המעין

זכייה בפירות שהופקרו במסגרת ביעור שביעית

הרב מאיר בראלי

זכייה בפירות שהופקרו במסגרת ביעור שביעית

א.

נאמר בתורה (ויקרא כה, ו-ז): "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה וכו' ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", ודרשו חז"ל (פסחים נב, ב): "אם חיה [הנמצאת בשדה] אוכלת, בהמה [שמזונותיה עליך] לא כל שכן? אלא ללמדך כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך שבבית, כלה לחיה בשדה כלה לבהמתך מן הבית". כלומר, אם כלה פרי מסוים מן השדה, שהחיה המצויה בשדה אינה יכולה למצאו עוד שם, חייב אדם לבער מביתו את פירות שביעית מאותו המין הנמצאים בביתו.

נחלקו הראשונים במהותו של הביעור, אם הוא ביעור מן העולם (רמב"ם שמיטה ויובל ז, ג), או שהוא הפקר (רמב"ן עה"ת שם, ר"ש שביעית ט, ח), או שהוא גם זה וגם זה (ראב"ד הלכות שמיטה ויובל ז, ג). להלכה הכריעו האחרונים (פאת השלחן פרק כז, ערוך השלחן העתיד סי' כז סע' ח, שו"ת משפט כהן סי' פג, חזון איש סי' כא, ספר השמיטה לגרי"מ טיקוצינסקי פרק ט סעיף ח) כשיטה השניה שביעור הוא הפקר, וכן נוהגים ישראל להפקיר פירות שביעית בהגיע זמן הביעור.

מכיוון שבשעת הביעור צריך בעל הפירות להפקיר את פירותיו, נראה שאין מניעה מלזכות בהם. ואף שהמפקיר עצמו בוודאי מעדיף שאחרים לא יזכו בפירות כדי שיוכל לחזור ולזכות בהם בעצמו, שהרי רשאי הוא לזכות בפירות לאחר שהפקירם (פאת השולחן סימן כז סעיף ג, ערוך השלחן העתיד כז, ח ועוד), מכל מקום מכיוון שהפירות הינם הפקר, ואינם שייכם לו כלל, אין מניעה מלזכות בהם, ואין המפקיר קודם לשאר אדם.

אולם בספר אורחות רבנו (ח"ב עמוד שנד) מסופר שהגרי"י קניבסקי זצ"ל ('הסטייפלר') "כעס מאוד על אלה שזוכים מהמפקירים בזמן הביעור בשביעית. ואמר בקפידא, הלה מקיים מצות ביעור ובא פלוני וזוכה בזה? ואמר מו"ר להפקיר בפני בחורי ישיבה שבטוח בהם שלא יזכו בזה"[1]. נראה, שמלבד ההסתייגות הנ"ל, שכפי הנראה מבוססת על גדרים כלליים של הלכות דרך ארץ והנהגות ישרות, ישנם מצבים בהם הקפדה זו יכולה להכנס לגדרים הלכתיים ברורים, וכפי שיבואר.

 

ב.

אסרו חכמים להציל בשבת מפני הדליקה, גזירה שמא מתוך שאדם בהול על ממונו ישכח שהוא שבת ויבוא לכבות את הדליקה (שבת קיז, ב). בכל אופן התירו חכמים להציל מזון שלוש סעודות, שכן חייב אדם לאכול בשבת שלוש סעודות. עוד התירו חכמים לאדם להפקיר את מזונותיו הנמצאים בבית כך שאנשים נוספים יוכלו להציל מזון שלוש סעודות כל אחד, וכך שנינו במשנה (שבת קכ, א): "ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. ואם היו פיקחין ("לשאול שכרן כפועלים", רש"י) עושין עמו חשבון אחר השבת".

על הסיפא של המשנה: "ואם היו פיקחין עושין עמו חשבון אחר השבת" מקשה הגמרא (שם):

"חשבון מאי עבידתיה? מהפקירא קזכו! ("ואם פקחים הם יעכבו הכל הוה ליה למיתני", רש"י) ...אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן, ולא ניחא ליה דליתהני מאחרים, ובחינם נמי לא ניחא ליה דליטרח. והכי קאמר: ואם היו פיקחין, דידעי דכהאי גוונא לאו שכר שבת הוא, עושין עמו חשבון לאחר השבת".

היינו שהמשנה מדברת ביראי שמים פקחים, שלזכות בשל אחרים לא ניחא להו, אך רוצים לקבל שכר טורחם, ויודעים בפקחותם שאין בזה שכר שבת ("דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה נחית", רש"י), ואלו "עושים עמו חשבון - לשאול שכרן כפועלים - אחר השבת".

