המעין
הרקע למאמרו של רבנו הרב צבי יהודה קוק "התורה והגאולה" ויחסי הראי"ה והרצי"ה עם ד"ר עזריאל קרליבך / הרב ידידיה שנדורפי
הורדת קובץ PDFהרב ידידיה שנדורפי
הרקע למאמרו של רבנו הרב צבי יהודה קוק "התורה והגאולה"
ויחסי הראי"ה והרצי"ה עם ד"ר עזריאל קרליבך
פתיחה
ההשערות שנכתבו בעניין מושא מאמרו של הרצי"ה
המאמר "ילמדונו רבותינו" של עזריאל קרליבך
סדר מאמר "התורה והגאולה" ועריכתו
על זמן פרסום המאמר
ד"ר עזריאל קרליבך
יחסו של הראי"ה לקרליבך
יחסו של קרליבך לראי"ה
יחסי הרצי"ה וקרליבך
"אופפת סביבות מדרשותינו"
נספח: היחס בין הספדו של קרליבך על הראי"ה למאמרו "ילמדונו רבותינו"
פתיחה
מאמר "התורה והגאולה" המופיע לפנינו בספרו של רבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל 'לנתיבות ישראל'[1] פורסם לראשונה ע"י הרצי"ה בעיתון 'הצופה' בשנת תש"ה בשני חלקים, הראשון בי"ג בטבת, והשני לאחר שבוע בכ' בטבת. במאמר ארוך ויסודי זה מברר הרצי"ה ומבסס את הקשר המוחלט בין התורה וה'דתיות' לתפיסה המשיחית. המאמר מתחיל בפתיחה קצרה המשמשת כעין הקדמה, ולאחריה חמישה פרקים, הראשון מברר את היחס והקשר בין הדתיות למשיחיות ודן בעיסוק של גדולי הדורות במשיחיות, השני עוסק בקשר בין התורה והדתיות לארץ ישראל, הפרק השלישי דוחה טענה לפיה הקראות הייתה תנועה משיחית, והרביעי פותח בהצגת מספר תנועות משיחיות ודן ביחסן לדתיות, וממשיך בעניינם של הרצל ושל התנועה הציונית השייכים לעניין המשיחי והתורני-דתי יחד. הפרק החמישי מהווה כעין סיכום וחזרה על העיקרון העולה מהמאמר, לפיו הרעיון הדתי והרעיון המשיחי אינם שני עניינים נפרדים אלא הם דבר אחד אורגני.
קריאת המאמר מעלה בצורה ברורה שהרצי"ה מגיב באופן ישיר לדברי מאן דהו, שכן לכל אורך המאמר הרצי"ה מציין ציטוטים בגרשיים (סימוני הגרשיים מופיעים כבר במקור שנדפס בעיתון 'הצופה'), ומתייחס אליהם באופן ישיר. מהו המאמר עליו מגיב הרצי"ה והיכן הוא התפרסם[2]?
ההשערות שנכתבו בעניין מושא מאמרו של הרצי"ה
בקרב תלמידי הרצי"ה וחוקרי משנתו נעשו ניסיונות לזהות את המאמר עליו כתב הרצי"ה את תגובתו. לדעת הרב שלמה אבינר שליט"א[3] המאמר נכתב כתגובה למאמר 'להבנת הרעיון המשיחי בישראל' של פרופ' גרשם שלום. הרב אבינר אף מצטט מספר ציטוטים ממאמרו של שלום על מנת להראות את העמדה אותה מציג שלום, וכיצד הרצי"ה סותר עמדה זו. דבריו של הרצי"ה אכן סותרים את רעיונותיו של שלום במאמרו הנזכר[4], אך הציטוטים הרבים אותם מצטט הרצי"ה במאמרו אינם נמצאים בו. יתר על כן, חוקר משנת הרצי"ה הרב חגי שטמלר[5] מוכיח שלא ייתכן שמאמר 'התורה והגאולה' נכתב כתגובה למאמר 'להבנת הרעיון המשיחי בישראל', כיון שמאמרו של פרופ' שלום פורסם בשנת תשל"א (1971), ואילו הרצי"ה פרסם את מאמרו כבר בשנת תש"ה (1944).
הרב שטמלר עצמו כותב: "למעשה לא ברור כלפי מי נכתבו הדברים במאמר 'התורה והגאולה', ואף הרצי"ה עצמו טען כי אינו זוכר ביחס למה כתב את הדברים (כך אמר לי הרב יוסף קלנר)", אך הוא מסכים עם "ההשערה הרווחת בין תלמידיו [של הרצי"ה] כי הדברים נכתבו כנגד גרשם שלום", אמנם לא כנגד המאמר 'להבנת הרעיון המשיחי בישראל' אלא לדעתו "כנגד מאמריו המוקדמים יותר של שלום, כמו 'מצוה הבאה בעבירה' (1937), ו'רעיון הגאולה בקבלה' (1941)". גם לדבריו נשארת השאלה מניין הציטוטים הרבים שמביא הרצי"ה ודוחה לאורך המאמר? נראה אם כן, שאין דבריו של הרצי"ה מכוונים למאמרים אלו.
המאמר "ילמדונו רבותינו" של עזריאל קרליבך
ד"ר עזריאל קרליבך (ראה עליו להלן) פרסם בשנת תרצ"ב מאמר בשם "ילמדונו רבותינו" בביטאון 'נתיבה' של הפועל המזרחי[6]. מאמרו של קרליבך כולל עשר פסקאות, בהן הוא שוטח את טענותיו בעניין הפער הבלתי ניתן לגישור, לדעתו, בין "הרעיון המשיחי" ל"רעיון הדתי". בפסקה הראשונה הוא מגדיר את הדתיות ואת המשיחיות, בפסקה השנייה הוא מנגד אותן אחת לשנייה, בארבע הפסקאות הבאות (3-6) הוא מחזק את טענתו שהמשיחיות סותרת במהותה את הדתיות ומביא לזה דוגמאות מארבע תופעות בהיסטוריה היהודית: הקראות, תנועות משיחיות בתקופת מסעי הצלב, דוד הראובני, ושבתאי צבי, בפסקה השביעית הוא עוסק בהרצל וחוסר שייכותו לדת, ובשלוש הפסקאות האחרונות הוא מסכם את מסקנותיו בעניין המשיחיות. והנה מתברר שהרצי"ה מתייחס בתגובתו לכל חלק במאמרו של קרליבך ומשיב על טענותיו אחת לאחת, ובדקדקנות כתיבתו המפורסמת[7] הוא אף משבץ את ביטויי הלשון בהם השתמש קרליבך ודוחה את דבריו. כך לדוגמה, כתגובה למשפט 'בשאלת היחס שבין הדתיות למשיחיות' קובע הרצי"ה ככותרת למאמרו את המשפט: 'תשובה לשאלה על היחס שבין "הדתיות" ו"המשיחיות" ביהדות'; בהקבלה למשפט: 'הדתיות, בצורה זו שקבלה על ידי מחוקקי התלמוד...' מגיב הרצי"ה: 'הדתיות הזאת לא "קבלה על ידי מחוקקי התלמוד" צורה מיוחדת'; ולעומת דברי קרליבך לפיהם המשיחיות: 'כופרת בסמכותם הנצחית של הדינים ואומרת השכם ואמור: מצוות בטלות לעתיד לבוא', כותב הרצי"ה: 'לא היו דברים מעולם שהמשיחיות של התנועות המשיחיות בכלל היתה כופרת בסמכותם הנצחית של דיני התורה, באומרה "מצוות בטלות לעתיד לבוא"'. השוואה מדוקדקת מעלה הקבלות רבות נוספות שאינן מותירות ספק שמאמרו של הרצי"ה אכן נכתב כתגובה למאמרו של קרליבך.
סדר מאמר "התורה והגאולה" ועריכתו
גם סדר עריכת המאמר על ידי הרצי"ה, מקביל לסדר מאמרו של קרליבך. כנגד שתי הפסקאות הראשונות במאמרו של קרליבך, עוסק הרצי"ה בשני הפרקים הראשונים בהגדרת המושגים 'משיחיות' ו'דתיות' ובשייכותם זה לזה, תוך התייחסות לכך שעניין המשיחיות בישראל מתברר דווקא על ידי גדולי ישראל, ובבירור מאמר חז"ל "מצוות בטלות לעתיד לבוא" עליו מבסס קרליבך את טענתו. בפרק ג' מתייחס הרצי"ה לקראוּת במקביל לפסקה השלישית במאמרו של קרליבך, ובפרק ד' מתייחס הרצי"ה לפי הסדר לארבע הפסקאות העוסקות במשיחי השקר, בשבתאות, ובעניינו של הרצל. כאן מרחיב הרצי"ה את הדיבור אודות הציונות בכללה, ומציג הסתכלות עמוקה על קורות ישראל בדורות האחרונים[8]. כנגד הפסקאות האחרונות במאמרו של קרליבך חוזר הרצי"ה בפרק ה' ומסכם את עקרונות המאמר, ומגדיר לעומק את מושגי המשיחיות והדתיות ואת היחס ביניהם. ללא קריאת מאמרו של קרליבך קשה מאוד להבין את הסדר הפנימי של פרקי המאמר, וגם הצורך שמצא הרצי"ה לכתוב על ה"המצאה" בעניין הקראות מובן רק מתוך הידיעה שהדברים נכתבים כתגובה לקרליבך שהביא את הקראות כראיה נוספת לשיטתו.
