המעין

[1] הכוונה לנסיעה בחזרה ביום השבת לאחר ביקור שהחל בערב השבת, ובנסיבות שבהם הדבר נצרך אף נסיעה לכיוון הבית בשבת עצמה. בהמשך, ההוראה המקורית הגורפת עודכנה וצומצמה. בעבור כמה ימים הרבנות הודיעה שההיתר מכוון דווקא למי שעסק בלחימה בפועל, ואילו ביחס לשוהים בשטחי הכינוס נאמר שההיתר לצאת להתרעננות בשבת תלוי בהערכת המפקדים בשטח ש"אכן ישנה שחיקה משמעותית הפוגעת באופן ממשי בהמשך היערכותם ללחימה".

[2] הכותבים מזכירים כי נתקלו גם בעמדתו של מפקד בכיר שסבר להיפך - לפי הערכתו הוצאת החיילים לביתם דווקא תחליש את רוח הלחימה. אבל כפי שהם מסכמים, למעשה "המפקדים האחראים בפועל בדרג השדה החליטו אחרת".

[3] הכותבים מסבירים שהדבר אינו עומד בסתירה לעובדה שבעבר הלוחמים נעדרו מבתיהם לתקופה ממושכת, לנוכח [א] השינוי שחל במשך השנים בתפישתם של אנשי המקצוע, [ב] המציאות המיוחדת של תחילת ימי המלחמה. מומחי בריאות הנפש הסבירו שההתרעננות נחשבת ל"צורך חיוני, ומשמעותי באופן ישיר להמשך הלחימה", ושהיא "משפרת באופן משמעותי עד מאוד את יכולת הלחימה והתפקוד", כאשר לדבריהם תפישה זו הייתה פחות מקובלת בעבר. [ג] כמו כן, המציאות החריגה של פתיחת המלחמה הייתה כזו שהלוחמים יצאו מבתיהם כשבלב רבים מהם קיימת חרדה על שלום העורף. לאחר הטבח הנורא בשמחת תורה הייתה תחושה אצל רבים שהעורף כולו חשוף לפגיעה ולמעשי טבח ח"ו, וחרדתם של הלוחמים בחזית לשלום המשפחה שמאחור "בוודאי פוגעת במורל הלוחמים".

[4] ועוד הוסיפו שהתרעננות בבית תורמת גם מבחינות נוספות: "היכולת להתקלח, לישון ולאכול בתנאים שאינם תנאי שדה, מחזקת ומעצימה עד מאוד את פעילותו של הלוחם בהמשך המערכה", והדבר יתרום ליכולת שלהם להילחם בצורה טובה ומוצלחת יותר.

[5] הכותבים מדגישים שהכרעתם זו נכונה לכל הדעות החלוקות בהבנת גדרו המדויק של היתר 'עד רדתה'. כלומר, בין אם מבינים כדעת הרב גורן שדין 'עד רדתה' מלמד שהלחימה בשבת היא בגדר 'הותרה', ובין אם מבינים כהבנת הרב נריה ואחרים שזוהי המשך והרחבה של דין 'דחויה' הכללי של פיקוח נפש שדוחה שבת.

[6] הכותבים מפנים לדיון בספר 'תורת המחנה' חלק ב. המעיין ימצא שם שהנפקא מינא בין דעת הרב גורן לדעות החולקים עליו נוגעת לפעולות מלחמתיות "שאין להם כל זיקה להצלת נפשות... שלדעת הגרמ"צ נריה פשוט שאין לבצען בשבת, ואילו לדעת הגר"ש גורן מותר לבצען".