אלא שיש לשאול, מדוע לא ניחא לירא שמים ליהנות מהרכוש שהציל, הרי מדובר בנכסים שכבר יצאו מרשות בעליהם, שהרי הבעלים הפקירום? מפרש רש"י (שם ד"ה דלא ניחא): "דלא ניחא ליה דליתהני מאחרים בזכייה דהפקירא, דידע דלא מרצונו הפקירו" (הובאו דבריו במג"א סימן שלד ס"ק יב ובמ"ב שם ס"ק כג). כעין זה כתב גם הריטב"א (שם ד"ה אלא אמר רבא): "והכא אע"ג דמהיפקרא זכו נראה להם כאלו נוטלים משל אחרים אם מעכבין אותו לעצמם לפי שלא הפקיר זה בלב שלם[2]". וכן הוא בר"ן (מה, א בדפי הרי"ף).

עדיין יש לשאול, מדוע אין זה הפקר בלב שלם, הרי בוודאי דעת בעל הבית להפקיר את הנכסים, שהרי זה מה שמאפשר לחבריו לסייע לו בהצלת הרכוש, שאם לא יפקיר את הרכוש לא יוכלו חבריו לסייע לו בהצלתו? ונראה שמכיוון שאילו הדבר היה תלוי במפקיר הוא היה מעדיף להציל את הנכסים בלא להפקירם, והצורך להפקיר הוא רק מכורח ההלכה, ובנוסף לזה הוא מצפה שהנכסים ישובו אליו ולא יזכו בהם המצילים, אין זה נחשב כהפקר בלב שלם. למדנו מכך שירא שמים אינו מעכב בידו נכסים שהופקרו מכורח ההלכה והבעלים מצפים לשוב ולזכות בהם, וכל שכן שאינו זוכה בהם לכתחילה כשהבעלים יכולים לשוב ולזכות בהם בעצמם.

לפי זה נראה שראוי לירא שמים שלא לזכות בפירות שהופקרו במסגרת ביעור שביעית, כשהמפקיר אינו עושה כן מתוך הזדהות פנימית, אלא מתוך תחושת הכרח, ובדעתו לשוב ולזכות בפירות, משום שאין זה נחשב הפקר בלב שלם, כמו שכתבו רש"י והריטב"א[3].

גדולה מזו מפורש שם בר"ן. לפי רש"י אפשרות הזכייה מבוססת על כך שבעל הבית הפקיר את נכסיו כשאמר "בואו והצילו לכם" (רש"י ד"ה מהפקירא). על כך כתב שם הר"ן (מה, א מדפי הרי"ף): "ואין צריך לכך, דאפילו לא אמר להו הכי, כיון שהוא אינו רשאי להציל הרי הוא מופקר לכל, מידי דהוה אמציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר [ב"מ כב, ב]"[4]. לדעת הר"ן אין צורך אפוא בפעולת הפקר מצד בעל הבית, כי הנכסים מופקרים ממילא מדין זוטו של ים. על אף זאת מקבל הר"ן את פירוש רש"י בסוגיא שירא שמים אינו מעכב בידו את מה שהציל "דלא ניחא ליה דליתהני מאחריני בזכיה דהפקרא דידע דשלא ברצונו הפקירו" (ר"ן שם ד"ה הכא)[5]. מתחדש בדברי הר"ן שירא שמים אינו זוכה בנכסים לא רק כשהנכסים הופקרו ע"י בעליהם שלא מדעתם הגמורה (כדעת רש"י) - אלא גם כשההפקר נעשה ממילא, מפני שבסופו של דבר הנכסים הוצאו מרשות בעליהם שלא מדעתם הגמורה, וירא שמים נמנע מלזכות בנכסים בכהאי גוונא[6].

 

ג.

נראה שיש ללמוד יסוד זה ממקור נוסף. שנינו בחולין (פט, א):

"א"ר אבא: קשה גזל הנאכל ("הגוזל ואוכל קשה הוא לעשות תשובה", רש"י) שאפילו צדיקים גמורים אינן יכולין להחזירו, שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים".

המהרש"א בחידושי אגדות על אתר מפרש שאין כוונת הגמרא לומר שהחזקת רכוש סדום ע"י אברהם נחשבה כגזל, אלא כוונתה לומר שמכך שהיה קשה בעיני אברהם להשיב למלך סדום את אשר אכלו הנערים אף שאת שאר הרכוש השיב, יש ללמוד עד כמה קשה הדבר לגזלן להשיב את הגזלה שכבר אכל. ז"ל המהרש"א (חידושי אגדות שם):

"...הכי קאמר, קשה גזל הנאכל בגזלן דעלמא, שקשה לו לעשות תשובה ולשלם לכל אחד מה שכבר גזל, כההיא איתתא שאמרה ריקה אפילו אבנט וכו' (ב"ק צד, ב). והביא ראיה מאברהם, שהרי לא היה רוצה ליהנות, והיה בעיניו כגזל, ואעפ"כ אמר רק אשר אכלו הנערים, שקשה היה בעיניו לשלם מה שכבר נאכל".

