המעין
כללי פשרה בבתי דין הרבניים / הרב יצחק צבי אושינסקי
הורדת קובץ PDF
הרב יצחק צבי אושינסקי
כללי פשרה בבתי דין הרבניים
עקרונות
האם רשאי דיין להסתלק מן הדין כשאינו רוצה לדון דין תורה?
בעל דין הדורש דין ולא פשרה – האם נדונו כסרבן?
לא מאפשרים לנתבע אלים להינצל מן הדין
נתבע שנראה לבית דין כרמאי לא יחמוק מהדין
תקנות למניעת הישמטות הנתבע בדין זבל"א
חילוק בין הראיות הנ"ל לנידון דידן
פסק דין פשרה נגד רצון בעלי הדין
האם רשאי בית הדין ללחוץ על בעלי הדין להגיע לפשרה בהסכמה?
לסיום
עקרונות
מזה דורות בתי הדין דנים דין פשרה בין בעלי הדין. דין הפשרה הוא נפוץ ומקובל. במאמר זה נבאר בעה"י מה מבוקש מהדיין הבא לדון בפשרה, מהו מעמדה של הפשרה בבית הדין מול האפשרות לדון בדין תורה צרוף, ובעוד מספר הלכות מעשיות ודילמות מצויות הנוגעות לעשיית פשרה בין כותלי בית הדין.
בירושלמי (סנהדרין פרק א הלכה א) מובא:
ר' יוסי בר חלפתא אתון תרין בר נש מידון קומוי, אמרו ליה על מנת שתדיננו דין תורה, אמר לון אני איני יודע דין תורה, אלא היודע מחשבות יפרע מאותן האנשים.
בפירוש פני משה על הירושלמי שם מבאר שר"י בר חלפתא אכן דן את אלו שבאו לפניו, ואולם לא לפי דין תורה צרוף אלא ע"פ הנראה לו מהטענות שטענו לפניו, והוסיף ואמר להם שהיודע מחשבות, הקב"ה, הוא יפרע ממי מכם שטוען שקר. גם בפירוש שיירי קרבן על הירושלמי שם מבאר שכוונת דבריו "היודע מחשבות יפרע" וכו' היא שאפילו שאינו יודע לדון דין תורה בכל זאת דינו הוא בגדר "לפני ה'", ולכן אין לבעלי הדין רשות לטעון שקר.
ואולם בפירוש קרבן העדה (שם) מבאר שאמר להם ר"י בר חלפתא שאינו רוצה לדונם כדין תורה משום שאינו יודע את כל הדינים ויוכל לטעות בדין, ומכאן מוכיחה הגמרא שאין הדיין צריך לדעת את כל הדינים. את דברי ר"י בר חלפתא "היודע מחשבות יפרע מאותן האנשים" מבאר שם שכוונתו הייתה שהקב"ה ייפרע מאותם הדיינים שפוסקים הלכה במכוון נגד דין תורה.
וממשיך שם הירושלמי:
בימי שמעון בן שטח ניטלו דיני ממונות. אמר רבי שמעון בר יוחאי בריך רחמנא דליכא חכים מידון.
ומבאר שם בפירוש פני משה שרשב"י בירך את הקב"ה שאינו יכול לדון ואין עליו עונש המשפט. כן איתא גם בפירוש קרבן העדה שם, שהודה רשב"י להקב"ה שניטלו דיני ממונות משום שסבר שאינו חכם לדון דיני ממונות.
בעקבות דברי הירושלמי האלו כתב בספר מצוות גדול (עשה קז):
צריכין הדיינין להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה כי נתמעטו הלבבות, וגרסינן בירושלמי בפרק קמא דסנהדרין, ובספר חפץ הביאו, בימי רבי שמעון בר יוחאי בטלו דיני ממונות, א"ר שמעון בר יוחאי בריך רחמנא דליכא חכם מידון. ר"י בר חלפתא באו שני אנשים לפניו לדין, אמרו לפניו על מנת שתדיננו דין תורה, אמר להם איני יודע לדון אתכם דין תורה וכו'.
דברי הסמ"ג הנ"ל מובאים גם בטור חו"מ (סי' יב).