[7] הרב אפרים גרינבלט כתב שדיני מלחמה, וגדר 'עד רדתה', אינם אלא כשיש סנהדרין "או ע"פ מלך", ולכן המלחמות בימינו אינם בגדר "מלחמת מצוה דעל זה בעינן מלך", ולכן עצם הדין של מלחמה בימינו בשבת "ראויה לבירור עמוק" (שו"ת רבבות אפרים, ב, קז). וכך נראית גם דעת הרב אלישיב (קובץ תשובות ב, כט), וכן ביאר כוונתו בהערת עורך בספר כתבי הגרי"ש על מסכת שבת עמ' קנג, שבהיעדר סנהדרין "לא שייך כיום לא מלחמת מצוה ולא מלחמת הרשות, ואין היתר משום עד רדתה", וניתן להתיר להילחם בשבת רק "כשיש בו פיקו"נ ממש". בדומה לכך כתב הרב שטרנבוך (מועדים וזמנים ד, עמ' לא), וכן כתב הרב בנימין זילבר "דבעו"ה דהש"י לא החזיר לנו עדיין מלכות בית דוד, אין לנו לא מלחמת מצוה ולא מלחמת רשות, וכל עיקר דין זה הוא רק הלכתא למשיחא אשר אנחנו מחכים עליו בכל יום שיבוא". לדעתם הלחימה כיום היא רק "מדין פקו"נ דדוחה שבת" (מקור הלכה, שבת, יט, א). הרב יהושע הגר לאו כתב שדברי הרב זילבר מבטאים "אי הכרה ואי השלמה עם תקומת ישראל בארצו, ואי השתתפות בבעיותיו קשייו ושמחותיו של עם ישראל" (העוז והענווה עמ' 245). ויש להעיר שהרב שאול ישראלי כבר העלה שקיים ספק בנידון, עי' בדבריו בארץ חמדה עמ' נא.

[8] דוגמא לדבר: לכל אורך הספר 'הצבא כהלכה' (מעל חמש מאות עמודים) המחבר, שהיה רב צבאי שנים רבות, לא סמך ולו פעם אחת על היתר 'עד רדתה'. כמו כן, ניתן להיווכח בכך בדברי תגובה שכתב הרב אשר וייס למאמר של רבה של המשטרה הרב רמי ברכיהו, שביקש להתבסס על דין 'עד רדתה' על מנת לגבש כללי פסיקה לעבודת המשטרה בשבת. הרב ברכיהו ביקש לטעון שיש ללמוד מכך שבמלחמה התירו כל "פעולה הנכללת בתורת הלחימה ובנוהלי הקרב של הצבא", אף אם אין בה כשלעצמה משום פיקוח נפש, גם לקביעת המותר והאסור באבטחת חיי השיגרה האזרחיים בשבת. הרב אשר וייס הגיב על כך שיש להיזהר מאוד מפני הרחבת היתר 'עד רדתה' מעבר להקשר המלחמתי והצבאי המקורי, והוסיף שאף בנוגע למלחמה עצמה "יש לפקפק" בעצם ההנחה שאנחנו פוסקים למעשה ש"שמלחמה דוחה שבת" גם ללא חשש פיקוח נפש. ועוד הוסיף שבאופן כללי "עדיף להסתמך על היסודות המקובלים והאיתנים של מסורת ההלכה כפי שנתקבלו ע"י גדולי ישראל לדורותיהם", ראו במאמרו של הרב רמי ברכיהו, "הריבונות כשיקול הלכתי", תחומין לט (דברי הרב וייס נמצאים שם עמ' 47).

[9] חוות בנימין, יז, ח. ובהמשך שם: "להאמור שכל היציאה להציל הוא מגדר קידוש השם שאלה זו מיושבת, כי בספק קידוש השם אין דיו ספק נפשות להקל, כי כאמור כל כולו בנוי על מסירות נפש, כמו שהעלה בתרומת הדשן ס' קצ"ט". בדרך זו הסביר גם הרב יגאל קמינצקי את ייחודן של הלכות המלחמה, ובפרט את העובדה שמלחמה דוחה אפילו את איסורי התורה החמורים: "מלחמה של כלל ישראל היא מלחמתו של הקב"ה, ועליה מוסרים את הנפש שיתקדש שמו ולא יתחלל חלילה" (בי מלכים ימלכו, עמ' 119).

[10] "הגלות הארוכה השכיחה מאיתנו את משנה התורה הממלכתי, ורק שרידים מעטים ממנו נותרו בידינו. הם רמוזים בתנ"ך, בתלמוד ובמדרשי חז"ל, ודרכם ניתן להשלים את החסר. זו משימת דורותינו, הדורות שזכו לצאת משעבוד מלכויות ולקומם את ממלכתנו העצמאית". הרב יעקב אריאל בהסכמה שכתב לספרו של הרב גוטל 'ממשפטי המלוכה', עמ' 7.

