המעין

עיון בגדרי מצות החינוך / הרב עמיחי רוזנפלד

הורדת קובץ PDF

הרב עמיחי רוזנפלד

עיון בגדרי מצות החינוך

מאמר זה מוקדש לכבודו

של ראש ישיבת 'אהבת ישראל' בבית שמש

הרב מרדכי פייג שליט"א

עם פרישתו לגמלאות

מצות החינוך- גדרי היסוד

במקומות רבים נזכרת מצות החינוך בדברי רבותינו. יסודה כבר במשניות, ובברייתות המובאות בסוגיות רבות[1]. לאורך הדורות האריכו הפוסקים בדיונים בגדרי חובת האב לחנך את בנו למצוות וללמדו תורה, בהיקפה ובתוקפה. ונפסקה להלכה בכמה מקומות בשו"ע.

באופן פשוט הדיונים המרכזיים בפוסקים עוסקים בגדרי החיוב של האב כלפי בניו, כאשר עיקר החיוב הוא לימוד תורה ומתוך כך גם הרגל לקיום מצוות. כיוון שהדברים פשוטים וידועים, ואינם עיקרו של מאמר זה אלא בסיס על גביו הוא נבנה, נביא את תמציתם מדברי החיי אדם (חלק א כלל סו סעיף א):

אם יש לו בנים קטנים, יחנכם במצוות, והיא מצות עשה מדברי קבלה, כמו שכתוב [משלי כב, ו] "חנוך לנער על פי דרכו". ומאוד הזהיר שלמה בספר משלי על חינוך הבנים... ואף על פי שמן התורה אין הקטן בכלל עונשים, כדכתיב [במדבר ה, ו] איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו', וקבלו חז"ל דהלכה למשה מסיני שלא נקרא הזכר איש עד שיהיה בן י"ג שנים שלימות... ולא נקראת הנקבה אשה עד שתהיה בת י"ב שנים שלימות כמו הזכר, אלא שמקדמת שנה אחת... מדרבנן חייב לחנכם.

תפיסה פשוטה זו מעלה תמיהות רבות בתשתיתה. ראשית, מה מקומה של האם בחינוך בנה[2]? לכאורה כל החובות הללו נזכרים רק כלפי האב. שנית, האם החינוך מתמצה בהקניית הרגלי קיום מצוות? ולבסוף, האם החינוך מתחיל רק מגיל בו הבן הוא בר דעת ומסתיים בהגיעו לגיל מצוות?

 

חינוך להרחקה מאיסורים

אחד הדיונים ההלכתיים עוסק בחינוך להרחקה מאיסורים. הפוסקים נחלקו בגדרי ההרחקה הזו, אך ברור שהיא מוגבלת מאוד[3]. מאידך, מלשון הרמב"ם עולה חלוקה מעניינת בחינוך להרחקה מאיסורים (הלכות גניבה פרק א הלכה י):  

ראוי לבית דין להכות את הקטנים על הגנבה כפי כח הקטן כדי שלא יהיו רגילין בה, וכן אם הזיקו שאר נזקין.

הרמב"ם מחלק בין הרחקה מאיסורים שבין אדם למקום, בה אכן יש לדון עד כמה קטן חייב להיצמד לגדרי הדין ההלכתי, לבין הרחקה באיסורים שבין אדם לחברו שהיא הרחקה מוחלטת. מניין למד הרמב"ם את דבריו? המגיד משנה כותב שחלוקה זו היא סברה פשוטה[4], שהרי לא יתכן שנאפשר לקטן שיגרום לתקלות.

כיצד ניתן להבין את החלוקה הזאת? באופן טכני אפשר לתפוס אותה כחלק מחלוקה רחבה המופיעה במקומות רבים בתלמוד ובפוסקים בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. אבל באופן מהותי ניכר שיש כאן אמירה כללית יותר על תפיסת החינוך. כך כותב הרב וולבה (זריעה ובניין בחינוך עמ' מב):

יש מעמד מיוחד למצוות שבין אדם לחברו. כאשר הילד גורם נזק או גונב, פוסק הרמב"ם שעל בית הדין להכות את הקטן ולהפרישו מהעבירה. אם כך בית דין - הורים על אחת כמה וכמה. צריכים לתת תשומת לב מיוחדת לעניינים שבין אדם לחברו לגבי הילדים. הילד צריך להתרגל לשמור על מה שלא שייך לו, לא לגעת, לא להזיק לאחרים וכיו"ב... ההורים צריכים לחנך את הילד לתשומת לב ולאיכפתיות מהזולת...

כלומר, בהקשר החינוכי מצוות שבין אדם לחברו אינן נתפסות רק כקטגוריה הלכתית נפרדת, אלא נתפסות כקטגוריה חינוכית נפרדת - חינוך לתשומת לב ולאכפתיות מהזולת. כמובן שניתן היה לומר שזהו חלק מחינוך לקיום מצות 'ואהבת לרעך כמוך', אבל בדברי הרב וולבה ניכר שיש כאן משהו גדול יותר מאשר חיפוש מצוה מסוימת, יש כאן גדר כללי של חינוך, ובהמשך ננסה להגדיר את יסודו.