אולם יש שפירשו שכלפי מעלת אברהם רכוש סדום נחשב כגזל, משום שהיה עליו להשיבו לפנים משורת הדין, וממון שיש להשיבו לפנים משורת הדין והאדם מחזיקו בידו נחשב כגזל. אלו דברי הסבא מסלבודקה, ר' נתן צבי פינקל זצ"ל בספרו אור הצפון (מאמר עומק הדין עמוד קיג):

"אמרו חז"ל קשה גזל הנאכל שאפילו צדיקין גמורים אין יכולים להחזירו שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים. והרי מופלא הדבר, אברהם נלחם עם ארבעה המלכים לאחר שניצחו את החמישה, ועל פי ההלכה קנו הם בתחילה את הרכוש ששללו מסדום בדין חזקת מלחמה, ואברהם קנה מהם לאחר שניצח אותם. ועוד שמלך סדום בעצמו אמר לו תן לי הנפש והרכוש קח לך, אלא שאברהם ויתר להם והכריז 'הרימותי ידי אם אקח מחוט ועד שרוך נעל' מצד לפנים משורת הדין, והיתה בזה מידת חסידות רבה, עד שאמרו חז"ל 'בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצוות, לחוט של תכלת ורצועה של תפילין'. ואם כן איפוא, היאך קראו לזה שאכלו הנערים גזל הנאכל? איזה גזל יש בדבר שלפי ההלכה הברורה הוא שייך לו? אולם מכיון שאף בדבר שמצד הדין אינו חייב להחזירו כלל ומותר לו לקחת לעצמו, נשארת עליו עדיין חובה לעשות לפנים משורת הדין לפי החומרות העמוקות ביותר, וכפי שאמנם קיים אברהם לגבי כל השלל, ואם הוא לא נהג כן אף לגבי חלק פעוט, ולא לעצמו כי אם לזה שכבר אכלו הנערים, הרי זה נקרא גזל, ורואים בזה על אברהם ביקורת כה חמורה שלא יכל לעמוד בניסיון, ובאים לידי מסקנה שקשה גזל הנאכל שאפילו צדיקים גמורים אין יכולים להחזירו" (וכעין זה כתב הגאון ר' אהרון קוטלר בספר משנת ר' אהרון ח"א עמוד ז, קסז, וח"ג עמוד סג).

ומעניין שכבר רבותינו הראשונים נחלקו בזה, האם השארת הרכוש שאכלו הנערים נחשבה כלפי אברהם כגזל. רבינו ניסים כתב בפירושו לתורה (בראשית יד, כו) כדברי המהרש"א:

"...רצו להוכיח קושי גזל הנאכל מזה שאברהם עם היותו מתנדב מצד מעלתו להשיב הרכוש, והיה אליו הממון ההוא בלתי ראוי כאשר יהיה הגזל אצל אחרים, עם כל זה לא גברה נדבתו להשיב את הנאכל" (וכעין זה בפרוש המיוחס לתלמיד הר"ן, ועיין תורה שלמה בראשית יד, כד אות קסו).

אך בשם ר"ת הובא שכלפי אברהם אבינו שהיה מתנהג לפנים משורת הדין נחשב הדבר גזל. כך נכתב בספר דרשות ר"י אבן שועיב (פרשת לך לך ד"ה ועוד למדנו):

"...ורז"ל אמרו מכאן שקשה להחזיר גזל הנאכל. ורבינו תם ז"ל הקשה שהיתר גמור היה! ותירץ כי לגבי אברהם שהיה מתנהג לפנים משורת הדין גזל היה, אבל לגבי אחרים היתר גמור היה".

והנה, בדומה לדברי הסבא מסלבודקה כתב גם הגאון הנצי"ב זצ"ל בפירושו לתורה, אולם אין הוא רואה במעשה אברהם "הנהגה לפי החומרות העמוקות ביותר" (כלשון הסבא מסלבודקה לעיל) אלא הנהגה ראויה לכל ירא שמים (העמק דבר בראשית יד, כא):

"אע"ג שהיה אברם אפשר לזכות מן הפקר, מ"מ ירא שמים אינו עושה כן, כדאיתא בשבת דף ק"כ במציל מן האש דירא שמים לא ניחא ליה דליתהני מאחרים, וממילא המה לבעליהם הראשונים [ומשום כך השיב את הרכוש למלך סדום]".