על זמן פרסום המאמר
שאלה אחת נותרה פתוחה: קרליבך פרסם את מאמרו בשנת תרצ"ב, והרצי"ה פרסם את מאמרו-תגובתו בעיתון 'הצופה' כמעט שלוש עשרה (!) שנים לאחר מכן, בשנת תש"ה. מה מצא הרצי"ה לכתוב ולפרסם את מאמרו בעיתוי זה? אין לטעון שהרצי"ה כתב את מאמרו בשנת תרצ"ב ומשום מה הוא התפרסם רק בשנת תש"ה, שכן בפרק ד' הרצי"ה מתייחס לשואה[9]. צריך לומר שהרצי"ה נפגש במאמרו של קרליבך רק באותה העת, או שמאמרו של קרליבך נדפס פעם נוספת באותו הזמן[10]. בכל אופן הידיעה שמאמרו של הרצי"ה נכתב כתגובה למאמרו הנזכר של קרליבך מחדדת את הנקודות אותן מברר הרצי"ה במאמרו, ומוסיפה נופך לתפיסת הרצי"ה בעניין ארץ ישראל המוצגת במאמר. כך גם החשיבות שמעניק הרצי"ה לאורך המאמר לבירור השייכות בין התורה לארץ מקבלת הבנה חדשה. על מנת להבין את דברי הרצי"ה לעומקם, בעיקר את דבריו בסוף פרק ד', יש לעמוד על טיבם של היחסים בין הראי"ה והרצי"ה לקרליבך.
ד"ר עזריאל קרליבך
עזריאל קרליבך נולד בלייפציג, בכ"ג בחשוון ה'תרס"ט, לאביו רבי אפרים קרליבך שהיה רב העיר[11]. היכרותו עם הראי"ה התחילה באופן מקרי למדי, על ידי קריאת מכתב ששלח הראי"ה לאביו רבי אפרים, בו התייחס הראי"ה לישיבת מרכז הרב ולרצונו לגדל בה תלמידי חכמים השייכים לתורת ארץ ישראל. בעקבות זאת החליט הבחור עזריאל לעלות ארצה כדי ללמוד אצל הראי"ה[12]. שנה וחצי למד בישיבת מרכז הרב[13] בשנים תרפ"ו-תרפ"ז[14], ובסוף שנת תרפ"ז שב למשפחתו בגרמניה בעקבות בעיה רפואית[15].
יחסו של הראי"ה לקרליבך
בתקופת לימודיו בישיבת מרכז הרב נרקמו קשרים מיוחדים בין הראי"ה לקרליבך. הראי"ה העריך אותו מאוד, והתלמיד העריץ את רבו. במכתב משנת תרפ"ז[16] הראי"ה מבקש מקצין העלייה והרישיונות של ממשלת המנדט להאריך את אשרת שהייתו של קרליבך בארץ על מנת שיוכל 'לגמור את חוק לימודו', וכך הוא מתארו במכתבו[17]:
בן ישיבתנו הנכבד מאוד מר עזריאל בן הרב הגדול מו"ה אפרים ד"ר קרליבך הרב הראשי לעיר לייפציג, שמעמדו אצלנו הוא נכון כאחד מבני הישיבה היותר מצויינים, והוא עומד לגמור חוק לימודו, להיות רב גדול בישראל בע"ה.
לפני עזיבתו את ישיבת מרכז הרב וחזרתו לביתו מקבל קרליבך מהראי"ה מכתב המלצה לרבנות[18] מלא בדברי שבח והלל[19], ביניהם: "הרב המצוין בהלכה, החריף ובקי, מופלג ושנון, קנקן חדש מלא ישן, המחופף בצל ישיבתנו הק' כשנה וחצי. מאז עלותו לכאן, כנר מול פני המנורה הי' לנו, ונשתאה לו לכח הבנתו החדה, לתפיסתו הברקית, להגיונו הרחב", ועוד שבחים רבים ומופלגים. במכתב מצוין גם: "קטן בשנים בקיבוצנו הק' [=הקדוש] - היה הגדול בחכמה"[20], ומטרת המכתב היא: "ואמרנו להסמיכו לרבנות, היא גאונות, ובמקום ענוותנותו גדלותו".
גם לאחר שעזב קרליבך את הישיבה[21] הראי"ה ממשיך להתייחס אליו בחיבה מיוחדת ובהערכה. בכ' בטבת תרפ"ח כותב הראי"ה מכתב תנחומים לאביו של קרליבך על פטירת אחיו ובתו, והוא פותח את המכתב כך: "לכבוד ידידי הרב המאור הגדול, החכם השלם אוצר תורה ויראה טהורה מוה"ר אפרים ד"ר קרליבך, ובנו יקירי חתן תורה, החריף ובקי, פאר המעלות והמדות הרב מר עזריאל"[22]. שנתיים לאחר מכן, בכ"ח שבט תרצ"א, שולח קרליבך מכתב לרצי"ה בו הוא מבשרו בשמחה שהוא עומד לבקר בארץ ישראל עם אביו. הרצי"ה שוהה באותו זמן בברלין, עובדה המביאה לכך שהמכתב מגיע לראי"ה. הראי"ה ממהר להשיב לו, בט' באדר תרצ"א[23], במילים הבאות[24]:
ידי"נ [=ידיד נפשי] היקר, הרה"ג מו"ה עזריאל קרלבך שליט"א. שלום וברכה באה"ר [=באהבה רבה]. הגיע לידינו מכתבך הנכבד שכתבת לבני הרה"ג רצ"י שליט"א, אבל הוא כעת בחו"ל. לע"ע [=לעת עתה] הוא בברלין. ע"כ הנני ממהר להשיבך ששמחה גדולה שמחתי בבשורה הטובה שכבוד אביך הרב המאוה"ג [=המאור הגדול] שליט"א יבקר על חה"פ הבע"ל [=חג הפסח הבא עלינו לטובה] את אה"ק ואתה ג"כ תהי' עמו. מה רב הוא העונג אשר נקוה להתענג בע"ה בפגישת אוהבים נכבדים וחביבים, שכמותם ירבו בישראל ובא"י... והנני בזה חותם בברכה נאמנה ובצפייה להיפגש בחדות לב ובידידות פנימית בעה"י בקרוב, בהר הקודש בירושלים.
יחסו של קרליבך לראי"ה
קרליבך אף הוא השיב לראי"ה ברחשי כבוד ובהערצה. במכתב מערב סוכות תרפ"ח[25] לאחר חזרת קרליבך לביתו בגרמניה, כותב קרליבך לרצי"ה: "אחת שאלתיו, אותו אבקש: ישלח נא לי מר אחת התמונות הטובות מדיוקן מרן אביו שליט"א"[26]. את מכתבו הוא חותם במילים: "הריני מתפלש בעפר רגלי מנהיג הלאום וכל העומדים אתו על הדוכן לברך את עם ה' במעשיהם". במכתב אחר לרצי"ה מאותה שנה חותם קרליבך באופן דומה: "הריני... מתגולל באבק רגלי מאור הגולה מרן רשכבנה"ג [=רבן של כל בני הגולה]", ובמכתב נוסף (מי"א בטבת תרפ"ח) מכנה קרליבך את הראי"ה: "מרן האלוקי אביו שליט"א". לקראת ביקורו של קרליבך בארץ הוא כותב לרצי"ה (ח' אדר תרצ"א): "בימים האחרונים, תוך כדי התכוננות לנסיעה, הייתי כולי געגועים למרן האדמו"ר וקשה לי קצת להביע זאת בכתב, ומה עוד כשאני יודע שכל נהרות דיו לא ישטפו'...".
בכ"ה באייר תרצ"א (כארבע שנים לאחר שעזב את ישיבת מרכז הרב) מבקש קרליבך מהראי"ה עזרה בהשגת סרטיפיקט עבור קרובי משפחתו, והוא פותח וחותם את מכתבו בדברי הערצה וכניעה לרב קוק[27]. על הערצתו העצומה לראי"ה נוכל ללמוד עוד מההספד הגדול שכתב במלאת השבעה לפטירת הראי"ה[28]. כך הוא פותח את הספדו:
ידעתי שכפי אינן נקיות די הצורך כדי לכתוב עליו[29]. אבל שמעתי בני אדם מספידים אותו, וראיתי שאף במילה אחת אינם מזכירים את מה שהוא היה באמת, פשוט מפני שאינם יודעים. וכששמעתי דברי שיגרה, עליו - על החורג מכל שיגרה, כששמעתי הספדים כמו על סתם גדול בישראל, עליו - על החוזה שלא היה שני לו, נדמה היה לי שבכל זאת שומה על כל מי שיודע עליו קצת יותר מזה, לספר על כך. והחלטתי לנסות ולעשות, אף על פי שאיני כדאי והגון לכך.
ובהמשך ההספד כותב קרליבך:
הרב היה יוצר האמונה היהודית החדשה... הזמן גרם שמוכרח היה להיות כך, שנשמתו תהיה חבויה בגוף של גדול־הדור הרבני, סיני ועוקר הרים, אם כי אילו חי בדור אחר, היה לבושה הטבעי - דמות חוזה אכסטאטי, אולי כדמות הבעש"ט, ואולי כדמות נביא מן המקרא... מכאן מסתברת הציונות שלו, הסובלנות שלו כלפי ה"חפשיים", אהבת ישראל שלו הרחבה כים. הוא ראה מה שלא ראה אדם בעיני בשר ודם. הוא חש באבני תל אביב ובעצמות האחרון בישראל אותו ניצוץ של קדושה ונצח, שרק יוצרי שיטות דת חדשות ענקי רוח כמו הבעש"ט חשים בו ושואבים ממנו את עוז הרוח.