[11] "אין לנו הרבה הדרכה בנושא הזה, אבל אנו יודעים שהלכות ציבור הן הלכות שונות. היום אנחנו צריכים ליצור סדר חדש של לימוד, ללמוד מהמקורות איך צריך לנהוג בהלכות ציבור". הרב זלמן מלמד אף הוסיף שייתכן ודוקא משום שאיננו יודעים את הלכות הציבור על בוריָן העמידה ההשגחה האלוקית בראש המדינה מנהיגים שאינם הולכים לפי התורה: "כי אנו עדיין לא יודעים את כל הלכות הציבור. ובינתיים נעשה תשובה ויתגלו לנו גם ההלכות הכלליות התורניות, שיורו לנו איך צריך להנהיג ציבור על פי התורה". הרב זלמן מלמד, "שובן של הלכות ציבור", לזמן הזה, עמ' 158-163.

[12] ראו דבריו בשו"ת בדי אהרון: "ברוך ה', בתקופה האחרונה מתמודד עם ישראל עם שאלות תורניות שונות גם מנקודת מבט של ציבור ואומה. לצערנו הרב, בהעדר מסורות מזוקקות בענייני ציבור, הדיונים ההלכתיים מתקיימים, ברוב המקרים, בכליה של ההלכה העוסקת ביחיד, ולא בכלים המיוחדים הנוגעים להלכות הציבור" (שו"ת בדי הארון, פיקוח נפש, עמ' 149).

[13] בספרו הלכה בימינו עמ' 313. מן הראוי לציין עוד את דברי הרב אריאל בסוגיית יחסה של מדינת ישראל לאזרחיה שאינם יהודיים: "הכול כבר נשקל מכל צדדיו על ידי הרב הראשי לישראל עם קום המדינה, הגריא"ה הרצוג... ואנו הולכים בעקבותיו". וראו עוד דבריו באוהלה של תורה, ד, עמ' 162: "את חידושו של מרן הרב זצ"ל, שהעמיד את המושג 'כלל ישראל' במישור שונה מהמושגים האישיים המקובלים, העמיק והרחיב תלמידו מו"ר הגר"ש ישראלי... יורשה לנו להוסיף הסבר לרעיון זה...".

[14] וכן כתבו הרב ישראל רוזן והרב אורי דסברג בפתח מאמרם "השבת במשטרה": "בבואנו לדון בנושא 'עבודת המשטרה בשבת' עניין לנו בהיבט הציבורי של ספק פיקוח נפש... שאלות של פיקוח נפש דיחיד (=חולה) נדונו בכל הדורות... על הגדרת "פיקו"נ ציבורי" נכתב מעט מאוד... הרב ישראלי העניק לנושא את המימד הציבורי הרחב, והכליל במבט ההלכתי את מכלול האירועים הדומים העתידים להתרחש", ראו מאמרם בתחומין, ב (תשמ"א), עמ' 70. ושוב שם עמ' 76: "לא באנו אלא להעיר ולהאיר את הנושא מבחינת המבט הציבורי".

[15] ראו דבריו של הרב ישראל רוזן: "'מרא דשמעתתא' בסוגיות פסיקה ממלכתית ולאומית הוא הרב שאול ישראלי זצ"ל... הוא מניף ידו וקובע כי בשאלות בעלות אופי ציבורי יש לקחת בחשבון לא רק את המקרה שלפנינו, אלא כל המכלול המערכתי, ולהתחשב בכל המקרים העתידיים הדומים שהם כאילו 'לפנינו'" ("ישוב באירוע פיגוע נסיעת עובדת סוציאלית ומנהיג ציבור בשבת", תחומין כג [תשס"ג] עמ' 83).

[16] במסגרת דיון בהלכות פדיון שבויים ובני ערובה ביקר הרב אריאל את האופן שבו הרב ישראלי דן באותה סוגיה. לדבריו הרב ישראלי בחן את שאלת "סיכון המדינה בשחרור המחבלים לעומת סכנת הריגתם של בני הערובה לפי הכללים המקובלים בהלכה של סיכון האחד לעומת סכנתו של אחר, במישור האישי", ולא התייחס לכך שמציאות של מלחמה מחייבת להתייחס אליה "במישור חשיבה ציבורי שבו חלים כללים אחרים" (הרב יעקב אריאל, באהלה של תורה, ד, עמ' 166).

