הדתית באשכנז, כולל גם רבניה, למדו באוניברסיטאות והשיגו דוקטורט בפילוסופיה או במשפטים. ואולם שיטה זו של הגרש"ר הירש שוב אינה מקובלת על החלק הארי של אנשי המדע שומרי התורה, ובוודאי לא על הציבור הישיבתי. בחלק גדול ממאמריהם של אנשי המדע החרדים משתקף שינוי בתפיסתם את שיטת תורה עם דרך ארץ; פרשנותם מחודשת, וכתיבתם, ברובה, אפולוגטית. אין אלה מאמרים הבאים להשפיע על עולם התורה ללכת בדרכי תורה עם דרך ארץ; אדרבה, רוב המאמרים נכתבים מתוך רגשי נחיתות, ומצורך בהגנה עצמית על מנת שאותם אנשי מדע חרדים יהיו מקובלים על עולם התורה ודעתם תהא נשמעת. טעות בידם. מאמריהם לא יועילו, וישכנעו לכל היותר את המשוכנעים מכבר".

והוא ממשיך: "ירשה לי הרב וולבה לבוא בתביעות אליו: בעולם התורה השתרשה לאחרונה צרות אופק, הכופה על ציבור לומדי התורה "ללכת בתלם" (כשכלל לא ברור מי קובע את התלם). מי שסוטה ולו במקצת, ומעז למצוא לעצמו דרך משלו – ואף אם ישרה וטובה - מושמץ במלים שאסור להשתמש בהן, או שהוא מסולק מן החברה החרדית. אף אין זו דרך הראויה לבני תורה ובעלי מידות טובות, וזו גם לא היתה דרכן של הישיבות הליטאיות המסורתיות, האליטיסטיות. הן דגלו בפיתוח הגאוניות ובעידוד העילוי היוצא דופן. מכל מקום, חוסר סובלנות גורר מחלוקת שלא לשם שמים באצטלה של יראת שמים, ומחלוקת זו מסוכנת יותר משאר מחלוקות הפוקדות אותנו. תופעת לווי היא כפיית דעת הציבור על היחיד כדי לצנזר את דברי התורה שלו. ידועה התופעה של השמטת הסכמות שהצדיק הגאון הראי"ה קוק זצוק"ל כתב בזמנו למחברים מן המהדורות החדשות של אותם ספרים, או גם החרמת דברי תורה שלו או גם של רבנים אחרים שאינם מקובלים על ציבור מסוים... כיום שוב אין דנים דברי תורה של גאונים לגופם, אלא לפי השקפותיהם. במידה שהשקפותיו של הגאון אינן תואמות ל"דעת הקהל" - תורתו מוחרמת!"[13].

ואכן את הדיון, שגם אחרים נטלו בו חלק, סיכם ר' יונה ז"ל כך: "בגליונות האחרונים (טבת, ניסן ותמוז ש"ז) הופיעו תגובות שונות על דברי הרב שלמה וולבה שליט"א "בענין תורה עם דרך ארץ"... לדאבוננו קיימות תופעות בלתי רצויות ביהדות הנאמנה"[14].

לסיום פרק זה: אם "המעין" אינו חפץ לאבד חלק ניכר מקהל קוראיו עליו להישמר ממאמרים מהסוג שכנגדו התרעתי, כשם שנשמר מכמותם בעבר. הדברים אמורים גם כלפי מאמרים של צאצאי מורשת תועד"א בארץ ובגולה ששינו כיוון – וזו זכותם המלאה! - שבאמצעות "המעין" הם מנסים "לשפץ" את העולם של אבותיהם ולתאר אותו באופן סלקטיבי בהתאמה להשקפותיהם העכשוויות. בהסתמך על הציור המטפורי שלעיל, יש להבהיר לשכמותם שהם עלו על אוטובוס לא נכון, באשר הוא נוסע לכיוון אחר[15].

 

****************

 

מעתה, ובהתייחס למה שנכתב עד כה, אשיב בקצרה לתגובות שהופיעו בגליון הקודם.

