המעין

טלטול תפילין בהליכה ובחזרה מפעילות מבצעית בשבת / הרב ישי אנגלמן

הורדת קובץ PDF

הרב ישי אנגלמן

טלטול תפילין בהליכה ובחזרה מפעילות מבצעית בשבת

פתיחה

האם בנידון זה קיים היתר 'שבות דשבות במקום מצוה'?

היתר החזרת תפילין מרשות הרבים בשבת

היתר מלאכה אגב פיקוח נפש על פי הסוגיה במסכת יומא

שיקולים נוספים להיתר לקיחת התפילין

סיכום

פתיחה

במהלך מלחמת חרבות ברזל העסיקה אותנו בהזדמנויות שונות שאלת לקיחת התפילין בתוך ציוד הלחימה לצורך הנחתן בימות החול, כאשר הדבר כרוך בטלטול התפילין בשבת[1]. לעיתים מדובר היה בפעילויות מבצעיות שהחלו בשבת והסתיימו באמצע השבוע[2], ולעיתים היציאה לפעילות הייתה בימות החול אך החזרה תוכננה לשבת. בשני המקרים, הנחת התפילין בימות החול הצריכה את טלטולן בשבת. נדגיש כי דיוננו כאן והספק ההלכתי בכלל הינו סביב שאלת הוצאה מרשות לרשות ללא עירוב, ולא עסקנו כאן בדין טלטול התפילין מצד הלכות מוקצה, שהוא פשוט יותר להיתרא מכמה סיבות.

כבסיס לדיון נעמיד מספר הנחות: ההנחה העיקרית היא שניתן להתייחס במסגרת שאלה זו לאיסור טלטול מרשות לרשות במקומות אלו כאיסור דרבנן, הן בעקבות השיטות שאין רשות הרבים מצויה בזמן הזה, שיטות שנהוג לסמוך עליהן גם בזמני שגרה קל וחומר בשעת דחק של מלחמה, והן בשל העובדה כי רבים מהמקומות בהם התהלכנו כנראה מוגדרים כ'כרמלית' לכולי עלמא, שכן לא מדובר על מקומות הילוך מסודרים שדרך הרבים לבקוע בהם, ודאי לא בזמן המלחמה בה חדלו אורחות במקומות אלו.

הנחה נוספת ופשוטה היא שלא הותר לעבור על איסור דרבנן בשבת אפילו לצורך קיום מצוה דאורייתא, וכפי שמבואר במשנה ובגמרא בראש השנה לב, ב. אמנם, להלכה סומכים על הראשונים הסוברים כי 'שבות דשבות במקום מצווה מותר' (שו"ע או"ח שז, ה, ועי' אג"מ או"ח ח"ד צא, א ובחזון איש או"ח קג, יט) וממילא במקרה זה, לו יצויר שהטלטול נעשה באופן של 'שבות דשבות', יש להתירו לצורך קיום מצות תפילין. יש לציין כי במצבים שעמדו לפתחנו לא הייתה מצויה האפשרות להשתמש בקולות אחרות של דיני הוצאה, כגון טלטול כלאחר יד, שניים שעשאוה או טלטול דרך מקום פטור (ובוודאי שלא אמירה לגוי), ולכן לא היה פשוט כל כך מבחינה מציאותית להגיע לפתרון של 'שבות דשבות'. פיתרון של לבישת (הנחת) התפילין על היד והראש גם הוא לא היה מעשי כמובן.

 

האם בנידון זה קיים היתר 'שבות דשבות במקום מצוה'?