[17] הרב שלמה דיכבוסקי, לב שומע לשלמה, ב, עמ' קיא. לדבריו שם במקרה של חייל שנלקח בשבי, כאשר הצורך לשמור על מורל החיילים מחייב לשחררו בכל מחיר, הדבר מותר, וזאת למרות "הסכנה הנשקפת משחרורם של רוצחים רבים וחזרת הרוצחים הללו לפעילות טרור".

[18] קרובה לכך טענתו של הרב שלמה אבינר שפעולה מסוג 'נוהל חניבעל' מותרת מכח דיני המלחמה, שכן "הלכות פיקוח נפש הינם שונות אצל הפרט ובדיני המלכות" (מחיל אל חיל, ב, עמ' 252). וכך עולה גם מדברי הרב דיכובסקי הנחרצים שבשעת מלחמה "אין דיני פיקוח נפש", ו"הצורך של ניצחון במלחמה גובר על הכול, ומתיר לפגוע בנפשות - כולל לסכן נפשות של עם ישראל כדי לנצח במלחמה" ("הפעלת לחץ פיזי בחקירות שירותי הביטחון", תחומין לט, תשע"ט. וכן כתב במקום נוסף, ש"קנה המדה היחיד" הוא צרכי המלחמה, ולדעתו "שיקולי המלחמה גוברים על כל דבר אחר כולל חייהם של הלוחמים", לב שומע לשלמה, ב, עמ' קיא. בהקשר הלכתי דומה כתב הרב יצחק זילברשטיין שיש מקום להתיר פעולות שיפגעו בחיי חיילנו משום ש"שבשעת מלחמה אין את כל הכללים הרגילים של פיקוח נפש" (חשוקי חמד חולין נט, ב). וכן כתב בספרו שיעורי תורה לרופאים (ה, עמ' 54) ש"כך היא דרך המלחמה", ו"שעת מלחמה שאני". אמנם יצוין שהרב יעקב אריאל התנגד לנוהל חניבעל, וכתב ש"קשה מאוד לומר שמלך רשאי להרוג בידיים ישראל ע"מ להציל ישראלים אחרים", (דבריו הובאו בחבל נחלתו שם). גם הרב דב ליאור כתב נגד נוהל חניבעל, ולדעתו אין שום היתר לפגוע במכוון בחייו של יהודי גם כשהדבר יביא להצלת אחרים (שו"ת דבר חברון, ג, תסא. ולא הזכיר כלל אפשרות שלמלחמה תהיה גדר הלכתי שונה).

[19] ראו במאמרו של הרב אביהוד שורץ 'פיקוח נפש תקשורתי', תחומין, ל, תש"ע.

[20] "עוד בעניין צילום והסרטה של אירועים מבצעיים בשבת", דף קשר, 1305, תשע"ב. תגובה לדברי הרב שורץ דף קשר 1303. יצוין כי בדברים שכתב הרב שורץ בנושא זה יותר מעשור לאחר מכן הוא הזכיר את האפשרות להתיר מדין עד רדתה, וכתב שהדבר יועיל רק לשעת מלחמה אך לא לפעולות שנעשות בעתות שגרה, הדברים הועלו לאתר ישיבת הר עציון, תחת הכותרת "פיקוח נפש תקשורתי".

[21] הרב צבי רייזמן, רץ כצבי אקטואליה בהלכה, א, עמ' קלג. וראו בדבריו שם שהיתר 'עד רדתה' יכול לחול גם בעורף (בניגוד לדברי הרב מרדכי רלב"ג) משום ש"אין כל ספק בנחיצות תחושת הבטחון של האזרחים בעורף כדי לתת תנופה לרוח הלחימה של החיילים למגר את הטרור". והשוו לדבריו של הרב אודי שורץ ש"בשדה הקרב המודרני, העורף הופך לחזית, ויש להחיל גם עליו את גדרי 'עד רדתה'... כדרך שהתירו חכמים במצבים מסוימים לחלל את השבת כדי לחזק את רוחם של הלוחמים בחזית, כך ראוי להתיר לחלל את השבת כדי לחזק את רוחם של האזרחים החיים בחזית שבעורף" ("חוסן לאומי ומשמעותו ההלכתית״, צהר, מ, עמ' 252, ושוב חזר על כך במאמרו במחניך ט: "נראה לעניות דעתי, שמכיוון שבשעת מלחמה העורף נוטל חלק במערכה, ושמירת המורל הלאומי בכל הארץ היא ממש ״מצורכי המלחמה״, והיא הקובעת האם יהיה ניצחון או הפסד במלחמה, ממילא ברור שבשעת מלחמה שמירת החוסן הלאומי אצל כל יושבי הארץ הינה בכלל דין ״עד רדתה", ראו שם עמ' 27, ושוב בסיכום בעמ' 30).