על קרבתו הגדולה לראי"ה בתקופת לימודיו בישיבה, נוכל ללמוד מסיפור באותו הספד, אותו מספר קרליבך כעד ראיה:
בשעה של התעלות הנפש ובמחיצת תלמידים מקורבים ביותר, אפיין פעם אחת את תפיסתו ביחס לייעודו עלי אדמות, כשהוא מנסח אותו ניסוח חסידי מקובל: ששורה בו גלגול ניצוץ מנשמתו של יהושע בן נון.
יחסי הרצי"ה וקרליבך
קרליבך הכיר את הרצי"ה בתקופת לימודיו בישיבה[30]. הרצי"ה חיבב את תלמידו, וזה השיב לו בהערכה ובהערצה. על טיב הקשר ביניהם אנו יכולים לעמוד מתוך חליפת מכתבים ביניהם המתחילה מיד לאחר עזיבת קרליבך את הישיבה וחזרתו לביתו בקיץ תרפ"ז, ונמשכת לאורך שנים רבות[31]. ממכתבים אלו עולה גם השפעתם העמוקה של הישיבה ורבותיה - בעיקר הראי"ה והרצי"ה - על קרליבך.
עם שובו של קרליבך לביתו, בה' מנחם אב תרפ"ז, הוא כותב לרצי"ה מלייפציג: "לא באתי אלא להודיע לכמ"ת [=לכבוד מעלת תורתו] שזה עתה הגעתי הנה בשלום ת"ל [=תודה לאל]". בכ' מנחם אב תרפ"ז הרצי"ה משיב לו, בנועם ובחביבות רבה:
יקירי וחביבי מר עזריאל... קיבלתי היום את כרטיסך ותודה רבה לך עליו. שמחתי בהגיעך שלום לבית אביך, וְאֲיַחֵל שתמצא שם בעה"י את הרפוה"ש [=הרפואה השלימה] והמנוחה ההגונה הדרושה לך. והנני מצפה לנועם דבריך... ידידך ומוקירך מחבבך דורש שלומך כה"י [=כל הימים]...
זמן מועט לאחר מכן, בערב סוכות תרפ"ח, שולח קרליבך מכתב לרצי"ה בו הוא מתנצל על העיכוב בתשובתו למכתב הרצי"ה אליו. את מכתבו הוא פותח במילים נרגשות מהן עולה הערכתו הגדולה לרבו:
אלוף נעורי, מורי כאב לי, ה"ה מוהר"ר צבי יהודא הכהן קוק שליט"א, החיים והשלום והברכה אין קץ! ר"מ מאוד נערץ, בושת הגנב הנמצא במחתרת אבוש מפניו, אֶכָּלֵם גם על ייסורי הגוף שהרחִקוני מהגשמת כוונתי החזקה זה מכמה לכתוב לכ"מ [=לכבוד מעלתו].
בהמשך החורף, בי"א בטבת תרפ"ח, כותב קרליבך מכתב נוסף לרצי"ה ובכותרתו הוא מכנה את הרצי"ה: "כ' מוהר"ר מרן ר' צבי יהודא הכהן קוק ריש המתיבתא דנן". במכתב זה הוא מבקש מהרצי"ה בתחנונים שישיב למכתביו, ומדבריו נוכל לעמוד אף על הערכתו לישיבה ולרבניה ובראשם הרב קוק. דבריו מדברים בעד עצמם:
ועל הכול געגועי לשוב לעיה"ק לחדש ימי כקדם, הם הם הממרמרים את מצב רוחי, ואינם נותנים דומי לי אף רגע, ומעכבים בעד כל רגש של שביעת רצון שלא יתעורר. מה אני יודע לערוך עכשיו את כל מה שנהניתי בהִימצאי תחת השפעתו של רבנו הקדוש, מה מאד אני מתחרט שלא מצצתי אז את כל עסיס הטהר החכמה והקדושה שכל רגע השהי' בד' אמותיו של מרן רשכבנה"ג הי' מכילם. אמנם מה שאני משיח דאגתי כאן אינו מעלה ואינו מוריד, אבל רוצה אני שכמ"ת ידע עד כמה אני משתוקק לשמוע ממנו דבר, ושבזכות זה, אף אם בכלל אינני ראוי והגון לכך - אל יתיַיחס אלי כמו עד עתה, ואל יראה לי אדישות מוחלטת כ"כ, המדאיבה אותי במִידה שאין לשערה. אנא יכתוב לי כמ"ת ויחזק ע"י זה בקרבי את ההכרה, שעודני, גם אני "הבוגד", קשור את מקור הקדושה בקשר פרטי כל-שהוא. לא העזתי פנים לכתוב למרן האלוקי אביו שליט"א, ישר; אבל אם נא מצאתי חן בעיניו, אל נא ימנע ממני שורות אחדות. ובכן נפשי בשאלתי שכמ"ת אל נא ישיב פני ריקם כמו עד הלוֹם, וירנין את לבבי בתשובתו אלי.
לאחר שהוא שוטח שוב את בקשתו ממכתבו הקודם לקבל תמונת הראי"ה, הוא חותם חלק זה של מכתבו במילים:
והריני פו"ש [=פורש שלום] כמ"ת מתוך הערצה עמוקה שבלב, יחד את כל מורי ורבותי הנאהבים והנערצים. עזריאל קרליבך.
חליפת המכתבים ביניהם נמשכת בחודשים הבאים ובשנים הבאות. בח' בניסן תרפ"ח שולח קרליבך מכתב נוסף לרצי"ה בו הוא מעלה שוב את בקשתו ותחנוניו לתגובה מהרצי"ה:
למה אין כמ"ת מזכני בנעים מאמרותיו? - כמה ביקשתי, השכם ובקש, ולא מצאתי פתרון אחר לחידת שתיקתו. זולת את אשר עוויתי פשע בלא יודעים, והיו חבין אותי שלא בפני.
ובהמשך המכתב:
עוד הרבה בקשות הי' לי להתחנן בהן לפני כמ"ת בעניין שאלה ומענה לשון בדברים רוחניים, ברם איככה אעיז פני ועד הנה השיבני כמ"ת ריקם מלפניו?
כנראה שהרצי"ה נעתר לתחנוניו בשלב מסוים ושולח לו אגרת, שכן במכתב אחר מכ"ח אלול תר"צ כותב קרליבך לרצי"ה "רב תודות לאגרתו האחרונה הנשלחת אלי הנה...". בתשובה למכתב זה מתייחס הרצי"ה להתעכבותו משליחת מכתבים לקרליבך, ומשיב לו (בכ"ט במרחשון תרצ"א):
ידידי יקירי וחביבי, מר עזריאל הי"ו[32]. אף על פי שלא קיבלתי עדיין את הדברים המפורטים מאשר איתך משלומך וממעשיך, כמו שתאבתי וְיִחַלְתִּי להם, מכל מקום, לכעין הפסת דעת - שלי, ואולי גם שלך, - ותשלומין על התעכבות קשר דברינו בעבר בגרמא דידי כנראה, הנני "מזדרז" כעת להריץ אליך את שורותי אלה. תודה רבה על גלוייתך הקצרה, אקווה להמשכת ארוכות וערוכות.
במכתבו זה מתייחס הרצי"ה גם למלאכתו של קרליבך כסופר וכעורך עיתונות[33] ושואל אותו בהקשר לישיבה: "הכתבת ופרסמת פעם על אודותה במשך הזמן שעבר בינינו?". בסוף המכתב הוא כותב: "חזַק וחזֵק, וכתוב נא, כאפשר, לצבור וליחידים". קרליבך משיב על שאלת הרצי"ה במכתב מתאריך ח' באדר תרצ"א וכותב לו:
כתבתי וכתבתי ע"ד מרן וישיבתו. כמעט שאין גליון מֵעִתוני שלא הזכ[ר]תיו בו באיזה אופן שהוא. אמנם מאמר מקיף לא פרסמתי מחוסר הזדמנות אקטואלית.
כתגובה לכך מבקש הרצי"ה בתשובתו למכתב זה: "אולי תמציא לי ממה שכתבת ע"ד הישיבה"?
בקשת הרצי"ה מקרליבך לכתוב אודות הישיבה איננה באה בחלל ריק. מלבד ההשפעה הכבירה של הישיבה על קרליבך כפי שמשתקפת ממכתביו לרצי"ה, קרליבך אף עודד בחורים לבוא ללמוד בה, כפי שמתאר ש. דניאל בכתבתו על קרליבך[34] שבהשפעת מכתביו עלו עוד צעירים מגרמניה ללמוד בישיבה, ביניהם בני דודו חיים ואלכסנדר כהן. חיים כהן (שבהמשך היה היועץ המשפטי לממשלה ושופט בבית המשפט העליון) תיאר בעצמו חוויה זו[35]: "אמרתי שאני רוצה ללמוד בירושלים... עזריאל בן דודי סיפר לי ניסים ונפלאות על הישיבה".
פרשייה מרתקת בהקשר זה היא סיפור תמונת המחזור של הישיבה משנת תרפ"ח, המתוודעת לנו מתוך מכתבו של קרליבך לרצי"ה מי"א בטבת תרפ"ח. בתחילת חורף תרפ"ח הוציאה הישיבה 'תמונת מחזור', ממנה נעדרה תמונתו של קרליבך שכאמור עזב את הישיבה כבר בקיץ תרפ"ז. קרליבך קיבל את התמונה והצר על כך מאוד, ובסיום מכתבו לרצי"ה הוא מוסיף שורות אחדות אודותיה:
נ.ב. היום קיבלתי תמונת הישיבה. חסרונות הרבה לה. הא' שהיו צריכים לקחת תמונה יותר טובה מכמ"ת וכו'. ועוד מן המגרעות הוא, שנפקד מקומי. מצטער אני הרבה על זה, וכבר יצא לי בזיון וקצף מזה ע"י אחרים. וכי איני נמנה כבר על בני הישיבה ח"ו? אנא, באם תֵעשה תמונה חדשה יתוקן בה המעוות ע"י תמונתי הנמצאת בידי החבר כמר שמואל ליכטנשטיין[36] נ"י.