מה היא הדרך האפשרית להגדיר את נשיאת התפילין בשבת כ'שבות דשבות' גם כאשר הטלטול נעשה כדרכו? ייתכן שדבר זה תלוי במחלוקת הראשונים בדין 'ריבוי בשיעורים': הראשונים דנו ביחס שבין הסוגיה בביצה (יז, א), המתירה להרבות בבישול ביו"ט גם מעבר לנצרך לסעודת היום, לבין הסוגיה במנחות (סד, א) האוסרת על מי שקוצץ תאנים עבור חולה לקצוץ ענף ובו שלוש תאנים, כאשר לחולה די בקציצת ענף ובו שתי תאנים. הר"ן (על הרי"ף בביצה שם) מוכיח מהסוגיה במנחות שאיסור ריבוי בשיעורים בשבת הוא מהתורה (אך ראו בשפת אמת למנחות שם דחיית ראיית הר"ן), ולדעתו, על אף שריבוי בשיעורים באופן כללי אסור מהתורה, ביום טוב איסור זה אינו קיים בגלל מעמדו המיוחד של היתר אוכל נפש ביו"ט, המוגדר כ'הותרה' ולא כ'דחויה', עיי"ש. לעומתו, התוספות במנחות (ד"ה שתים) סוברים שאיסור ריבוי בשיעורים הוא מדרבנן בלבד, ו"ביו"ט דקיל לא חיישינן". כך היא גם שיטת הרשב"א בביצה שם. מחלוקת זו הובאה  להלכה (מגן אברהם שיח, ו), ועל פי שיטת המקילים כתב החפץ חיים[3] להתיר לקחת תפילין יחד עם שאר החפצים שהחייל מוכרח לשאת איתו בשבת:

במקום הדחק כזה פשוט דיש לסמוך על הרשב"א, אחר כי דעתו לאו דעת יחידאה... וא"כ לדעת הרשב"א ודעמיה יש להקל במקום פסידא, ובפרט בזמה"ז דסבירא לן דאין לנו רה"ר.

אם כן, לכאורה נמצאה הדרך להתיר לכתחילה לשאת את התפילין (ועל כך סמך הרב נויבירט במאמרו הנזכר לעיל הע' 1). אלא שהדברים אינם פשוטים כל כך: ראשית, כפי שכתב החפץ חיים עצמו, ההלכה לא הוכרעה באופן חד משמעי כשיטת הרשב"א, ולדעת הר"ן כאמור ריבוי בשיעורים אסור מהתורה. ממכלול דברי הח"ח ברור כי היתרו – שהתייחס לחיילים יהודים ששירתו במסגרת צבאות זרים במלחמת העולם הראשונה – נובע מכך שמדובר על שעת הדחק מיוחדת בה אי נשיאת התפילין הייתה עלולה לגרום לאובדן התפילין, ובעקבותיו: הפסד כלכלי גדול, איבוד המצווה לזמן ארוך וחשש לפגיעה רוחנית רחבה יותר, שגם בלאו הכי היה מקום לחשוש לה במסגרת הקשה של שירות בצבא נכרי לתקופה ממושכת במציאות החיים דאז. ב"ה זו אינה דומה כלל למציאות השירות הצבאי במדינת ישראל בימינו.

זאת ועוד, חידושו הגדול של החפץ חיים הוא שניתן להתייחס אל הוספת התפילין לשק החפצים של החייל, ובימינו – לווסט הצבאי, כאל ריבוי בשיעורים. חידוש זה אינו פשוט כלל ועיקר. המקרה הרגיל של ריבוי בשיעורים הוא זה הנידון בסוגיה במנחות, שם יש צורך באכילת שתי תאנים והאדם קוצץ ענף בעל שלוש תאנים, אך כל אחת מהתאנים לכשעצמה ראויה לצורך של פיקוח נפש. בנידון דידן, התפילין אינם מסייעים – באופן פשוט – לפיקוח נפש, אלא הם משא נוסף שמצטרף אל הדברים האחרים שנישאים בגלל פיקוח נפש. לדעת כמה אחרונים מקרה כזה לא מוגדר כ'ריבוי בשיעורים', וייתכן שהוא אסור מהתורה גם לדעת הרשב"א והתוספות. כך לדוגמא כתב רבי אלחנן וסרמן[4]:

שיטת תוס' ורשב"א... דריבויי בשיעורא אינו אלא מדרבנן, וצריך טעם אמאי יהא מותר מדאורייתא... ושמעתי הטעם משום דכל חדא וחדא בפני עצמה מותרת, דכל חדא חזיא לחולה, ואיזה מהן תאסר, ולפי טעם זה... המוציא ביום טוב אוכלין ואבנים בהוצאה אחת, לוקה על האבנים מדאורייתא.