ומדוע אכן בטלו דיני ממונות בימי רשב"י? הב"ח חו"מ (סי' יב) מבאר שלפי גרסת ספר המצוות הנ"ל "אמר רשב"י בריך רחמנא דליכא חכם מידון" נראה שהטעם שבטלו דיני ממונות אינו מובא במימרא זו בירושלמי, ורשב"י בירך את הקב"ה על שבטלו דיני ממונות משום שאינם חכמים ובקיאים מספיק, וכך יינצלו מהעונש שיכול היה לבוא עליהם אם היו דנים וטועים. ומוסיף הב"ח שלפי גרסת הטור שם שהעתיק את דברי ספר המצוות הנ"ל בלשון "אמר רשב"י לית דחכים בדין" עולה שרשב"י בא בדבריו לתת טעם למה בטלו דיני ממונות בזמנו, והטעם הוא "לפי כי אין שוב חכם גמור שיכול לדון דין תורה" כלשונו של הב"ח.
כדברי הסמ"ג וכלשונו פוסק גם השו"ע (חו"מ סי' יב סע' כ):
צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה.
ויש לבאר את כוונת דברי הסמ"ג, שלמרות שקובעת הגמרא בסנהדרין (שם) שבטלו דיני ממונות משום שאין בינינו בעלי חכמה לדון דין תורה (ע"פ דברי הטור שהובאו לעיל שזהו הטעם שבטלו דיני תורה), בכל זאת אין אנו פוסקים כיום שלא ידונו כלל דין תורה, אלא שההוראה לדיין היא להתרחק בכל היכולת מלדון דין תורה. והסבר הדברים הוא שאמנם בדרגת דין תורה שהיה בזמן רשב"י הבינו התנאים בשכלם שאינם יכולים לדון, וכן משום מעלתם חששו מאוד מטעות, ואולם דור דור ודורשיו, ועתה אמנם יש ג"כ להתרחק מהדין, ואולם עדיין ישנם מצבים שניתן לפסוק כפי דין הצרוף. כן איתא גם בגמרא בסנהדרין (ו, ב) בדברי רב יהושע בן קרחה, ובשו"ע חו"מ (סי' יב סע' ב), שמצוה להציע לבעלי הדין בתחילת הדין שיבחרו בפסק של פשרה, ואולם פשוט שכאשר אינם מסכימים בשום אופן לפסק של פשרה ישנה אפשרות לעשות להם דין.
דין זה שבשו"ע ובגמרא בסנהדרין שונה מהירושלמי (שהובא לעיל), משום שבבבלי כאן מובא שיש להעדיף הפשרה משום "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" – שיהיה גם משפט וגם שלום בין בני האדם, דהיינו דין של פשרה, ואולם בירושלמי ובסמ"ג מודגש היבט אחר, השיקול מצידם של הדיינים, שלמרות שקיימת אפשרות לדון כפי הדין הצרוף - בכל זאת עדיף שיתרחקו ממנה וישתדלו לדון רק בפשרה.
העולה מהדברים עד כאן הוא שיש לדיין מצידו לנסות בכל היכולת לשכנע את בעלי הדין לדון בפשרה ביניהם, כמובא בגמרא בסנהדרין (ו, ב) ובשו"ע חו"מ סי' יב סע' ב, ואכן כיום בכל שטרות הבוררות שחותמים עליהם הצדדים ישנו סעיף הקובע שהפסק שיתן הדיין בדינם הוא "בין בדין ובין בפשרה". אולם אם דורשים הצדדים דין תורה צרוף ואינם מוכנים לפשרה, יש לדיין לדונם ע"פ דין תורה.
האם רשאי דיין להסתלק מן הדין כשאינו רוצה לדון דין תורה?