 

חלוקה יסודית במצות החינוך

לאור הדברים אנחנו למדים שמעבר למצות חינוך למצוות, ישנה חובה רחבה יותר לחנך את הילדים לעולם ערכי. הדברים מפורשים בתורה לגבי אברהם אבינו (בראשית פרק יח פסוק יט):

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט...

שבחו של אברהם אבינו היה בחינוך בניו[5]. הוא לא חינכם למצוות שהרי טרם ניתנה תורה[6], אלא לשמור את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט. מה שכתב הרב וולבה לעיל על דרך השלילה, כאן מנוסח על דרך החיוב.  

גם בעצם החינוך לקיום מצוות קיימת החלוקה הזו, בין חינוך לקיום מצוות לחינוך להמשך המסורת ויראת שמים. יש גדרים הנובעים מחובת החינוך למצוות, אך יש גדרים הנובעים מהרצון לקשור את הילד למסורת ישראל, על אף שאין הם בגדר חינוך למצוות.

ההלכה הפשוטה ביותר הנובעת מחלוקה זו מפורשת במסכת סוכה (מב עמוד א-ב):

תנו רבנן: קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? - אמר רב המנונא: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. קריאת שמע מאי היא? פסוק ראשון...

בניגוד לחינוך לקיום מצוות כאן מדובר בקטן שאינו בר הבנה, ואעפ"כ אביו מחנכו[7]. כאשר ילד רק למד לדבר, ברור שהוא אינו מבין את תוכן דבריו, אך למרות זאת אנחנו מטביעים בו חותם[8]. הדברים מנוסחים היטב בדברי רבנו מנוח (הלכות שביתת עשור פרק ב הלכה י):

...ומה שכתב הרב כאן כדי לחנכו במצוות, ולעיל נמי כתוב מחנכין אותו לעשות, בא להודיענו דתרי חנוכי הוו, כדאמרינן בגמרא אמר רבה תרי חנוכי הוו וחד דהשלמה. וחנוך השעות אינו חובה מדרבנן אלא חובה המוטלת על כל אדם מעצמו ללמד ולהרגיל בניו ללכת בדרכי יושר כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו וגומר, וכדי להכניסם תחת כנפי השכינה כדאמרינן יודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו...

רבנו מנוח מחלק בין החובה לחנך לקיום מצוות, לבין החובה לחנך ללכת בדרכי יושר ולהכניס את הבנים תחת כנפי השכינה.

ניתן להגדיר את חלוקת היסוד לאור דבריו של הנצי"ב (העמק דבר דברים פרק יא פסוק א):

...נכלל בזה מצות חינוך לבנים שיהיו מקיימים המצוות אחרי כן, וכל זה נכלל באהבת ה'...

מצות החינוך במובנה הרחב נכללת במצות אהבת ה'. הקניית הרגלי הקיום המעשי היא רק כלי וביטוי חיצוני להקניית הרגש של אהבת ה'. הדברים חדים יותר כאשר משווים אותם למצות חינוך הנקשרת בפוסקים למצות תלמוד תורה.

 

מצות הקהל

הבחנה יסודית זו במהות מצות החינוך מאפשרת הסבר פשוט בפרשה מפורשת בתורה: פרשת הקהל. ידועים דברי רבותינו ביחס לחובה להביא ילדים קטנים למקדש במצות הקהל (חגיגה דף ג עמוד א):

טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן.

רבות נכתב על תשובת התלמוד, בדרשות רבות היא נדרשה. לאור האמור לעיל, ניתן להבין את הפרשה כפשוטה, כפי שמבאר אותה המהרש"א בפשטות:

וא"כ הטף דהכא ע"כ לא איירי בהגיעו לחינוך... אלא דכתיב הכא ישמעו ולמדו ליראה את ה' כל הימים, דהיינו שתתחזק בהם השמיעה ללמידה ליראה אותי כל הימים דהיינו בימי גדלותם.

מדובר בטף שטרם הגיע לחינוך[9], הבאתם היא כדי לחזק בהם את השמיעה, לקשור אותם כבר בגיל צעיר, שכאשר הם יגיעו לגיל החיוב- הקיום כבר יהיה טבעי להם.

הרש"ר הירש מנסח את הדברים בצורה נפלאה (דברים פרשת וילך פרק לא פסוק י- יג) מתוך הבנה כללית של מצות הקהל:

מצוה זו של קריאת התורה לא באה להביא את העם לידי ידיעת התורה, שהרי מצות לימוד תורה מוטלת על כל איש בכל יום בחוג ביתו הרגיל, ועל כך נאמר: "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" וגו' (לעיל ו, ז), "ולמדתם אתם את - בניכם לדבר בם" (לעיל יא, יט); אלא זו היא מצוה החורגת מהשיגרה הרגילה, החוזרת אחת לשבע שנים והמבקשת להשיג מטרה מיוחדת....למען ישמעו. באסיפה כללית של האומה הם שמעו על מקורה האלוהי של התורה ועל ההתחייבות לקיים אותה; האומה עצמה ערבה לכך והיא מכריזה על כך תמיד מחדש על ידי נציגה העליון... שהרי במעמד גדול של קיבוץ כל העם נתחדשה בלבם ההכרה שאל אחד הוא אלהי כולם והוא מנהיג גורלם ומדריך מעשיהם, והכרה זו תגביר את יראת ה' שבלבם ותכוון אותה למגמה אחת: ושמרו לעשות את - כל - דברי התורה הזאת.