לפי זה כלל לא פשוט שניתן להגדיר את המקרה שלפנינו כ'ריבוי בשיעורים', וממילא אין זה פשוט שיש כאן 'שבות דשבות' – אפילו לשיטת התוספות והרשב"א, וספק אם ניתן לסמוך על היתר זה לכשעצמו כדי לאפשר את נשיאת התפילין במלחמה לצורך קיום המצוה.

מעבר לכך, פתרון זה של 'שבות דשבות' מחייב לקחת בחשבון מחלוקת אחרונים נוספת: האם שבות דשבות הותרה גם לצורך 'מצוה דלמחר' או לא? בעניין זה נחלקו אחרונים, וכך כתב הנודע ביהודה[5]:

עד כאן לא אמרינן דשבות דשבות במקום מצוה מותר אלא מצוה הצריכה לבו ביום, אבל למצוה שאינה צריכה לבו ביום רק למחר לא התירו היום שבות דשבות, וכמו שאמרו לעניין שבות במקדש דשבות קרובה התירו ושבות רחוקה לא התירו.

וראו גם תשובת הגרע"י (יחוה דעת ו, לב) הדן בדברי הנו"ב ובמחלוקת הפוסקים בעניין זה. אם כן, אף אם נקבל את ההיתר של 'שבות דשבות' מטעם 'ריבוי בשיעורים', אין זה פשוט כלל להתיר על פיו לשאת את התפילין בשבת לצורך הנחתם ביום ראשון.

 

היתר החזרת תפילין מרשות הרבים בשבת

בתחילה נטיתי לומר שלמעשה אין להתיר לקחת תפילין בשבת לצורך יום ראשון, אך יש להכריע להתיר את לקיחתן ביום חמישי אף אם כתוצאה מכך ייווצר אילוץ לטלטלם חזרה בשבת, מסיבה נוספת: במשנה בעירובין (צה, א) מבואר שהמוצא תפילין התירו לו להכניסן זוג זוג, ובמקום שאין אפשרות להכניסן בלבישה התירו גם לטלטלן, לשיטה אחת בגמרא התירו לטלטלן באדם אחד פחות פחות מארבע אמות, ולשיטה אחרת התירו לטלטלן בהעברה מאחד לשני פחות פחות מארבע אמות. להלכה נפסקו בשו"ע שני ההיתרים[6]:

ואם ירא להחשיך מפני לסטים, מוליכם פחות פחות מד' אמות, או נותנם לחברו וחברו לחברו עד שמגיע לחצר החיצונה.

להלכה, ההיתר של נתינה לחברו פחות פחות מארבע אמות קיים גם בדבר הרשות (ראו שו"ע שמט, ג ובמ"ב ס"ק יב), וההיתר הייחודי בתפילין הוא שאפילו לאדם אחד מותר בפחות פחות מד' אמות. יש לדון האם ניתן ללמוד מכאן שגם איסורי דרבנן אחרים של הוצאה, כגון הליכה בכרמלית, הותרו לצורך שמירה על כבוד התפילין, או דווקא ההיתר של הליכה בפחות פחות מד' אמות? והנה, בתוספות הרא"ש לעירובין קג, א מצינו כי הוא משווה את היתר לקיחת תפילין המונחות בביזוי ברה"ר להיתר שבות במקדש, ומכאן לכאורה שהותרו גם איסורי דרבנן אחרים[7]. בנוסף, יש מקום להוכיח שאיסור טלטול פחות פחות מד' אמות ברה"ר חמור יותר מאיסור טלטול בכרמלית, ואם כן ניתן ללמוד בקל וחומר שגם איסור טלטול בכרמלית הותר לצורך שמירה על כבוד התפילין: ראו רמב"ם הלכות עירובין ו, ח-ט, ובדברי המגיד משנה שם בשם הרשב"א, שטלטול בכרמלית התירו לצורך מצוה בבין השמשות, אך טלטול פחות פחות מד' אמות לא התירו, וכן הוא במשנה ברורה תט, יב, ומכאן יש מקום להסיק שטלטול כרמלית קל יותר, וגם הוא הותר לצורך שמירה על כבוד התפילין.