הסברא נותנת שבמקום שישנם בתי דין אחרים, או כמה הרכבים באותו בין דין, יכול הדיין לומר שאינו מעוניין לדונם כדין תורה, וילכו הצדדים לבית דין אחר באותו מקום המוכן לדונם בדין תורה. נלע"ד שלא גרע דין זה מהמובא בגמרא סנהדרין (ו, ב) ומהנפסק בשו"ע (חו"מ ריש סי' יב) שעד שלא ישמע הדיין את דברי הצדדים, או לאחר ששמע דבריהם ואינו יודע עדיין להיכן הדין נוטה, יכול להסתלק מן הדין כאשר חושש מאחד מבעלי הדין שהוא אדם קשה ואלים, ולא גרועה אימת הדין המוטלת על הדיין מאימת בעל הדין האלים. לכן הוא יכול להסתלק קודם הדיון, ולהעביר את הדין לבית דין אחר או להרכב אחר באותו בית דין.
ואמר לי בעבר הגאון רז"נ גולדברג זצ"ל, שרשאין דייני בית הדין להסתלק מהדין כאשר אחד מהצדדים תובע שידונוהו דווקא בדין תורה ולא בפשרה.
בעל דין הדורש דין ולא פשרה – האם נדונו כסרבן?
דייני בית דין לממונות מתמודדים לא אחת עם השאלה האם בעל דין שדורש לדון דווקא בדין תורה ולא מוכן לקבל פשרה נחשב סרבן דין. לכאורה ע"פ מה שהבאנו עד כה עולה שניתן כיום לדון דין תורה צרוף, ואולם על הדיינים להתרחק מכך בכל היכולת ולהשתדל לדון רק בפשרה. א"כ אין מקום לדון את הבעל דין הדורש דין כסרבן, שהרי האפשרות של דין תורה קיימת, והוא יכול לבחור בה אם כך חפץ.
כמו כן נראה מסברא שאי אפשר לכופם לפשרה, שהרי כאשר באים בעלי הדין לדון בתי דין לממונות מחתימים אותם על שטר בוררות, או שמקבלים הצדדים קניין, כדי שיוכל בית הדין לדון גם בפשרה, א"כ מוכח שיכולים לסרב לדון בפשרה ולדרוש רק דין תורה צרוף, אחרת מדוע צריך את הסכמתם לפשרה?
כמה מסקנות עולות מהמובא עד כה: א. יש לדיין להתרחק בכל היכולת מלדון דין תורה, אלא ישתדל לדון רק בפשרה (בשטר הבוררות שחותמים עליו הצדדים לפני הדיון בבית הדין לממונות מסמיכים את בית הדין לדון הן בדין והן בפשרה). ב. למרות זאת רשאי בעל דין לדרוש שידונו אותו בדין תורה צרוף ולא בפשרה, ואין נחשב כסרבן בשל דרישתו זו. ג. במצב זה יכול הדיין להסתלק מהדין, ולהורות לצדדים שיפנו לבית דין אחר או להרכב אחר.
המסקנות הנ"ל יוצרות בעיה קשה ומסובכת, שלכאורה מצאנו פתח לסרבני דין - הנתבע יסרב לחתום על שטר בוררות ולדון בפשרה, הדיינים יסתלקו מלדונו בדין תורה, ובא לנתבע גואל! התובע לא יהיה מסוגל לעבור מבית דין אחד למשנהו במשך תקופה ארוכה, כל בית דין יסתלק מהדין הזה וידחהו לאחרים, התובע יתייאש והנתבע יצא נשכר! מסקנה זו אינה מתקבלת על הדעת. לא ניתן לאפשר לנתבע לחמוק מהדין.
לא מאפשרים לנתבע אלים להינצל מן הדין
מדינא דגמרא אדם שרוצה לחבל באופל ניהול הדיון כדי שלא יצא דין אמת לאמיתו נמנע ממנו זאת, ותקנו תקנה מיוחדת כדי שלא יוכל להינצל מן הדין. הגמרא בבבא מציעא (לט, ב) מספרת שלמרי בר איסק בא אדם ממקום אחר, הציג עצמו כאחיו ותבע את חלקו בירושה. אמר לו מרי בר איסק שאינו מזהה אותו כאחיו וממילא לא יקבל. פסק רב חסדא שאותו אדם שהגיע יביא ראיה שאכן הוא אחיו של מרי בר איסק. טען אותו האח שאכן יש לו עדים על כך, ואולם הם חוששים לבוא ולהעיד מפני שהם מפחדים ממרי בר איסק שידוע כאדם אלים, ולכן פסק רב חסדא שמרי בר איסק הוא זה שמוטלת עליו ההוכחה שאדם זה שהגיע אינו אחיו. שאל מרי בר איסק את רב חסדא "דינא הכי? המוציא מחברו עליו הראיה!" וא"כ מדוע חובת ההוכחה עברה אליי למרות שהטוען שהוא אח הוא זה שבא להוציא ממני. ענה לו רב חסדא שכך הוא דן לאנשים אלימים, משום שלא ניתן להביא עדים נגדם משום אלימותם, ולכן חובת ההוכחה מוטלת עליהם. נמצאנו למדים שאין לאפשר לאדם ליצור מצב שלא תהיה אפשרות לדון אותו, אפילו שע"פ גדרי ההלכה הצרופה הוא צודק.