הרש"ר מחלק במפורש בין מצוות לימוד התורה הרגילה לבין מעמד הקהל בו הדגש הוא על הברית, אליה העם קושר את כל ילדיו. גם בהמשך דבריו מדגיש הרש"ר שילדים אלה שאינם ברי לימוד תורה:

...ובניהם וגו'. הילדים עדיין לא הגיעו לכלל דעת, והדברים שהם שומעים מדברי התורה לא יביאו אותם לידי לימוד התורה וקיומה; אולם כאשר ישמעו את דברי התורה יחד עם הוריהם באסיפת העם הגדולה, הרי עצם המעמד הזה יטביע את רישומו על נפש הילד: הם יראו את ההמון הרב המקשיב ביראת כבוד, וכך יגיעו לכלל יראת ה'. אצלם שמיעה, לימוד ויראה אינם שלושה עניינים נפרדים אלא ישמעו ולמדו ליראה: על ידי עצם השמיעה הם ילמדו יראת ה', אולם עדיין הם רחוקים משמירה ועשייה.

בדבריו אפשרות נוספת ליסוד להגדרת מצות החינוך, והיא דווקא יראת ה'. הדברים באים לידי ביטוי גם בדברי המלבי"ם (דברים פרק לא פסוק יג) ביחס לטף:

...ואף שלא ישיגו התועלת הנאמר בהגדולים שהוא להשיג תשוקה לכל פרטיות התורה, אבל ישיגו תועלת כללי יותר מהגדולים לפי שהמעמד הזה יהיה ניצב לעיניהם כל ימי חייהם וישפטו ממנו תמיד אלה הדברים... מזה יבינו איך לירא את ה' אלהיכם כל הימים. כי זכר המעמד שראו בקטנותם לא ישכח מהם כל ימי חייהם כנ"ל:

ברור שהטף אינו מבין את האירוע מבחינת תוכנו, אבל החוויה של המעמד הזו נחצבת בתודעתם ותלווה אותם כל הימים[10].

עסקנו ברף התחתון של גיל החינוך ליראה ואהבה, אך הדברים נכונים גם לגבי הרף העליון של גיל חינוך. חינוך ליראת שמים אינו מסתיימת בגיל מצוות בדווקא. כך מוכח במסכת קידושין (דף ל עמוד א) המסבירה את הפסוק "חנוך לנער" על נערים בני שש עשרה ומעלה[11].

 

מקומה של האם בחינוך בנה במובנו הרחב

עד כאן עסקנו בעצם ההגדרה של מצות החינוך במובנה הרחב יותר, ולא רק בגדרי החינוך למצוות. אכן נראה שלא רק הגדרתה שונה, אלא גם גדריה. במסכת חגיגה ברור שחובת הבאת הטף ל'הקהל' אינה רק על האב אלא גם על האם[12]. והדברים פשוטים, שהרי כבר שלמה המלך מלמד אותנו בפתיחת ספר משלי (פרק א פסוק ח):

שְׁמַ֣ע בְּ֭נִי מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ וְאַל־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ

ובביאור הגר"א:

אביו הוא מלמדו תורה כמ"ש ולמדתם וגו' ושננתם וגו', ואמו היא המדרכת אותו לעשות מצוות וללכת בדרך ישרה

ברור אם כן שחלקה של האם שווה לחלקו של האב בהנחלת הדרך הישרה לבניה, ולא עוד אלא אף בחינוך לקיום מצוות, והמעניין שדווקא את חלקה מכנה הכתוב תורה[13]. ובמדרש (שמות רבה פרשת יתרו פרשה כח סימן ב):

...כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים... ד"א למה לנשים תחלה שהן מזדרזות במצות, ד"א כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה...

מפורש במדרש שהאם היא המנהיגה את בניה לתורה. וכאמו של ר' יהושע בן חנניה הנזכרת לעיל[14].

 

סיכום

ספרות ההלכה עוסקת על פי רוב בגדרי מצות החינוך המסתעפת ממצות תלמוד תורה ועניינה חינוך לקיום מצוות. אבל פרשיות שלמות וסוגיות ערוכות עוסקות במצות החינוך במובנה הרחב, חינוך ליראת שמים המסתעפת ממצות אהבת ה'. גדרי מצוה זו רחבים יותר מחינוך לקיום מצוות, הן ביחס להורים והן ביחס למתחנכים. הגדרים שעלו במאמר הם גיל תחילת החינוך, גיל סיומו וחובת שני ההורים בחינוך ילדיהם. בהערה הוזכר הדיון לגבי חובת חינוך הבת, שמתאימה אף היא לגדרי חובת החינוך במובנה הרחב.