א. במאמרו של הרב יוסף שלמה מאיר " 'תורה עם דרך ארץ' - ריבונות התורה על 'דרך ארץ'", יש נסיון לרבע את המעגל: אין ויכוח על עליונות התורה ביחס לכל שטחי החיים והמדע והתרבות הכללית בכלל. אבל מהמאמר משתמע שכביכול גם חניכי תועד"א בגרמניה שללו את החיבור שבין לימוד תורה והשכלה כללית – והתיאור הזה, במחילה, אינו נכון. אכן היו גדולי תורה שלאחר שרכשו השכלה חילונית שוב לא חזרו אליה לעולם, כעדות ד"ר יצחק ברויאר ז"ל על אביו הגדול; אבל זו לא היתה הדרך המקובלת על כלל הרבנים מאסכולת תועד"א[16]. ק"ו שהחלת עמדה זו גם על ד"ר יצחק ברויאר עצמו רחוקה מהמציאות; כל ימיו הוא עשה שימוש רחב בהשכלתו המשפטית והתרבותית וכלל לא התכחש לה, והדברים ידועים[17].

ב. כמה מהמגיבים ביקרו את דבריי ביחס לרמבמ"ן ורנה"ו, ונמצא גם מי שחבט בי בכעס על שתארתי אותם כצדיקים[18]. גם במחאות ראוי לדייק: לא קבעתי שהיו צדיקים - אלא שללתי את הקלות בה מתייגים אותם כרשעים. עתה חוזרים המגיבים ומנופפים בציטוטים מחמירים של כמה מגדולי ישראל כנגד האישים הנ"ל. והנה גם אם נקבל שרוב הרבנים הגדולים נטו נגדם – דבר שכלל אינו מוכח – אין בכך לבטל את דעת החולקים - גדולים אף הם - מפני שאינם מתאימים עם השקפת הכותב[19]. מה עוד שבשונה מהלכה, בענייני השקפה אין אומרים "הלכה כפלוני", דבר שהרמב"ם הטעים שלוש פעמים ובהדגשה רבה[20].

ג. לפיכך איני מתפעל כלל מדברי הרי"ט פורגס לעיל המכתיר את רנה"ו 'אפיקורוס', ועוד פחות מדברי הרב דויד יצחקי המשווה אותו לטיטוס הרשע(!), ומצפה ממני להתיישר עמו בכך[21]. כבר הזכרתי במאמרי שגאון מפורסם כר' יעקב יוקב עטלינגר בעל "ערוך לנר" מעטר בהסכמה רצופת שבחים את ספרו של רנה"ו "עוללות נפתלי" שנדפס בהמבורג תר"ד כמעט 40 שנה אחר פטירת רנה"ו, ופותח: "לכו וראו מפעלות בארץ אשר פעל ועשה המשורר החוקר והמליץ הנודע לשם ותהלה בכל מחנות העברים עד קצוי ארץ כבוד מו"ה נפתלי הירץ ויזל זצ"ל בחבוריו המפוארים מיוסדים על אדני הקבלה ונדברים על יופי המליצה אין בהם נפתל", ולי די בכך[22].

ד. הוא הדין ביחס לרמבמ"ן, שאצל כמה מהמגיבים הוא נתפס כ"כולו חייב". מה לעשות ואחרים חלקו על כך? הנה דברים שכתב עליו הראי"ה קוק זצ"ל (שבוודאי אינו זקוק ל"הסכמה" מהמגיבים), המסיים את דבריו הקשים על שפינוזה בזה הלשון: "אמנם מתוך שהיה מזרע ישראל, על כן יש בפנימיות שלו עיקר יסודי, שאחר צרוף מרובה הוא נכנס אל תוך המחנה. המתחיל לצרפו הרמבמ"ן, ולא גמר את תיקונו [ההדגשה שלי – רב"פ]. אבל הבעש"ט צרפו בלא ידיעה את מי הוא מצרף, מפני שלא היה לו צורך למקורו, כי הוא שאב את הידיעה ממקורה הפנימי וצרפה"[23]. ואילו הרב פורגס לעיל מבקש לשכנע על פי סברה דמיונית, שכל גדולי ישראל שללו את רמבמ"ן, אבל "במלחמה יש לנצח ולא להיות צודק", ולכן "לו היו גדולי ישראל מתייחסים אישית אל מנדלסון לא היו דבריהם נשמעים אצל אנשי דורם". עם סברות כאלה אין טעם להתווכח; הן משקפות את אופנת התאמת העבר למאוויו של המגיב. ואולם במבט אובייקטיבי מסתבר שהדברים שונים: שלא כבהונגריה, רבים מגדולי ישראל בליטא ובגרמניה שנמנו במאמרי הקודם לא החרימו את "הביאור" אלא עשו בו שימוש לכתחילה, אלא שהמגיבים מבכרים להתעלם מכך[24].