נתבע שנראה לבית דין כרמאי לא יחמוק מהדין
בעיה מעין זו שלפנינו מצינו ברא"ש בסנהדרין (פרק רביעי סי' א), וכן מובאים דבריו גם בשו"ע חו"מ (סי' טו סע' ג) אודות דין מרומה: "וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה, היה כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה". ולכאורה יש כאן פתח מצוין לנתבע הרמאי להימלט מהדין - הוא יתנהג כרמאי, הדיין יסתלק, ולא עוד אלא שיתן בידו פתקא ששום דיין לא ידון את הדין הזה, והנתבע הרמאי זכה ברמאותו! אלא שהרא"ש כבר סתם פרצה זו, ודאג שלא יוכל הנתבע הרמאי להשתחרר מדינו ע"י הסדר זה. וז"ל הרא"ש שם (ומובא בשו"ע שם סע' ד מיד לאחר הדין הקודם): "בד"א שהתובע רמאי, אבל כשהנתבע רמאי אין הדיין יכול להסתלק, שלא ישתכר הרמאי ברמאותו, אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו, ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב יחייבנו אם הוא דיין ממוחה ויחיד בדורו". גם בנידון דידן שבו ישנה לכאורה פירצה לנתבעים סרבנים, יש מקום למצוא דרך שלא יוכל הנתבע לצאת נשכר ולהינצל מן הדין, אלא נחייבו לדון בפני אותו בית דין שבו תבעו התובע.
תקנות למניעת הישמטות הנתבע בדין זבל"א
נראה שמהדין של "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד" (זבל"א) ניתן למצוא עוד בסיס ומקור לכך שלא נוכל לתת לנתבע להישמט מן הדין. דין זה של זבל"א מקורו במשנה בסנהדרין (כג, א) שאם לא הסכימו בעלי הדין על בית דין שמקובל על שניהם בוחר כל אחד מבעלי הדין דיין שידון אותם בדין זה, ושני הדיינים הנ"ל יבררו להם דיין שלישי, ואין צריך שיהיה דיין שלישי זה ברצון בעלי הדין. הרא"ש תיקן תקנה המונעת מנתבע רמאי לנצל מצב זה כדי להישמט מן הדין. וז"ל הטור (חו"מ סו"ס יג) בשם הרא"ש בסנהדרין (ריש פרק זה בורר): "ואם לא יוכלו הדיינים להשוות דעתם לברור להם שלישי, זקני העיר ומנהיגיה יתנו להם שלישי, ואם אין זקנים ומנהיגים בעיר ילך התובע בפני שלושה ויכופו הנתבע לבוא לדון בפניהם". הרא"ש הקפיד למצוא תקנה שלא יוכל הנתבע לנצל מצב של אי יכולת לברור דיין שלישי כי לא יתכן להשאיר מצב שאין מי שידון את הנתבע ולא ייערך לו דין כלל, ולכן תיקן שבמצב כזה יכפו את הנתבע לדון בפני שלושה ואפילו כאלו שלא נבחרו על ידו. דין זה הינו סמך גדול לנידון דידן, שלא יתנו לנתבע ליצור מצב שלא יהיה מי שידון אותו (בהנחה שאנו יודעים שאין בית דין שידונו אותו בדין תורה צרוף) אלא יכופו אותו לדון בפני בית זה שבא לפניו.