ובדומה לזה כתב שם גם בפסוק כג:

"אם מחוט ועד שרוך נעל - הנה חז"ל דרשו שזכה אברהם אבינו עבור זה הלשון חוט של תכלת ורצועות של תפילין. ויש להבין על מה זכה בשביל זה הלשון, ואם מפני הנדיבות שלא רצה ליקח מאומה היה להם לומר בשביל שאמר ואם אקח מכל אשר לך. ובאמת אין זה רבותא כל כך לפי מעלת אברהם אבינו, שהרי אמרו בחולין דפ"ט קשה גזל הנאכל שאפילו צדיקים גמורים אין יכולים להחזירו שנאמר מלבד אשר אכלו הנערים, הרי שנקרא גזל, וכמש"כ לעיל דירא שמים לא ניחא ליה דליתהני מאחרים כה"ג. אלא עיקר השכר הוא בשביל זה הלשון אם מחוט ועד שרוך נעל, שנכלל בחין ערך שפתים הללו חסידות גדולה"...

מבואר שירא שמים אינו מחזיק בידו רכוש שיצא מרשות בעליו שלא לרצונו, ויש בזה גם סרך גזל[7].

 

ד.

ואפשר שדברי הגמרא בשבת הנ"ל (אות ב), שירא שמים אינו זוכה בדבר שיצא מרשותו של אדם שלא לרצונו הגמור, הם היסוד למה שהוזכר בגמרא (ב"מ כד, ב) ונפסק בשו"ע (חו"מ סי' רנט סע' ה) שהמוצא אבידה במקום שמצויים רוב גויים, אף שמן הדין הרי היא שלו, אם בא ישראל ונתן בה סימן יחזירה לו לפנים משורת הדין. וצ"ע, שהרי האבידה כבר יצאה מרשות הבעלים וזכה בה המוצא כדין (עיין שו"ע או"ח סי' רסו סע' א), ומדוע יצטרך ליתן מתנה למאבד ולהשיב לו האבידה[8]? ואפשר שזהו מהטעם הנ"ל, שלא ניחא לירא שמים "דליתהני מאחרים בזכייה דהפקירא, דידע דלא מרצונו הפקירו" (לשון רש"י לעיל), וכיון שהייאוש היה שלא לרצון הבעלים, ירא שמים אינו נהנה מממון זה ומשיבו לבעליו.

ואפשר שזו כוונת הגאון הנצי"ב זצ"ל בפירושו לשאילתות, שם האריך יותר בעניין דרשת חז"ל שהוזכרה לעיל שבשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכה לפתיל תכלת ורצועה של תפילין (העמק שאלה קמה, כד):

"גם עיקר הנדיבות בזה אין רבותא כ"כ למעלת אברהם אבינו, שהרי גם על אשר אכלו הנערים איתא בחולין קשה גזל הנאכל שאפילו צדיקים גמורים אינן יכולין להחזירו, הרי שנקרא כעין גזל. והטעם בזה, דאע"ג דוודאי זכה מן ההפקר משום שכבר נתייאשו בעלים מהם, מכל מקום אפילו בלא מידת חסידות אלא בדרך יראת שמים לחוד צריך לחזור, כדאיתא בשבת דף קכ לענין דליקה בשבת הכא בירא שמים עסקינן דלא ניחא ליה דלתהני מאחרים [וכו'] וע"ע חו"מ סימן רנט סעיף ה, וא"כ אין זה רבותא כ"כ לפני אברהם אבינו. תדע עוד, שהרי בבראשית רבה פרשה מ"ח איתא מואס בבצע מעשקות זה אברהם אבינו שאמר עם מחוט ועד שרוך נעל, הרי דנקרא רכוש זה בצע מעשקות[9]... אלא ע"כ עיקר השכר שזכה אברהם אבינו בשביל דברים אלו הוא ממה שאמר בפרטות משלים אלו אם מחוט ועד שרוך נעל, והיתה בזה כוונה עמוקה וחסידות גדולה ונפלאה...".

המקור שמפנה הנצי"ב לעיין בו הוא חו"מ סימן רנט סעיף ה, שם נאמרה ההלכה הנ"ל, שהמוצא מציאה במקום שמצויים רוב גויים, אע"פ שמן הדין הרי היא שלו, אם בא ישראל ונתן בה סימן "טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזירה לישראל שנתן בה סימן" (לשון השו"ע שם). אפשר שכוונת הנצי"ב היא שגם חיוב ההשבה לפנים משורת הדין במקרה זה הוא מהטעם הנ"ל, שאין לירא שמים להחזיק בידו חפץ שיצא מרשות בעליו שלא לרצונו הגמור.