[22] שם, עמ' קלה. והוסיף הרב רוזן שכיום "צילומי האירועים הם ''נשק' במישור הבינלאומי והתקשורתי, והמלחמה מתרחשת בכל עוז גם בחזיתות אלו".

[23] הרב אברהם אבידן ניסח זאת כך: מ'עד רדתה' יש ללמוד להתיר "דברים שאין בהם פיקוח נפש ממשי כל שהדבר בעל משמעות במישור הבטחוני", ואף אם זו "השפעה מסייעת בלבד". ויש להתיר "כל דבר שיש בו משום סיוע לנושא המלחמה גם אם סיוע זה אינו מכריע, כל שהוא סועד ומסייע לנושא המלחמה" (שבת ומועד בצה"ל עמ' יז). ובמקום אחר (דרכי חסד עמ' קמ) הציג הרב אבידן דוגמא נוספת: "במצב של מלחמה כוללת אחד הדברים המשפיעים על יכולת העמידה האיתנה של העם הוא ידיעת מספר החללים ושמותיהם... וכשיש חשש שאם לא תיעשה פעולה מסוימת בשבת הנוגעת לזיהוי חלל... תגדל רשימת הבלתי מזוהים, הרי אף זה בבחינת סיוע למאמץ המלחמתי הכולל".

[24] כך ניסח זאת ר' אברהם וינרוט: "גם מה שאינו מסוכן כלל ייעשה בשבת, ובלבד שכך עושים מלחמה. גדר הדין לחילול שבת יהא אפוא: כל פעולה הנכללת בתורת הלחימה ובנוהלי הקרב של הצבא". והוסיף: "דוגמא לנוהל קרב עשויה להיות פינוי חללים משדה הקרב" (החיים בהלכה, עמ' 127). "פינוי חללי מלחמה הפך להיות חלק מתורת הלחימה של הצבא, למען ידע כל לוחם שלא יינטש בשדה הקרב אף אם יפול חלל, ושהצבא יעשה כל מאמץ כולל סיכון חיי חיילים אחרים כדי להביאו לקבר ישראל..." (אב בדעת, עמ' 510).

[25] הרב נריה גוטל ציין שכל פעולה שנצרכת מבחינה מבצעית, לא רק שהיא מותרת בשבת, אלא שיש לראות זאת כאילו לפנינו עניין שיש בו נגיעה ל"ספק נפשות כלל ישראל". ראו במאמרו "משקלו ההלכתי של המימד הנפשי במלחמה", סיני קלח (תשס"ו). ואמנם הוא ביקר שם את אופי הדיון בספר הצבא כהלכה, כיוון ש"כל ההתייחסות שם אינה נותנת דעתה לייחודן של הלכות מלחמה – "עד רדתה", "ציבור" ו"קידוש השם" – שהוביל לעיתים ל"הותרה" מוחלט, ולפי זה כל ההתחשבנות ["נחוץ" – "לא נחוץ"] אומרת מעיקרא דרשני!".

[26] הרב ישראל רוזן תיאר את העניין כ"חידוש מפליג במדיניות ההלכתית של היתרי חילול שבת בתחום הבטחון... המתירה פעילות צבאית יזומה גם ללא הישענות על הלכת פיקות נפש... הן של הפרט והן של הציבור" (בחצוצרות בית ה', עמ' 114). הרב רוזן מציין שפוסקים רבים כולל מתוך הציונות הדתית חלקו על הרב גורן בכך (וכבר הזכרנו לעיל את הדוגמא של ספר 'צבא כהלכה').