אמנם יש מקום לחלק ולומר שאיסור כרמלית חמור יותר מצד עצמו, כיוון שגזרו חכמים שכרמלית נחשבת – מדרבנן – כרשות הרבים, והטלטול בה אסור מצד עצמו, מה שאין כן טלטול פחות מד' אמות ברשות הרבים כלל לא נחשב 'אסור בעצם', וכל איסורו הוא מצד החשש המציאותי להגיע על ידו לאיסור תורה של טלטול מוחלט ברשות הרבים. אולם, חשש מציאותי זה גדול הוא ומצוי יותר, ולכן לא הותר איסור זה בבין השמשות. לפי זה, אין ללמוד בהכרח שאיסור טלטול בכרמלית קל יותר מאיסור טלטול 'פחות פחות' מד' אמות. מכל מקום נראה שבצירוף כל מה שראינו עד כה, ובעיקר על סמך דברי התוספות רא"ש דלעיל, ניתן להתיר את נשיאת התפילין ביום חמישי, אף אם כתוצאה מכך ייאלץ האדם להחזיר את התפילין בשבת כדי שלא להשאירן במקום העלול לביזיון ואיבוד בשטח; מאידך, עדיין קשה להתיר את לקיחתן בשבת לצורך יום ראשון[8].

 

היתר מלאכה אגב פיקוח נפש על פי הסוגיה במסכת יומא

לענ"ד נראה שמעבר לכל הצדדים שכבר נאמרו לעיל, יש צד נוסף להקל ולאפשר את נשיאת התפילין, בין בשבת לצורך מחר ובין ביום חול אף שכתוצאה מכך ייאלצו להחזירן בשבת, על פי המבואר במסכת יומא[9]:

תנו רבנן: מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח... הא כיצד? ראה תינוק שנפל לים - פורש מצודה ומעלהו. והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבי"ד – ואע"ג דקא צייד כוורי. ראה תינוק שנפל לבור - עוקר חוליא ומעלהו. והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבי"ד – אע"ג דמתקן דרגא. ראה שננעלה דלת בפני תינוק - שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבי"ד – ואע"ג דקא מיכוין למיתבר בשיפי. מכבין ומפסיקין מפני הדליקה בשבת והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבי"ד – ואע"ג דקא ממכיך מכוכי.

מהגמרא עולה כי מותר לעשות פעולה של פיקוח נפש בשבת אף שבאופן אגבי האדם גם יוצר תיקון שאינו קשור לפיקוח נפש, ועל אף שמדובר במלאכה ממש: צידת דגים, תיקון מדרגה, יצירת נסרים ועשיית פחמים. באופן פשוט, משמעות הגמרא היא כי היתר זה קיים גם כאשר האדם שמח במלאכה ה'אסורה' שנעשית באופן אגבי, וכן נראה מהלשון "דקא מיכוין למיתבר בשיפי' שנאמרה ביחס למקרה השלישי. כך אכן סובר הר"ן[10] המביא את דברי הירושלמי בשבת:

ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר... היה מפקח בגל ונתכוון להעלות ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר.

אמנם, המאירי (בסוגיה ביומא שם) ביאר אחרת את הסוגיה וממילא גם את היחס בין הסוגיות:

אף על פי שהוא יודע בודאי שצד דגים עמו ובלבד שלא יתכוין לצוד את הדגים ואם נתכוין לכך פטור.