ומה שנרמז בדברי הנצי"ב התפרש להדיא בדברי הרש"ש. דכתב הרש"ש בסוגיא הנ"ל בשבת (קכ, א ד"ה הכא): "ונ"ל לכוון זה להא דאמרינן (ב"מ כד, ב) גבי מציאה דאפילו לאחר יאוש חייב להחזיר משום לפנים משורת הדין"[10]. ועיין בשו"ע הגר"ז שכתב (הלכות מציאה ופקדון סעיף יח): "וכל זה משורת הדין, אבל טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר אפילו ברוב גוים למי שיתן סימן אע"פ שכבר נתייאש [וכו'] שהייאוש אינו כהפקר גמור, שאינו מתייאש ומפקיר מרצונו". ואפשר שכוונתו כנ"ל[11].

 

ה.

לפי זה, שדברי הגמרא בשבת הם היסוד לחיוב ההשבה המבואר בגמרא בב"מ, יש ליישב קושיית בעל תרומת הכרי על הרמ"א. הרמ"א (סי' רנט סע' ז) מחדש שחיוב השבה לפנים משורת הדין נאמר גם בזכיה מזוטו של ים, ולא רק באבידה. כתב על כך בעל תרומת הכרי (שם):

"ובעניותי נראה כי יש לפקפק ולומר דבזוטו של ים אפילו לפנים משורת הדין אין לו להחזיר, שלא מצינו בש"ס שיש בו ועשית הישר והטוב אלא במצא במקום שרוב גויים מצויין, והאי לאו כזוטו של ים הוא כדמוכח בריש אלו מציאות[12]"[13].

לפי מה שכתבנו נמצא בסוגיין מקור נאמן לדברי הרמ"א. שהרי מפורש בר"ן שזכיה מדליקה היא כזכייה מזוטו של ים, ועל כך אומרת הגמרא שירא שמים מקפיד שלא לזכות בנכסים ולהשיבם לבעליהם, ומבואר ברש"ש שזהו מכלל החיוב לנהוג לפנים משורת הדין ולהשיב אבידה שבעליה התייאשו ממנה. הרי לנו מקור לכך שגם בזוטו של ים ישנו חיוב השבה לפנים משורת הדין[14].

ונראה שבעל תרומת הכרי שכתב שאין מקור לדברי הרמ"א מחלק בין חיוב השבה של לפנים משורת הדין המבואר בגמרא בב"מ, לחיוב השבה של ירא שמים המבואר בגמרא בשבת (ודלא כדברי הרש"ש). שחיוב ההשבה המבואר בגמרא בשבת הוא משום צד קלוש של איסור גזל, שכיון שההפקר נעשה מאונס הרי זה דומה קצת לאבק גזל (רמב"ם הלכות תשובה ד, ד), אך חיוב ההשבה לפנים משורת הדין המבואר בגמרא בב"מ הוא הרחבה של מצוות השבת אבידה, שמעיקר הדין נאמרה רק קודם יאוש ולפנים משורת הדין נאמרה גם לאחר יאוש. ומה שכתב הר"ן זהו שבזוטו של ים ישנו חיוב יראת שמים, אך גם הר"ן מודה שאין חיוב של לפנים משורת הדין בזוטו של ים[15], ואין ראיה מדברי הר"ן לפסק הרמ"א שחידש חיוב לפנים משורת הדין בזוטו של ים.

וכן מצאתי בשו"ת בית הלוי (ח"ג סי' מח) שהיה פשוט לו לגמרי ששתי הסוגיות עוסקות במעלות שונות[16], עד כדי כך שמדברי הר"ן, שמהם הבאנו ראיה לרמ"א, הוא מביא ראיה לתרומת הכרי. ותורף דבריו שגם הר"ן שחידש שגם בזוטו של ים ישנה מעלה להשיב הנכסים לבעליהם, רק כתב שיש בזה מידת יראת שמים אך לא מעבר לזה, ומשמע שגם בזוטו של ים אין חיוב של לפנים משורת הדין, וכדברי תרומת הכרי.

 

ו.

עוד ראוי להעיר מהא דשנינו במסכת ביצה (כט, א):

"מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מדותיו מערב יו"ט ונותנן ללקוחות ביו"ט (משום שאסור למלאת כלי מידה ביו"ט משום איסור מקח וממכר). אבא שאול אומר אף במועד עושה כן מפני ברורי המדות, וחכמים אומרים אף בחול עושה כן מפני מצוי המדות".

 

היינו שלת"ק אבא שאול בן בטנית היה ממלא מידותיו מערב יו"ט משום שסבר כר' יהודה שאסור למלאת המידה ביו"ט. ולדעת אבא שאול אבא שאול בן בטנית לא עשה כן מפני איסור מדידה ביו"ט אלא מפני ברורי המידות, היינו העלאת הרתיחות, שכששופכים היין לתוך כלי נעשה קצף שתופס מקום בכלי המידה, ונמצאת המידה חסרה והלקוחות מפסידים, ולכן תמיד היה מממתין שתרדנה הרתיחות, ומוסיף יין עד שכלי המידה היה מלא עד שפתו. ובחול המועד כשזמנו קצר מלהמתין, היה מתעסק במילוי המידות בערב כדי שהכלים יהיו כבר מלאים לגמרי למחרת כשיבואו הלקוחות. ולדעת חכמים אף בחול היה אבא שאול בן בטנית ממלא את הכלים מבערב "מפני מיצוי המדות", היינו כדי שהמידות יתרוקנו מהשמן הסמיך הנדבק בדופני כלי המידה אל תוך כלי הקונים. ולפי זה דקדוקיו של אבא שאול בן בטנית נבעו מהקפדתו בדיני ממונות, ולא מדיני יום טוב.