בקשתו של קרליבך התמלאה, ואכן הישיבה הוציאה מהדורה מעודכנת של תמונת המחזור לשנת תרפ"ח בה מופיעה תמונתו של קרליבך[37]. דברים אלו מסבירים היטב את הבסיס לבקשתו של הרצי"ה מקרליבך שיכתוב אודות הישיבה.
עובדה מעניינת נוספת אותה מזכיר הרצי"ה היא שקרליבך חשב לתרגם את ספריו של הראי"ה (כנראה לגרמנית), והוא שואל אותו במכתביו אודות עניין זה. כבר במכתבו הראשון אליו (כ' מנ"א תרפ"ז), עם שוב קרליבך לביתו בגרמניה, שואל אותו הרצי"ה: "מה עם תרגום ה"אורות"?", ולאחר שלוש שנים (כ"ט מרחשון תרצ"א) הוא שואלו שוב: "מה עם תרגום "אוה"ת" או שאר דברים מספרי הקודש שחשבת אז עליהם?". מעובדה זו ניתן ללמוד הן על יחסו של קרליבך לספרי הרב, והן על הערכתו של הרצי"ה לקרליבך הבאה לידי ביטוי בכך שהוא סומך על קרליבך במלאכה גדולה זו[38].
אף לאחר עלייתו של קרליבך ארצה והשתקעותו בה, נמשך קשר המכתבים בינו לבין הרצי"ה. בערב ראש השנה תש"י הוא משיב לרצי"ה על מכתב ששלח אליו: "רבי צבי יהודה היקר, שמחתי מאוד בראותי לפחות את כתב היד שלך. אולם שמחתי מהולה בצער משנה, על שלא נזדמן להיפגש פנים אל פנים". לאחר הוצאת ספר האורות בידי הרצי"ה (בט"ו באייר תש"ט) שולח הרצי"ה את הספר לקרליבך, ובתגובה משיב קרליבך (בי"ז בניסן תש"י):
כמוצא שלל רב שמחתי על קבלת ספר "אורות". אכן כולנו חייבים תודה לך על עמלך בהוצאת דברי הרב בצורה מהודרת ומסודרת זו. אף אין כמוני שואף לתקוותך כי בימים קרובים ביותר אוכל להשתחרר מגלות העיסוק בענייני חולין של יום יום, כדי לגשת אל מקורות האורה.
כאמור, לאחר חזרתו של קרליבך לגרמניה הוא פונה לתחום הספרות והעיתונות ועושה בו חיל. באחד המכתבים לרצי"ה (כ"ח אלול תר"צ) הוא מתאר זאת במילים: "מקומות נדודי שאני עובר בהם בנסיעתי העיתונאית, בצרפת, ספרד, מארוקו, אלגיריה וטוניסיה ועוד". כנראה שסביב שנת תר"צ הפסיק להקפיד על שמירת מצוות באופן מלא[39]. בשנת תרצ"ב הוא מפרסם את מאמרו "ילמדונו רבותינו" בו אנו עוסקים.
"אופפת סביבות מדרשותינו"
מתוך פרטי הביוגרפיה הנזכרים, נראה שנוכל לעמוד על הבנת דברי הרצי"ה ביתר שאת. ניתן להניח שאי הקפדתו של קרליבך בקיום המצוות הסבה צער רב לרצי"ה, שכן קרליבך היה ממצוייני הישיבה ונצר למשפחת רבנים חשובה[40], והציפייה הייתה שהוא ישמש במשרה תורנית רבנית, כפי שנכתב בפירוש במכתב שקיבל קרליבך כשעזב את הישיבה שהבאנו לעיל[41]. העובדה שדווקא קרליבך שלמד במרכז הרב כתב מאמר המנוגד כל כך לשיטתו של הראי"ה והרצי"ה ולדרכה של הישיבה ביחס התורה והמשיחיות, ובמילים אחרות: התורה והשיבה לארץ ישראל, גרמה עוגמת נפש גדולה לרצי"ה. כך נוכל להבין היטב את משפטיו של הרצי"ה בסוף פרק ד' במאמרו:
וכאשר הראנו ד' את כל אלה [כל הדברים הטובים שמנה הרצי"ה קודם לכן], וכהנה וכהנה, בעת הזאת - הלא נכיר ונדע להבחין, בהבחנה כללית וסתומה אם לא מפורשת ומפורטת, מתוך הנגלות הגדולות האלה שלנו על הנסתרות הנוראות אשר לאלוקינו, ה"כבשי דרחמנא" ותעלומת תעצומותיו.
וכאן מונה הרצי"ה שתי 'נסתרות נוראות':
של מוקדות ימינו אלה, האובדנות והחורבנות, עינויי המוות ומצרי שאול של אלפי אלפינו בתפוצות הגולה, המונינו וגדולינו, יונקינו וישישינו, עם מקדשי המעט וספרי הקדש ותרביצי התורה, שנפלו בידי הזדים הערלים הטמאים יש"ו, המופלאות שבמכותינו, "אשר לא כתובות בתורה", שאין להם ביטוי לא אנושי ולא אלוקי, ואין להם דוגמה ודמיון בכל גלגולי גלויותינו, עד הִגָלוֹת טומאת רִשעת הגויים בכל קֻבַּעַת זוהמת תרבותם. ושל הדברים היגעים ותסבוכות הקלעים, ערבוביות התהו ומצוקי התעיה, של "הדור המחרף ומגדף" ש"חרפו עקבות משיחך", ו"שאינם עושים מעשה עמך", בשכחת גאותם ואחדותם של ישראל ובפריקת תפארת קדשם וחסן טהרם, בשפלות הרוח והמעשה, מתוך טמיעת אווירם של העמים וחלאת ארצותיהם, הנגררת בצעדי גשושי חיינו ואופפת סביבות מדרשותינו, גם בשובנו עתה הנה אל אדמת מורשתנו.
בפסקה הראשונה מתייחס הרצי"ה לשואה, וסביר להניח שכוונת הרצי"ה בהמשך לתנועת ההשכלה שפשתה ברחוב היהודי בתקופה שקדמה לו. אך נראה לי שדבריו אלה של הרצי"ה מתייחסים, אמנם במרומז[42], לעזריאל קרליבך עצמו: הרצי"ה מדגיש בדבריו ש'הדברים היגעים... של הדור המחרף' הם בכך ש'חרפו עקבות משיחך', ובכך הוא רומז למאמרו של קרליבך ה'מחרף עקבות המשיח' בכך שהוא טוען שהמשיחיות נוגדת את הדת. קרליבך בשלב זה, כפי שראינו, 'אינו עושה מעשה עמך', כלומר אינו שומר תורה ומצוות באופן מלא[43], וכפי שמפרט מיד הרצי"ה את משמעות רמיזתו במילים הבאות: 'בשכחת גאוותם ואחדותם של ישראל, ובפריקת תפארת קדשם וחוסן טהרם, בשפלות הרוח והמעשה'. הרצי"ה מקשר עובדה זאת עם שובו של קרליבך לחו"ל (ואולי רומז גם למסעותיו הרבים ברחבי העולם) ומבטא את כאבו בהקשר לבית גידולו התורני של קרליבך - הישיבה: 'מתוך טמיעת אֲווִירָם של העמים וחלאת ארצותיהם[44], הנגררת בצעדי גשושי חיינו ואופפת סביבות מדרשותינו' - כפי שראינו, קרליבך למד בבית מדרשו של הראי"ה, ישיבת מרכז הרב, ואף הצליח בלימודו, ולכן הרצי"ה רואה את המתרחש עם קרליבך כמשבר גדול, עליו הוא ממשיך ומצטט את הפסוקים הבאים, שיובנו כעת היטב:
[נכיר ונדע להבחין...] כי אמנם מה גדלו מעשי ד' - ומה עמקו מחשבותיו!, "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם, נאם ד', מחשבות שלום ולא לרעה, לתת לכם אחרית ותקווה". "וידעו העם הזה כי אתה ד' האלוקים ואתה הסיבות את לבם אחרנית", - "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם", - "כי כה אמר ד' כאשר הבאתי אל העם הזה את כל הרעה הגדולה הזאת כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה אשר אנכי דבר עליהם", "כי אשיב את שבותם וריחמתים".
המשפט הראשון מהווה כותרת והתייחסות כללית לשתי 'הנסתרות' אותן מנה הרצי"ה - מה גדלו מעשי ד'. הפסוקים הבאים עוסקים, בהקבלה, בשתי 'הנסתרות'. הפסוק הראשון מתייחס לשואה. הפסוק השני וגם השלישי מתייחסים לעובדה השנייה ומתארים את יחסו של הרצי"ה ואת צערו על המקום הרוחני אליו הגיע קרליבך, תוך הכרה ביד ד' אשר הובילה זאת: 'ואתה הסיבות את ליבם אחורנית'. שני הפסוקים האחרונים הם תקוותו של הרצי"ה ותפילתו לתיקון שתי 'הנסתרות', הראשון ביחס לשואה - 'כאשר הבאתי את כל הרעה הגדולה הזאת כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה', והשני ביחס לתשובה כוללת - 'כי אשיב את שבותם ורחמתים'.