תקנה נוספת מוסיף הרא"ש שם למניעת אפשרות שיחמוק הנתבע מדין אמת (ומובאת ג"כ בטור שם): "וכן אם הנתבע מערים לברור דיין שאינו הגון לשבת אצל דיין הגון, כופין אותו לדון בפני שלושה או שיברור דיין הגון". גם פה רואים אנו תקנה המונעת מנתבע לנצל מצב מסוים כדי לחמוק מן הדין.
תקנה נוספת בדין זבל"א המונעת מנתבע לנצל דין זה לטובתו מובאת בהגהות מיימוניות (פרק כד מהלכות סנהדרין אות ד בשם המהר"ם, ומובאת ג"כ בב"י חו"מ סו"ס יג), שאם בירר הנתבע דיין היודע עדות לתובע (כדי שלא יוכל הדיין להעיד לטובת התובע ובכך לא יוכלו לחייב את הנתבע בדין), דוחקים את הנתבע לברור דיין אחר כדי שדיין זה יוכל להעיד. נמצאנו למדים מכל הנ"ל שלא משאירים פתח לנתבע להינצל מן הדין, אלא מתקנים תקנות כדי לכוף את הנתבע לעמוד בדין.
ניתן לומר לפי זה שגם בנידון דידן יש לקבוע, שאם תובע הנתבע שידונוהו רק בדין תורה ולא בפשרה, ואין הדיינים פה או במקום אחר מוכנים לדונו בדין תורה צרוף, לא ניתן לנתבע לחמוק כך מן הדין, אלא יכופו אותו לדון בפני בית הדין הראשון שבו נתבע, ואם לא יסכים לחתום על שטר הבוררות ינהגו עמו כדין סרבן דין (זאת בהנחה שאכן ברור לבית הדין שלא יימצא בית דין אחר הגון המוכן לדונו בדין תורה צרוף. וראו עוד להלן בקשר לכך).
חילוק בין הראיות הנ"ל לנידון דידן
אמנם לאחר שהבאנו את כל הראיות הנ"ל שאין להשאיר דין ללא פסק ואין לאפשר לנתבע להימלט מן הדין, נראה שיש מקום לחלק בינן לבין תובע שמסרב לפשרה ורוצה לדון רק בדין תורה. וההבדל לכאורה פשוט - בכל המקרים שהבאנו בתשובות הראשונים מדובר בנתבע שרוצה להימלט מן הדין, זאת מגמתו וכך הוא פועל - נתבע שגורם שהדין ייראה מרומה, אדם אלים שמפחיד את עידי התובע, מי שבורר דיין שאינו הגון בזבל"א, מי שבורר דיין היודע עדות לחברו וכד'. בכל המקרים הנ"ל קל להבין מדוע נדון אותו בעל כורחו ולא ניתן לו את מבוקשו, שהוא למעשה הימלטות מן הדין. ואולם נידון דידן שונה הוא בתכלית. הנתבע שלפנינו רוצה רק דין תורה משום שהוא הנתבע והכסף בידו, והוא רוצה שהספק יוביל לכך שיפסקו "המוציא מחברו עליו הראיה" ולא יוציאו ממנו ממון. אין מגמתו לבטל את הדין או להישמט. מגמתו היא צודקת והגיונית. פשרה יכולה להוציא ממנו ממון גם על צד הספק, ואילו דין תורה מובהק ישאיר במצב של ספק את הממון בידו. יתכן לומר לפי זה שבנידון שלפנינו לא יכפוהו לפשרה, לא ידונו אותו כסרבן, אלא יסתלקו בית הדין ויורו לתובע ללכת למקום אחר ששם ידונוהו.
ואולם, למרות ההבדל הנ"ל עדיין יש מקום לדמות את דברי הרא"ש לנידון דידן, שהרי העיקרון בדבריו הוא שאי אפשר להוציא דין לא פסוק מתחת ידי בית הדין וימשיכו בעלי הדין לריב לנצח, ועקרון זה תקף גם בנידון דידן. ואכן, ביושבי בעבר כדיין בבית הדין ברבנות ירושלים סיפר לי הג"ר ברוך שרגא שליט"א, ראב"ד ירושלים, ששאל בעבר את הגרי"ש אלישיב זצ"ל מה דינו של אדם המוכן שידונוהו רק ע"פ דין תורה, והוא השיב לו שיש לדונו כסרבן, וניתן לכתוב עליו כתב סירוב כאחד שאינו רוצה לדון כלל לפני בית דין.