ושנינו על כך בגמרא (שם):

"תנו רבנן הוא כנס שלש מאות גרבי יין מברורי המדות (דפעמים באו כל כך הרבה קונים בחול המועד עד שנגמר לו היין המדוד, והיה מוכרח למדוד יין במקום, וכיון שהקונים לא רצו להמתין עד שיתברר היין היו לוקחים את יינם כשמידתם חסרה) וחבריו כנסו שלש מאות גרבי שמן ממצוי המדות, והביאום לפני הגזברים לירושלים. אמרו להם אי אתם זקוקים לכך ("הואיל ומתחלה לא נתכונתם לגזול, שהלקוחות מוחלין על ידי טרדן ומרוצתם שאינם יכולין להשהות עוד וידעי וקא מחלי", רש"י) אמרו להם אף אנו אין רצוננו בכך, אמרו להם הואיל והחמרתם על עצמכם עשו מהם צרכי רבים, דתניא גזל ואינו יודע למי גזל יעשה בהם צרכי רבים".

מבואר שאבא שאול בן בטנית לא רצה לזכות ביין שהשאירו אצלו הלקוחות. ואף שמחלו על היין, כיון שעשו כן מחמת טרדן ומרוצתם, ולא נתנו לו היין לרצונם הגמור, לא רצה לזכות ביין[17].

 

ז.

עלה בידינו מכמה מקורות שירא שמים מדקדק שלא לזכות בנכסים שיצאו מרשות בעליהם שלא בלב שלם, ועל פי זה נראה שראוי לירא שמים שלא לזכות בפירות שביעית שהופקרו ע"י בעליהם במסגרת ביעור שביעית כשהבעלים אינם מפקירים הפירות בלב שלם אלא מתוך תחושת הכרח, ובדעתם לשוב ולזכות בפירות.

אולם עיין ברמ"א (חו"מ סי' רנט סע' ה) שכתב בעניין חיוב השבת אבידה לפנים משורת הדין, שאם המאבד עשיר והזוכה עני אינו צריך להשיב האבידה, אף לא משום לפנים משורת הדין. ולפי זה יש מקום לומר שאם המבער עשיר והזוכה עני אין בזה שום חשש, ורשאי לזכות בפירות שהופקרו אף לכתחילה.

מיהו לפי מה שכתבנו לעיל בדעת בעל תרומת הכרי לחלק בין הסוגיא בב"מ לסוגיא בשבת (וכמו שכתב בשו"ת בית הלוי), יש מקום לומר שדברי הרמ"א נאמרו דווקא ביחס לחיוב השבת אבידה לפנים משורת הדין, שבזה יש לחלק בין עשיר לעני, אך מעלת ירא שמים המוזכרת בסוגיא בשבת שייכת גם כשהמאבד עשיר והזוכה עני, דגם בזה יש צד קלוש של גזל (כמבואר לעיל). ולפי זה גם כשהמבער עשיר והזוכה עני, מידת יראת שמים שלא לזכות בפירות.



[1] "ויש לעיין מאי שנא הפקר דביעור מהפקר במחובר, שאין הקפדה על הנכנס לחצר חבירו בשביעית ולוקט בה פירות. ואולי החילוק דהפקר במחובר הפירות אף פעם לא היו של בעל השדה, משא"כ הפקר דביעור הפירות היו של המבער" (הרב צבי כהן שליט"א, פירות שביעית פרק כ הערה ל).

[2] וכעין זה כתב שם בד"ה אמר רב חסדא: "המצילים הללו חסידים ולא רצו לזכות במה שהצילו, מפני שנראה להם כאילו אינו הפקר גמור אחר שלא הפקיר אלא מחמת האונס".

[3] ראיה גמורה אין מכאן, דביעור שביעית היא מצוה, ואפשר שחשיב טפי כהפקר מרצון. אולם עיין מ"ב סימן תלא ס"ק ב (ומקורו בדברי הראשונים) שגם כשההפקר הוא מצוה אנו חוששים שאינו נעשה בלב שלם.