נספח: היחס בין הספדו של קרליבך על הראי"ה למאמרו "ילמדונו רבותינו"
המאמר "ילמדונו רבותינו" פורסם בשנת תרצ"ב. את ההספד על הראי"ה הוא כותב בשנת תרצ"ה. קריאת שני המאמרים מעלה הקבלה ברורה ביניהם, שניהם מציגים את תפיסתו של קרליבך אודות היחס בין המשיחיות לדתיות. בהספדו על הרב הוא אמנם מתרחב לסיפורים נוספים, אך הלוז של ההספד הוא יישוב הסתירה בין התורניות והדתיות לבין המשיחיות והשיבה לארץ, וקריאה מעמיקה של ההספד מעלה שכל ההספד סובב סביב נקודה זו. קשה שלא להבחין במוטיבים החוזרים בשני המאמרים - תנועות משיחיות, מדינה יהודית על־מקומית, השיבה לארץ כסותרת את הרוחניות הדתית שבגלות, וחיתום הצגת 'הפרובלמה' במשפט האלמותי לשיטתו: 'מצוות בטלות לעתיד לבוא'.
כנראה שסוגיה זו העסיקה את קרליבך רבות[45], אלא שבמאמרו משנת תרצ"ב הוא מעלה את מחשבותיו ומציג באופן חריף ומתריס את הניגודיות והסתירה בין המשיחיות לדתיות ובעצם את הסתירה בין התורניות לשיבה לארץ[46], ואילו בהספד, על אף שהוא מגדיר את אותן ההגדרות ביחס לדתיות ולמשיחיות, ואף משתמש באותם ביטויי לשון ממש שכתב במאמר, הוא כותב בצורה יותר מעודנת. בהספד הוא מתאר את תחושותיו על כך שהשיבה לארץ מפחיתה את הזיקה לחיי תורה ומצוות ופחות בא להתנגח כפי שעשה במאמר 'ילמדונו רבותינו', ומעל לכל הוא כותב שהראי"ה בא לפתור ניגודיות זו אלא שהדור לא הבין את דבריו. מצורת הצגת הדברים בהספד נראה שקרליבך עצמו שואף לתיקון הדבר, ובכך יש תיקון מסוים לדבריו במאמרו[47].
בהספדו על הראי"ה מספר קרליבך על אדם ששאל את הראי"ה מדוע דווקא בירושלים ובארץ ישראל מצויים 'חופשיים' יותר מבכל מקום אחר בעולם היהודי. הראי"ה ענה לו, מספר קרליבך, שלארץ ישראל מגיעות נשמות 'שֶׁלָּקוּ ביהדותן' על מנת להתרפא, כיוון שארץ ישראל היא 'מעיינות הישועה' של נשמת העם היהודי. ש. דניאל[48] מתאר לנו את התייחסותו של קרליבך לעניין זה בשובו לארץ הקודש[49]: "לפני עשרים שנה, כשעלה עזריאל קרליבך לארץ על מנת להתיישב בה ישיבת קבע, הזכיר את מְשָלוֹ של הרב, והוסיף: 'הגיע הזמן להתרפא במעייני הישועה של ארץ ישראל'"[50].
[1] כרך א, מאמר שישי, עמ' מה (הוצאת 'מאבני המקום').
[2] כמו כן, בקריאת המאמר עולות שתי שאלות נוספות: ראשית, מדוע מרבה הרצי"ה להשתמש בביטויים "משיחיות" ו"דתיות" שאינם מצויים כל כך בסגנונו הרגיל? נקודה נוספת הדורשת בירור היא העובדה שהרצי"ה פותח את פרק ג' כך: 'ה"המצאה" לתת להתפרדות הקראית ערך של "תנועה משיחית", ש"יחד עם זה התנגדו לתלמוד", אינה משנה ולא כלום מהמציאות ההיסטורית של התפרדות זו, שלא היתה אלא המשך גלותי לתלישות הצדוקית ממסורת החיים של קדושת דבר ד' שבתורה שבעל פה, כמו שהגדירוה כן רבי יהודה הלוי, הרמב"ם, וספר היוחסין'. אם זו "המצאה" - מדוע יש לכותבה ולדחותה? התשובה לשתי השאלות קשורה לעובדה שמאמרו של הרצי"ה נכתב כתגובה למאמר אחר, כפי שיפורט בהמשך.
[3] פירוש לספר 'אדר היקר', עמ' 291-292, הערה 709.
[4] עין בעין, עמ' 149, הערה 175.
[5] שם.
[6] י"ג ניסן תרצ"ב, גיליון יד-טו (קא-קב), עמ' 206-207. המאמר זמין ב'אוצר החכמה' (עם תגובת מערכת 'נתיבה' הדוחה את דבריו).
[7] ראו לנתיבות ישראל ב, עמ' תקעו: "בהדרכת דייקנותם של דברי תורה הנני משתדל לדייק בדברי".
[8] ראו בעניין זה גם את דברי הרב חיים אביהוא שורץ, 'בדרך התורה הגואלת', עמ' קצה.
[9] ניתן לטעון שהמאמר בכללו נכתב מוקדם יותר והרצי"ה רק הוסיף את דבריו בעניין השואה בשנת תש"ה לקראת פרסומו, אך אין נראה כך מהקשר הפסקאות הסמוכות, וגם נשארת עדיין השאלה מדוע מצא הרצי"ה לנכון לפרסם את המאמר דווקא בזמן שהוא התפרסם.
[10] אם כך הם פני הדברים מובן יותר מדוע לא כותב הרצי"ה שהמאמר נכתב כתגובה למאמרו של קרליבך (כפי שנהג בחלק מן המאמרים, ראו למשל לנתיבות ישראל כרך ב, עמ' תכד, תל, תלב, תלו, ועוד רבים), כיוון שעברו שלוש עשרה שנים מפרסומו. ניתן להניח עוד שהרצי"ה לא רצה לכתוב בפירוש על מה הוא מגיב מפאת כבודו של ד"ר קרליבך.
[11] ד"ר קרליבך בלט בכישרונותיו הספרותיים כבר מגיל צעיר, ובגיל 13 כתב את המסה הראשונה שלו. במהלך השנים שימש כעורך בעיתונים רבים בגרמניה בוורשה ובלונדון, ולאחר מכן בארץ ישראל. הוא כתב מאמרים רבים בעיתוני התקופה, והקים את העיתון 'ידיעות אחרונות' ואח"כ את 'מעריב'. כמו כן ערך מסעות ברחבי העולם וכתב ספרים חשובים רבים (יצחק אלפסי, שער ציון, עמ' 225. ראו עוד אודותיו באנציקלופדיה העברית כרך ל עמ' 229, ובאנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו א עמ' 392-394).
[12] סיפור הדברים מובא בהרחבה בכתבה 'עזריאל "לייפציגר" בא לירושלים' (מעריב, ז' באדר תשט"ז, עמ' 4, שבוע ימים לאחר פטירתו) מאת ש. דניאל, הלא הוא הסופר שבתי דון יחיא, בן גילו של קרליבך שעלה לארץ באופן דומה ולמד גם הוא בישיבת מרכז הרב, וכנראה שמע את הדברים מפי קרליבך עצמו (סיפור קשריו של שבתי דון יחיא לראי"ה קוק דורשים בירור רחב שאין כאן מקומו. על קשריו עם קרליבך ראו בדבריו של קדרי בחוברת 'צופה נתתיך', עמ' 33. במוסף מעריב שיצא לזכרו של קרליבך במלאת שבעה לפטירתו כתב דון יחיא כתבה מרתקת אודות קשריו של קרליבך לראי"ה ולמרכז הרב, תוך ציון עובדות חדשות ובלתי ידועות. ראו בהמשך המאמר אנקדוטות נוספות מכתבה זו).
[13] כך כתוב במכתב ההמלצה שניתן לו ממנהל הישיבה בתום לימודיו בישיבה. ראו להלן.
[14] בחודש אדר א' תרפ"ז כותב הראי"ה שקרליבך 'עומד לגמור את חוק לימודו' (ראו בסמוך), ולקראת סוף שנת תרפ"ז (ה' מנחם אב) כותב קרליבך לרצי"ה שהוא הגיע לביתו בגרמניה (ראו להלן על תכתובת זו), ויוצא אם כן שתקופת לימודיו היתה בשנים תרפ"ו-תרפ"ז. בהספדו על הרב בתאריך י' באלול תרצ"ה (מובא להלן) כותב קרליבך דברים ששמע מפי הראי"ה 'במחיצת תלמידים מקורבים ביותר... בערב פסח לפני עשר שנים בערך' (אוהב ישראל בקדושה, ה, עמ' 205), והדברים מתאימים: מערב פסח תרפ"ו עד אלול תרצ"ה עברו תשע שנים וחצי (אמנם באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו (א, עמ' 392-394) כתוב שהוא עלה ארצה בשנת תרפ"ז ולמד שנתיים אצל הראי"ה בישיבת מרכז הרב [הערך הועתק ללא שינויים ככתבה בעיתון מעריב ביום פטירתו של קרליבך (ל' שבט תשט"ז) תחת הכותרת 'תולדות חייו' (עמ' 1, 3)], וגם בערך אודותיו באנציקלופדיה העברית (כרך ל עמ' 229) כתבו - כנראה בעקבות הפרסומים הנ"ל - שקרליבך למד במרכז הרב בשנים תרפ"ז-תרפ"ט, אך הדברים אינם מדוייקים).
