המעין

על הרב פרופ' בנימין זאב בנדיקט זצ"ל ועל גלילת ספר התורה / בני הנשקה

בני הנשקה

על הרב פרופ' בנימין זאב בנדיקט זצ"ל ועל גלילת ספר התורה

הרב בנדיקט נולד בווינה בד' באייר תרע"ג לאביו הרב שמואל יוסף, רבה של הקהילה החרדית בעיר. למד בישיבת יסודי התורה בווינה [חברו לכיתה היה הרב שמואל ווזנר זצ"ל], ובהמשך למד בישיבה בקרקוב. לאחר חזרתו לווינה מונה לרב באחד מבתי הכנסת בעיר. עיקר תפקידו הרבני היה בשבת, ובימות החול למד בישיבת פרשבורג אצל הרב עקיבא סופר זצ"ל.

לאחר ה"אנשלוס", סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, הצליח הרב להימלט לצ'כיה, ובעזרת רבו הרב עקיבא סופר השיג סרטיפיקט לארץ ישראל לשם לימודים באוניברסיטה העברית. הוא הגיע לארץ בגפו זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, סיים בהצטיינות את לימודי התואר השני בלימודי יהדות, ובמקביל שימש כרב של אחד מבתי הכנסת בירושלים. בשנת תש"ג נשא את יונה חיה קופשטיק מת"א שהייתה מורה לתנ"ך, והוא עבר להתגורר בתל אביב. הוא הורה במקומות שונים בעיר, ובמקביל סיים את חובותיו לתואר השלישי באוניברסיטה העברית בעבודת מחקר על חכמי פרובנס בתקופת הראשונים. במלחמת השחרור שימש כרב הצבאי של איזור ת"א. בהמשך שימש כרב ודיין בעיר האג שבהולנד, ובשנת תשי"ז חזר ארצה ומונה כרבה של שכונת אחוזה בחיפה, תפקיד אותו מילא ברציפות ובהצלחה יתירה במשך 45 שנים, עד לפטירתו.

אחד מהמאפיינים הבולטים בהנהגתו כרב בית הכנסת "אליהו הנביא", בית הכנסת המרכזי של השכונה, היה דרישתו הבלתי מתפשרת לשקט בבית הכנסת ולהתנהגות שיש בה יראת הרוממות במהלך התפילה. הוא גם תבע מכל חברי הקהילה להגיע בכל שבת אחה"צ לשיעורו. לשיעור זה יצאו מוניטין, ולדרשותיו בשבת שובה ושבת הגדול הגיעו ברגל מאות אנשים מכל קצווי חיפה.

במקביל לעבודתו המסורה כרב השכונה הוא הרצה באוניברסיטת ת"א במחלקה לתלמוד, ונחשב למרצה מחונן. הרב היה חריג בלבושו ובהנהגותיו בין חבריו הפרופסורים בת"א, אך הם כיבדו אותו מאוד.

הרב סירב בעקביות לקבל כל טובת הנאה כספית עבור שירותיו כרב, ומעולם לא הסכים לקבל תשלום על החופות שערך (לאלפים!) ועל כל שאר 'מלאכות' הרבנות, בין השאר כדי שלא להיות תלוי בקהילה כלכלית, כך שיוכל להיות עצמאי לחלוטין בהחלטותיו ובפסיקותיו.

הרב בנדיקט זצ"ל נפטר בכ"ב בסיוון תשס"ב. הרבנית נפטרה כמה שנים לפניו. הם לא זכו לפרי בטן, ויראתם שקדמה לחוכמתם, הזכורה לכל מכיריהם, היא זיכרונם. יהי זיכרם ברוך.

במלאת כ"ג שנים לפטירת הרב זצ"ל, שזכיתי להיות בצעירותי בן קהילתו ומשומעי לקחו, אני מבקש להציג כאן בירור הלכתי בעניין גלילת ספר תורה שקשור להנהגתו בעניין זה.

* * *

כתב המחבר באו"ח סימן קמז סעיף ז [וכן בסימן רפד סעיף ו]: אין המפטיר מתחיל [מ"ב: אפילו לומר ברכת הפטרה] עד שיגמרו לגלול הס"ת, כדי שלא יהיה הגולל טרוד ויוכל לשמוע ההפטרה.

מקור דברי המחבר הוא בגמרא סוטה דף לט. וכך גם נפסק להלכה ברמב"ם בהל' תפילה פרק יב הל' יג: המפטיר... לא יפטיר בנביא עד שיגלול ספר תורה.

הנימוק שכתב רש"י לדין זה הוא שהגולל העסוק בגלילת הספר לא יוכל לשמוע את ההפטרה, לכן צריך המפטיר להמתין עד גלילת הספר ואז יוכל הגולל להקשיב להפטרה.