[27] ראו, למשל, בנזר הקודש (מכות כב, א): "דשאני מלחמה מפיקוח נפש דעלמא דלא הוי רק דחויה... משא"כ מלחמה דע"כ... שהותרה שבת לאנשי המלחמה". וראו עוד בשו"ת רבבות אפרים ב, קז; שו"ת יחל ישראל ב, ס; הדרת קודש יהושע עמ' קיד; דרך ישרה, ב, נד; מזרח שמש, ד , עמ' סא; וכן במנחת אברהם, ד, א (אלא שהתנסח כמסתפק ובא). בדעתו של הרב יעקב אריאל חל שינוי במשך השנים. במאמר מוקדם שפרסם ("נסיעת רב צבאי בשבת", קשת, א) הוא כתב בבירור "שההיתר למלחמה בשבת הוא בגדר הותרה בעוד שההיתר של פקו"נ הוא רק בגדר דחויה". ואילו בשו"ת באהלה של תורה ב, כתב שעל אף ההבדל בין גדרי פיק'"נ של היחיד להיתר 'עד רדתה' זהו משום ש"במלחמה צריכים להביא בחשבון שיקולים כלליים יותר וארוכי טווח יותר מעבר לשיקולי פיקוח נפש הרגילים", ובכל זאת הדגיש ש"עדיין אין זה בגדר הותרה אלא רק בגדר דחויה".

[28] אור משה, עמ' תקלד. ועוד שם כתב: "ד'עד רדתה' זה גילוי דעת שכאן במלחמת מצוה אין דין שבת, ואין כאן לכתחילה חלות שבת... דאין כאן לא הותרה ולא דחויה אלא... שאין חיוב שבת כלל" (שם עמ' תקא).

[29] ואמנם, הרב גורן עצמו התלבט עד כמה ניתן להחיל גדר זה על פעילות בטחונית שגרתית. הרב אודי שורץ אסף מקורות שונים שבהם התנסח הרב גורן בדרכים שאינן תמיד עולות בקנה אחד ומראות התלבטות בגדרו של הדין. ראו במאמרו: "עד רדתה בזירה האזרחית", מחניך, ט, תשע"ג.

[30] בשו"ת שאילת שלמה (ב, קכז) כתב ש"יש לראות בפעילות הבטחון השוטף, המשך של פעילות צבאית מלחמתית", וחל על זה ממילא היתר 'עד רדתה'. [ובמקום נוסף (שאילת שלמה, ד, פד) פסק שגם על שינוי תוכנית בשבת שמבטל מצב של פיקוח נפש צריך לדווח בשבת, וגם אם זהו אזרח הוא "משולב במידה מסוימת במערכת הביטחון", וכשם שהצבא מבצע את פעולותיו ומדווח על סיומן בשבת "הוא הדין באותו אזרח שאף הודעתו שהגיע לשלום הינה חלק מהמערך הביטחוני"]. בדומה לכך כתב הרב בקשי דורון לתושבי 'מעלה הזיתים', שכונה יהודית מבודדת בדרום הר הזיתים בירושלים, שעצם ישיבתם במקום יש בה משום מלחמת כיבוש הארץ "ובמלחמה מותרים איסורים לא רק משום פיקוח נפש אלא מדיני מלחמה שמותרת בשבת" ומדין עד רדתה, ו"אין לחשוש לאיסורים כדי לא לפגוע במאמץ הלחימה". ומשום כך התיר את ההליכה הרגלית לכיוון הכותל ביום השבת למרות שהדבר יגרור חילול השבת מצד המאבטחים שיתלוו אליהם בדרכם (שו"ת בנין אב, ו, יג). בדומה לכך כתב ב'מזרח שמש' (ד, עמ' סא) שפעילות אנשי השב"כ בימי שגרה גם היא כלולה בדיני המלחמה, "דנראה פשוט שמלחמה אינה דווקא פנים אל פנים מול האויב, אלא כל פעולה של חשיפת המחבלים ותכניותיהם נחשבת כמלחמה", וממילא חלים עליהם היתרי 'עד רדתה' ואכילת קתלי דחזירי. [ויש להזכיר את דברי הרבנים רוזן ורייזמן שהוזכרו לעיל בנוגע להחלת דין 'עד רדתה' על צילום פיגוע טרור בעורף, וכן דברי הרב ברכיהו על החלת דין זה על פעולות שיטור שגרתיות].

[31] במקום אחד הרב גורן כתב שההיתר חל על כל מה שהינו בגדר "הכרח ביטחוני ישיר" (משיב מלחמה א, ט), ובמקום אחר התנסח שההיתר מתייחס לכל מה שיש לו "זיקה ישירה לקרב", ולא ל"פעולות צדדיות" שאין להן זיקה שכזו (תורת השבת והמועד, עמ' 93).