[15] ראו להלן הערה 21. ממכתביו עולה שהוא התכוון לחזור לישיבה, ובתקופה הראשונה עדיין התייחס לעצמו כתלמיד הישיבה כדלהלן, אך בינתיים הוא השלים את לימודיו הכלליים והחל לעשות חיל בתחום העיתונאי (בעניין זה ראו אלפסי, שער ציון, עמ' 225, במעריב שם, ובאנציקלופדיות הנ"ל).
[16] ט"ז אדר א תרפ"ז. צילום המכתב מופיע בספר אוהב ישראל בקדושה, ג, עמ' 318, ונדפס בהליכות ראי"ה, ד עמ' 55.
[17] ההדגשות אינן במקור.
[18] אין במכתב ציון תאריך. צילום המכתב פורסם ע"י שמחה רז בספריו "מלאכים כבני אדם" (עמ' 509), ו"צדיק יסוד עולם" (עמ' 158), והובא גם על ידי ש. דניאל כתוספת לכתבה שפרסם בעיתון מעריב הנ"ל, תוך הדגשת החשיבות שהעניק קרליבך להסכמה זו: "שלוש דיפלומות של אוניברסיטאות שונות נמצאו בין ניירותיו של ד"ר קרליבך. אך הוא העריך דווקא את הדיפלומה הרביעית, זו שקיבל מידי רבו הנערץ, הרב קוק זצ"ל, ראש רבני ארץ ישראל. לישיבתו בא בהיותו בן 18, ושהה בה שנה וחצי" (דבריו על גילו של קרליבך בבואו לישיבה אינם מדוייקים, שכן קרליבך בא לישיבת הראי"ה בגיל 17 [תרס"ט-תרפ"ו], ראו הערה 20 בסמוך). ראו להלן עוד בסעיף העוסק ביחסו של קרליבך לראי"ה.
[19] חוקר משנת הראי"ה הרב איתם הנקין הי"ד מציין כי "יש לדון אם סגנון המכתב הולם את הראי"ה" (עלוני ממרא 122, עמ' 174). עיון מדוקדק במכתב מעלה את הנקודות הבאות: 1. המכתב אינו בכתב יד אלא בדפוס. 2. הנייר עליו מודפס המכתב הוא נייר של ישיבת מרכז הרב, ולא של הראי"ה עצמו. 3. לפני חתימתו של הראי"ה (בדפוס ובכת"י) מופיעות בגודל הגופן של המכתב כולו המילים: "מנהל הישיבה המרכזית העולמית", ולאחריהן מופיע חתימת הראי"ה בדפוס (באותיות קצת יותר גדולות) ובכת"י. חותמות הרב מופיעות בצד ימין. 4. במכתב מופיע הביטוי "עַם ה'", והוא נכתב באות ה' ולא באות ד' כמקובל בכתבי הראי"ה. מנתונים אלה אולי ניתן לומר שאמנם כותב המכתב הוא אכן מנהל הישיבה ולא הראי"ה, אך סוף סוף הראי"ה חתם על ההמלצה.
[20] קרליבך נולד בחשון תרס"ט, מכתב ההסמכה ניתן אחרי חודש אדר א תרפ"ז (לאחר בקשת הראי"ה להאריך את אשרת השהיה בארץ, שנשלחה באדר א), ולפני חודש אב (בו הוא כבר נמצא בגרמניה כפי שכתוב במכתבו לרצי"ה), וא"כ בקיץ תרפ"ז - עת קבלת ההסמכה - הוא היה כבן שמונה עשרה וחצי, ובתחילת לימודו בישיבה הוא כבן שבע עשרה (כך גם ב'מלאכים כבני אדם' עמ' 510: "והוא אך בן י"ז שנה"). הדברים מתאימים לדבריו של קרליבך בהספדו על הרב (ראו להלן), שם הוא כותב: "כמי שיצק מים על ידיו במשך שנים אחדות, והניח לו בנפש חפצה להטביע את חותמו על רוח נעוריו".
[21] במכתב הראי"ה לקצין העלייה והרישיונות מצוין שקרליבך "עומד לגמור את חוק לימודו". אשרת השהייה כנראה התקבלה, כיוון שהראי"ה כותב "אקווה שכבודו יעשה את בקשתי וימהר לעזור לבן הישיבה הנכבד להקדים את הרישיון במוקדם היותר אפשרי", ומכך ניתן להסיק שהצורך הדחוף באשרת השהייה בארץ נבע מתפוגת האשרה הקודמת, וקרליבך נשאר בארץ עוד מספר חודשים. בפועל חזר קרליבך למשפחתו בגרמניה מסיבה רפואית, כפי שכתוב במכתבו לרצי"ה בו הוא מודיע שהגיע לביתו: "כמובן, כל השאלות הכרוכות בריפויי טרם נפתרו עדיין". הרצי"ה משיב לו (בכ' באב תרפ"ז): "שמחתי בהגיעך שלום לבית אביך, וְאֲיַחֵל שתמצא שם בעה"י את הרפוה"ש [=הרפואה השלמה] והמנוחה ההגונה הדרושה לך". גם במכתביו הבאים לרצי"ה (י"ד תשרי תרפ"ח, י"א טבת תרפ"ח, ראו להלן) מספר קרליבך על חוליו וכאביו. עובדה זו צוינה גם במכתב ההמלצה שקיבל מהישיבה: "ומעלתו היא קלקלתו... ותתיש התורה כוחו, והוצרכנו להזהירו לשמור על נפשו מאד... ועתה דעת הרופאים שפקוח נפש דוחה שֶבת לו פה" (בזה יש להעיר על הכתוב בספר 'חיים של יצירה' עמ' 319 שקרליבך עזב את הישיבה "אף שהראי"ה קוק תלה בו תקוות רבות, כיוון שנאלץ לסייע בפרנסת אמו האלמנה". סיבת עזיבתו את הישיבה הייתה רפואית כפי שהוכחנו, ואמו כלל לא הייתה אלמנה באותו זמן, כפי שמוכח מהמכתבים המוצגים בסמוך. רבי אפרים עלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת תרצ"ו והתגורר ברמת גן, נפטר במוצ"ש, י"ח בתשרי תרצ"ז, ונקבר למחרת בבית הקברות הישן בתל אביב. בנו עזריאל שהה בעת פטירתו בלונדון (ראו 'ספר בית הקברות הישן בתל אביב' עמ' שיח, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו א עמ' 393, עיתון 'הארץ', י"ח בתשרי תרצ"ז תוספת ערב עמ' 8, וי"ט בתשרי תרצ"ז עמ' 1, ועיתון 'מעריב' כ"ה בתשרי תשכ"ב, עמ' 6, 'הרב אפרים קרליבך ז"ל'), ובהמשך עלה לארץ בין השאר כדי להיות לעזר לאמו האלמנה.
[22] המכתב פורסם ע"י הרב זאב נוימן זצ"ל ב"תנחומיך ישעשעו נפשי", עמ' 82.
[23] בצילום המכתב (באתר מכון גנזים) מופיע בדפוס: ט' אדר, ובכתב יד של הרצי"ה נוסף לאחר זמן בעט כחול: תר"צ. אך מסקירת חליפת המכתבים בין קרליבך לרצי"ה אודות ביקור קרליבך בארץ נראה שנפלה טעות. בראש המכתב בו מודיע קרליבך על בואו לארץ, מופיע "מוש"ק משפטים צ"א" [=כ"ח שבט תרצ"א]. כפי שראינו, כיוון שהרצי"ה שהה באותו זמן בברלין, משיב הראי"ה על המכתב, ואכן בצדו השני של מכתבו של קרליבך מופיע בכת"י של הרצי"ה: "נשלחה תשובה ע"י מרן". לאחר מספר ימים, בח' באדר תרצ"א, שולח קרליבך מכתב נוסף לרצי"ה בו הוא כותב לו: "זה לא כבר כתבתי אליך לירושת"ו - ודאי לא הגיעה האגרת לידך - והודעתי לך ע"ד בואי אני ומרן אבי לְשָׁם, לְשֵׁם בקור קצר". הרצי"ה משיב לו וכותב: "שמחתי בידיעה ע"ד נסעך עם מר אביך הי"ו ירושלימה, מסתמא נתראה כאן מקודם אם יהא זה באפשרותך" (תשובת הרצי"ה ללא ציון תאריך). קרליבך משיב לו במכתב הנושא את התאריך "פורים צ"א", שעקב הכנות לנסיעה "איני יודע איך לאפשר שנתראה עוד טרם נסעי". ממכתבים אלו ברור שביקורו של קרליבך בארץ היה בתרצ"א, וממילא גם תשובתו של הרב לקרליבך מט' באדר הינה בתרצ"א. חליפת מכתבים זו וכן כל שאר המכתבים בין קרליבך לבין הרצי"ה המוזכרים בהמשך המאמר הינם באדיבות מכון גנזים – אגודת הסופרים, ותודתי נתונה להם על הרשות לפרסמם.
[24] המכתב פורסם גם באוצרות ראי"ה ד, עמ' 142 (חלק מפתיחת ראשי התיבות לקוחים משם). חלק זה של המכתב מובא בשלמותו בשביל הקשר הדברים אל הרצי"ה ומכתבי קרליבך אליו, ראו בסמוך עוד.
[25] פורסם על ידי עקיבא צימרמן במוסף שבת מקור ראשון, פרשת נצבים וילך, כ"ד באלול תשע"א, 'געגועים לבית הרב'.