על נימוק זה חזר גם המ"ב בסימן קמז ס"ק כג, והוסיף: עיין בפמ"ג שכתב דהמנהג להמתין עד עצם גמר גלילת הספר לבד, אף שלא כרכו עדיין המפה עליה. אך מרש"י לא משמע כן.

למעשה נוהגים העולם כפי שרש"י כתב, להמתין לא רק עד גלילת הספר עצמו - אלא גם עד כריכתו במפה [ובדרך כלל גם עד הלבשתו במעיל הספר], שלא כפי שכתב הפמ"ג להמתין רק עד סיום גלילת הספר עצמו.

אולם הרב בנימין זאב בנדיקט ז"ל הורה לגבאים להורות למפטיר להתחיל את ההפטרה בלי לחכות עד גלילתו הסופית של הספר והלבשתו עם המעיל, מפני שחשש שאם ימתין המפטיר הקהל עלול בינתיים להתחיל לשוחח. הרב בנדיקט ז"ל הקפיד מאוד על מניעת שיחות חולין בבית הכנסת , וכל אורח שהזדמן לבית הכנסת אליהו הנביא באחוזה התפעל מאוד מהשקט והסדר ששררו במהלך התפילה. כאשר נשאל הרב ע"י אחד המתפללים הרי המ"ב כתב להמתין עד סיום גלילת הספר כולו עם המעיל כפי שמשמע בפירוש רש"י בסוטה, השיב הרב שרש"י הוא פרשן ואינו פוסק. הרב בוודאי הכיר את ספר האורה שבו פסקי הלכות ודינים של רש"י ואת מחזור ויטרי שנכתב ע"י תלמידו ר' שמחה מוויטרי המכיל בתוכו תשובות ופסקי הלכה רבים בשם רש"י, וישראל ש' אלפנביין הוציא לאור בתש"ג את תשובות רש"י. האמנם התעלם הרב מכל זה?

בספרו של הרב ז"ל "הרמב"ם ללא סטיה מן התלמוד" ציטט הרב בעמוד צד את דברי יד מלאכי בכללי רשי אות ב: כלל גדול יש בידינו כי רש"י ז"ל "מפרש" הוא ולא "פוסק". ושם באות א: "רגיל לפרש יותר קרוב לפשוטו אע"ג שלית הלכתא הכי". והעיר שם הרב (הערה 24-25) "שכבר רבותינו הראשונים העירו... על תופעה זו" והביא מפירוש המאירי לעירובין כו, ב "ומה שפירשוה גדולי הרבנים [=רש"י].. לא דרך פסק אמרוה אלא פירוש סוגיא".

גם הב"י על הטור או"ח סימן י בדיון על בגד עם ציציות שהוסיף לו ציצית חמישית וחתך אחת מהראשונות אם כשרה, כתב: ולעניין הלכה נראה דאע"ג דהרא"ש מפרש כפירוש רש"י, כיון שרש"י מפרש הוא ולא פסקן הוו להו הרמב"ם והרא"ש חד לגבי חד, והלכה כהרמב"ם דמסתבר טעמיה. וכאשר ראה הרב זצ"ל צורך לזרז את תחילת קריאת ההפטרה כדי שלא לגרום לשיחות בבית הכנסת, הרשה הרב לעצמו להכריע למעשה בעזרת סברא זו גם נגד פסיקת המשנה ברורה. זו הייתה הכרעתו של הרב זצ"ל בעניין זה (ועי' בספר 'זה השולחן' לגר"ש דבליצקי ח"ב על סי' קמז שהאריך בעניין).

תנצב"ה.

- - -

בהיות המקדש על מכונו, וישראל יושב בנווהו, ושכינת אל עליון צור ישראל חוסנו מעוזו ומגינו מופיעה עליו בעוז ותפארת, בניו לימודי ד', ובחיריו הם נביאי אמת צדק אשר רוח ד' מדבר בם ומילתו על לשונם, ושפעת רוח הקודש ולבת אש אהבת אלוהים עליון אלוהי ישראל מאירה את לב האומה ומחממת באור אישיה את כל רוחה בקרבה - אז הקודש והמקדש וכל עבודתו הקדושה והנהדרה, כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, הם מבליטים בשטפי גלים של חיים אדירים ואמיצים את הוד חייה הפנימיים של האומה, את דבקות נפשה באלוהיה, ואת אהבתה הנערצה וקשר קודשה לעבודתו בכל חום החיים ובכל רגשי הלב הנפש הרוח... ורוח ברכה ונדבה הולך ופועם הולך ושוטף בהדר גאון ממכון בית חיינו ממקום מקדשנו ותפארתנו, עולה ופורח בגאוות עולמים לחבק את כל עולמי עד.

עולת ראיה ח"א עמ' קיז