ה. וכן הם הדברים ביחס לסטאנוב. אכן רש"ב המבורגר הירבה להוכיח שהאיש נטה לפְּלַגְיָט (גניבה ספרותית), והיו שביקרוהו בחריפות על חידושיו, כתביו ואישיותו. אבל גם אצלו התמונה חלקית: רשב"ה לא הזכיר למשל את הקונטרס [עם 'מכתב ברכה' מאת הרב שלום יוסף אלישיב שליט"א!] של שר שלום מרזל, חסיד ברסלב צעיר, שיצא להגנת "התורני המופלא כמוהר"ר יצחק מסטאנב" כנגד "מלאכי חבלה אלו שכתבו עליו דברי פלסתר בכדי לעורר עליו מחלוקת ובלבולים"[25].

ו. כאן מקום להוסיף דבר עקרוני: מעמד היהודים שהשתנה במרכז אירופה ומערבה במאה ה-18 (בעקבות היציאה מהגטו) גרר תהליך מהיר ומואץ של התקרבות לסביבה הנוכרית. סימניו הראשונים היו במראה חיצוני (גילוח זקן), בלבוש, בנימוסי ציבור ובמעבר ללשון המדינה (גרמנית), ואלה הובילו להתקרבות חברתית ובעקבותיה לריבוי נישואי תערובת[26]. לשון אחר, לא מנדלסון איתגר את היהדות המסורתית במפגש עם המודרנה; מפגש זה בא לעולם גם בלעדיו. ואולם הוא היה היהודי המפורסם הראשון שכבש מסלול חדש של "יהדות ומודרנה". ובעוד שבמזרח אירופה ובעיקר בהונגריה רווחה התנגדות גורפת לרעיון הסינטזה ("חדש אסור מן התורה"), משנכבשה המסילה דרכו בה רבים; מהם שהחמיצו (כמקולקלי המשכילים, ובעקבותם הרפורמים) ומהם ששיפרו (כרש"ר הירש בשיטת תועד"א)[27]. אכן בימינו, בשים לב לתמורות הכבירות שעברו על עמנו (בראשן השואה והקמת המדינה), וכשהמודרנה היא מציאות נתונה המעצבת את אורח החיים של כל בית ישראל בארץ ובגולה - טיעונים מסוג "חדש אסור", גם אם היו מובנים בשעתם, שוב אינם רלונטיים.

על רקע המציאות המסובכת של קיומנו היהודי בדורנו, ובמיוחד לנוכח האתגרים האדירים שמדינת ישראל מעמידה בפני האורתודוקסיה - חינוכיים, כלכליים ושותפות הגורל עם אחינו היושבים בציון – נדרש שידוד מערכות ביחס שבין קידמה ומסורת. ואמנם בשני העשורים האחרונים נשמע יותר ויותר קולה של מנהיגות אחראית בחברה החרדית, המכשירה – גם אם בנסיונות שקטים וזהירים – את הכיוון של "תורה עם דרך ארץ", גם אם מבלי "לקרוא לילד בשמו". כנגד זאת, המגיבים הנכבדים נאחזים בטיעונים מעולם טרום-מודרני, בה בשעה שהם עצמם נטועים עמוק בעולם המודרנה שכנגדו התריע בזמנו החתם סופר[28]! לדעתי עמדתם תמוהה ופרדוקסלית, וממנה לא תבוא תשועה.