[32] הרב גורן למד זאת מדברי המכילתא: "שלא יהיו ישראל אומרים הואיל וחללנו מקצתה נחלל את כולה, תלמוד לומר: 'מחלליה מות יומת'". לדבריו, כוונת המכילתא ללמד שהשבת הותרה רק לצורך הלחימה עצמה, אך "יש להזהר מלעשות מלאכות אחרות שאינן הכרחיות לבטחון... ולהזהר בכל דיני מוקצה, ויתר דיני שמירת שבת בכל מה שאין הבטחון הישיר מחייב את חילולו" (משיב מלחמה, א ט). בדומה לכך כתבו מחברים נוספים שהיה מקום לטעות ולחשוב שהותרה השבת לגמרי "גם להדברים שאינם שייכים להמלחמה, לכן היזהירנו התורה 'מחלליה וגו'... שלא הותר שבת רק במה שנוגע לענייני מלחמה ממש" (נזר הקודש). וכן כתב בשו"ת רבבות אפרים. אולם, יש להעיר על כך שדברי המכילתא הוסברו גם בדרך אחרת, ולפיה נראה שהמסקנה היא הפוכה - הצפנת פענח הסביר שכוונת המכילתא הייתה לדחות את ההווא אמינא לפיה ניתן להמשיך ולחלל את השבת גם אם הלחימה הסתיימה בעיצומו של יום השבת, "דצריך קרא שחייב על שבת לאחר שעברה הסכנה" (צפנת פענח, הלכות שבת ב, ב). [וכן עולה מלשון ה'לקח טוב' (שמות, לא, יד): "שאם חילל חצי שבת מחמת אונס, יכול יחלל שאר היום, תלמוד לומר מחלליה מות יומת"]. להבנה זו המכילתא סבורה שבמהלך הלחימה השבת הותרה ללא כל שיור כלל, והחידוש הוא שהשבת חוזרת וחלה (עם סיומה של הלחימה) גם על חלקו של היום שנותר.

[33] במהלך מלחמת ששת הימים הרב מרדכי אליהו ענה לשואל שהיות ומדובר במלחמה לכיבוש הארץ על כן הותר לאכול קתלי דחזירי (דברי מרדכי, במדבר, עמ' רמח).הרב שלמה בן חמו (רבה של קרית גת) נשאל בעניין הלכה למעשה לאחר מלחמת לבנון הראשונה, וכתב להתיר את האכילה גם למי שאינו רעב אלא רק תאב (במחיצתם של גדולי ישראל [יפרח], עמ' 91). וכן הורה למעשה הרב יהושע ון דייק להתיר (לאחר מלחמת לבנון השנייה), ראו דבריו להלן.

[34] והשווה לדברי הנצי"ב בהעמק דבר (דברים ו, יא): "ואכלת ושבעת - מותר אתה, לא רק כדי קיום הנפש... [אלא] אפילו כדי שביעה... שביעה גורם בריאות יתירה הנדרשת בעת מלחמה".

[35] הרב שך, ב'אבי עזרי' על אתר, הציע מדיליה אפשרות הבנה כזו בדברי הרמב"ם: "ואפשר אף אם יש לו מאכלים אחרים ממין אחר והוא רוצה רק מאלו המינים שהם אסורים, זה ג"כ נקרא רעב, שהוא רעב למאכל זה". ועיי"ש שכתב בדעת הרמב"ם שדין היתר מאכלות אסורות הוא דין אחד עם דין יפת תואר.

[36] הרב יודלביץ כותב שהיתר מאכלות אסורות, יפת תואר, ודין 'עד רדתה' כולם נובעים מיסוד משותף אחד: "דהתורה מנעה כל שום הפרעה שיהיה בצבא המלחמה. אם אין להם לאכול ויהיו רעבים יהיה כשלון במלחמה, וכן יפת תאר אם לא נתיר להם יהיה מחשבותם טרודים ביצר ולא יתנו לב למלחמה... לכן התירה התורה" (מעיל שמואל, חולין יז, ב). ובמקום נוסף כתב שהיתר יפת תואר הוא: "כדי שלא יטרפו במלחמה, וכדי שלא יגרמו חולשה במלחמה", ובדומה להיתר מאכלות אסורות "שאם לא יאכלו יהיה להם שטן במלחמה... וכמו שמצינו דהתורה התירה גם בשבת עד רדתה אפילו בשבת, דאם יחדלו מהמלחמה בשבת יהיה שטן במלחמה" (מעיל שמואל, קידושין דף כא). והסביר שזו כוונת הביטוי 'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע': "הכוונה דהיצר מטריד מהמלחמה ולכך התירה התורה". [בדומה לכך הסביר גם התורה תמימה (דברים, כא, עב) שמדובר בעיקרון שנוגע אך ורק לשעת המלחמה ולא קשור לשום איסור אחר "דנימא דכיון שאפשר שיעבור באיסור נתיר לו שיעשה בהיתר... דלא נאמר כלל זה אלא במלחמה, דאז צריך שיהיה רוח כל איש נכון בקרבו, ולא יצער נפשו, כדי שיוכל לעמוד בקשרי מלחמה", והוא מסיף שמטעם זה הותרו גם קתלי דחזירי בשעת מלחמה].