[4] הב"ח (סי' שלד אות ה) תירץ את שיטת רש"י, דכיון שיכול להציל ע"י גויים (שו"ע סי' שלד סע' כו) אין זה כזוטו של ים. לפי דבריו נראה שאין מחלוקת עקרונית בין רש"י לר"ן, שהרי לפי כולם בדאיכא גויים לכו"ע אין זה כזוטו של ים ויש צורך באמירת "בואו והצילו לכם" כדי שהנכסים יחשבו הפקר, וכשאין גויים לכו"ע זהו כזוטו של ים והנכסים נחשבים הפקר גם בלא אמירת "בואו והצילו לכם". אולם המג"א (סי' שלד ס"ק יא) תירץ: "דבלא אמירה יכול לומר אני הייתי ממציא לי אנשים ישראלים שהיו מצילים לי" (וכעין זה כתב בהגהות למהר"א הורוויץ שבת קכ, א). נראה שהר"ן - שדחה את פירושו של רש"י - לא חשש לתירוץ זה, משום שגם אחרים אינם יכולים להציל את הנכסים אם לא יופקרו קודם לכן, כך שבסופו של דבר הבעלים אינם יכולים למנוע את יציאת הנכסים מרשותם, ומה שאחרים יתנו לבעלים אח"כ זוהי מתנה בעלמא, ולכן לדעת הר"ן גם בכה"ג נחשב הדבר כזוטו של ים.

[5] אכן צ"ע, שמאחר והנכסים מופקרים מדין זוטו של ים מה בכך "שלא ברצונו הפקירו", הרי הפקרת הנכסים אינה תלויה בדעת הבעלים! ואולי דעת הר"ן היא כדעת הסוברים שגם בזוטו של ים היתר הזכיה הוא מדין יאוש (עיין אנציקלופדיה תלמודית ערך אבדה אות ה). אך מחידושי הר"ן (ב"מ כא, ב ד"ה זוטו של ים) משמע שהיתר הזכיה אינו מדין יאוש, וכמו שהעיר שם המהדיר (מהדורת מכון הרי פישל). ואפשר שהר"ן סובר כרשב"א שהיתר הזכיה בזוטו של ים הוא משום דרחמנא שריה ואינו תלוי ביאוש הבעלים, אך יסודו הוא בדיני יאוש; שאמנם התורה התירה זוטו של ים (אף כשהבעלים אינם מתיאשים), אך הסיבה לכך היא משום שבדרך כלל הבעלים מתיאשים. וז"ל הרשב"א (ב"מ כד, א ד"ה מפני): "מפני שהבעלים מתיאשים מהם. יש מפרשים דלא קאי אזוטו של ים ושלוליתו של נהר, דהנך אפי' לא נתיאשו נמי רחמנא אפקריה כדאמר לעיל, אלא אהנך אחריני קאי. ול"נ דאין צורך, דטעמא נמי דאפקריה רחמנא משום דבעלים מתיאשים מהם לעולם משום דאבודה ממנו ומכל אדם, ומתוך שהוצרך לפרש טעם יאוש באותן אחרים כלליה נמי בזוטו של ים, דבדידיה נמי שייך בעיקרא דמילתא". ולפי זה מתחדש בדברי הר"ן שלמרות שהיתר הזכיה אינו תלוי באופן ישיר ביאוש, מכל מקום כיון שהיתר התורה הוא מחמת שהבעלים מתיאשים גם על זה שייך לומר שאין ראוי לזכות בנכסים מכיון "שלא ברצונו הפקירו", וצ"ע.

[6] מכך שהב"ח (לעיל הערה 4) - שתירץ את שיטת רש"י - לא הביא ראיה לרש"י שהיתר הזכיה בסוגיא אינו מדין זוטו של ים מכך שירא שמים צריך להשיב הנכסים לבעלים, משמע קצת שמסכים לחידושו של הר"ן שמידת יראת שמים להחזיר את הנכסים לבעליהם גם בזוטו של ים.

[7] ועיין מנחת חינוך (מצוה רפד ס"ק ו) שכתב: "וקרוב לומר כי היה רצון השי"ת שהמקום הקדוש הזה שבו השראת שכינה לעולמי עד לא יהיה בחזקה אפילו בהיתר ע"י כיבוש, ושלמה לא רצה לבנות בית המקדש משלל דוד המלך ע"ה כדי שלא יאמרו הגויים שנחרב בענין זה, ואפילו במתנה לא רצה דוד המלך ע"ה ליקח רק בכסף מלא". וראה גם ב"ק קיד, א רש,י ד"ה אם בא להחזיר, ביש"ש (ב"ק פ"י סי' כו), שו"ת אורח משפט (חו"מ סי' יח), אילת השחר על התורה לגראי"ל שטיינמן שליט"א בראשית פרק טו פסוק כג, ובספר חשוקי חמד על מסכת שבת עמ' תרב.