 

****************

 

אחתום במכתב שבעקבות מאמרי כתב אלי בן משפחתי יצ"ו, תלמיד חכם ונבון דבר, היושב באהלי תורה באחת הישיבות המפורסמות:

דוקא הפעם אני מסכים עם עיקרי טענותיך; כלל לא מנסים להבין ולדייק בתופעות רבות שבהיסטוריה היהודית המודרנית. זה שנים שאני טוען שישנם דמויות שסימנו עליהן X ואחרות שסימנו לידן V. אלא שאני – לא כמוך – יושב בתוך "חוגי המסלפים" ונמנע מלהשיב מלחמת האמת השערה, מתוך החשבון הפשוט שעדיף לי שילדיי ונכדיי יזדהו עם האמת התורנית וההשקפתית שבתוך כותלי בית המדרש, למרות שתחסר להם הדייקנות ההיסטורית. זהו שורש העניין במשפט אחד!

 

קרובי אכן קלע למטרה; אולם השאלה האם בדורנו יש בהיעדר "דייקנות היסטורית" ערובה לחינוך איתן - נותרת פתוחה[29].

רפאל בנימין פוזן



[1] ר' יהודה הערשקאוויטש גל' טבת [מט, ב] עמ' 82; הרב בנימין שלמה המבורגר (להלן רבש"ה), שם עמ' 86 הערה 1.

[2] כיום קשה להאמין, אבל זו עובדה: סבי ר' גרשון פוזן זצ"ל ששימש כדיין "עדת ישורון" בפפד"מ קרוב לחמישים שנה, ונכנס לתפקידו עוד בחיי רש"ר זצ"ל ולבקשתו, היה תלמידו של רש"ר בביה"ס התיכון, וראה בו את מורו ורבו. אבל רש"ר לא לימד אותו חומש או גמרא - אלא את כתבי פרידריך שילר, המשורר והפילוסוף הגרמני, שרש"ר העריץ וראה בשירתו "חכמת חיים יהודית"! ראה על כך גם אצל מ' ברויאר, עדה ודיוקנה: אורתודוקסיה יהודית ברייך הגרמני 1871- 1918, ירושלים תשנ"א,.עמ' 74.

[3] כדרך שתיאר אותם פרופ' מרדכי ברויאר, בנו הבכור של ד"ר יצחק ברויאר: "בזה האופן היה לסמינר [=בית המדרש לרבנים בברלין מיסודו של הרב עזריאל הילדסהיימר] חלק בעיצוב דמותו של רב אורתודוקסי מטיפוס חדש... הלא הוא 'הרב הדוקטור' בעל ההכשרה האקדמית המלאה, השומר מצוות קלה כחמורה, והמוסמך להנהיג את הקהילה על פי ההלכה" (ברויאר שם, עמ' 129-128). הוא גם מציין שהצלחת הסמינר נזקפה בראש ובראשונה לסגל ההוראה הייחודי: "כמו בפרנקפורט כן גם כאן היתה זו בעיקר אישיותם הדתית של המורים שנטתה את הגשר שבין המסורת והמדע. מעבר לכל דיונים עיוניים הם המחישו לעיני התלמידים את בכורתם של החיים הדתיים הקפדניים ואת הנאמנות לתורה שאין להפירה. חמימות הרגש והאֶתוס הפדגוגי של איש כמו הילדסהיימר, טוהר מידותיו של איש כמו ברלינר, יושרו האיתן בדעתו של איש כמו הופמן, אהבתם לתלמידיהם ודאגתם האבהית להם – כל אלה ארגו אגד שלא נקרע (ברויאר שם, עמ' 130). לדיוקנם של שלושה גדולי המורים בסמינר בברלין, הרב פרופ' יעקב ברט, הרב פרופ' אברהם ברלינר [מהדיר רש"י לתורה עם הפירוש "זכור לאברהם"] והרב פרופ' רד"צ הופמן, ראה במבוא של י' וולפסברג ל"כתבים נבחרים" של אברהם ברלינר, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ט. על מופלגותו בתורה וחכמה של פרופ' רד"צ הופמן כתב לימים הגרי"י וויינברג בהקדמתו ל"שרידי אש"': "משמת ה'רבי' הזקן זכרונו לברכה [=ר"ע הילדסהיימר], עמד בראש בית המדרש תלמידו וחברו הגדול הגאון המופלא מרן ר' דוד צבי הופמן זצ"ל. על רד"צ הופמן אין צורך להרבות בדברים. הוא היה גאון בתורה... ספרו 'מלמד להועיל' הוכר בעולם הרבני כספר פוסק ממדרגה ראשונה וספריו המדעיים בכל מקצועות התורה והחכמה הם ספרי יסוד לחקירה מדעית... אוסיף על יסוד הכרתי אותו כי לא הניח כמותו בישראל".