[37] 'בי מלכים ימלכו', עמ' 124. והוסיף שם ש"מטעם זה התירו לסוכני מוסד ושב"כ לאכל מאכלות אסורות ולהיטמא לנשים כשהדבר נדרש לצורך הצלת כלל ישראל". במקום אחר התנסח מעט אחרת, וכתב: "שהצורך לנצח במלחמה למען קדושת שמו, הוא זה שמביא את התורה להתיר יותר מאשר במצבים אחרים של פקוח נפש" (דבריו הובאו בשו"ת בדי אהרון, עמ' 183).

[38] לב שומע לשלמה, ב, עמ' קה. והסביר שם שעצם הגדרת המלחמה היא שהיא דוחה פיקוח נפש של כל חייל וחייל, כדברי המנחת חינוך שדין פקוח נפש לא נאמר במלחמה. "בעת מלחמה בטלים כל הכללים כולל כללי פקוח נפש והכל מכוון למאמץ המלחמה... מבחינת ההלכה במצב של מלחמה אין דיני פקוח נפש... הצורך של נצחון במלחמה גובר על הכל ומתיר לפגוע בנפשות, כולל נפשות של עם ישראל בכדי לנצח במלחמה" (אסיא קיט-קכ עמ' 79). הרב אברהם וינרוט הטעים זאת כך: העובדה שחיילים מצווים לסכן את נפשם בעצם היציאה לקרב מוכיחה ש"ערך חיי האדם נדחה במצב המלחמה", וממילא מובן ש"נדחה במצב זה גם ערך השבת שהוא ערך פחות מהערך של פיקוח נפש". לדבריו, ההיתר כולל כל דבר שיש בו "צורך מלחמתי", ושהוא חלק מאופן ניהול המלחמה ביום חול: "בהתאם לכך, אילו היה נוהל קרב שלפיו הולכים למלחמה עם תזמורת בראש, וזה היה דרך הלחימה הנוהג, הרי שדבר זה היה מותר אף בשבת, למרות שברור כי תזמורת זו "אינה עניין של מניעת סכנה ואין בה כל פיקוח נפש" (החיים בהלכה, עמ' 127).

[39] "במצב של מלחמה קנה המידה היחיד הוא צורכי המלחמה", ולכן אפשר להעדיף את חייו של יחיד שרבים זקוקים לו על פני רבים, וכן מותר משיקולים של העלאת "מורל הלוחמים' לסכן את חייהם של חיילים רבים בכדי להציל פצוע, או בכדי לפנות חללים, שכן "שיקולי המלחמה גוברים על כל דבר אחר, כולל חייהם של הלוחמים" (לב שומע לשלמה, ב, עמ' קט. וראו עוד בהמשך דבריו שם).

[40] דעת חכמה ומוסר חלק ב מאמר יב, חלק ג מאמר לב-לג: "לומדים אנו תורה ואיננו יודעים מה לומדים, מהי הצורה של תורה. אנחנו נאמר כי הצורה של תורה היא לציית את המלך, לסור למשמעתו במצוה זו ובמצוה אחרת. אבל זהו מחמת שנשתכחה אצלנו הצורה של תורה, יסוד כל התורה כולה אינו אלא עניין "כבוד", כבוד מלך, וזהו העיקר, וקיום מצות המלך הוא הטפל".

[41] ראו בשיחות הרצי"ה, שמות, עמ' 89.

[42] וראו שיחתו של הרב עמיאל שטרנברג, בספר כי עין בעין יראו, עמ' צט-קא.