[8] זה קשה בייחוד לשיטות שיאוש הוא הפקר (עיין אנציקלופדיה תלמודית כרך כא ערך יאוש אות א 'גדרו' עמוד קמד).

[9] אולם בפירוש מהרז"ו למדרש רבה (בראשית פרשה מח) פירש שרכוש סדום נקרא מעשקות "דממון של סדום היה מעושק וגזל, על כן מאס בבצע של עושק". ובפירוש עץ יוסף פירש: "בצע מעשקות - מה שעשקו ד' המלכים ממלך סדום וחביריו, דלגבי אברהם ליכא מעשקות, דבהיתר אתא לידו".

[10] אך צ"ע מדוע הגמרא בב"מ נקטה לשון "לפנים משורת הדין" והגמרא בשבת נקטה לשון "ירא שמים". ואפשר שיסוד החיוב הוא אחד, אך בסוגיא בשבת החיוב הוא קלוש יותר מאחר והבעלים הפקירו את הרכוש להדיא, ויש להם גם תועלת בהפקר שעל ידי זה יוכלו אחרים להציל את הרכוש. ועיין להלן אות ה.

[11] ואפשר שזהו גם הטעם לדין המוזכר בהלכות אונאה (שו"ע חו"מ סי' רכז סע' יז) שכשעבר משך זמן שיכל הלוקח להראות המטבע החסרה לשולחני אין המוכר חייב להחליפה דתלינן שכבר נודע ללוקח ומחל על האונאה, אך למרות זאת אם המוכר מכיר המטבע מוטל עליו ממידת חסידות להחליפה אפילו לאחר זמן זה (ועיי"ש בסמ"ע ובט"ז). אולם מערוך השולחן (סי' רכז סע' יח) משמע שהסיבה היא שיש לחשוש שמא לא מחל על האונאה (ועיין פתחי חושן ח"ד - הלכות גניבה ואונאה - פרק יד סוף הערה כח).

[12] שם מחלקת הגמרא בין זוטו של ים לאבידה רגילה לענין יאוש שלא מדעת.

[13] וכן משמע קצת מהמהר"ם שיף (ב"מ כד, א על תוד"ה אם תמצא לומר), וכן כתב בשו"ת בית הלוי (ח"ג סימן מח). אמנם מה שהוכיח בשו"ת בית הלוי "מלשון הטור והמחבר שכתבו כן רק גבי רוב גויים ולא כתבו כן בסעיף ה בענין זוטו של ים משמע קצת דבזוטו של ים הוא הפקר גמור ואין בו משום ועשית הישר והטוב", אינו מוכרח. דעיין בדרכי משה (סי' רנט אות ב) שלמד דין זה מהמרדכי. וכבר ציינו בהגהות והערות בטור מהדורת מכון ירושלים (אות יב) שגירסת המרדכי שלפנינו שונה מהגירסה שמצטט הדרכי משה, ולפי הגירסה שלפנינו דין זה אינו מופיע במרדכי. ואפשר שלפני המחבר היתה הגירסה כלפנינו, ולכן המחבר לא הביא דין זה, שאין דרך מרן בעל השו"ע להביא דינים שחידשם מסברתו אלא רק ממה שמצא מפורש לפניו, ולכן אין ראיה מהשמטת השו"ע שאינו סובר דין זה. וגם אם גירסת מרן השו"ע במרדכי היתה כגירסת הרמ"א אין ראיה מהשמטת המחבר שחולק על דין זה, שאין דרכו של המחבר להביא בשו"ע כל דין שניתן לדייק מלשון המרדכי.

[14] ועיין לעיל הערה 10.

[15] נפ"מ למשל לשיטות שכופין על לפנים משורת הדין (מרדכי ב"מ רמז רנז), שעל מידת ירא שמים בודאי אין כופין. ועי' במאמרי 'לפנים משורת הדין בזכייה מזוטו של ים', יוצרות (יו"ל ע"י בית מדרש גבוה אור יוסף, בית חגי), גל' א עמ' 67-79.

[16] וכן יש להוכיח מהמרדכי: מבואר במרדכי (ב"מ רמז רנז) שהדין המוזכר בסוגיא בב"מ להשיב אבידה ברוב גויים משום לפנים משורת הדין נאמר בכל אדם ולא רק באדם חשוב, וכופין על כך (בשונה מהרמב"ם [הל' גזילה ואבידה יא, ז] והשו"ע [סי' רנט סע' ה] הסוברים שזו מידת חסידות בלבד, ובודאי שאין כופין על כך). ולפי זה מוכרחים לומר שהסוגיות עוסקות במעלות שונות, שהרי הסוגיא בב"מ עוסקת בכל אדם, והסוגיא בשבת עוסקת בירא שמים.

[17] ועיין פתחי חושן ח"ד (הלכות גניבה ואונאה) פרק יד ס"ק טז.