[4] מבחירי ישיבות ליטא, גאון בתורה ובמחשבה שגיסו פרופ' פייבל מלצר (בנו של ר' איסר זלמן זצ"ל) כתב עליו "יחיד ומיוחד היה. אהוב ונערץ. אגדה היה שמו בישיבות. סמל. לתלמידיו וחבריו נדמה כבן מלך" (בעקבות היראה, ירושלים תש"ך, עמ' א). בשנת תר"פ לאחר פטירת רד"צ הופמן זצ"ל הוזמן לעמוד בראש בהמ"ד לרבנים בברלין והוא אך בן שלושים, אך נפטר בחטף כעבור ארבע שנים.

[5] התפרסם בתוך: מלך שפירא (עורך), כתבי הרב וויינברג, חלק ב, סקרנטון תשס"ג, עמ' שנ.

[6] בוודאי גם בהשפעת רבם הגרא"א קפלן, שעם היותו ממייסדי "תורה עוז", תנועת הנוער החרדית בליטא, כתב גם את רשימתו המפורסמת על הרצל המגלה משהו על עצמאותו המחשבתית. הרי הפתיח: "הוא לא לימדנו תורת משה, הלכה ואגדה, מוסר ויהדות - כי את אלה לא הורו לו מעולם. אך הוא לימדנו לומר שתי מלים אשר עד לו - לא העזנו ולא יכולנו לאומרן: עברי אנוכי!". והנה הסיום המפתיע: "וככל שגדלה אמונתי באלוקים - גדלה שייכותי לציונות" (בעקבות היראה, עמ' פה).

[7] ראה דבורה וייסמן, "המחלוקת סביב הקמת בית הספר 'חורב' בירושלים", בתוך: "עין טובה - ספר יובל למלאת עי"ן שנים לטובה אילן", תשנ"ט, עמ' 25–47.

[8] ויושם לב גם לתארים: כיום נפוץ לאזכר את ד"ר יצחק ברויאר ז"ל כ"הרב" (כדי להכשירו? ראה לאחרונה במאמרו האפולוגטי של הרב המבורגר "ראש הישיבה הגרש"ר הירש", יתד נאמן, עש"ק בא תשס"ט). ד"ר ברויאר שהיה ת"ח חריף אכן החזיק בסמיכה לרבנות, אבל מעולם לא נקרא 'רב', ולא כך כינוהו בניו, כמוכח ממאמרו שפתח את "המעין" הראשון [בעריכת בנו!]. גם הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר מת"א לא הצמיד "הרב" לתוארו. כנגד זאת, ולמרות הפלוגתא הרעיונית עם הסמינר בברסלאו, הקפיד הכותב להכתיר את זכריה פרנקל כ-"ר'" ולהוסיף ז"ל לשמו. כיו"ב הגאון הירושלמי נקרא בפשטות 'הרב רפאל קצנלבוגן', ואילו ר' יעקב ברונר ז"ל, חסיד גור ועסקן רב פעלים, מופיע בשמו בלבד ללא תארים.

[9] "המעין", תשרי תשל"א (יא, א) עמ' 53 (ההדגשה שלי - רב"פ).

[10] "המעין" שם, עמ' 54.