[26] על בקשתו זו חוזר קרליבך במכתב נוסף מתאריך י"א בטבת תרפ"ח, ולאחר מכן שוב במכתב מחודש ניסן תרפ"ח (כנראה) בו הוא מפרט בדיוק לאיזו תמונה הוא מתכוון: "ואף גם זאת: התמונה (ההדגשה במקור). והלא זהו מלתא זוטרתא, ורצוני באותה התמונה או דיוקנה שהיתה תלוי' בחדר הספרים אשר לר' דובער שליט"א, ובה מראה כהן גדול אדמו"ר רשכבנ"הג שליט"א עם השטריימעל ובלי משקפיים וצבע הצילום צהוב... וכי אי אפשר לזכות לזה?".
[27] "כבוד רבן של כל בני הגולה, מרן ראש רבני ישראל, הגאון רא"י הכהן קוק, שלום! אחרי הקידה וההשתחוויה מול הדרת כ"ק". ובחתימת המכתב: "ובזה אצא הפעם את פני כבוד הדרת גאונו בחיפזון". המכתב פורסם בספר 'מלאכים כבני אדם', עמ' 508. עוד על הערכתו הגדולה של קרליבך לראי"ה ראו סיפור על ביקורו אצל הראי"ה בספר 'שבחי הראי"ה' (חיים ליפשיץ) עמ' 297, וסיפור הערכה שסיפר קרליבך על פרישותו של הראי"ה מענייני עולם הזה בספר 'ליקוטי ראיה' א (רמ"צ נריה), עמ' 446.
[28] ההספד נכתב ביידיש ופורסם בעיתון 'היינט' בוורשה (עמ' 5), י' באלול תרצ"ה. במלאת עשור לפטירת הרב קוק מפרסם קרליבך שוב את ההספד, הפעם בתרגום לעברית, בעיתון 'החשמונאי' (ביטאון ברית החשמונאים בארץ ישראל), עמ' ב-ג. לאחר פטירת קרליבך פורסם ההספד בתרגום מעט שונה בספר 'הדמויות' המלקט מאמרי הערכה שונים פרי עטו, ומשם הובא על ידי יהושע בארי בספר 'אוהב ישראל בקדושה' ה, עמ' 199-206. הרב מ"צ נריה זצ"ל הביא ציטוטים מהספד זה בספריו 'ליקוטי ראיה' (ג) עמ' 61 הערה 77, ו'חיי ראיה' עמ' 184. תלמידי הרצי"ה מעידים שהרצי"ה שיבח הספד זה (הרב שלמה אבינר, 'צבי קודש', עמ' 199. הרב יוסף קלנר, 'האב ובנו', עמ' יג), אמנם ראו בנספח התייחסות מפורטת להספד ויחסו למאמר "ילמדונו רבותינו".
[29] "ועיתון יומי אינו מקום לווידויים אישיים" (כך הופיע ב'היינט' וב'חשמונאי' [וב'מעריב' ז' באדר תשט"ז, בתוך כתבתו של ש. דניאל הנ"ל], והושמט בספר 'הדמויות'". משפט זה מהווה הוכחה נוספת לדברים המובאים להלן הערה 39.
[30] הרצי"ה מלמד בישיבה באותן שנים (תרפ"ו-תרפ"ז) ומשמש כמנהל הרוחני בישיבה (שטמלר, עין בעין, עמ' 30).
[31] עשרה מכתבים של קרליבך לרצי"ה, המתפרסים על תקופה של למעלה מעשרים שנה, מצויים בידינו, כאשר על ארבעה מהם מצויה גם תשובתו של הרצי"ה לקרליבך (שני מכתבים נוספים של הרצי"ה לקרליבך מוזכרים במכתבים המצויים בידינו, אך לע"ע לא מצאתים). תאריכי המכתבים : 1. ה' אב תרפ"ז (תשובת הרצי"ה: כ' אב תרפ"ז). 2. י"ד תשרי תרפ"ח. 3. י"א טבת תרפ"ח. 4. ח' ניסן תרפ"ח (כנראה). 5. כ"ח אלול תר"צ (תשובת הרצי"ה: כ"ט חשון תרצ"א). 6. כ"ח שבט תרצ"א. 7. ח' אדר תרצ"א (תשובת הרצי"ה לאחר מספר ימים ללא ציון תאריך). 8. י"ד אדר תרצ"א (תשובת הרצי"ה: כ' אדר תרצ"א). 9. כ"ט אלול תש"ט. 10. י"ז ניסן תש"י. כלל המכתבים מוצגים כאן באדיבות מכון גנזים – אגודת הסופרים. שני המכתבים הראשונים ושני המכתבים האחרונים פורסמו על ידי עקיבא צימרמן, 'געגועים לבית הרב', מוסף שבת מקור ראשון, כ"ד באלול תשע"א. הרצי"ה ראה כנראה חשיבות בשמירת המכתבים ותוכנם, שכן הוא בעצמו מסרם למכון גנזים כפי שעולה ממכתביו (י"א בשבט תשכ"ו, וכ' בסיון תשל"ח) שלא פורסמו עדיין (מאוסף הרב יוסף בדיחי).
[32] מעניין לשים לב שבארבעת המכתבים שכתב הרצי"ה לקרליבך הוא מכנהו 'מר עזריאל' ולא 'הרב'. גם הראי"ה במכתבו לקצין העלייה והרישיונות מכנה את קרליבך בתואר 'מר', ובתרפ"ח 'הרב מר', אך בשנת תר"צ הוא כותב לו 'הרה"ג מו"ה עזריאל קרלבך שליט"א'. הרצי"ה אמנם מתייחס אליו בידידות גדולה ('ידידי', 'יקירי', 'חביבי', 'רחימי') אך מכנהו 'מר', ולא רב.
[33] גם בתקופת לימודיו של קרליבך בישיבה הוא לא זנח את תחום הכתיבה והספרות, ראו תיאורו של ש. דניאל בכתבתו הנ"ל ב'מעריב'.
[34] "עזריאל לייפציגר", 'מעריב', ז אדר תשט"ז עמ' 4. ראו עוד להלן הערה 47 על מודעת האבל שפורסמה בשם הישיבה על פטירת קרליבך.
[35] 'חיים של יצירה', עמ' 152.
[36] "בשהותו בישיבה נתיידד עם צעיר מלטביה, שמואל ליכנטשטיין, עילוי מופלא בכישרונותיו ובתכונותיו. ושניהם חזרו לחוץ לארץ בזמן אחד" (ש. דניאל, 'מעריב', שם). במכתבו לרצי"ה מתאריך ח' בניסן תרפ"ח כותב קרליבך שהיה יחד עם שמואל ימים אחדים, ושמואל אף מצרף מכתב משלו לרצי"ה, המודבק לגב מכתבו של קרליבך (בו הוא מתייחס בין השאר למצב בריאותו של קרליבך). באדר תרצ"א מתעניין הרצי"ה אצל קרליבך: "מה שמעת מידידנו ר' שמואל?", וקרליבך משיב לו (פורים תרצ"א): "לשמואל ידידנו שלום. אמנם הוא עובד קשות אך כך דרכה של עולם". ראו עוד אודותיו בהערה 9 במאמרו של הרב גרשוני, 'התמונה הראשונה של תלמידי ישיבת מרכז הרב', 'המעין' גיליון 252, טבת תשפ"ה, עמ' 67-75.
[37] להרחבה בעניין שתי הגירסאות של תמונת המחזור וההבדלים ביניהם, ראו במאמר המוזכר בהערה הקודמת.
[38] לא ידוע לי שתכנון זה של קרליבך אכן התממש, אך מכל מקום קרליבך רואה ערך בהפצת דבריו של הראי"ה, ולאחר הוצאת חוברת "משנת הרב" על ידי הרב מ"צ נריה בשנת תרצ"ו (במלאת שנה לפטירת הראי"ה), קרליבך שולח מירושלים את החוברת עם הקדשה אישית לאחת ממכרותיו בגרמניה (שושנה פירסט). הרב יואל בן נון, קובץ 'סיני' קמב, עמ' קלג.