פסק דין פשרה נגד רצון בעלי הדין
דברים יותר מפורשים ונחרצים עד כמה יש לנו לדאוג שלא ירוויח הרמאי, ועד כמה חובת בית הדין לדון כל אחד ואפילו שנראה שיש לפוטרו בלא משפט, מוצאים אנו בתשובת הרא"ש (כלל קז דין ו', תמציתה הובאה לעיל מהרא"ש בסנהדרין). וז"ל הרא"ש שם, באמצע תשובה ארוכה העוסקת בדין מרומה:
נמצא, כשהנתבע טוען ברמאות לא שייך האי טעמא, ובעי דרישה וחקירה, וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין, ואם אינו רוצה להשיב לדיין ומכסה ומעלים דבריו, ומשיב תשובות גנובות כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמיתת הדין, מה יעשה הדיין, לזכותו אי אפשר וכו', ואם יסתלק מן הדין היינו זכות כי בזה ייפטר אם שום דיין לא יזדקק לדונו מפני שהוא טוען ברמאות ואינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות, ונמצא חוטא נשכר, ועל זה ועל כיוצא בזה נאמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וכו', ויעשה הדיין כאילו השיב ונתברר שקרו, ויחייבנו מאומד הדעת וכו'.
נמצאנו למדים מדבריו הנחרצים של הרא"ש שאין לנו לתת לאדם ליצור מצב שלא יוכלו לדונו ונמצא חוטא נשכר, אלא אדרבה, לא יסתלק הדיין מן הדין, ויעשה כל שביכולתו כדי לדון את הנתבע.
המעיין בהמשך דבריו של הרא"ש בתשובתו שם יראה שמצא הרא"ש חובה להדגיש את הדברים הנ"ל שוב, והפעם מזווית אחרת, כהמשך לאותו העיקרון שאי אפשר לדיין להשאיר דין לא פסוק, ולמרות הקושי לדון דין זה יש לדיין לעשות דין של פשרה:
והיינו טעמא, דכיון שבא הדין לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו הבעלי דינין זה עם זה, וכתוב אמת ומשפט שלום וכו', כי ע"י המשפט יש שלום בעולם, ולכן נתנו כח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה כדי לתת שלום בעולם. וכן מצינו בגמרא שניתן כח לדיין לעשות דין כעין פשרה וכו'.
הדין הזה נפסק גם בשו"ע חו"מ (סי' יב סע' ה). ועיי"ש בסמ"ע (שם ס"ק יב) הכותב שהדיין יכול לפסוק פשר זה גם בעל כורחם של בעלי הדין. לאחר מכן מביא שם הרא"ש דוגמאות מהגמרא לדבריו אלו, ולאחר הדוגמאות הוא ממשיך:
כל זה סברתי והארכתי להודיע שאין כח ורשות להוציא את הדין חלוק מתחת ידו, שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם, ולכן נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו וכו' ופעמים על דרך פשרה.
ומצאתי בשו"ת קול מבשר (לרב משולם ראטה חבר ביה"ד הגדול, ח"א סי' נ) שהסתמך על דברי הרא"ש הנ"ל למעשה:
אמנם מצאתי בתיק של בית הדין דתל אביב וכו'. נראה מזה דסיבת דרישת הבית הדין לחתום על הצהרה הייתה מפני שלא יכול ביה"ד לעמוד על הבירור הנכון בוודאות רצה להחליט כעין פשרה לפי ראות עיניהם, ולכן רצה שיחתמו הצדדים שמסכימים לזה. ובאמת מבואר בחו"מ סי' יב סע' ה... לפי זה לא היה צורך שיחתמו הצדדים על הצהרה בנדון דידן, והיה בכח ביה"ד לפסוק לפי ראות עיניו גם בלתי חתימתו והסכמתו של הבעל, אך אולי לפי שהבית דין ידעו שהוא גברא דלא ציית דינא והולך לערכאות רצו שיחתום על הצהרה כדי למנוע סחיבות ודחיות ושהיות מצידו.