[11] על דרך 'כאן הרם את הקול כי הטיעון חלש'... אצטט כמה שורות מתוך ספר שאיני אוהב כלל, ואף יצאתי נגדו במאמר בקורת חריף, ואעפ"כ עלי להסכים - ובצער - עם המחבר, שבדברו על 'היסטוריוגרפיה מגמתית-אידאולוגית', הוא תוהה: "האמנם יש בהיסטוריוגרפיה 'חרדית' (תהא זו 'חסידית' או 'ליטאית'), דפוסי חשיבה או פעילות המייחדים אותה על פני, נאמר, היסטוריוגרפיה 'משכילית', 'קומוניסטית', 'ימנית' או 'שמאלנית'? לדעתי, אין הבדל של מהות, אלא לכל היותר הבדלים של סגנון או צביון. משותף להם 'סדר יום' מגייס, שמבקש לרומם ולקדם תובנות, פרשנויות או ערכים מסויימים, ולווסת, בשיטת מגוונות, את יכולתו של היריב או המתחרה להשמיע את קולו בהגינות. חקר האמת או שחזור העבר 'כפי שהיה' אינם נתפסים בספרות זו כתכלית לעצמה, שהיא מנותקת מערכים חשובים אחרים, אלא ככלי נוסף לקידום 'סדר יום' ולמאבק במתחרים" (דוד אסף, "נאחז בסבך – פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות", ירושלים, תשס"ו, עמ' 26. וכנגדו, ראה רשימתי "מדעי אבל צהוב", הארץ – ספרים, כד מרחשון תשס"ז [15.11.2006]). כדוגמה טיפוסית לאמיתות קביעתו, ניתן להצביע על רשימתו של איתן הנקין "החרם על רי"מ פינס בירושלים" (המעין תשרי תשס"ט [מט, א]), שבה הראה כיצד שיכתוב היסטורי של חוגים קנאים ירושלמיים, מוסר תמונה מעוותת של דמותו של ר' יחיאל-מיכל פינס.

[12] "המעין" טבת תשס"ב (מב, ב) עמ' 36 [ההדגשות שלי – רב"פ] ושם הערה 5. בעקבות מאמרו שלחתי לו מכתב חם של יישר כח [שבו כתבתי בין היתר: "מאמרך הוא פירוש מורחב לאמרתו השנונה של הקוצקאי: "הפרוּמר עושה מעיקר טפל ומטפל עיקר" ("עמוד האמת")], שעליו זכיתי לקבל ממנו את המכתב המצ"ב, שלפי עדות ב"ב היה האחרון שכתב לפני פטירתו (כשבוע לאחר מכן): 'בתודה ובהערכה רבה קראתי מכתבך על מאמרי על מורשת יהדות אשכנז ב"המעין". אני מרוצה שהעזתי לכתוב הדברים, אף שאינני מבין למה רק יונה עמנואל כותב על נושא חשוב זה. אחרים כותבים על החובה "להציל" את מנהגי אשכנז, וכל כוונתם לוִימְפְּל ולפולקלור אחֵר שנהגו בבית הכנסת. איפה האנשים שלנו?"...

[13] "המעין" תמוז תשנ"ב (עם מעט תיקוני לשון משלי).

[14] "המעין" שם, עמ' 60.

[15] לדבריי הנ"ל הוסיף ידידי ר' שמואל עמנואל הי"ו (אחיו של ר' יונה ז"ל) שהואיל לקרוא מאמר זה, את הדברים הנכונים הבאים: "לענ"ד הייחוד החשוב המרכזי של 'המעין' וחוג קוראיו הוא בתחום נוסף: היהודים של 'חוג המעין' נאמנים לדרך שקבלו מאבותיהם ומרבניהם, אבל יחד עם זה הם מכירים בכך שקיימות דרכים נוספות לעבודת ה'. הם שוללים את 'שיטת הבלבדיות', ואינם פוסלים את דרכם של אחרים. מותר לחלוק על דעתם של רבנים ואישים של חוג אחר, אבל אסור לפסול אותם! לדאבוננו ישנם היום ביהדות התורה אנשים הדוגלים ב'שיטת הבלבדיות', שאינם מוכנים, ואולי גם לא מסוגלים, לחלוק על דעה אחרת בלי לפסול אותה".