[39] כך עולה מדברי הערכה שכתב קרליבך על תנועת המוסר, אליה השתייך כאשר למד בישיבת טלז קודם עלותו ארצה בפעם הראשונה: "החטאים גברו... לא היה בכוחנו לוותר על העולם הזה, בילינו את ימינו בהבלים... כן, איבדנו את עצמנו והוצאנו את הרסן מידינו, אבל עדיין אנו מחזיקים איזה מעמד, אם כי רופף, ממרחק, כמו אחוז בחבל. אין ביצה בה לא שקענו, אין אליל אליו לא סגדנו, אין תשוקה אותה לא מילאנו. העוונות החזיקו בנו ימים, שעות, שבועות, שנים, וביתר עוז ותוקף מאחרים. אך המוסר מעורר אותנו שוב. המוסר איננו נותן לנו מנוחה. זה ימים ושנים לא לקחנו את סידור התפילה ביד, זה ימים ושנים לא הגינו עוד רעיונות היהדות שלנו, לא העלינו על שפתינו את המילה 'אלוקים', ואולי אף את המילה 'טהור'" (תרגום מספר 'המוסר' שכתב קרליבך בגרמנית, פרנקפורט 1932-תרצ"ב, עמ' 102). כ"ץ, תנועת המוסר, ד, עמ' 348. וכך מספרת בתו, תקומה קרליבך-מנדאל (מוסף-שבת של מקור ראשון, 'מתרגם העולמות', אריאל הורוביץ, כ"ד אלול תשע"ד): "הוא לא קיים מצוות, אבל ברוחו הוא היה מאוד יהודי. הוא החליט לשלוח אותי לבית ספר דתי, בשעה שכל חברותיי הלכו לבית ספר חילוני. אמא שלי הייתה דתית במלוא מובן המילה, ולכן גם הבית היה מסורתי. אני לא בטוחה שאבא שלי שמר הכול כשהוא היה מחוץ לבית, אבל בבית הוא הקפיד לשמור על כמה דברים, לפחות בגלוי. גרנו אז עם סבתא שלי, אמא שלו, והוא מאוד כיבד אותה". בהמשך דבריה היא מביאה דוגמאות לכך שלא שמר מצוות באופן מלא. יש להעיר שעל אף שמאמרו המדובר התפרסם בשנת תרצ"ב, מדבריו נראה שהתרחקותו מקיום מצוות באופן מלא התחילה קודם לכן ("זה ימים ושנים לא הגינו את רעיונות היהדות שלנו"). מסגנון דבריו ביחס לתנועת המוסר נראה שאין הוא שלם בדרכו, ואכן הוא נשאר מחובר למסורת, המשיך להעריך את הראי"ה, ואף המשיך במידה מסוימת ללמוד תורה כפי שעולה ממכתב שנשלח לרמ"צ נריה בחודש אייר תרצ"ט: "כאשר ישבנו ביום ה' שעבר עם ד"ר קרליבך להתחיל בשיעור הרמב"ם..." (שחר אורו, עמ' 299). חיבורו למסורת מקבל את ביטויו המיוחד בדבריו של אודי קיסרי, חברו למקצוע: "איני יודע אם הוא עצמו עמד על כך, אבל אני נוכחתי בכך - במשך כל שנות עבודתנו המשותפת לא הפעיל את ה"וטו" המקובל של העורך... אבל כשנראה לו משהו כבלתי יהודי־מסורתי־עממי, היה הוא - בן הרב שבכל זאת חי כאדם חפשי - מזדקר ומפעיל את סמכותו, סמכות העורך" ('הדיו זורמת אל הלב...', מעריב, ז' באדר תשט"ז, עמ' 3), וראו עוד בעניין זה בנספח. נראה לי שעל פי זה יש להבין גם את דבריו (בשנת תרצ"ה) בהספדו על הרב: "ידעתי שאין כפי נקיות די הצורך כדי לכתוב עליו, ועיתון יומי אינו מקום לווידויים אישיים... והחלטתי לנסות ולעשות, אף על פי שאיני כדאי והגון לכך". לדעתי אין כוונתו למילות ענווה מקובלות בלבד (כפי שהבינו אחדים, ראו למשל: 'לעבדך באמת', הרב יאיר דרייפוס, עמ' 312), אלא לרמז על מקומו הרוחני ביחס לעניין. כך הוא רומז גם בהמשך ההספד: "כיוון שרחקתי זמן רב ממנו ומשם".
[40] מלבד העובדה שאביו היה הרב של לייפציג, הוא היה "ממשפחת הרבנים הגרמניים הוותיקה ביותר... חלקם מתלמידי ר' עקיבא איגר, ששימשו ברבנות בגרמניה הצפונית ובערי באוואריה דור אחרי דור" (אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו א, עמ' 392. ראו גם כתבתו הנ"ל של ש. דניאל במעריב ז' אדר תשט"ז עמ' 4, ובכתבה על רבי אפרים קרליבך במעריב כ"ה בתשרי תשכ"ב עמ' 6).
[41] "...שמרנוהו, כי דור יתום אנו, ומי ילמדם אם לא כמו זה. אשרי אם ילדתו, אשריכם צאן קדשים שהוא עתיד להנהילכם, עמוד אש בלילה... ואמרנו להסמיכו לרבנות...", "ומה נוסיף, פן נגרע, לאחל למשפחתו המהוללה, אשר אבן טובה זו לה, כי אם שירימוה על נס, ואל יצניעו אור גדול זה, אשר מובטחים אנו בו, שלזהרו ילכו עם ה' הקרובים והרחוקים, וצדיקים כולם ישכימו לפתחו של הרב עזריאל הנ"ל, כי לו נאה כי לו יאה!".
[42] ייתכן שהדברים נכתבו במרומז מפאת כבודו של קרליבך. אולי מסיבה זאת גם לא כתב הרצי"ה במאמרו בעיתון כלפי מי הוא כותב את תגובתו. יתר על כן, כותרת המשנה בעיתון אינה כוללת את המילים 'תשובה לשאלה' אלא רק את תוכן המאמר: 'על היחס שבין הדתיות והמשיחיות ביהדות'. רק בפרסום המאמר בספרו לנתיבות ישראל (בשנת תשכ"ז, כעשר שנים אחר פטירת קרליבך), הוסיף הרצי"ה את המילים 'תשובה לשאלה על היחס שבין הדתיות והמשיחיות ביהדות'.
[43] בבא קמא צד, ב. הפנייה זו ציין הרצי"ה בעצמו בהערה למאמר.
[44] מעניין לראות שכבר במכתב הראשון ששלח הרצי"ה לקרליבך אחר יציאתו לגרמניה חותם הרצי"ה: "ומברכך מתוך קירות לבבו בבריות גופא וכל מילי דמיטב, בישע ה' וחזרה לקודש ברוב עוז ושלום".
[45] ראו למשל דבריו של ש. דניאל במעריב ("עזריאל לייפציגר", ז' באדר תשט"ז, עמ' 4) על כך שקרליבך הרבה לשאול את הראי"ה על הסימנים המשיחיים בדורנו, ויותר מכך - שהוא בא ללמוד בישיבה על מנת לקבל מענה על שאלות שהציקו לו בעניין מיזוג הדת והמסורת עם ציונות וחיי מדינה בארץ ישראל. כמו כן, כתב קרליבך מחקר בשם "תולדות משיחיות השקר" (אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו א עמ' 394, ספר 'הדמויות' עמ' 398). מהמאמר 'ילמדונו רבותינו' ומההספד על הרב ברור ששאלה זו העסיקה אותו רבות.
[46] לפי דברי ש. דניאל בהערה הקודמת, ייתכן שכותרת מאמרו של קרליבך 'ילמדונו רבותינו' מכוונת אכן להציג את העניין כשאלה (מתריסה אמנם) לרבותיו, ובראשם הראי"ה.
[47] כאן המקום לציין גם שבמלאת השבעה לפטירת קרליבך, פורסמה בעיתון מעריב (ז' באדר תשט"ז, עמ' 1) מודעת אבל תחת הכותרת 'ישיבת הרב קוק מתאבלת', בה נכתבו השורות הבאות: "הישיבה המרכזית העולמית, מיסודו של הרב קוק בירושלים, ובית הרב מביעים את תדהמתם: הוחרדנו והוממנו בהיוודע לנו בשורת השבר הגדול בהילקח מביתכם עזריאל היקר והאציל. עיני עיני יורדה מים, על ידיד ורע, ששודד מכולנו בעודו בפריחתו זריחתו. על אציל רוח, וי להאי שופרא דבלי בארעא" (אינני יודע מי פרסם מודעה זו בשם 'הישיבה ובית הרב', אך באותו זמן הרצי"ה משמש כראש הישיבה, וכנראה שהדברים יצאו מתחת ידו ולכל הפחות בידיעתו).
[48] "עזריאל לייפציגר", מעריב ז' באדר תשט"ז, עמ' 4.
[49] קרליבך עלה לארץ בשנת תרצ"ז (כך כתוב בערך אודותיו באנציקלופדיה העברית, וכן בהרחבה בספר 'הדמויות', עמ' 396, שם נכתב שעלה לעזור לאמו האלמנה אחר פטירת אביו [בתשרי תרצ"ז]), או בשנת תרצ"ו (כך כתוב בערך אודותיו באנציקלופדיה לחלוצי היישוב. ייתכן כנראה עם אביו ואמו שעלו אז, ראו לעיל הערה 21. יש לציין שבתאריך כ"ו באדר תרצ"ו (20 במרץ 1936) מתפרסמת בעיתון 'דאס ווארט' בקובנה ברכת סניף 'החלוץ' (תנועת צעירים ציונית עולמית שמטרתה היתה עלייה לארץ ישראל) לרגל עלייתו ארצה של החבר 'עזריאל': "ח' עזריאל, לעליתך קח ברכותנו – עלה והגשם!" האם הכוונה לעזריאל קרליבך? אינני יודע, אך מספר ימים לאחר מכן, בח' בניסן תרצ"ו (31 במרץ 1936), מופיע בעיתון 'הארץ' תחת הכותרת 'בין הבאים' (רשימה שהופיעה מדי כמה ימים ובה סקירה של אישים שעלו ארצה): "ד"ר קארליבאך מגרמניה". אמנם אולי ידיעה זו מכוונת לאביו, הרב ד"ר אפרים קרליבך, שעלה באותה עת). בין כך ובין כך בסוף שנת תרצ"ו ובתחילת תרצ"ז קרליבך נמצא בלונדון עקב עבודתו העיתונאית (ראו למשל: 'בדרך', ג' אלול תרצ"ו: "סופרנו בלונדון ד"ר עזריאל קארליבאך", וכן בידיעה אודות פטירת אביו, 'הארץ' י"ט תשרי תרצ"ז, עמ' 1).
[50] הזכרתי לעיל בהערה 28 שהרצי"ה היה משבח את הספדו של קרליבך על הראי"ה, אולם את ההגדרות שקרליבך מגדיר כפרובלמה הרצי"ה בוודאי שלל לחלוטין. הגדרת חידושו של הראי"ה כחיבור התורה עם השיבה לארץ מכוח אהבת הארץ היוקדת שהייתה בו - ודאי מתכתבת עם דברים שאנו מכירים בתורתו.