נראה שהרב ראטה סמך על דברי הרא"ש שהובאו לעיל כדי לאפשר לדיינים לדון ע"פ שיקול דעתם כפשרה גם כאשר אין הצדדים רוצים לחתום על הכתב הנותן כח לדיינים לדון גם בפשרה.
יש לציין שלמרות שהרא"ש פסק את דינו במקרה שאי אפשר לדון את הדין בלא פשרה (דין מרומה) ובזה פסק לדון בפשרה, בכל זאת מסתמך בשו"ת קול מבשר שם על עיקרון זה גם במקרה שיכלו הדיינים לפסוק ע"פ דין, ורק מחמת שלא יכלו לעמוד על הבירור הנכון בוודאות דנו אותם בפשרה.
האם רשאי בית הדין ללחוץ על בעלי הדין להגיע לפשרה בהסכמה?
שאלה מעשית מאוד בבתי דין העוסקים רבות במשא ומתן עם צדדים ומנסים להביאם להסכמות בפשרה, עד כמה מותר להם ללחוץ על מי מבעלי הדין להסכים לפשרה המוצעת על ידם (בשאלה זו עסקו גם בבית הדין הגדול, ראו פס"ד מאת הרה"ג הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר, הרב ציון לוז־אילוז שליט"א, תיק מספר 1251626/1).
בשו"ע חו"מ (סימן יב סעיף ב) מובא: "מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה הדין אתם רוצים או הפשרה, אם רצו בפשרה עושים ביניהם פשרה". ונחלקו האחרונים האם זו חובה גמורה להשתדל בדבר, או שחובתו היא להזכיר אפשרות זו לפני המתדיינים אך אין על ביה"ד חובה להשתדל להביאם לפשרה. הב"ח (שם) כתב: "דלאחר שאמר להו 'אי דינא בעיתו' וכו' ומתרצים בפשרה, מטריחים עצמם בפיוסים ופיתויים עד שישמעו לעצתם ויקיימו הפשרה שמוצאין ביניהם", נראה שסבר הב"ח שחובה על בית הדין להשתדל לעשות פשרה. והסמ"ע (שם ס"ק ו) כתב:
צריך הדיין להסביר לבעלי דינים שבפשרה נוח להם, ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשרה, וכן היא גם כן כוונת המחבר במה שכתב שאומר להם 'הדין אתם רוצים', רוצה לומר - במה שבאתם לפנינו לדון אם כונתכם דוקא אדין או הפשרה, כי כן הוא נכון לעשות פשרה.
לעומתם, הט"ז שם כתב: "כתב מהר"ל מפראג, מדאמר רב הונא 'אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו' נראה שאין לרדוף כל כך אחר הפשרה, רק דאמרי להו 'אי דינא בעיתו' כו'". לשיטתו חובת הדיין להזכיר לפני המתדיינים את האפשרות לפשרה, אך אין עליו חובת התאמצות.
כך שאף שיתכן וחייב דיין להתאמץ להביא את בעלי הדין לפשרה (לפי חלק מהאחרונים), אך לבטח אינו רשאי לכוף על בעלי הדין לעשות ביניהם פשרה בהסכמה או ללחוץ אותם לכך.
כתוספת לכך, נזכיר את האמור בסעיף 13(א) לכללי האתיקה לדיינים, תשס"ח – 2008 (מאת נשיא בית הדין הגדול לשעבר, הג"ר שלמה משה עמאר שליט"א): "דיין המציע פשרה או העברה של ההליך לגישור או לבוררות, לא יכפה על בעלי הדין, ויוודא שבעלי הדין יודעים כי אי־קבלת הצעתו לא תשפיע על הליכי הדיון שלפניו" וכו'.
לסיום
הסברנו מה מבוקש מהדיין הבא לדון בפשרה ומהו מעמדה של הפשרה בבית הדין מול האפשרות לדון בדין תורה צרוף, והבאנו מספר הלכות מעשיות ודילמות מצויות הנוגעות לעשיית פשרה בין כתלי בית הדין. 'והאמת והשלום אהבו'.