[16] ראה מאמרי "לכבודם של רבני אשכנז - על השיכתוב ההיסטורי ביחס לרבנים דוקטורים", שהתפרסם בשנתון המרכז הקהילתי איחוד שיבת ציון אלול תשס"ז ליובל ה-70 של הקהילה.

[17] ראה מרדכי ברויאר, "אבי מורי ז"ל", המעין תמוז תשמ"ג עמ' 3 ואילך.

[18] קורא מבני ברק, במכתב ארוך למערכת שהועבר לעיוני.

[19] "מה שאמרה תורה אחרי רבים להטות אינו מחמת הבירור שהמרובים כיוונו אל הדין האמיתי, אלא שכן גזרה תורה שיהיה הדין כהמרובים, ואף אם המעטים כיוונו אל האמת". ר' שמעון שקופ, שערי יושר, שער ג פ"ד [עמ' קס].

[20] "כבר הזכרנו לך כמה פעמים שכל מחלוקת שתהיה בין החכמים ואינה תלויה במעשה אלא קביעת סברה בלבד אין מקום לפסוק הלכה כאחד מהם" (פיה"מ סנהדרין י, ג; ועי' גם שם שבועות א, ד; סוטה ג, ג).

[21] "המעין", טבת תשס"ט, עמ' 73 הערה 27.

[22] בנין ציון השלם, מהדורת דבר ירושלים תשס"ב, כרך ב, עמ' שלט. דרך אגב, לא מקובל עלי הסגנון של רד"י, שבהזכירו את גדולי ישראל שציטטו מדברי רנה"ו בספריהם - הוא כותב שהם 'נכשלו בו'; התייחסות לשיקול דעתם של גדולי עולם ביניהם המלבי"ם, הנצי"ב, ר' יוסף זכריה שטרן משעוועל, הצדיק רבי יצחק זעקל ה'בעל שם' ממיכלשטאט, הרשר"ה הירש ונוספים (עי' 'בית אהרן וישראל' גל' מז עמ' קמו הע' 26), שחלקם הכירו את רנה"ו אישית, כאל 'כשלון', אינה ראויה.

[23] בתוך פנקס "ראשון ליפו" שהוצא בשלמותו ע"י בעז אופן בתוך "קבצים מכתב יד קדשו", א, ירושלים תשס"ו, עמ' קמו [ולא כמהדורת הרב בן ציון כהנא שפירא (ירושלים תשס"ד) שהשמיט קטע זה ונוספים]. אני מודה לרב צבי ישראל טאו שליט"א על הפנייה זו. [הערת עורך: לענ"ד אין מכאן שום ראיה על יחס חיובי של הראי"ה למנדלסון; הראי"ה רק קבע את העובדה שמנדלסון בכתביו התחיל 'לצרף' את דברי שפינוזה, ותו לא! מהכינוי 'רמבמ"ן' למנדלסון ברור שאין ראיה; זה היה כינוי מקובל בזמנו למנדלסון, במקביל לכינוי 'רמ"ד' שבו השתמש גם החת"ס. י"ק.]

[24] אוסיף כאן שבעקבות מאמרי הקודם כתב אלי פרופ' יהודה לוי יצ"ו [מחבר הספר "שערי תלמוד תורה", המעוטר במכתב נלבב מבעל "הפני מנחם" זצ"ל] כהאי לישנא: "מו"ר ה"ר יוסף ברויאר ז"ל סיפר לי שסבא שלו (כנראה אביו של ר' שלמה ברויאר) היה משמש כ-"האויס-בחור" [=שמש, עוזר] אצל ר' מרדכי בנעט. פעם ראה את הרב מעיין בביאור של רמ"ד והיה מופתע. אמר לו הרב בנעט: "ראוי הוא לומר עליו 'זכרונו לברכה'"! [אני מפרסם את הדברים בהסכמתו של פרופ' לוי]. ואף זאת: בתוך רשימותיו המרנינות ביופיין ומפתיעות במקוריותן של הגאון ר' א"א קפלן זצ"ל (לעיל הערה 4) הוא מעיד: "מעשה בזקני, רב גדול במדינת ליטא, צדיק תמים ובעל מידות טובות, בקי נפלא בכל הש"ס ואוהב לשון הקודש, שהיה יושב ומעיין בערב שבת בפרשת השבוע מתוך חומש בעל תרגום אשכנזי בצרוף ה'באור' הברליני"... (בעקבות היראה, עמ' קלט).