לדעתו, ההיתר בסוגיה ביומא מותנה בכך שלא יתכוון (על אף שההלכה היא – על פי שיטת רבה במנחות סד, א – שפטור גם במקרה של כוונה לדגים בלבד), ובהמשך הוא מעמיד גם את דברי הירושלמי בהתאמה לשיטתו, עיי"ש. וראו גם לח"מ על דברי הרמב"ם בהלכות שבת ב, יז ובצפנת פענח שם הלכה טז. אלא שלפי פירוש זה יש להבין את דברי הגמרא "ואף על גב דקא מיכוין למיתבר בשיפי", מהם משמע שפעולות אלו מותרות על אף הכוונה לאיסור. אמנם, בספר 'תוספת יום הכיפורים' על אתר שהביא שאכן יש שאינם גורסים את המילים "קא מיכוין"[11], וע"ע בעניין זה בספר 'שיח יצחק' ובהערות הגרי"ש אלישיב על אתר.

המחלוקת בשאלה זו הובאה גם במשנה ברורה: בגוף הספר (שכח, לח) התנה את ההיתר בכך ש"אינו מכוין לזה", אך בשער הציון שם (ס"ק יז) הוסיף ש"בעיקר דבר זה יש דעות בין הראשונים", והביא את שיטת הר"ן המיקל בזה, ותלה הדבר בגרסאות השונות. ויש להבין מה היחס בין מחלוקת זו לבין איסור ריבוי בשיעורים שנחלקו ראשונים האם אסור מדרבנן או מדאורייתא, ובעיקר יש לשאול לדעת הר"ן: הר"ן הוא מהמתירים לכתחילה לכוון ליהנות מ'רווח' צדדי שנוצר כתוצאה מפעולת פיקוח נפש, אך הוא זה שסובר שריבוי בשיעורים אסור מהתורה! מה ההבדל בין המקרים? הרי בשניהם האדם עושה פעולת היתר של פיקוח נפש באופן בו יש לפעולה תוצאה נוספת, נלווית, שאינה פיקוח נפש?

רבי שמעון שקאפ מתייחס לגמרא ביומא בדרך אגב, ומדבריו ניתן להעלות הגדרה העונה על שאלתנו:

מה שהוא פורס המצודה להעלות את הנפש הוא מצוה ומוכרח לעשות, חשבינן שמה שניצד ונתקן ע"י שבירת הנסרים וכה"ג כדבר ממילא, ואינו מחויב להסיר התועלת, כיון דעיקר המלאכה הוא מצוה אינו מחויב להסיר התועלת[12].

לדעת ר' שמעון, ההיתר בגמרא ביומא מיוסד על העובדה שהאדם אינו עושה פעולה מיוחדת כדי 'להרוויח' את התוצאה הנלווית לפיקוח נפש, ובמצב כזה הוא גם לא מחויב להתאמץ ולעשות את הפעולה בדרך אחרת מזו המצויה לפניו כדי שלא תיווצר תוצאה נלווית של איסור. אין הדבר דומה לאדם שיש לפניו שני ענפים שונים, והוא צריך לבחור איזה ענף לקצוץ – זה עם התאנים המרובות או זה עם התאנים הנצרכות לחולה –  והוא בוחר לקצוץ דווקא את הענף עם התאנים המרובות, דבר שאסור לכולי עלמא, מהתורה או מדרבנן. וראו גם אמרי בינה (דיני שבת סימן יז) המתייחס לשאלה זו ומעמיד חילוק דומה לחילוקו של ר' שמעון, אם כי לא זהה לחלוטין, ואכמ"ל.  