[25] "קונטרס משיב הרוח... לקיים את המנהג הקדום לומר משיב הרוח ומוריד הגשם בקמץ תחת הגימל", ירושלים תשמ"א, עמ' י-יא. ואע"פ שהתארים המופלגים על מעלת סטאנוב מוזרים גם בעיניי (הכותב סבר כנראה לבטל באמצעותם את התארים "רשע", "כופר" "מין" ועוד שמצד המגַנים), ההתנגחות ההדדית מלמדת על זילות התיוגים - לטב או למוטב – שכנגדם התרעתי (אגב, נשמט מרשב"ה המאמר המקיף "על יצחק סטאנוב וחיבורו 'משלי אסף'", שמואל ורסס, מגמות וצורות בספרות ההשכלה, ירושלים תש"ן, עמ' 163–186, שגם הוא אינו מחמיא לסטנוב – אבל הוא מאוזן, ומאיר בו גם צדדים חיוביים).

[26] ראה באריכות, ח"ה בן ששון, תולדות עם ישראל בעת החדשה, ת"א תשכ"ט, עמ' 66 ואילך. בתהליכים אלה הבחין כבר ר"י עמדין ב"שער הדלק - מוסר נאה לתשעה באב" שבסידורו "בית יעקב", בו התריע כנגד מוד"ע [אופנה] צרפתית של לבוש הנשים, גילוח והשחתת זקן אצל גברים ומעבר ללשון המדינה. לכן למרות שצודק הרב פורגס, מנדלסון מת עוד לפני שפרצה המהפכה הצרפתית – מהפכה זו רק האיצה את התהליך שהחל עוד בימיו.

[27] ראה פרופ יחזקאל קוטשר, "הצלחה וכשלון בשיטת 'תורה עם דרך ארץ' בארץ ישראל", בתוך: יונה עמנואל (עורך), הרב שמשון רפאל הירש משנתו ושיטתו, ירושלים תשכ"ב, עמ' 235.

[28] ויעידו על כך המובאות הרבות מתוך ספרי מחקר של "משכילים" שהובאו במאמרי המגיבים. הדבר נכון פי כמה בקהילות חרדיות בגולה, ובכללן "עדת ישורון" שבוושינטון הייטס, ניו יורק!

[29] ובהמשך כתב: "אוסיף לך סיפור אודות מנדלסון ששמעתי מאביך ז"ל ואשר בלי ספק גם אתה גדלת אִתו, אודות ה"סלון" המפורסם בביתו בברלין, ששם היו מתאספים טובי הוגי הדעות של ברלין, והוא בכניסת השבת היה נעלם לחדר צדדי, מתפלל מעריב ומקדש, וחוזר אל אורחיו. והמסר של אביך ז"ל היה ברור: לא ככה מחנכים ילדים לשמירת שבת"! ואכן אמו"ר ז"ל שסיפר על כך הוסיף ואמר: "נכון שמנדלסון אישית דקדק בשמירת מצוות עד מותו (כמ"ש במאמרי הקודם); אבל אצלנו בפפד"מ תלו את כשלונו בחינוך (היינו את המרת הדת הטרגית של ילדיו) לא בסינטזה שחידש - אלא ב'ווארמקייט' (החמימות היהודית) שלא הנחיל להם: מי שבליל ש"ק ממיר קבלת שבת בביכ"נ וסעודת שבת משפחתית בשיח פילוסופי עם מלומדים גויים, גם אם יקפיד על קלה כחמורה חינוכו לא יצלח".