לאור דברים אלו נראה להציע פתרון לפיו נשיאת התפילין תהיה מותרת לכתחילה לשיטות המסבירות שהיתר הגמרא ביומא הוא גם כאשר האדם מתכוון ליהנות מתוצאת ההיתר: אם יונחו התפילין דרך קבע בתוך ווסט הלחימה, והאדם לא יצטרך קודם צאתו לפעילות המבצעית לעשות פעולה מיוחדת של הכנסת התפילין לתיק, ניתן יהיה להגדיר את לקיחת הווסט בשבת כפעולת פיקוח נפש כאשר נשיאת התפילין היא תוצאה אגבית שמתרחשת בלי שהאדם עושה עבורה פעולה מיוחדת ועצמאית. כאמור, לשיטה זו נראה שהאדם לא מחויב להוציא את התפילין – ואולי גם חפצים אחרים שנמצאים בווסט – קודם לקיחת הווסט בשבת, אלא פשוט לשאת אותו כדרכו, כפי שהוא, בלי להתחיל 'לארגן אותו לנשיאה בשבת', וכל תוצאה שתילווה לעניין זה מוגדרת כ'ממילא' ונגררת אחר עיקר המעשה שהוא פיקוח נפש. כמובן, כאשר האדם מתכוון להדיא ליהנות מהתוצאה הנלווית, כמו במקרה של תפילין. היתר זה נכון רק לשיטות המסבירות שלפי הגמרא ביומא מותר אף לכוון ליהנות. אולם, בצירוף מה שכבר נאמר לעיל, ובצירוף הסברות דלהלן, נראה שניתן לסמוך על כך למעשה כדי להתיר איסור דרבנן של טלטול בכרמלית בשבת. ואם עדיין יפקפק מאן דהוא, נראה ברור שניתן לסמוך על כך לפחות לגבי המקרה של נשיאת תפילין ביום חמישי והחזרתם בשבת, בו רבים עוד יותר הצדדים להקל.

 

שיקולים נוספים להיתר לקיחת התפילין

בנוסף לאמור לעיל, יש לציין לשני צדדים נוספים להקל (ולצד השני להלן אולי נכון להתנסח – להחמיר!) בנידון זה:

בשם מקצת פוסקים נמסרה האפשרות להקל באופן רחב יותר בנשיאת חפצים שונים בתוך ווסט הלחימה – גם כאשר אין בהם צורך מבצעי ואולי גם לא צורך מצוה – מצד הכלל 'אגד כלי שמיה אגד' (שבת צא, ב). במקור, כלל זה קובע כי כל החפצים הנמצאים בתוך כלי חשובים כחפץ אחד לגבי הקביעה האם הם עברו מרשות אחת לשנייה, כאשר הכלי לא הועבר באופן שלם לרשות האחרת אך חלק מהחפצים שבתוכו כן עברו. כך סיכם הרמב"ם (הלכות שבת יב, יא) הלכה זו:

המוציא מקצת החפץ מרשות משתי רשויות אלו לרשות שניה פטור, עד שיוציא את כל החפץ כולו מרשות זו לרשות זו. קופה שהיא מלאה חפצים, אפילו מלאה חרדל, והוציא רובה מרשות זו לרשות זו, פטור עד שיוציא את כל הקופה, וכן כל הדומה לזה, שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד.

והנה, יש המורים שקביעה זו נכונה לא רק לגבי הגדרת מושגי עקירה והנחה ביחס לחפצים השונים המונחים בתוך הכלי, אלא גם לגבי שאלת ההיתר לכתחילה לשאת מרשות לרשות חפצים הנמצאים בתוך אותו הכלי, כאשר חלקם נישאים לצורך פיקוח נפש, ולפי זה מתירים לטלטל גם חפצים שאין בהם כלל צורך מבחינה מבצעית, שהכל נידון – לשיטתם – "כחפץ אחד" (כך נמסר לדוגמא בשם הרב נבנצל בשו"ת 'אבני דרך' יז, עמ' 158). אין כאן המקום להאריך בסוגיה עמוקה זו, ולעניות דעתי היתר זה מחודש וקשה לסמוך עליו לכשעצמו[13]. אך ודאי שלצורך קיום מצות תפילין אפשר לחזק בעזרתו את ההיתר האמור לעיל.

נחתום דברינו בסברא עקרונית נוספת, שנראה שבצירוף כל הנ"ל יש בה כדי לחתום ולהכריע את העניין: עבור חיילים רבים, ולעיתים דווקא עבור אלו שאינם בני תורה אלא נמצאים בתוך 'רצף מסורתי' מבחינת אורח חייהם ואמונתם, להנחת התפילין בזמן המלחמה משמעות רחבה מבחינה רוחנית כללית, ואף מבחינה נפשית. קשה להפריז בתיאור החוויה העוצמתית המתגלה בשעת הוצאת התפילין בלב המחנה, כאשר בזה אחר זה מניחים את התפילין דתיים ושאינם דתיים, קרובים ורחוקים. כמה רגעים של התלבשות בקדושה משמעותיים מאוד ומרוממים את מצבו הנפשי של החייל, ולעיתים של החבורה כולה, המתקבצת ומתעלה סביב התפילין. בהקשר זה אציין גם לעובדה שחיילים רבים הקפידו על הנחת תפילין גם במקרים בהם מסתבר שהם היו פטורים מעיקר הדין מצד הלכות 'עוסק במצוה', כי שאלת הנחת התפילין לא נתפסה על ידי הלוחמים רק כשאלה של 'חיוב ופטור', אלא כבחירה יסודית הקשורה לחיבור שורשי לעמקי הזהות הדתית והרוחנית שלהם. עניינים מעין אלו נוגעים לאווירה הרוחנית שהחיילים שורים בתוכה, ולעיתים קשה להפריז בהשפעתם הנפשית החיובית על רוח החיילים, והיא ודאי מהווה שיקול הלכתי במקרה זה כמו גם במקרים רבים אחרים.

גם אם יש מקום לדון האם שיקולים מעין אלו יכולים לעמוד לעצמם כדי להתיר את מה שאסור מעיקר הדין, ודאי וודאי שיש בהם כדי להצטרף ולהכריע את הכף להתיר לשאת את התפילין גם במחיר טלטולם בשבת, בדרך שהוצעה לעיל.

 

סיכום

במאמר זה העלינו מספר צדדים לדיון בעניין היתר טלטול תפילין בשבת בהליכה או בחזרה מפעילות מבצעית. כאשר מדובר בכרמלית ייתכן וניתן להתיר על פי הכלל של 'שבות דשבות במקום מצוה' אם מקבלים את הטענה – שאיננה פשוטה כלל – לפיה ריבוי חפצים בתוך הווסט מוגדר כ'ריבוי בשיעורים', האסור לחלק מהראשונים מדרבנן בלבד. היתר זה בעייתי יותר כאשר הטלטול נעשה בשבת לצורך הנחת התפילין לאחר שבת, לפי הפוסקים ששבות דשבות לא הותר לצורך 'מצוה דלמחר'. שיקול נוסף להתיר את טלטול התפילין קודם השבת, אף שכתוצאה מכך ייאלצו להחזירם בשבת, מבוסס על היתרי הסוגיה בעירובין בעניין המוצא תפילין ברה"ר.

החידוש המרכזי אותו ניסינו להבהיר ולבסס בעניין זה עולה מסוגיית הגמרא ביומא, שלפי חלק מהראשונים והפירושים מתירה ליהנות מתוצאת מלאכה הנלווית לפעולת פיקוח נפש, כל עוד האדם לא עושה עבורה פעולה מיוחדת ושונה. לפי זה הצענו שאם התפילין יונחו דרך קבע בתוך ווסט או תיק הלחימה, והחייל לא יצטרך לעשות פעולה מיוחדת עבור לקיחתן מעבר לפעולת טלטול התיק עצמו, ניתן להתיר את טלטולן בשבת. לסיום, חיזקנו את ההיתר על בסיס שתי סברות נוספות: סוגיית 'אגד כלי שמיה אגד' שיש הסוברים ששייכת גם לענייננו, ומשמעותן החשובה של התפילין ביחס לעולם הנפשי והרוחני של הלוחמים במלחמה, שלצד שיקולי פיקוח נפש ה'רגילים' גם הוא ראוי להיכלל בשיקולי הדחייה וההיתר.